Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
מתוך הפרויקט "השחיינית" שצולם בימי הסגר ופורסם באתר Time Out בסוף אפריל 2020 (צילום: תום ברטוב)
הלב של תל אביב עשוי ממאות מקומות שהפכו לחלק מזהותה. העיר תצטרך להמציא את עצמה מחדש כדי שהלב הזה לא יישבר. למרבה המזל, להמציא את עצמה מחדש זה מה שהיא הכי אוהבת. כמה מילים על גיליון מיוחד מאוד
1.חזרנו? התעוררנו? יצאנו מזה?איש אינו יודע לענות על השאלות האלה. חוסר ודאות הוא מצב שנפש האדם מתקשה להשלים איתו ולהסתגל אליו, ואם זה נכון לכל אדם זה בוודאי נכון לעיר שלמה. העיר צריכה לתכנן קדימה, לדעת מאיפה היא באה ואנה היא הולכת, מתי תהיה המסיבה הבאה, איפה התערוכה שכולם מדברים עליה, היכן נפתח המקום שכדאי לאכול בו ומה יהיה עם התחבורה, עם בתי הספר, עם העסקים, עם הכל. לעזאזל עם הכל.
2.השבועות הארוכים שבהם העיר הייתה סגורההבהירו באופן חד וכואב מהי תל אביב במהותה המזוקקת: העיר היא סך כל המקומות והתרבות והאנשים שמזרימים את הדופק בעורקיה ותו לא. הם אלה שמתחזקים את הרעיון השברירי של התל אביביות, את כל מה שהופך אותה לאטרקציה אורבנית בינלאומית ולעיר שכדאי לחיות בה. בלעדיהם אין תל אביב בכלל.
עיר קורונה (צילום: נדב צופי)
3.בימים הראשונים לשובם של המסעדות והבריםאפשר היה לגעת בתאווה של העיר לחיים, ממש לחוש אותה בכל הגוף ובכל הרחובות, מין זרם תת-קרקעי ותת-קולי שממזמז את האוויר וטוען אותו בחשמל. הקאמבק שהתפרץ עם ההקלות היה בלתי נשלט. חודשיים של בידוד, קיפאון ואיפוק התמוססו תוך שעות. העיר רצתה לשכוח את הקורונה, למחוק אותה כלא הייתה. זה לא יקרה.
4.לא שסתם התגעגענו לזה.בלי האנרגיה הזאת תל אביב היא לא תל אביב. וזאת בעיה. כי אנחנו כבר לא בפברואר 2020 והמציאות שבה שבה התלבטנו לאיזו מסיבת פורים ללכת והאם לטוס בפסח לברלין או לרדת לסיני – איננה. היא לא תשוב כל כך מהר. הלילות הפרועים במועדונים לא יחזרו כל כך מהר, גם לא הצהלות בבלומפילד, לא התשואות בפארק הירקון ולא התרועות בהיכל התרבות.
ריק בגלל הקורונה או החדש של רנה זלווגר? (צילום: שאטרסטוק)
5.חזרנו לעיר אחרת. מעורערת.ברחובות הראשיים כבר תלויים שלטי "להשכרה" על חנויות רבות. המסעדות ובתי הקפה קיבלו את הקהל האוהב שלהן בחזרה והוא קיבל אותן, אבל ההכנסות לא חזרו לרמות טרום-קורונה. החנויות שוממות ברובן. עשרות אלפי צעירים מובטלים חושבים פעמיים על כל שקל שנמלט מכיסם. חלקם יאלצו אולי לעזוב את העיר בחודשים הקרובים. גם בלעדיהם תל אביב לא תהיה תל אביב.
6.אבל רגע. למה לבאס. הרי חזרנו.העיר שוב חיה ובועטת. זה רק המשבר הכלכלי-חברתי שמרחף מעל העיר, יחד עם מערכת פוליטית מופקרת שיצאה מדעתה ובגדה בבוחריה, שמציירים תמונה קודרת המבשרת כנראה תקופת שפל לא פשוטה, שונה מאוד מכל מה שהכרנו. אה. אז בגלל זה לבאס.
