אף שהוא יוצא למסכים רק עכשיו, "על כלבים ואנשים" הוא סרט הקולנוע הראשון שצולם בעוטף עזה אחרי ה-7 באוקטובר. כבר בנובמבר 2023 הבמאי דני רוזנברג לקח איתו את השחקנית הצעירה אורי אבינועם וירד איתה לקיבוץ ניר עוז. הדחיפות הניחה לרגליו שלל מוקשים אתיים, פוליטיים ואמנותיים, אך בתבונה וברגישות הוא הצליח להימנע מכולם, ויצר מסה קולנועית אנושית, מהורהרת ועדינה שמותירה הד רגשי.

>> "המנט": בסוף הסרט הדמעות מגיעות בזכות ולא בחסד
>> "המכה": נטפליקס חושבת שאנחנו סתומים. ואולי היא צודקת

אבינועם מגלמת את דר בת ה-16, שעוזבת את המלון באילת, עוקפת את המחסום הצבאי וחוזרת לקיבוץ לחפש אחר כלבתה שולה. כמו ב"וונדי ולוסי" של קלי רייכארט, הסרט מעורר עניין רגשי בנערה ובגורלה של הכלבה האבודה, אך הנרטיב של החיפוש הוא בעיקרו דרך להפגיש את דר ואת הצופים עם החורבן שחולל הטבח, ועם אנשים שמציעים דרכים שונות להתמודד עם האירוע הטראומטי.

הנוף של הקיבוץ הנטוש, בטרם החלו לארגן סיורים מודרכים לאזור האסון, הוא פוסט אפוקליפטי. האנשים שדר פוגשת בין ההריסות אינם שחקנים, אלא תושבי המקום המופיעים בתפקידי עצמם. בהתאם, הדיאלוגים מאולתרים. רוזנברג לא כפה את רעיונותיו על המציאות, אלא נתן לשורדים לנסח את מחשבותיהם בעצמם. תפקידה של אבינועם היה להגיב לדבריהם ולשאול שאלות, ולכן היא מקבלת קרדיט כשותפה לכתיבת התסריט.

המפגש הראשון הוא עם נתן בהט, גבר בגיל פנסיה, שבחר לחזור לביתו. נתן עדיין מאמין באפשרות של שלום ודואג לחברו משכבר הימים המתגורר ברפיח. אחריו דר פוגשת את ימית אביטל, ששבה לגן הילדים כדי לאסוף צעצועים לילדים שפונו לאילת. עוד היא צופה על עבודתם של אנשי זק"א, ותופסת טרמפ עם כתב זר שמנהל שיחת טלפון עם גבר עזתי המונה בזה אחר זה את שמותיהם של עשרים בני משפחתו שנהרגו בהתקפות צה"ל. לקראת סוף הסרט דר מצטרפת אל נורה ליפשיץ, שמקדישה את חייה להצלת בעלי חיים, וכבר זכתה לככב בסרט תיעודי משל עצמה שנקרא "נורה". גם ב"על כלבים ואנשים" היא משאירה רושם עז, כשהפעם אמונתה שאין יצור יותר אכזרי מבני האדם מקבלת משנה תוקף.

לצד הגיבורים האמיתיים של הסרט, אבינועם מספקת הופעה שקטה וצנועה. היא לא שם כדי למשוך תשומת לב לעצמה – את כשרון המשחק שלה הפגינה בסרט "כי את מכוערת", שעליו זכתה בפרס אופיר. ב"על כלבים ואנשים" היא משמשת בעיקר כעדה. מדי פעם היא גולשת בטלגרם, כמו מחפשת רמז לגורלה של אמה שנחטפה, וצופה בסרטונים שמציגים את הזוועות משני צידי הגבול. האמירה של נתן בתחילת הסרט משמשת בסיס לגישה ההומניסטית שמוצגת בו. התהייה המוסרית לגבי חדירה לבתיהם של אנשים, שגורל חלקם עדיין לא נודע בשלב הצילומים, מועלית באופן מפורש על ידי שילוב של כתבת טלוויזיה, שבה הכתבת מתייחסת לנושא ומסמנת קו עד איפה אפשר להיכנס.

