נגמרו הכוחות. כמה פעמים אפשר לחזור שוב ושוב על אותם טיעונים ברורים ואותן עובדות מוצקות מול העיוורון. כמה פעמים אפשר לצפות שוב ושוב באותה תוצאה שמתקבלת מאותן פעולות בלי להכיר בכך שמדובר באקט של טירוף. כמה פעמים אפשר לומר "אבל אמרנו לכם" כשזה כל מה שיהיה לומר גם בפעם הבאה. די. נמאס. יותר קל – וכנראה שגם יותר פרודוקטיבי – לדבר עם הקיר. אבל זו בכל זאת תופעה די מדהימה: אותם אנשים שלועגים לביביסטים על ההצבעה העיוורת שלהם, מתעוררים שוב ושוב בבוקר בהיר כדי לגלות שהקול הליברלי-דמוקרטי שלהם נחטף אל המחנה שמנגד – בגלל ההצבעה העיוורת שלהם.

>> ארץ חלשה: בני גנץ, עכשיו תורך (לחטוף כמו שצריך מ"ארץ נהדרת")
>> איך להתמודד עם גל עליות המחירים? תפילו את הממשלה ונמשיך משם

עריקתו של עידן רול ממפלגת יש עתיד עוררה הבוקר גלים משתנים של זעם, לעג ונהי, אבל מצביעי יש עתיד יכולים להאשים רק את עצמם. נזכרתי היום בידיד גיי שהצביע יש עתיד באחת ממערכות הבחירות האחרונות, והסביר שאמנם מרצ מייצגת אותו יותר מבחינה פוליטית אך הוא מעוניין לחזק את מפלגת האופוזיציה הגדולה, ויש עתיד נותנת ייצוג נאה לקהילת הלהט"ב בדמותו של עידן רול. כששאלתי אותו מה הוא יודע על עידן רול, התשובה הייתה כמובן שהוא בזוגיות ארוכת שנים עם הראל סקעת ושהוא לארד לוהט. זה מה שידעו רוב מצביעי יש עתיד על עידן רול. זאת לא אשמתם.

עידן רול הוא רק סימפטום של תרבות פוליטית חולה. מדינה שלמה שמתנהלת עם אוריינות פוליטית ברמת כיתה ד'. מצביעים שבוחרים בקלפי בלי להבין את מי ואת מה הם מכניסים לכנסת. המון מפלגות של איש אחד, שמכניס לפרלמנט על גבו חבורה של טרמפיסטים אנונימיים, ממש "הפוליטיקאי במסכה" (מי זה במקום 13? מי זה? מי זה?), שאיכשהו בהזדמנות הראשונה בוגדים בו וחותרים תחתיו. תקשורת שמדווחת על כל זה כאילו זאת הנורמה, זאת הפוליטיקה, ולא עיוות פרברטי לחלוטין שלה. חמישה מנדטים נדדו בשבועות האחרונים מהאופוזיציה אל הקואליציה, זו שנהנית כרגע מתמיכה של 45 עד 50 מנדטים גג בכל הסקרים. אם זה נראה למישהו נורמלי יש לנו מפלגת מרכז חדשה בראשות נפתלי בנט למכור לו.

זה בעצם מאוד פשוט: המחנה הליברלי לא יכול להרשות לעצמו להכניס עוד סוסים טרויאנים לכנסת. הוא גם לא יכול להרשות לעצמו מנהיגים פוליטיים שנכשלים כך בבחירת אנשיהם. הניסוי הזה, שבו ראשי מפלגות כמו בני גנץ ויאיר לפיד סוגרים את הרשימה עם כמה יועצים ואומרים לציבור הבוחרים שלהם, "תסמכו עלי, יש לנו אחלה נבחרת", והציבור פשוט מהנהן ומצביע – נכשל כישלון מר. התוצאות של הכישלון הזה הן עכשיו החיים של כולנו.

רק תרבות פוליטית חולה מאוד יכולה לנווט את הציבור – באמצעות התקשורת – להאמין שהוא מצביע למי שעומד בראש הרשימה ושמדובר בעצם בבחירה פרסונלית לראשות הממשלה, בזמן שבמציאות הציבור מצביע לרשימה שמתמודדת לכנסת והקול שלו מכניס את כל נציגיה, בלי כל קשר לממשלה ולראשותה. כך, למשל, הופתעו לגלות ב-2013 חילונים ימנים רבים שהצביעו לנפתלי בנט ואיילת שקד כי הם נראו להם סבבה כאלה, שמאחורי גבם מסתתרים שלל סמוטריצ'ים וסטרוקיות ושאר משיחיים וגזענים, כפי שהופתעו מצביעי המחנה הממלכתי בבחירות האחרונות לגלות לפני חודש שגדעון סער וזאב אלקין, שנכנסו בקולותיהם לכנסת וגם לממשלה, בעצם אינם חלק מהמחנה הליברלי. שוק, תדהמה והלם הלם הלם.