עיר להשכיר. באסה (צילום: שלומי יוסף)
7.אמרנו עוד בתחילתו של המשבר, רגע לפני הסגר הגדול, שתל אביב מתעלה על עצמה בזמנים כאלה. צדקנו, כרגיל. התל אביבים היו יצירתיים (מי אמר משחק דואר פיראטי בפלורנטין ולא קיבל), חדורי שליחות (בואו נציל את כל החקלאים בארץ!) וסולידריים באופן מרגש ונטול ציניות לעסקים ולאנשים שעושים את העיר (מאות אלפי שקלים בהדסטארט מוכיחים את זה). השאלה היא מה עכשיו. מה לעזאזל עכשיו.
8.לב. עכשיו צריך לב.והלב של תל אביב, כמו בשער הגיליון הזה, עשוי ממאות מקומות, מוסדות, לוקיישנים ובתי עסק שהפכו לחלק מזהות תושביה. תל אביב תצטרך להתעלות שוב ולהמציא את עצמה מחדש כדי שהלב הזה לא יישבר. להמציא את עצמה מחדש זה מה שהיא הכי אוהבת.
רק לב. גיליון Time Out החדש (עיצוב: נוקי אולחובסקי)
9.ימי הקורונהשלחו את מערכת טיים אאוט הביתה. בזמן החל"ת פתחנו את הפלטפורמות הדיגיטליות שלנו לטובת מאבקי ההישרדות בתחומי התרבות ותרבות הפנאי, כדי לתת להם קול ורוח גבית ולסייע להם לסייע לנו לעבור את זה. יותר מכך, זה הזכיר לנו בשביל מה בכלל התכנסנו כאן בעיר הזאת, במערכת העיתונאית הזאת, בישיבות הזום המטופשת הזאת שערכנו כל בוקר. בגלל הלב.
10.היצירתיות שבוערת בעיר הזאת, עיר שבה גם בעלי קיוסקים הם אנשי קריאייטיב, היא מה שיציל אותה. המציאות החדשה תייצר פתרונות חדשים ומתוכם תצמח עיר חדשה. האנשים שהביאו לכם בזמן הקורונה את פסטיבל הדוקו-זום של קפה שפירא, את פסטיבל האינדי-זום של רדיו הקצה, את תיאטרון הילדים אונליין של אורנה פורת או את ה-VOD של סינמטק תל אביב, ימשיכו להמציא את תל אביב ואנחנו נהיה שם כדי לתמוך בהם. זה הדיל.
תל אביב פוסט קורונה. אנחנו הרוב, יצאנו לרחוב (צילום: שלומי יוסף)
11.הגיליון הזה הוא שיר אהבהשנכתב בחודשיים של געגועים קשים לעיר שהייתה כאן עד לפני רגע. תעברו על הרשימה ונסו לדמיין את העיר בלעדיה או בלי מקומות אהובים אחרים שבטח החמצנו. כואב? ברור. אהבה זה כואב.
12.המשימה של טיים אאוטתמיד הייתה לסמן ולאצור את הדברים הכי טובים שיש לעיר להציע ולכפכף בהנאה בכל מה שלא. המשימה הזאת לא השתנתה אבל הופכת עכשיו מורכבת מתמיד, עם אלפי בתי עסק שתלויים על בלימה ועשרות אלפי תושבים שמתעוררים לחוסר ודאות מוחלט. המצב אינו מגניב, אבל אם יש ודאות אחת הרי היא שעוד מעט יהיה מגניב שוב, כי זה מה שהעיר הזאת יודעת לעשות כבר יותר משלושים שנה. זאת תל אביב, לעזאזל. וככה אנחנו אוהבים אותה.
בשנות ה־80 הייתה תל אביב העיר הזקנה בישראל. גני ילדים היו דבר נדיר, בתי הספר המעטים לא הצליחו למלא את הכיתות, וצעירים לא חלמו לעזוב את הבית של ההורים בשביל לגור בבתים המתפוררים והאפורים שלה. מאז עברו הרבה מים בנהר. שנות ה־90 הגיעו, העירייה שילמה לצעירים לבוא לגור בשינקין ולחגוג שם יומם וליל, והשאר היסטוריה. תל אביב כיום היא סמל לצעירים בכל רחבי המדינה, המקום שאליו באים כדי לעשות את זה בגדול. אבל החשש תמיד קינן שם – האם תל אביב תזדקן יום אחד? אולי העלייה המטורפת בשכר הדירה בעיר תראה את אותותיה יום אחד והצעירים שמטפטפים לרמת גן ולגבעתיים יהפכו לזרם? אם רק תושבים מבוגרים ועשירים יישארו כאן, מה תהיה תל אביב בלי צעיריה?
