Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
מה רואים הלילה: סכסוכי השכנים הכי איומים באמריקה, על פי A24
פעם היינו חברים. "שכנים". צילום: יח"צ HBO Max
חברת ההפקות הכי מדוברת התחברה (שוב) עם יוצר "מרטי סופרים" ג'וש ספרדי כדי להפיק ל-HBO את הסדרה הדוקומנטרית "שכנים", שיוצאת למסע בין האנשים הכי מטורפים באמריקה, ומתמקדת בסכסוכי שכנים בלתי נגמרים - כי אף פעם לא נמאס לראות אנשים דפוקים וקטנוניים
מסיבה שעוד לא לגמרי ברורה לנו, רק בשבוע האחרון הופיע במדור זה בדיוק שתי סדרות שונות שעוסקות ביחסים בין שכנים, ובאופן ספציפי – בשכנים שחושדים שאחד מהדיירים שגרים לידם הם רוצחים. "שכנים מסוכנים" היא גרסה אמריקאית להפליא של הסיפור, בעוד ש"השמועה" הבריטית היא טייק מעט שונה, שעדיין מתעסק באותה חשדנות בין שכנים. צרפו לזה את הסרט הדוקומנטרי "השכנה המושלמת" בנטפליקס, והרי לכם משהו לשים אליו לב – כן, לאנשים בחו"ל כל כך משעמם עד שסכסוכי שכנים זה אשכרה משהו שמפחיד אותם. תשיגו לעצמכם איזה מלחמה או משהו שכזה.
סדרה נוספת מצטרפת לרצף הזה ב-HBO, כשתחת השם הגנרי "שכנים" מתעדת סיפורים אמיתיים של סכסוכי שכנים ברחבי אמריקה. צמד היוצרים האריסון פישמן ודילן רדפורד (כן, הבן של רוברט) התאהבו בריבים בין שכנים כשצללו לראביט-הול ביוטיוב של סרטוני ריב במהלך ימי הקורונה, ויצאו למסע לתעד את הריבים הכי מטופשים, אותם מצאו דרך ידיעות במקומונים, קבוצות פייסבוק ובתי משפט לתביעות קטנות. זה לקח להם שנתיים שלמות, ועכשיו הם הגיעו עם הסדרה התיעודית שלהם ל-HBO Max, בה כל פרק מתעד סכסוך שכנים ארוך ומתיש אחר.
את הסדרה הפיק ג'וש ספרדי באולפני A24 האהובים, שיצרו ביחד את הסרט המדובר "מרטי סופרים" השנה. אז נכון, לא תמצאו כאן מרדפים במצלמות רועדות או אלימות מחוספסת כמו בסרטי האחים ספרדי, אבל טביעת האצבע של המפיק ניכרת בסגנון הכמעט גרילה של הצילום, בסיפורים שנוגעים במוץ של הטראש האמריקאי ובאקדחים שמופיעים במערכה הראשונה, רק כדי לפלוט כדור דבילי בשלישית. הדמויות, כיאה לדוקומנטרי שכזה, פשוט נהדרות וחותם האיכות של ספרדי הופך את סדרת הדוקו הזו למשהו שאתם צריכים לראות, אפילו אם רק כדי להרגיש רק טיפה יותר טוב עם השכנים שלכם. שמעת את זה חנה מקומה 3? נסלח לך על הזזת הרהיטים. "שכנים", פרק ראשון עכשיו ב-HBO Max
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
קפה עם המפונות: המיזם שיכיר לכן באופן אישי את השכנות החדשות
גידי פרי (8) ורות, קפה עם השכנה (צילום מיכל פרי)
יוזמה פרטית של תושבת לב העיר מורן חוביאן הולידה ליצירת "טינדר של נשים למען נשים", שמחבר בין נשים מבוגרות ובודדות לבין תל אביביות להפגת בידוד והרחבת לבבות. ובגרסת המלחמה: בין נשים מפונות לתל אביביות מקומיות
במחקרים שנעשו על אודות גורמים המשפיעים על תוחלת החיים, בדידות תופסת מקום גבוה בטור השלילי בטבלה. היא מחלישה את מערכת החיסון, פוגעת באיכות השינה, מאיצה את הזדקנות המוח ומקצרת משמעותית את משך החיים. בזמן מלחמה כל מצב קיצון נעשה קיצוני עוד יותר – על אף השבטיות וה"יחד ננצח", רבים ורבות סובלים מבדידות ולא תמיד מדווחים על כך. יוזמה פרטית, שעד כה דאגה לשדך בין תל אביביות צעירות למבוגרות, נרתמת לטובת מפונות מהעוטף והצפון, בתקווה שאחווה נשית תעזור להפיג מעט את תחושת הזרות הכפויה.