האם החטופה מיוצגת בסרט על ידי יומנה, המוקרא בפסקול על ידי סוול אריאל אור. היומן, שמתאר את חוויותיה ואת חיבוטיה בקיבוץ מאז הגיעה לשם כנערה, נכתב על ידי רוזנברג, והוא תורם לסרט רובד פיוטי שמתנגש במראות הקשים. אלמנט בדיוני נוסף הוא מעין חלום נוגה של דר. בחלומה, שנוצר באנימציה על ידי מיכאל פאוסט, דוד פולונסקי ורועי ניצן (שהשתתפו ביצירת "ואלס עם באשיר"), הכלבה שולה רודפת אחרי טנדר עם טרוריסטים ומגיעה לעזה, שם היא מאומצת על ידי ילד פלסטיני. זהו סרט קצר ויפה בפני עצמו, והוא הזכיר לי את "הטייפ האדום" שרוזנברג יצר ב-2005. אותו סרט נטול מילים עוקב אחר טייפ צעצוע שעובר מיד ליד – ילד פלסטיני, חיילים ישראלים, תיירים מאסיה, נזירה נוצרית, נער חרדי – ומציע איור אלגורי של הרבדים והמתחים החברתיים בעיר העתיקה בירושלים.

"על כלבים ואנשים" הוא סרטו השלישי של רוזנברג באורך מלא. הראשון, "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם", היה סרט מעורבל, שעירבב רבדים שונים של תיעוד מציאות והזיה קולנועית. סרטו השני, "החייל הנעלם", סיפר על חייל שבורח משדה הקרב ברצועת עזה, והיעדרותו מעוררת את מפקדיו לחשוב שהוא נחטף. הסרט, שגרף 11 מועמדויות לפרסי אופיר, הלך ונעשה אבסורדי במכוון, אך לטעמי היתה בתסריט המפותל מידה של מלאכותיות שפגמה בשלמותו. "על כלבים ואנשים" דומה יותר בגישתו לסרט הראשון. נראה שכוחו של רוזנברג כיוצר טמון דווקא בשילוב הייחודי בין עלילתי לדוקומנטרי, שמשאיר מקום לאלתור, תוך התמסרות למציאות ולכבוד האדם.

4 כוכבים
בימוי: דני רוזנברג. עם אורי אבינועם. ישראל 2024, 82 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע ישראלי
• קולנוע
• שבעה באוקטובר

אל ג'ימבו ג'יי נחשפתי בזמן השירות הצבאי. הפואטרי סלאם היה בשיאו וחבר שאמרתי לו שאני נורא נהנה מהקטעים של עמית אולמן, דאז פדרו גראס, הכיר לי את חברו ג'ימבו ג'יי (עומר הברון). כך הכרתי את "המופע של ויקטור ג'קסון", הלהקה של השניים עם המוזיקאי והמפיק המוכשר להפליא איציק פצצתי. המילים, החריזה, המודעות העצמית והתחכום בתוך הנונסנס קסמו לרבים מהצפוי.

>> "זה מה שרציתי, לספר סיפור": נועם ענבר מספר מה עומד מאחורי שיריו
>> בחרנו לשלוח לאירוויזיון גבר ישראלי קלאסי. מה כבר יכול להשתבש

התלהבתי עוד יותר כשהוא התחיל להוציא חומרים עצמאיים והצליח לעשות מצד אחד ראפ פואטי ומצד שני לשמור על פלואו וחריזה מדויקים. אבל אז התחילו לצאת אלבומים נוספים, והכיוון שלו הלך למקום הרבה יותר גלגלצי והרבה פחות אותנטי. לא התלהבתי כשחבר שלח לי לפני שבוע הודעה שיצא לו אלבום חדש בשם "הכל טוב". אפילו ניסיתי להתעלם מקיומו. אבל יותר ויותר אנשים דיברו עליו ולשבח את האלבום והחלה לפעפע בי התחושה שאולי אני מפספס כאן משהו. נגיד כבר עכשיו תודה לתחושה הזאת.

הזמן שלי להנות ממוזיקה הוא באוטו, אז הנחתי שהזמן הנכון לשמוע את האלבום הוא כשאני עומד 40 דקות בפקק בדרך חזרה מהעבודה. לא ידעתי עליו הרבה מלבד שהוא עוסק בשבעה באוקטובר, ולכן גם הופתעתי כששמתי את השיר הראשון באלבום, "מאז שזה קרה". הביט שפותח את האלבום הזכיר לי מיד את Feels Like Summer של צ'יילדיש גמבינו ונותן גרוב של אדישות רגועה, בעוד המילים נועצות את המאזין בישראל של אחרי האסון. השיר לא מדבר רק על חוויית הישראלי בישראל, אלא על חוויית הישראלי בעולם ומדלג בין אסוציאציה אחת לשנייה בקצב מסחרר שבו הכל לא מרגיש קשור אבל הכל מתקשר בעת ובעונה אחת, בין אם הוא מדבר על תיירים שבאים למתחמי הנובה ולקיבוצי העוטף ובין אם בהידרדרות המוסרית בפרשת שדה תימן.