וכן, גם עידן-רולים כאלה, שהתחילו את הקריירה בליכודניקים החדשים וקפצו משם למטה הגאה של יש עתיד ומשם לספסלים האחוריים של הכנסת והופ סגן שר החוץ (מינוי מרהיב של יאיר לפיד) ומקום ריאלי ברשימה לכנסת, בלי שאיש שאל את עצמו מדוע קולו מכניס לכנסת את עידן רול, או כל עידן רול אחר. זה קל: כל עוד המפלגות של המחנה הליברלי נראות כמו הגרסה פוליטית של "הכוכב הבא", עם ליהוקים שבאים לסמן "וי" על ייצוג מגזרי וחברי רשימה שנבחרים באופן לא דמוקרטי, המצביעים שלהן יכולים לבוא בטענות רק לעצמם כשזה נגמר בבכי. הם יכולים כמובן גם לבוא בטענות לראשי הרשימה שהכניסו את הצלופחים הפוליטיים הנאלחים האלה לכנסת ולדרוש מהם לקחת אחריות על הכישלון, אבל קל יותר לכעוס על הכאפה שעידן רול הוריד להם מאשר להפנים שזאת כאפה שהם הורידו לעצמם.

בתרבות פוליטית בריאה, ראשי האופוזיציה היו מתפטרים השבוע ומפנים מקום למועמדים אחרים אחרי הכישלון המהדהד של השנתיים האחרונות, ועוד מול הממשלה הכי פחות פופולרית בכל הזמנים, ועוד עם רוח גבית של המחאה הגדולה בכל הזמנים. בתרבות פוליטית בריאה, התקשורת הייתה צולבת גנבי מנדטים כמו עידן רול וגדעון סער ומוקיעה אותם כך שלא יוכלו לצאת מהבית מרוב בושה. בתרבות פוליטית בריאה, האופוזיציה הייתה כופה בחירות חדשות כבר בנובמבר 2023 במקום לקפוץ מתחת לאלונקה של נתניהו. אבל למה לדרוש תרבות פוליטית בריאה מעצמנו כשאפשר לצחוק על ביביסטים. תמיד כיף.

• טור דעה
• פוליטיקה
• תקשורת
• יאיר לפיד
• בני גנץ

טוויטר, זה ידוע, הייתה רשת חברתית שהיא פח אשפה בוער של רעל פוליטי וקמפיינים לשיבוש תודעה עוד הרבה לפני שאלון מאסק שם עליה X. תחת פיקודו היא הפכה לביוב עצום ונטול רגולציה ומודרציה ולנשק תעמולתי יעיל בשירותם של ניאו-נאצים ברחבי העולם. הבעיה היא שבניגוד לפייסבוק, שהפכה את עצמה לרשת חברתית לא רלוונטית, טוויטר/X עדיין רלוונטית מאוד ומממשיכה להשפיע על השיח הפוליטי-תקשורתי ולעצב אותו. כל הפוליטיקאים שם, כל אנשי התקשורת שם, כל הסחלה שבעולם מתנקז אל שלולית הרוע המצחינה שהיא הפיד וכמעט כל שנייה שאתם מבלים שם היא נזק צרוף לנפש ולתודעה. ובכל זאת, יש לפחות סיבה טובה אחת להיות שם.קוראים לה "חדשות מלפני שנה".

>> פיגוע תדמיתי: דרוקר חשף את פרצופו העלוב של איתמר בן גביר
>> דור הטיקטוק רק מחכה למכה הבאה. אנחנו יכולות ויכולים לתקן

ביולי 2020 צץ בצד העברי של טוויטר יוזר תמים למראה. כל מה שהוא עושה זהלאתר ידיעות חדשותיות בנות שנה בדיוק, בעלות רלוונטיות וקשר הדוק להתרחשויות חדשותיות עכשוויות, ולהציף אותן מחדש כמו שהן. בלי פרשנות, בלי דאחקות מתחכמות, בלי כותרות מתלהמות. סטרילי. ארבע שנים אחרי, יש לו כבר 28 אלף עוקבים ומאות ציוצים ויראליים שזכו למאות אלפי שיתופים נדהמים. כי התוצאה, אם עוקבים אחר הציוצים שלו בקפדנות ובהתמדה, נראית כמו קסם ממנהרת הזמן, כמו פידבק-לופ של מציאות שבה העבר וההווה מתמשכים ומהדהדים זה לתוך זה ותמיד, כאילו בצירוף מקרים בלתי נתפס, על מה שקורה עכשיו שוגרו איתותים בדיוק שנה קודם.