קבוצת הפייסבוק"קפה עם השכנה"הוקמה לפני כשנה במקרה – מורן חוביאן, שותפה בסטארט אפ ותושבת לב העיר, ירדה לטייל עם הכלב ופגשה אישה מבוגרת שמתגוררת בסמוך. "היא נראתה מאוד בודדה. דיברנו קצת על הכלב ואז היא הציעה לי להיכנס לקפה. הסכמתי כי ראיתי שהיא צריכה חברה ומאז כמעט שאימצתי אותה. אנחנו נפגשות על בסיס שבועי והיא ממש נעשתה חברה שלי, אישה בת 87". היא סיפרה לחברות שהתלהבו ורצו גם, וכיום מונה הקבוצה מעל 830 נשים.
קפה עם השכנה (עיצוב מורן חוביאן)
השידוך נעשה על בסיס קרבה גיאוגרפית ("כדי שהקשר יהיה מתמשך ולא חד פעמי") ותחומי עניין: חוביאן מעלה פוסט ובו פרטי אישה שזקוקה להפגת בדידות, ומבקשת מתנדבות שרואות עצמן מתאימות. למשל "מרים אוהבת אסתטיקה ויופי, היא מציירת ומטפחת צמחים ואת הגינה. בעברה הייתה מטפלת ילדים, שרה במקהלות וטיילה בעולם" או "אירן המקסימה, עדינה והמהממת, בת 87 (אבל לא נראית בכלל!) ומאוד צעירה בנפשה,תשמח לעזור לצרפתים/לדבר עם מישהי צרפתית כדי לחזק את השפה, אבל תשמח גם לדבר בעברית. מאוד זקוקה לחברה ולאנשים לדבר איתם".
הפניות עוברות מיון ואימות, ועד כה נוצרו 50 שידוכים שמתפתחים בכיוונים לא צפויים – מבישול משותף ועד קשר אדוק עם המשפחה. "יש מתנדבות שמגיעות עם הילדים כי חשוב להן שהדור הצעיר יפגוש את הגיל השלישי. ואז רואים פתאום נשים מבוגרות שהן רוב הזמן לבד משחקות דומינו עם הילדים ואפילו מגיעות להתארח ולהדליק יחד נרות חנוכה".
מורן חוביאן (צילום: אלבום פרטי)
היוזמה צדה את עינה של עיריית תל אביב־יפו, וכבר נוצר שיתוף פעולה, אלא שאז פרצה המלחמה. "הכל הוקפא והנושא ירד לתחתית סדר העדיפויות", מספרת חוביאן. "ואז הבנתי שבעצם שכל העיר התמלאה במפונות. עשיתי מעין פופ אפ 'קפה עם השכנה המפונה' והתחלתי לשדך בין מפונות לתל אביביות".
ההיענות הפתיעה גם אותה: בתוך ימים ספורים נרשמו יותר מ-150 נשים תל אביביות והתקבלו 43 פניות מצד מפונות בגילים שונים. עד כה נוצרו 38 חיבורים, למשל בין אישה צעירה למפונה שבתה נרצחה בשבעה באוקטובר. "היא שומרת על שני הנכדים הקטנים, האבא לא מתפקד והם גרים בחדר במלון. בדרך כלל הייתי משדכת למקרה כזה אמא כדי שגם הילדים התחברו, אבל פנתה מישהי שמאוד רוצה לעזור ויש לה גישה טובה לילדים. הסברתי לה את המצב המורכב והיא פגשה את המשפחה כבר באותו יום. מאז היא עוזרת עם הילדים, אוספת אותם ממסגרות ונותנת זמן לסבתא לנוח".
קפה עם השכנה המפונה (עיצוב מורן חוביאן)
"קפה עם השכנה" בשתי צורותיו, זו שתומכת בנשים מבוגרות תושבות העיר וזו שמסייעת למפונות בכל גיל, יכול וצריך להמשיך ולגדול. אך המשאבים שעומדים לרשות חוביאן מוגבלים: היא עובדת במשרה מלאה וזקוקה לסיוע בניהול בהתנדבות (מוזמנות לפנות אליה ישירות) וכן, גם בהפצת הבשורה. לכן היא מבקשת ממי שמכיר או שמע למלא טופס מקוון עבורשכנה מבוגרת שמחפשת חברה, ומזמינה מפונות בכל גילליצור קשר לטובת שידוך עם תושבת העיר. "אני מצליחה להיות טינדר של נשים למען נשים. זה משהו שקורה מהבטן, בלי לחשוב יותר מדי", היא צוחקת. "כבר קיבלתי פניות למה אין קפה עם השכנה בגבעתיים ובאר שבע. הלוואי שיהיו שלוחות בכל הארץ כי הפגת הבדידות מאריכה חיים ומשפרת את איכותם".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
בעיר כמו תל אביב אין דרך להתעלם מההומלסים, ובכל זאת רובנו מצליחים. אתם לא צריכים להפוך לפילנטרופים, מספיק להרים ראש ולהיות מוכנים למצוא חברים גם במקומות מפתיעים. אתם רק תרוויחו מזה
אני והחבר ההומלס שלי הכרנו בראשית ימי הסגר הראשון. או אולי זה היה השני. כך או כך, גם ברחובות דרום העיר האוויר עמד במקומו, ואף אדם לא עבר בין החמצן לפחמן. חוץ מויקטור. לא קוראים לו ויקטור אבל הוא כן ממוצא רוסי, והוא גם אחד מהאנשים האלו שגם בימי הסגרים לא הוגבלו לשום רדיוס של מאה מטרים מהבית, מהסיבה הפשוטה שאין לו בית. בהתחלה ראיתי אותו יושב בשביל היציאה מביתי – מעבר בין צמד בניינים תאומים שנמצאים בסטטוס קריסה/הריסה מתמיד. יום, יומיים, הוא עדיין כאן בחוץ.