השיר התנגן כשאני הרכב הראשון בצומת חסומה ומאחורי שורת רכבים שצופרים בקולי קולות. אין סיטואציה מתאימה יותר מזאת לשיר כזה, שמסכם בתוכו את החברה הישראלית כולה – אנשים זועמים שתקועים בקיפאון. השיר מסתיים במעין קטיעה. זה נשמע כאילו ג'ימבו מתכוון להמשיך את השיר אבל נקטע, ומשאיר מעין תחושה לא שלמה מעיקה.

מכאן מתחיל המסע של ג'ימבו ג'יי במלחמה, תוך התמקדות בחוויית המגורים בעוטף עזה, כשמעבר לגדר מלחמה ופיצוצים. בשיר "מטורף" הוא מדגים זאת באמצעות המילה ששמעתי הכי הרבה אצל ישראלים מאז המלחמה – "מטורף". בפזמון הוא אומר: "כמה מטורף להתרגל" ומתאר את המצב ההזוי שבו האזרחים פשוט השלימו עם העובדה שזאת השגרה שלנו ושזה לא ייגמר לעולם. בשיר הזה, כמו בשאר השירים באלבום, הוא משתמש בהמון רפרנסים תרבותיים אבל גם צה"ליים, והמעבר הזה בין האזרחות לצבא החוזר לכל אורך האלבום הוא מוטיב חוזר, עד שהגבולות מטשטשים כמעט לגמרי בין השניים.

ג'ימבו ג'יי לא מפחד לזעוק את מה שתקוע לנו כבר שנתיים בגרון: לא ניתן לחיות במציאות הישראלית, נותר רק לשרוד אותה. אף אחד לא באמת דיבר על זה עד עכשיו

האמת שאפשר לכתוב מאמרים נפרדים לכל שיר ולרפרנסים הרבים ששזורים בו, גם על השירים החלשים יותר באלבום כמו "שוב נא הביתה" (שם הוא מסמפל את השיר "בלדה למחפשים" של רומן שרון ומוותר כמעט לחלוטין על החריזה). גם חפלות כמיטב המסורת יש באלבום הזה, ועוד עם חיים אוליאל בכבודו ובעצמו בשיר "בואו תראו". קובי אוז מתארח בשיר "אוטוטו" ויש את "לא קניתי לך פרחים", עם פזמון שמחזיר אותנו מיד למערכון האקדח ב"ארץ נהדרת", שם כמה חברות במסיבת רווקות קונות לכלה מתנה שתעזור לה להתגונן מפני בעלה (מולי שגב, סליחה שהרסתי את הפאנץ'). בשיר הזה ג'ימבו לוקח את אותו האקט בדיוק של נתינת אקדח כמתנה, משנה את ההקשר ואת מטרת המתנה ומגיע לנקודה כואבת להפליא על רקע מדיניות הנשק המופקרת והמפקירה של בן גביר.

את האלבום סוגר ג'ימבו ג'יי עם בוקס בבטן בצורת השיר "למה אבא", וכאן הוא מסמפל את מיקי גבריאלוב בשיר "אבא סיפור", וכאן הבת שלו שואלת שאלות על המלחמה והוא אומר הכל חוץ מלענות, כי כבר אין מה להגיד. אין דרך שבה ניתן לתווך לילדים מציאות של מלחמה כזאת.

בסוף ההאזנה הראשונה נשמתי לרווחה. כל שיר הרגיש כמו עוד משקולת על הלב, במיוחד לאור המסקנה שעולה מההאזנה: לא הגיוני לחיות במדינה הזאת. זה לא רק יוקר המחייה. אנחנו אוהבים להתלונן שיקר פה (וממש בצדק, פאקינג יקר פה), אך הבעיה הרבה יותר שורשית – המציאות התעקמה לחלוטין. אנחנו חיים בתודעה הישרדותית כרגע, וג'ימבו ג'יי לא מפחד לזעוק את מה שתקוע לנו כבר שנתיים בגרון: לא ניתן לחיות במציאות הישראלית, נותר לנו רק לשרוד אותה. אף אחד לא באמת דיבר על זה עד עכשיו. היום כולם מנסים לפרוט על מיתרי הרגש עם מלודיות מרגשות על רקע מילים דביקות. ג'ימבו ג'יי יוצא למאבק על החיים של כולנו.