אל העלייה במחירי הדיור הצטרפו בעקבות הקורונה שלל בעיות חדשות – אבטלה הולכת וגוברת שנגרמה מסגירה פתאומית של כל עסקי הבילוי והאירוח בעיר, השבתה של תחום התרבות וחיסול מיידי של ההזדמנויות העסקיות שהוא הציע, וסטודנטים מושבתים מלימודים שאינם מסוגלים לפתע לממן לא את שכר הלימוד, לא את המחיה ואפילו לא את דמי הכיס שלהם.
הקורונה הביאה איתה שלל בעיות לצעירי תל אביב (צילום: שלומי יוסף)
"אנחנו במצב חירום", אומרת שני לוי, מנהלת השיווק של מאז"ה 9, בית הצעירים במרכז העיר. "36 אחוז מהצעירים בעיר מובטלים. בשבוע שעבר עבדתי על סרטון שבו ראיינתי צעירים מהעיר – סטודנטית שלומדת חינוך מיוחד, סאונדמן שאין לו איפה לעבוד – שאלתי אותם על מה שהם עוברים ברגע הזה ואיך הם מתמודדים ויכולתי ממש לראות את המשבר הזה. הצעירים באמת בקושי גדול. החיים שלהם השתנו מאוד והם לא יודעים לאן להמשיך מפה".
אז מה עושים? "אנחנו מתייחסים לזה כריסטארט. אנחנו פועלים בשלושה מישורים – כלכלי, תעסוקתי ונפשי. פתחנו קבוצה בפייסבוק שנקראת 'היום שאחרי, מה עושים עכשיו'. בקבוצה מדברים על כל הדברים שקשורים בבנק, בעבודה ובלב. בשבוע שעבר אירחנו פסיכולוג שהסביר איך לדבר עם חרדות וכלכלן שלימד איך להתנהל בזמן משבר. בזמן שהמדינה קורסת, אנחנו מרגישים שיש לנו איזושהי שליחות קטנה להאיר את הדברים שניתן לעשות בעיר".
"אנחנו במצב חירום", אומרת שני לוי, מנהלת השיווק של מאז"ה 9, בית הצעירים במרכז העיר. "36 אחוז מהצעירים בעיר מובטלים. הצעירים באמת בקושי גדול. החיים שלהם השתנו מאוד והם לא יודעים לאן להמשיך מפה"
במאז"ה 9 מנסים לטפל בבעיות המיידיות של צעירי העיר, אבל יש צורך גם בתוכניות ארוכות טווח. "אנחנו כל הזמן מדברים וחושבים בעירייה על הצעירים", אומרת ציפי ברנד, סגנית ראש העיר. "אין לנו פה מונומנטים גדולים, מה שעושה את תל אביב זו האווירה שבה, האנרגיות המטורפות האלה, והן מגיעות מהתושבים הצעירים של העיר".
אז איך בעירייה מתכוונים להשאיר את הצעירים בעיר? לטווח הקצר בתי הצעירים של העיר מציעים מה שהם קוראים לו "גישור בין שוכר למשכיר". "אלו פגישות מסובסדות עם עורכי דין במטרה לתת כלים לשוכרים לעמוד מול המשכירים", מסבירה לוי.
"אני חושבת שזה נושא שהעירייה יכולה להיכנס אליו", אומרת ברנד. "בתחום מערכת היחסים שבין שוכר ומשכיר, אנחנו יכולים לעזור לגשר ולייצר עוד מנגנונים. ברמה המיידית אנחנו חייבים להיכנס לנושא האכיפה של דירות להשכרות קצרות טווח, כמו דירות אייר בי אן בי. להיכנס לאכיפה טובה יותר, לא על סטודנט שמשכיר את הדירה שלו לסוף שבוע אחד אלא לאלה שבבעלותם מספר רב של דירות שהוציאו מהשוק לטובת השכרות קצרות ויקרות. אנחנו חייבים לעזור לשחרר חלק ממלאי הדירות הקיים חזרה לשוק".