ביום השלישי הבאתי לו חבילת ביסלי גריל גדולה. אני לא נדיב גדול, פשוט הייתי במאנצ' וקניתי יותר מדי, ועד שחזרתי אחוז חרטה הביתה הוא עדיין היה שם לקחת ממני את עול הביסלי. נתתי בשמחה, ונכנסתי לדירת הקרקע שלי. כחצי שעה אחר כך שמעתי קול קורא בעדינות מהחלון. "סליחה?". כשפתחתי את הדלת ראיתי, כמובן, את ויקטור. "יש אולי כוס מים?" שאל בביישנות טיפה מפתיעה. לא יודע אפילו למה, אבל הנימוס קצת ניטרל את חציית הגבול למרחב הפרטי.
בין הספסלים. (צילום: שלומי יוסף. למצולם אין קשר לכתבה)
ויקטור הוא, אם אהיה לרגע כנה עם עצמי, הומלס קל לעיכול. הוא צעיר, בערך באמצע שנות ה-20 של חייו, נקי יחסית, לא מכור למשהו קשה יותר מנייס גיא (לא שזה כשלעצמו לא גרוע), מנומס להפליא ולמרות מכשול השפה הקל, אוהב לדבר. נהגנו לשבת בחצר הבית – כלומר בחניה שהשכנים הפכו לבר מאולתר. עזבו, סיפור לפעם אחרת – ולעשן ביחד (לא את הנייס גיא, תרגעו). לפעמים אני הייתי מביא את הסיגריה, לפעמים הוא. אני דאגתי לחטיפים וקולה, והוא היה מספר לי רכילות על השכנים. יש יתרונות להיות דנידין אורבני, רואה ואינו נראה.
ההתדרדרות שלו לרחוב התחילה, לפחות לטענתו, מתאונת אופנוע שהיה מעורב בה. הוא גר לבד בארץ, מתקשה מאוד בבירוקרטיה ואחרי אישפוז ארוך וללא ביטוח, מצא את עצמו ללא קורת גג, מסתובב ברחובות. אבל הוא מסתדר, וחוץ מהנייס גיא הצליח לא ליפול למזרקים. בניגוד, אגב, לאחד השכנים, כפי שויקטור עצמו סיפר לי פעם. כשהתחלתי להסתכל גם אני שמתי לב לסימני ההזרקה.
ויקטור לא נגע. מזרק ברחוב. (צילום: טלי מאייר)
מדי פעם הוא נהג לדפוק לי בדלת בשעות לילה ממש מאוחרות, לבקש מים או תה או משהו קטן לאכול. שמרתי בבית תמיד חטיפים שאני לא אוהב רק כדי שלא אוכל אותם בעצמי, ויהיה לי מה להביא לו. השעות לא הפריעו לי יותר מדי, בעיקר כי עבדתי מהבית ותמיד הייתי ער בשעות האלה, ובתקופת הקורונה שמחתי לכל אינטראקציה אנושית שרק יכלתי לקבל. סיגריות תמיד נתתי בשמחה, ומדי פעם הצטרפתי אליו לקנות שמיכה או משהו קטן לאכול בקיוסק. הוא אף פעם לא רצה שאוציא כסף, אבל גם לא היה נבוך לבקש. כמו לבקש מחבר.
ברור לי שלא באמת היינו חברים, למרות שחלקנו מדי פעם בירה. אני מניח שבקשר מהסוג הזה, קשה לפתח חברות אמת. אבל כן נפתחנו אחד כלפי השני, אין לי מושג איך הוא התעניין בצרות הבלתי מעניינות שלי. שלו היו יותר מעניינות. פעם גנבו לו את התיק, פעם האשימו אותו בגניבת סוללת אופניים. השכן המזריק רב איתו פעם ברמה שהפחידה גם אותי. ברגעים האלה הייתי רואה את הרחוב מתעורר בו, ממש היה אפשר לראות את השריון שעטה כדי לשרוד. כמה רגעים אחר כך היה חוזר לבקש ממני סיגריה באותה הביישנות.