באלבום הזה יש הרבה ממה שהופך את ג'ימבו ג'יי לאמן שהוא – חריזה מצוינת (לרוב), גיוון מוזיקלי עם ראפ מתובל בחפלות ים-תיכוניות מצד אחד וברוק כבד מצד שני, אבל יותר מכל, בפעם הראשונה מזה שנים, אני שומע אותו שר בכנות ואומר את מה שקשה לנו להגיד: אי אפשר יותר לחיות כאן. הוא חושף את האבסורד שבמציאות הישראלית, דרך הלופ המוזר של צבא חיי יומיום ופוליטיקה, ומראה לנו חברה שחוקה, אדישה וזועמת כאחד. את האלבום הוא חותם בנימה הרבה יותר אישית שמרגישה כמו בוקס בבטן, עם מחשבות על דור העתיד שכבר לא מרגיש כל כך מבטיח. אם יש משהו שהתחדד בכל האזנה, זה שהמדינה שלנו צריכה שינוי כיוון דחוף. אם נחכה לא בטוח שיישאר כאן מה להציל.

• ביקורות מוזיקה
• היפ הופ ישראלי
• ג'ימבו ג'יי
• שבעה באוקטובר
• ❤ תרבות

מסעדת האחים שבבית ציוני אמריקה היא כבר מזמן לא רק תופעה קולינרית. בשלוש השנים שחלפו מאז תחילת ההפיכה המשטרית וביתר שאת מאז טבח שבעה באוקטובר, מסעדת האחים היא בעיקר תופעה חברתית-קהילתית ופוליטית-תרבותית שזכתה להכרה והוקרה על פועלה למען הדמוקרטיה, על מפעל ההזנה העצום שהקימה עבור מפונים וחיילים בשבועות הראשונים של המלחמה ועל תמיכתה המסיבית במאבק להחזרת החטופים. עכשיו אפשר לעלות שלב.

>> שוק האיכרים בפשפשים מרגיש מקומי ואירופאי בעת ובעונה אחת
>> פסגת הקומדיה: סצנת הסטנדאפ של תל אביב נוסעת לפסטיבל בכנרת

מועדון דיגיתל של עיריית תל אביב-יפו משיק סדרת מפגשים חדשה ובלעדית לחבריו שתיערך בחודשים פברואר-מרץ במסעדת האחים. תחת הכותרת "מה שאנחנו" תתגבש הצעה לצאת מלופ החדשות והדום-סקרולינג בפיד, ולפגוש בלייב אנשי מחשבה, חזון ומעש שעסוקים בשאלות מהותיות לחברה הישראלית ובאתוס הישראלי המתחדש.

בכל אחד מהמפגשים יתארחו אנשים ממקומות שונים בחברה הישראלית ויציעו דרכים שונות וחדשות לעצב את הערכים הכלל ישראליים, וכיווני מחשבה אנושיים, מעשיים ורגשיים כתגובה למשבר הקיומי שעובר על ישראל ועל הישראליות במטרה להעניק תקווה, לא לוותר על מה שהשגנו עד כה כחברה, ולהבין מה אפשר לעשות הלאה.ההשתתפות במפגשים כרוכה בהרשמה מראשבתשלום של 30 ₪ כולל דרינק ראשון (יין או בירה).

"אנחנו מזמינים אתכם לעצור לרגע את רעש הפיד ולחזור לשיחה עמוקה, אנושית ואמיצה על מי שאנחנו כחברה", אמרה חן אריאלי, סגנית ראש עיריית תל אביב–יפו ומחזיקת תיק התרבות. "דווקא בתקופה של משבר, קיטוב ופציעה מוסרית, יש חשיבות עצומה למרחבים שמאפשרים מחשבה, הקשבה ובנייה מחודשת של תקווה וערכים. תל אביב-יפו רואה בתרבות ובשיח הציבורי החופשי תשתית דמוקרטית חיונית ואנחנו מחויבים לכך".