מה יהיה עם שכר הדירה? (צילום: שלומי יוסף)
בעירייה מדברים גם על תוכניות לטווח ארוך יותר. "העירייה צריכה לכוון את עצמה לנושא של שכירויות ארוכות טווח. כבר עכשיו אנחנו פועלים להגדלת היצע דיור בר השגה. יש לנו מנגנון תכנון, שזו הדרך שלנו לנתב ולתכנן את העיר, ובאמצעות הוועדה המקומית אנחנו יכולים לתכנן דירות קטנות יותר שיהיו גם זולות יותר. בחלקן לא יהיה תקן של חניה באחד על אחד, וזה יעזור לנו לתכנן אסטרטגית מרכזים עירוניים שבנויים לשימוש צעירים".
פתרון יצירתי לבעיית הדיור, שמיושם בבניין ברחוב הקונגרס, מעלה את השאלה: האם במודל העתידי כל צעיר שירצה לגור בעיר יקרה כמו תל אביב יצטרך לחשוב כיצד הוא הופך את הבית שלו גם לעסק מתפקד?
יש פתרונות יצירתיים נוספים שאולי יהיו מודל עתידי לדיור אחר בעיר. אמרי קלמן מחברת פיתה מרקטינג, מספר על מודל דיור שהחברה מפתחת שבו הדיירים לא רק מוציאים כסף על שכר דירה, אלא גם מכניסים כסף בחזרה: "יש בניין ברחוב הקונגרס בתל אביב שבו אנחנו מערבים את כל הדיירים בשיתופי פעולה עם בסיס מסחרי של הכנסת כסף. קורים שם דברים מדהימים. יש שם כבר חמישה דיירים שממש מתפרנסים מהפרויקט, השאר עדיין בתהליכי פיתוח. למשל, שני דיירים לקחו את המחסן האחורי של הבניין והפכו אותו לבר ושלוש דיירות שעוסקות בהוראת יוגה ופילאטיס פותחות סטודיו על גג הבניין. אנחנו כחברת שיווק מלווים אותם בתהליכי בניית העסק והפתיחה".
המיזם שואב השראה מתנועת האנטי סקווטינג – מודל שהתפתח בערים שבהן דיירים לא חוקיים פולשים לשטח שאינו בשימוש – ובמטרה להשמיש את הבניינים הישנים מחדש מכניסים דיירים חדשים ונותנים להם כלים להפוך את הדירות לא רק לראויות למגורים אלא ממש לעסקים. האם במודל העתידי כל צעיר שירצה לגור בעיר יקרה כמו תל אביב יצטרך לחשוב כיצד הוא הופך את הבית שלו גם לעסק מתפקד?
יותר ויותר חוזרים לגור עם ההורים (צילום: שלומי יוסף)
תחום נוסף שספג מכה קשה בעקבות הקורונה הוא החינוך בעיר. בתי הספר הגדולים והחדישים של תל אביב, הכוללים עשרות כיתות, אינם יכולים לתפקד בשל המגבלות על מספר התלמידים הנמצאים יחד באותו החלל. אפשרויות החינוך הטובות והמתקדמות שהעיר הציעה תמיד הופכות לפתע ללא רלוונטיות, כי מה יעזרו בתי ספר חדישים אם אי אפשר לשלוח אליהם את הילדים?
"לא תהיה ברירה, אנחנו חייבים לשלב טוב יותר במערכת החינוך את אפשרויות הלמידה מרחוק", אומרת ברנד. "הלמידה מרחוק נפלה באמצע מרץ על מערכת חינוך שלא תורגלה בכך. ברוב בתי הספר היסודיים בארץ, ואני מדגישה בארץ, תלמידים לא נגעו במחשב, לא תרגלו ולא ידעו איך לפעול במצב הזה. גם בבית אין אינטרנט מספיק חזק, לא לכל ילד יש מחשב, ופה אנחנו רואים שהפערים המעמדיים יוצרים גם פערים טכנולוגיים שהופכים עכשיו גם לפערים חינוכיים. למידה מרחוק צריכה להיות חלק אינטגרלי משגרת היום במערכת החינוך. אם נדע לשלב אותה עם למידה פיזית, נוכל לדלל את מספר התלמידים שנמצאים בתי הספר. אנחנו בתל אביב עובדים על פלטפורמה ללמידה מרחוק שתיתן מענה אמיתי ומלא לתוך הסיפור הזה. הכל צריך להיות אחיד, מסודר וברור בהרבה, לא שעה אחת בשבוע אלא כמה שעות חובה בתוך מערכת השעות הרגילה. התלמידים ירוויחו מזה גם מיומנויות טכנולוגיות".