רחוב פין, התחנה המרכזית (צילום: טלי מאייר. למצולמים אין קשר לכתבה)
לפני כמה חודשים הגיעה שכנה חדשה שהחליפה את המזריק. היא לא חיבבה את ויקטור, בלשון המעטה. מסרי האהבה ההיפים שהיא מפזרת כנראה שלא תקפים כשמדובר בחצר האחורית שלה. בכל פעם שויקטור היה ישן בחצר/חניה, היא היתה מתחילה לצווח בכל הכח "פורץ! הצילו! הוא אונס אותי!", בזמן שאני מביט מהחלון ורואה שלא, הוא לא פורץ או אונס, אלא מתעורר על מזרן מאולתר בחניה, מנסה עוד להבין למה האישה הזו צורחת ב-6 בבוקר. בקבוצת הוואטסאפ של הבניין היא הסבירה את הצעקות בטענה שלהתעורר ולראות הומלס ישן לך במרחק כמה מטרים מהדלת "מרגיש כמו אונס. הסירחון שלו פה בתוך הדלת שלי".
הטקטיקה המחרידה הזו עבדה. ויקטור כבר לא ישן פה. מדי פעם אני פוגש אותו ברחוב, בדרך לעבודה כפועל בניין. הוא עדיין ישן ברחוב ומשלם חובות, ובפעם האחרונה שנפגשנו בחטף – לפני כשבועיים – סיפר לי שהוא בדיוק חזר מגמילה. אני לא יודע אם יצליח להחזיק את העבודה הזו או להישאר נקי מסמים, אני רק יודע שכאן הוא כבר לא יכול לישון. אני מניח שיש עוד הרבה חצרות וחניות בעיר בהן הוא כבר לא יכול לישון. בעיר עם כל כך הרבה הומלסים, אין הרבה מקום להומלסים. שווה לכם להתחבר לפחות לאחד.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
מי מאיתנו לא חווה את המתיחות המצמררת בין שכנים המנהלים דיאלוג של פתקי פאסיב אגרסיב על לוח המודעות של הבניין. הודעות מהסוג הזה לעולם לא נעימות למראה, אך במקרים רבים הן בלתי נמנעות. במקרים אחרים, הן פשוט תמוהות לחלוטין. קבלו את הפתקים הכי מופרכים ומצחיקים ששכנים תל אביבים השאירו זה לזה על הדלת (באופן לא מפתיע, רובם הגיעו אלינו דרך קבוצתתושבי שכונת פלורנטין, שעובדת שעות נוספות כדי לייצר לנואייטמים נפלאים).
שלום לשכנים בחדר המדרגות זה כמו מתנת יום הולדת לחברים: ברגע שאחד משני הצדדים התחיל בנוהג – הוא תקף גם לשני הצדדים עד יום מותם. האפשרות היחידה שלכם לצאת מזה היא מעבר דירה.
מדרג הענישה
כדי להתמודד עם שכן מרעיש יש לאמץ את השיטה האמריקאית: עברה ראשונה דינה בבקשה מנומסת ("אחי, המוזיקה שלך לא נותנת לישון, יש מצב להחליש?"), עברה שנייה – אזהרה מאיימת ("ביקשתי יפה, אני לא רוצה לעשות פה עניין תאמין לי"), עברה שלישית דינה ענישה חמורה ("אני מתקשר לפקח").
אדם לאדם רעב
חל איסור על בקשת מוצרי צריכה בסיסיים (מלח, סוכר, חלב סויה) משכנים אם יש מכולת או סניף AM:PM במרחב של פחות משבע דקות הליכה מהדירה. הערבות ההדדית מתה עם רבין.
ארגון גג
אחד השכנים השתלט על הגג של הבניין? ברשותכם שתי אפשרויות: לבנות קואליציה שתכלול עוד שלושה דיירים כדי להאבק בו, או לסגור איתו דיל פוליטי מסריח שבו ישכפל לכם מפתח ותחלקו איתו את השטח.
וילה בג'ונגל
שטח הבניין רובץ חתולים? מוטב להימנע מעימות עם מאכילת החתולים שבבניין. אתם תפסידו וגם תצאו הרעים. רק במקרה שהחתולים הופכים למגע אמיתי (פולשים לכם לתוך הדירה), מותר לכם לנסות להגיע להסדר ולהציע האכלה מרוחקת. הפתרון, כנראה, יכלול מעבר דירה.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