1.2 // "כי באדם אאמין" – חידוש הליבה המוסרית הישראלית

"ב־7 באוקטובר נחטפו אחינו ואחיותינו – והטראומה הזו טלטלה את העם כולו. יחד עם השבר האנושי, משהו עמוק יותר נשמט תחת רגלינו: הרוח היהודית־ציונית־הומניסטית, שהייתה יסוד קיומנו, הולכת ונחטפת גם היא. ערבות הדדית ומרכזיות חיי אדם – נדחקות מפני רוחות של ניכור, כוחנות ושנאת האחר. זהו רגע של פציעה מוסרית עמוקה, אך גם הזדמנות לבנייה מחודשת. ביחד עם כרמית-פלטי קציר וד"ר יהודה פרנקל נבחן את האובדן המוסרי ונציע דרך לחידוש הרוח הישראלית, זו שבמרכזה – אמונה ללא תנאי באדם המוסרי".

8.2 // "מחר כבר עבר": האם ישראל מכורה לנוסטלגיה?

"למה התרבות בישראל מכורה לנוסטלגיה והאם זה טוב או רע? דיבייט סוער בין שני קצוות של סוכני זיכרון. נוסטלגיה היא נשמת אפה של התרבות בישראל. התמכרות לנוסטלגיה היא רב-דורית, חוצת אוכלוסיות, מגזרים וגילאים. אנחנו שומעים אותה ברדיו, ובמקביל גם רואים אותה בהרגלי האזנה של צעירים בשירותי הסטרימינג ובתוכניות ריאליטי; באינפלציית מופעי המחווה וההוקרה. היא נוכחת לא רק בחגים לאומיים וימי זיכרון, אלא בתפריט התרבותי שכל אחד ואחת מאיתנו צורכים וחווים, תוך תחושת ערגה לתקופות שעל פניו היו טובות יותר. אנשי התרבות דפנה לוסטיג וניב הדס יפרטו, ינמקו ויתווכחו על מקומה, השפעתה והשלכותיה של הנוסטלגיה על התרבות והחברה הישראלית, ואיך, אם בכלל צריך, להיגמל ממנה".

16.2 // "חיידר משלך": רעות ענבר ושיר ראובן על זהות יהודית חילונית

יוזמי סדרת המפגשים לא סיפקו כאן פרטים, אבל אם שיר ראובן ורעות ענבר מדברות אנחנו תמיד מוכנים להקשיב. שידברו על ספר הטלפונים מצדנו. שיואו, זוכרות ספר טלפונים?

23.2 // "אמא: היום שאחרי" עם עינב צנגאוקר ויוסי מרשק ​

"שיחה בגובה העיניים על היום שאחרי המלחמה, על להיות הורים בתקופה מערערת והתהליך האישי שעברו ושעוברת החברה הישראלית כולה. בעל כורחה הפכה עינב לסמל של מאבק, והגדירה מחדש את המושג "אמא". מדינה שלמה התבוננה בהשתאות אל מול הכוח שמגולם באשה אחת – אמא שלא נרתעה מאיש, ולא נתנה לשום גורם בכיר ככל שיהיה, לערבב אותה. היא פשוט סירבה להתיישר עם מה שהיה מקובל ומצופה מאזרחית פשוטה. את יוסי מרשק הכרנו כשחקן דרמטי וקומי, אהוב ומוערך המיטיב לגלם דמויות ישראליות שכל אחד מאיתנו מכיר מהחיים עצמם. אנחנו שמחים להפגיש בין שני האנשים מעוררי ההשראה האלה לשיחה בגובה העיניים על היום שאחרי המלחמה, על הורות בתקופה מערערת ועל התהליך האישי שעברו הם, ועוברת החברה הישראלית".

• הבועה
• ❤ תרבות
• האחים
• שבעה באוקטובר
• עיריית תל אביב

>> ענת בצר היא אמנית חזותית בולטת ומוערכת וגם משוררת. בחודש שעבר נפתחה בגלריה נגא"רוּחַ",תערוכתה החדשה (עד ה-31.1), שבה ממשיכה בצר את עיסוקה המעמיק בציור על מופעיו הריאליסטיים. במרכז הסדרה עומדת דמות אשה המפנה את גבה, מבקשת להתאבך לעבר השמיים הגדולים, להתמזג בכאוס העננים או אולי לברוח מאימת המציאות שמחוץ לציור."גשרים נופלים לאט"הוא ספר שירה ראשון שלה שיצא לאור ב־2024 בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בזמן המלחמה הארורה, וגם הוא מהווה הדהוד למאבק מתמשך המשקף את הקונפליקטים המהותיים של הזמן הזה.