ציפי ברנד: "בניו יורק הרעיון של להזמין משהו ברשת ולקבל אותו עוד באותו יום מקובל הרבה יותר. אנחנו חייבים לחשוב כיצד לעזור לעסקים לפתח אפשרויות משלוח מהירות יותר, למשל באמצעות הקמה של מחסני סחורות – זה העתיד של עיר"
ציפי ברנד (צילום: כפיר סיון)
אחד היתרונות שהעניקה תל אביב לצעירים שהיגרו לעיר הוא תעסוקה מהירה. סטודנטים יכולים למלצר במסעדות הרבות בעיר, יש מגוון רחב של משרות בתחום נותני השירות ועבודות שמתאימות למי שרק מתחיל את דרכו בעולם התעסוקה. אחוז האבטלה הגבוה בקרב צעירים נובע מהעובדה שרבים ממקומות העבודה כעת משותקים או פועלים באופן חלקי.
"אנחנו עדיין במצב החדש, ולא רגע אחרי", אומרת ברנד. "אנחנו לא יודעים איך שוק התעסוקה הולך להיראות בעתיד הקרוב או הרחוק, אנחנו לא יודעים כמה עסקים יכולים להיפתח ומתי, ואנחנו מוגבלים מאוד מתוקף התו הסגול של משרד הבריאות, שגם הוא יכול להשתנות בכל רגע. אנחנו מנסים לתת פתרונות מידיים לבעלי עסקים, שהתו הסגול מאתגר אותם מאוד מבחינת הדרישות שלו, ואנחנו מנסים ללכת לקראתם כמה שאפשר, למשל אפשרנו להגדיל את השטח של עסקים במרחב הציבורי ללא עלויות".
ולטווח הארוך יותר? ברנד משוכנעת שהעיר צריכה להתחיל לשקול לאפשר ליותר עסקים להציע פתרונות של משלוחים מהירים יותר. "בניו יורק הרעיון של להזמין משהו ברשת ולקבל אותו עוד באותו יום מקובל הרבה יותר, ואצלנו התשתיות עדיין לא בנויות לכך. אנחנו חייבים לחשוב כיצד לעזור לעסקים לפתח אפשרויות משלוח מהירות יותר, למשל באמצעות הקמה של מחסני סחורות – זה העתיד של עיר. מתחילת המשבר ראינו שיש עלייה בכל הנושא של נכסים דיגיטליים, בעלי חנויות שבשביל שיוכלו להמשיך למכור פתחו אתרים לממכר אונליין, כך שכבר עכשיו יותר עסקים חושבים בכיוונים האלה, ואנחנו צריכים לחשוב כיצד אפשר לתמוך בהם".
כל אחד הוא יזם בלב (צילום: שלומי יוסף)
אמרי קלמן: "אולי עכשיו נראה תחלופת דורות בתחומים כמו חיי הלילה. אם הביורוקרטיה תהיה קלה יותר זה יאפשר לצעירים שעד עכשיו בירמנו, לקחת את המושכות לידיים ולהתחיל לפתוח מקומות משלהם"
משבר התעסוקה משתלב עם משבר אדיר של יזמות. כשאף אחד אינו יודע איך עסק יוכל לפעול בחודשים הקרובים, הרבה מאוד יזמים מעדיפים לשבת בינתיים על הגדר ולראות לאן נושבות הרוחות, ולכן מקומות חדשים אינם נפתחים ומקומות עבודה חדשים אינם נוצרים.
"אולי עכשיו נראה תחלופת דורות בתחומים כמו חיי הלילה", אומר אמרי קלמן, שעכשיו מדבר איתנו מבכובעו השני כיו"ר איגוד חיי הלילה. "העירייה יכולה להקל על יזמים על ידי הקלה ברגולציות. אם הביורוקרטיה תהיה קלה יותר זה יאפשר לצעירים שעד עכשיו בירמנו, לקחת את המושכות לידיים ולהתחיל לפתוח מקומות משלהם".