פעם, כשהייתה כאן עיתונות, פשוט קראו לזה "לתת לידיעה קונטקסט".כל כך התרגלנו לקבל את האקטואליה שלנו נטולת קונטקסט, כל כך התרגלנו לצרוך תקשורת שאיש לא עושה בה את המעשה העיתונאי הבסיסי של חיפוש בארכיון והבניית הרקע והעבר אל תוך הסיפור (וכמובן שאיש בה אינו מציב את הסיפור-של-הרגע על ציר של זמן, התפתחות, סיבה ותוצאה עבור הצופים), כל כך נירמלנו את השטחיות של הסיקור התקשורתי על המסך – שעצם המעשה של "החדשות מלפני" נראה כמו כישוף, כמעט חתרני, רדיקלי, חדשני.

וזה קורה כל יום. כמה פעמים ביום. כל הזמן יש "חדשות מלפני שנה" שאיכשהו מתלבשות בול על החדשות של היום, ומעוררות גלים של ריגוש אירוני וזעם רטרואקטיבי בקרב משתמשי טוויטר/X. הסיבה לסינכרוניזציה הזאת בין מה שקרה לפני שנה למה שמתרחש היום, היא שסינכרוניזציה כזאת מתקיימת תמיד, זה רק אנחנו שהתרגלנו לצרוך חדשות שמתרחשות בחלל ריק, ללא הקשרים. הפופולריות של העמוד בטוויטר זינקה בימי ההפיכה המשטרית של 2023, כשמדי יום נטוו בציוצים שלו ההקשרים הברורים בין מה שאמרו ועשו חברי ממשלת הפשע שנה קודם לכן ובין הסתערותם על חיסול הדמוקרטיה בעת ההיא. הפעולה האוצרותית של "חדשות מלפני שנה" הייתה לכתובת קולקטיבית על הקיר, כל יום, כל היום.

טבח שבעה באוקטובר והמחדלים שהובילו ממנו ואליו הפכו את "חדשות מלפני שנה" לוועדת חקירה של יוזר אחד, ולאחד ממקורות המידע המשמעותיים ביותר ברשת בכל הקשור לעיצוב הנראטיב סביב היום הנורא ביותר בתולדות המדינה. טענותיהם של מי שלא ידעו, לא ראו, לא שמעו ולא הבינו הופרכו שם כמעט על בסיס יומי והעניקו לעמוד הילה של אופוזיציה שלטונית נערצת על ידי מתנגדי המשטר. ביום השנה לטבח בחר מי שעומד מאחורי היוזר – זהותו אינו ידועה לאיש – לדומם את העמוד כדי לא להוסיף מכאוב וטריגרים לטראומה הלאומית, ויצא להפסקה מפעילות. אחרי חודש של היעדרות הוא חזר אל הפיד בשבוע שעבר לקול מצהלות הצייצנים משמאל-מרכז. זה לא שהתגעגעו אליו. זה שממש צריכים אותו.

תחת ההפצצה המתמדת של המידע האמיתי והשקרי, החדשות והספינים, הפרשניות והתעמולה, קצת קשה לחבר את הנקודות ולייצר את התמונה הגדולה. מסורתית זהו תפקידה של התקשורת החופשית בכל דמוקרטיה, ואם העבודה הזאת אינה מתבצעת, ניתן לגזור מכך גם על מצבה של התקשורת וגם על מצבה של הדמוקרטיה. וכך "חדשות מלפני שנה" הופך, במצבנו הנוכחי העגום, לאחד היוזרים החשובים ביותר בטוויטר/X ישראל. מעבר למשחק היומי החביב "איזו ידיעה חדשותית מהיום תיכנס ל'חדשות מלפני שנה' של השנה הבאה?", הוא מנגיש לציבור רחב כלי חשוב שבאמצעותו יכול כל אחד לחבר את הנקודות בעצמו.

כך, למשל, העלה השבוע היוזר את הקטע הבא של גיא פלג מנובמבר *שעבר* ובו סימן פלג לראשונה ספציפית את צחי ברוורמן כמי שעסוק בימיה הראשונים של המלחמה באיסוף פרוטוקלים מסווגים מהקבינט ואיסוף מידע על בכירי הביטחון כדי לעצב את נראטיב "רק נתניהו לא אשם". כמה מאיתנו זכרו בשבוע שעבר, כשהסיפור על פרשת שיבוש התודעה בלשכת נתניהו התפוצץ, שזה בעצם לא סיפור שנולד כרגע ובעצם לא ברור מדוע לקח לשב"כ שנה שלמה לחקור אותו? "חדשות מלפני שנה" חזר בדיוק בזמן כדי להזכיר לנו. בעולם שבו כולם סובלים מאמנזיה אקטואלית, בעל הזיכרון הוא גיבור על. וזה בדיוק הגיבור שאנחנו צריכים.

• טור דעה
• תקשורת
• אקטואליה
• טוויטר
• אינטרנט
• רשתות חברתיות
• שבעה באוקטובר