>> עם שוך הסערה: 20 תערוכות חדשות שיעשו לכם חם בסופ"ש
>> אל-מטחנה: האמנות פותחת לציבור את מפעל הקרח ההיסטורי בסלמה
>> הקירות יכולים לדבר: התערוכה של הצלמניה מצאה לוקיישן מפתיע

ימים ספורים לאחר שבעה באוקטובר הייתה אמורה להיפתח לי תערוכה. הכל היה מוכן. במקביל הייתי אמורה להתחיל ("אחרי החגים") לעבוד עם ארז שוויצר, עורך ספר השירה שלי, לקראת הוצאתו. היו אלה ימים צפופים, עמוסים, מלאי חרדה וכעס. ההפיכה המשטרית שעמדה אז בפתח איימה על כל מה שידענו, ועוד לא ידענו דבר.

מכיוון שאני מציירת בצבעי שמן ובשכבות דקות, הציורים לתערוכה תמיד מוכנים הרבה לפני הפתיחה. עשיתי לעצמי מנהג, להתחיל משהו לפני, ולהגיע לתערוכה כשאני כבר עסוקה (פחות או יותר) בפרויקט הבא. ה"פרוייקט הבא" הזה מוצג בימים אלו בגלריה נגא.

ואז הגיע השבעה. הכל נדחה. משך חודשים הייתי משותקת. נאלמתי דום. לא יכולתי לצייר, לא יכולתי לכתוב, התותחים רעמו והמוזה שתקה. ואז, לאט לאט חזרתי לסדרה ההיא אותה התחלתי חודשים לפני. הכל היה מעורער, מלחמה ודאגה, אימה וזעם ובתווך, שעות של התכנסות לתוך עשייה משונה, כמעט ללא יכולת להשאיר את החוץ בחוץ, בסטודיו מתפורר ללא מקלט. חבר אמר לי לקנות קסדת אופנוע ולשכב על הרצפה בזמן אזעקות. מוטב לי כבר לחטוף טיל על הראש ולמות עם הציורים שלי מאשר לשכב כמו סתומה על הרצפה עם קסדה.

ספר השירה שלי יצא לאור. שמחתי, אבל לא הצלחתי להתרגש. לא עשיתי השקה. מי יכול בכלל לעשות עכשיו מסיבה?
וכך, בין אזעקה להפגנה, בין ככר החטופים לסטודיו נבנתה לי שיגרה חדשה.
ואז אמא שלי מתה.

אמא שלי האהובה הלכה, ואני, שגם ככה ליבי היה שבור, התאבלתי עליה ועלי ועלינו והכל התערבב לי והתערבל לי כמו הרוח הזאת, אותה ניסיתי לנסח בציוריי. הרוח הרעה מבפנים ומבחוץ שבאה עלינו לכלותינו, ולצידה הרוח האנושית החזקה, רוח האדם כפי שהתגלתה במלוא עוזה בעקבות אסוננו, רוחות הרפאים שלי ושלנו וכל אלה בתוך הציור העקשן שלי, שהיה לי עוגן וסיבה.

בָּאמצעים הקפואים של שפת הציור נאחזתי בנסיון לתאר מבנים של תנועה, של הבלתי ניתן לתיאור – רוח, עננים בשמיים, אד, כמו אש, כמו מים, כמו לעבור למימד הטרנסצנדנטלי של שדות הצייד הנצחיים, למקום שעליו לא ניתן לומר עוד דבר. ציירתי דמות אשה המפנה את גבה, אשה לבדה, בלב הדוקר, הצומח והמסתחרר לכל כיוון. רציתי יופי המבקש לאחוז את הדינמי, את מה שיעלם בעוד רגע, שיהיה כְּלֹא היה, שיתמזג בתנועת ההשתנות של טבע אינסופי ויהפוך אַחֵר בעוד רגע קל.
התערוכה "רוח", אם כך, תלויה עד 31.1.26 בגלריה נגא (אחד העם 60, תל אביב). אשמח אם תעופו לראות אותה.

• יוצרים כותבים
• ❤ תרבות
• שירה
• אמנות ישראלית
• שבעה באוקטובר

אחרי 12 פרקים, "זמן אמת" – תוכנית התחקירים הוותיקה של התאגיד – סיימה אתמול (שני) את העונה התשיעית שלה, עונת פוסט מלחמה קלאסית. אם העונה הקודמת, ששודרה תוך כדי מלחמת שבעה באוקטובר, התמקדה בעיקר באבל ובסיפורים הקשים, עכשיו הגענו לפתיחת שלב המסקנות שבו אנחנו נוברים במה שהיה, ומנסים לראות מה השתבש:מהתחקיר שפתח את פרשת שדה תימן, דרך המלחמה המטונפת של לשכת רה"מ במשפחות החטופים ועד תפקוד המשטרה ואפילו כתבת "בעלי הבית" על מחוללי ההפיכה ביהודה ושומרון – כל הכתבות נושאות בתוכן את אותו DNA: סיימנו לכאוב את האסון המטורף שעברנו, בכינו את כל הדמעות ועכשיו הזמן לנסות ולברר מה לעזאזל קרה. ומי אשם.