אך איך ייראו הברים והמועדונים בעתיד הקרוב, שבו אנשים עדיין חוששים לשבת בחללים סגורים? "ייתכן שיהיה פחות אטרקטיבי בתקופה הקרובה ואולי גם הרחוקה יותר לשבת במקומות סגורים. כאן העירייה בהחלט חייבת לחשוב מחדש", אומר קלמן. "יש מקומות רבים בעיר שבהם הטראפיק הוא גבוה, כמו חוף הים. העירייה השקיעה המון בטיילת שעוברים בה המוני אנשים, ושם יכול להיות בר חיצוני מצוין. כל בעל עסק יכול לקבל בוטקה ויום אחד בשבוע שנקבע מראש למכור משקאות. יש רחובות שבאופי שלהם הם בלייניים, כמו דיזנגוף שבו הברים גם ככה זולגים אל הרחוב. אם יסגרו את הרחוב לכמה שעות בשבוע יוכל הרחוב להפוך לבר אחד בחלל הפתוח וישיב משהו מהאופי הבלייני של העיר בחזרה לרחוב".
האופי הבלייני של תל אביב מתקשר גם לאופייה התרבותי. מוסדות התרבות של תל אביב סגרו את שעריהם במהרה עם תחילת המשבר. הם נפתחים מחדש לאט לאט, אך לא בטוח שבצורה שתאפשר להם להתקיים כלכלית. "חשוב לזכור שהרבה מוסדות תרבות בתל אביב מסתמכים גם על אוכלוסיה מבוגרת יותר, בני 55 ומעלה, שהולכים להצגות ולסינמטק וחוששים לצאת עכשיו מהבית", אומרת ברנד, "ולאנשי התרבות קשה לחיות בארץ, לא רק בתל אביב. תל אביב היא עיר שמכבדת את היוצרים והתרבות, אבל המדינה לא. אמנות חייבת פטרונים, היא לא יכולה להתקיים בריק והמשבר לקח את זה עוד יותר לקיצון. עיריית תל אביב־יפו הקימה את קרן תל אביב – קרן מיוחדת של ראש העיר אשר נועדה לתת עזרה סוציאלית לאמנים בשביל לשרוד את המשבר הזה. זה נעשה כבר לפני חודשיים וכל הזמן עובד. נוסף על כך התגייס אגף התרבות כדי להנגיש עבודה. אנחנו רוצים לייצר עבודה לאמנים, במה שאפשר לעשות, בנתוני התו הסגול, ומעודדים חברות פשוט לבוא ולאסוף עבודות מאמנים. זו המשימה היחידה והעיקרית של אגף התרבות".
"בסופו של דבר", אומרת ברנד, "אנחנו רק בתחילת המשבר הזה, וגם רעיונות שמגיעים אלינו שהם מחוץ לקופסה, הם בכל זאת קרובים למדי לקופסה. אנחנו לא יודעים איך ייראו החיים שלנו בעיר בזמן הקרוב, ואלה שאלות שאנחנו בעירייה כל הזמן שואלים את עצמנו".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
"בלומפילד הוא התגשמות החלומות והסיוטים של כל אוהד כדורגל בעיר. מקדש האהבה ואזו האסון". עודד קרמר נזכר בפעם הראשונה בבלומפילד ומסביר למה גם היום הוא עומד ושר מחוץ לאצטדיון
יש הרבה מקומות חשובים בתל אביב. חשובים תרבותית. חשובים פוליטית. חשובים פיננסית. יש אינספור מקומות מסעירים בתל אביב – מועדונים. שדרות. חופי ים. כולם נפלאים ונהדרים. אף אחד מהם לא מרגש כמו בלומפילד.
בלומפילד הוא התגשמות החלומות והסיוטים של כל אוהד כדורגל בעיר. מקדש האהבה ואזור האסון. המקום שבו חווינו את הרגעים הכי מאושרים. המקום שממנו יצאנו מדוכאים מתמיד. בעולם של שחור ולבן (או במקרה שלנו – של צהוב, אדום וכתום), בלומפילד הוא האנומליה. היִין־יאנג המושלם.
האוויר בבלומפילד ספוג בזיכרונות – טובים ורעים. של הימים שבהם היינו גאים עד השמיים ושל הימים שבהם רק רצינו לברוח מבוישים הביתה
תנו רק להסניף קצת את הדשא. בלומפילד (צילום: shutterstock)
41 שנה עברו מאז הפעם הראשונה שהגעתי לבלומפילד. הלכתי יד ביד עם סבא שמעון ז"ל, נכנסתי ליציע ונעמדתי בלי יכולת לדבר. עליתי מאז מאות פעמים במדרגות של היציע. זכיתי לעשות את הדרך הזאת עם שלושת הילדים שלי. טיילתי בעולם וראיתי כדורגל בארבע יבשות, ועדיין אין שום דבר בעולם שמשתווה להתרגשות בכל פעם שאני נכנס לבלומפילד ומריח את הדשא.