>> הקונצנזוס האחרון שלנו: יצירה אפית שכל ישראלי צריך לראות
>> זה עולם של פרובוקציות: הפרסומות שחירפנו את מדינת ישראל

ושאלת האשמה עמדה בלב תוכנית סיום העונה. זו שאלה שעוסקת פחות בשבעה באוקטובר ויותר במה שקרה אחריו – הקמפיין המאסיבי שנוצר כאן, על שלל שכבותיו, כדי להרחיק את האחריות על האסון מהממשלה וספציפית מבנימין נתניהו.התחקיר של בר שם-אור וארנון גל הלך אל נבכי מכונת הרעל ובחן איך פעל המגה-זורד התקשורתי שעסק בזריעת נראטיב ברור מאוד: כולם – אבל כולם – אשמים, חוץ מבן אדם אחד. הרמטכ"ל וראש אמ"ן וראש השב"כ ויאיר גולן ושקמה ברסלר והפרקליטות ובתי המשפט – כולם גרמו לאסון, ורק האדם החזק במדינה לא היה חלק מזה.

יש משהו כמעט כואב פיזית בצפייה בתחקיר הזה. בעיקר כי אתה מבין לעומק כמה הפוסט-אמת ניצח, כמה הנראטיב של פוליטיקאי אחד מיומן והמון עושי דברו – הצליחו בסופו של דבר לנצח את האמת הפשוטה, האמת שלפיה שלטון שאחראי לטרגדיה כל כך גדולה חייב לשלם בכיסא שלו.כשאתה מביט בעיניים של האנשים שנשבעים בהן צדקם שלנתניהו אין גרם של אשמה – אתה כמעט מתייאש. ובעיקר אתה שואל את עצמך האם אתה והם חיים באותו עולם. כשאתה רואה איך אנשים שהיו אמורים לדאוג לביטחון שלנו היו אחראים להכפשה של גורמי הביטחון תוך כדי האש – ולהצתת מלחמות בין ישראלים לבין עצמם בזמן המלחמה הכי קשה שעברנו – זה הופך את הבטן מבפנים. לא פחות.

ואכן, יש והיה כאן ראש ממשלה שנחוש לשרוד פוליטית בכל מחיר, שגלגל את האשמה ממנו והלאה, לא רק דרך שריו חדלי האישים אלא גם באמצעות מכונה שלמה שכוללת את ערוץ 14 ואת נאמניו הפוליטיים מבחוץ, שהתפקיד של כולם היה לזרוק בוץ על כל גורם אפשרי – כדי לנקות את האיש ששלח אותם. אבל עם התחקיר הזה יש גם בעיה: הניסיון לשרטט את הקשר בין לשכת רה"מ וחבריה לבין תיאוריות הקונספירציה על "הבגידה מבפנים".

מי שצופה בתחקיר מקבל את הרושם שכמאמר שירו של דודו אהרון, "הכל זה מלמעלה": בתוך לשכת רה"מ יושבים מפעילי תיאטרון בובות ומושכים בחוטים, והם גם הפעילו את תיאוריית "הבגידה מבפנים". בעיניי זה רחוק מהמציאות. האם זה שירת אותם? בוודאי. אבל הצורך של ציבור מוכה טראומה בקונספירציות שיעשו לו סדר – לא התחיל ב-7.10 וגם לא במכונת הרעל.

כל טראומה לאומית, בכל מקום בעולם, מכילה בתוכה את הנתיב לקונספירציה. עוד מאז רצח הנשיא ג'ון קנדי בארה"ב, רצח רבין בישראל, הקורונה, 9/11 – כל אחד מהאירועים הקשים האלה הוביל אחריו גל של אנשים שניסו לחפש את "האמת" דרך תיאוריות קשר סבוכות. לא כולן הגיעו מהשלטון, חלקן היו ממש נגדו (למשל, התיאוריה שלפיה ג'ורג' בוש היה אחראי לפיגועים במגדלי התאומים; או שהקורונה הונדסה במעבדה על ידי חברות התרופות שרק רצו שנקבל חיסונים).הסיבה שבגללה אנשים הלכו שבי אחרי תיאוריות הקונספירציה, בעבר כמו באסון שהתרחש עלינו, היא כי הם מחפשים פשר למשהו שאין לו פתרון. אירוע טראגי כמו שבעה באוקטובר מייצר שבר אמיתי בנפש של בני אדם והם מחפשים מזור לכאב הזה, שלפעמים הוא גדול מנשוא.