זה לא שאין אצטדיונים טובים ממנו בעולם, ברור שיש, אבל אין שום אצטדיון כמוהו. וזה לא רק כי הוא האצטדיון שבו אתה יכול לאכול רבע שעה לפני הכניסה שווארמה בנחלת בנימין ועדיין להספיק להגיע לשריקה, זה בגלל האוויר.
האוויר בבלומפילד ספוג בזיכרונות – טובים ורעים. של הימים שבהם היינו גאים עד השמים, ושל הימים שבהם רק רצינו לברוח מבוישים הביתה. שלוש השנים שבהן היינו בגלות בנתניה ובפתח תקווה רק הבהירו את זה יותר. ועד שכבר חזרנו השנה הביתה, פתאום הכל נעצר.
בשבילנו, אוהדי הכדורגל, בלומפילד הוא הלב, והכדורגל שחזר בלעדינו רק גורם לנו לכאב בלתי נתפס. אז אל תכעסו עלינו אם באנו לשיר בחוץ למרות ההנחיות. אנחנו לא מזלזלים בקורונה, אנחנו פשוט גמורים מגעגועים.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
סגירתו של דיזנגוף סנטר עם פרוץ מגפת הקורונה הייתה טראומה עירונית. תצחקו, תצחקו, אבל דבר כזה לא קרה מעולם. למעט ימי כיפור, תמיד יכולנו לסמוך על דבר אחד בעיר הזאת: הסנטר פתוח. אם לוקחים לנו את העוגן הזה כל העיר מרחפת אבודה בחלל. מה שמסביר את מה שקרה פה בשבועות הארוכים של הסגר.
זה לא סיפור אהבה טריוויאלי. קשה להבין את ההיגיון של דיזנגוף סנטר. אני לא מדבר רק על ההיגיון העיצובי המפורסם, שדורש מכם לרדת שלוש קומות כדי להגיע לחניה במרחק שבעה מטרים, אלא על ההיגיון הכללי של הסנטר – מקום שמרגיש זר לסגנון המוקפד של תל אביב, אבל עדיין מהווה חלק בלתי נפרד מה־DNA העירוני. מקום שכמות השנאה אליו מתגמדת רק אל מול האהבה שרוחשים לו וכמות האנשים הפסיכית שעוברת בו בכל יום, שמצטברת ליותר ממיליון איש בכל חודש. מקום שקיים זה יותר מ־40 שנה והיה אמור להפוך לפיל לבן במרכז העיר, אבל חרף כל היגיון מצליח להישאר מרכז עירוני חשוב. אתם יכולים להתמרמר עליו, לקלל את שוק האוכל של יום שישי ולחפש יציאה ממנו עד אובדן צלם אנוש, אבל הסנטר צפוי להישאר חלק מרכזי בעיר לעוד הרבה שנים אם הקורונה לא תחריב את כולנו.
העובדה שמדובר במקום מסתורי על סף המקריפ (מערת העטלפים, המנהרה לרדינג והתמונה המלחיצה של פלאטו-שרון בכניסה) רק תורמת למעמדו החשוב. זה העניין עם סמלים – הם אפילו לא צריכים להיות יפים, הם רק צריכים להישאר רלוונטיים במשך די זמן
כיאה למוסד תל אביבי ותיק הוא עורר הרבה מחלוקות במשך השנים. שני העשורים שנדרשו כדי להקימו על השטח המבוקש, הצורה הספירלית שמקשה על ההתמצאות, השם הלועזי שיצר תקדים והפך את תל אביב לעיר לבנטינית עם ניחוח של אמריקה – כולם רק עזרו לבנות את המיתוס של הסנטר. גם העובדה שמדובר במקום מסתורי על סף המקריפ (מערת העטלפים, המנהרה לרדינג והתמונה המלחיצה של פלאטו-שרון בכניסה) רק תורמת למעמדו החשוב. הוא הצליח להגשים את יעודו המקורי – להיות מרכז המרכזים ולתפקד כעיר קטנה בתוך העיר הגדולה, חרף כל הקשיים שיצר. בימים נדירים של שקט אפשר אפילו להעריך את התוספת הצבעונית של המבנה הענקי לנוף העירוני. זה העניין עם סמלים – הם אפילו לא צריכים להיות יפים, הם רק צריכים להישאר רלוונטיים במשך די זמן.