וכאן נכנסת הקונספירציה – כנחמה הגדולה ביותר.אנחנו מחפשים הסבר או תשובות שיניחו את דעתנו והמציאות האמיתית אפורה וקשוחה מדי, אז מיד בורחים לתחם הפנטזיה בהסברים קונספירטיביים. הרבה יותר קשה להאמין שצה"ל הגדול קרס בשנייה ושסינוואר היתל בנתניהו כמו ילד, ולכן הרבה יותר נוח, באופן אבסורדי, לחשוב שהיה מישהו מבפנים ש"בגד". האלטרנטיבה לקונספירציה היא שהקיום שלנו כישראלים שביר מאוד – ולזה אנחנו ממש לא רוצים להאמין.

כא נכנסים הגורמים הזדוניים (שלחלוטין קיימים), שתפקידם הוא ליצור דיסאינפורמציה בשירות של פוליטיקאים וגורמים בעלי כוח, שיגרמו לנו להאמין בזה. אבל ההתפרצות העממית של הקונספירציה לא קרתה בגללם, וגם לא כתוצאה ממעשיהם. היא בקעה מהנפש האנושית ומהרצון שלה להסבר ולפשר – גם עבור מה שאין לו פשר. הם רק עשו בה שימוש זדוני.

אני שונא גדול של תיאוריות קונספירציה. אני חושב שקונספירטורים מצאו לעצמם סיפור טוב להאמין בו (ובעיקר שהם פשוט בלתי נסבלים), אבל אני מאוד מבין את מי שמחפש את הפיתרון הקל הזה. זאת הבריחה מהכרה במציאות הכואבת, הדרך שלהם להתמודד עם הדבר הכי קשה שעברנו כישראלים אי פעם. לצד העובדה שזה לא צריך לקרות ושמדובר בבולשיט טהור – אפשר גם להבין מאיפה זה בא. בסוף, לכולם היה קשה להתמודד עם האירוע הזה – וכל אחד ברח ממנו בדרך אחרת.

מה שבאמת מטריד הוא לא מה שהתפרסם בתחקיר הזה – אלא מה שלא היה שם. העובדה שבימין הביביסטי פועלת מכונת רעל אכזרית וקיצונית, היא דבר ידוע שכבר התפרסם בתחקירים בעבר ("החמ"ל הסודי של בלפור" של ספי עובדיה ב"עובדה", למשל). מה שחסר הוא המערכת החיסונית שהיתה אמורה להגן עלינו מהרעל הזה – התקשורת, ובעיקר האופוזיציה הפוליטית, שהיו אמורות להילחם בשקר ולהתנגד לו, אבל בעיקר שירתו אותו או התקפלו בפניו. לימין היה נראטיב ובקרב הישיר, במקומות שבהם דברים נחתכו, לא היה מולם נראטיב נגדי. רק ברחוב. לא יותר.

יש משהו אירוני בכך שביום שבו התחקיר מתפרסם – בני גנץ, מי שנחשב לאחד מראשי המחנה הליברל-דמוקרטי (ואולי כבר אינו כזה יותר), מסיר את "החרם מנתניהו" (שגם הוא מנטרה שקרית של מכונת הרעל), כי זו תמונת המצב הכואבת שיוצאת מהתחקיר הזה: צד אחד מגיע מאוד מוכן ומאוד נחוש למען המטרה שלו, בעוד חלקים נרחבים מהצד השני עדיין משתכנעים בקלות ב"אחדות" ריקה מתוכן, עם אנשים שמגדירים אותם – ממש תוך כדי מלחמה – כאויב מבפנים. בפרפראזה על השדר הגדול יורם ארבל – ככה לא מנצחים מכונת רעל. כך מנציחים אותה, ובדרך גם את הממשלה הכי רעה ומזיקה שהיתה אי פעם למדינת ישראל.

• ביקורת טלוויזיה
• מחדל נתניהו
• שבעה באוקטובר
• כאן 11
• זמן אמת