דיזנגוף סנטר (צילום: shutterstock)
התחייה של הסנטר – שנולדה משרפה בבניין הצפוני בשנת 2001 אשר הביאה לעבודות שיפוצים נרחבות – הובילה לכמה תופעות ייחודיות, המעניינת שבהן היא ילדי הסנטר. איזה עוד מרכז מסחרי נתן את שמו לתופעה תרבותית שכזאת? הסנטר הפך למקום מפגש מכיל עבור אלו שלא מצאו את עצמם בשום מקום אחר חוץ מעל הרצפה הקרירה שלו. רק שם יכלו חבורת נערים ונערות אבודים להתקהל, למצוא אנשים כמותם ולשחרר קצת זעם נעורים טהור. זה 20 שנה שאפשר לבוא לסנטר ולחזות בערמת ההורמונים המחוררת והצבעונית הזאתאשר מאכלסת את העיר בתוך העיר הזאת, כאילו הייתה להקת קאברים לפנטום האופרה. בכנות – אני פוחד מהקללה שתיפול על המקום ברגע שיעזבו.
אפשר להגיד הרבה דברים רעים על הסנטר – ולהסתבך איתנו – אבל אי אפשר להתכחש למה שעובד בו. הוא סינקדוכה מושלמת לתל אביב – מכיל את היופי לצד הגועל, את מסחור החנויות לצד החופש הנערי. אם תרצו, הסנטר הוא אולי מבחן הקבלה האולטימטיבי של תל אביב – אתם הופכים לתושבי העיר רק כשאתם מצהירים בגאון על כך שאתם לא מעיזים לדרוך בסנטר, ובכל זאת מוצאים את עצמכם לפחות פעם בשבוע בחיפוש אחר הדרך הקצרה ביותר ליציאה. בינינו, מה תל אביבי יתור מתחושת הניצחון שמגיעה עם היציאה לרחוב שאשכרה ניסית להגיע אליו? אולי רק לתקוע פלאפל בקוסם מיד אחר כך.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
בעולם אחר ובזמן אחר, אי שם בחודש נובמבר 2019, התרגשה תל אביב ברמות של כלה. אחרי אלפיים שנות כיסופים וסופ"שים נטולי תחבורה ציבורית, השיקה עיריית תל אביב־יפו עם עוד כמה מהרשויות המקומיות השכנות את מערך ההיסעים החינמי שלה – נעים בסופ"ש. היינו כחולמים.
היינו שם בנסיעה הראשונה ואחר כך מדי שבוע, ובכל פעם מחדש היה מדהים לראות את הקסם: ציבור מאושר. אנשים מחייכים. נהגים סבלניים. כאילו נפתח שער ליקום מקביל שבו שירות שנותן הממסד לאזרח מביא איתו שמחה גדולה במקום צקצוקים נרגנים וטרוניות מוצדקות. קווי השבת של תל אביב הרגישו כמו ניצחון גדול על מדינת ישראל ההולכת ומחשיכה, תזוזה דרמטית של הסטטוס קוו המזויף שנע בדרך כלל נגד כיוון החילוניות. פירקנו אותם 0:1 קטן, כמו שעלי מוהר אהב לומר.
יותר מהניצחון הפוליטי היה זה ניצחון של התל אביביות. בתוך שבועות אחדים אימצו תושבי העיר את השירות בחיבה גדולה, כאילו תמיד היה חלק אינטגרלי משמחת החיים בעיר
אין טעם להכחיש. היה זה עונג מיוחד לראות את הסמוטריצ'ים, הדרעים והרגביות צווחים ומתבכיינים על הפגיעה בזכותם לכפות את גרסת היהדות הצרה והקנאית שלהם על הציבור כולו, אבל יותר מהניצחון הפוליטי היה זה ניצחון של התל אביביות. בתוך שבועות אחדים אימצו תושבי העיר את השירות בחיבה גדולה, כאילו תמיד היה חלק אינטגרלי משמחת החיים בעיר. בארבעה חודשים של פעילות הוכיח המיזם את נחיצותו הקריטית וגם את השתייכותו האורגנית למרקם העירוני. ואז הגיעה הקורונה.
עכשיו הכל שברירי. ימי הקורונה הבהירו שמה שהיה ברור כאן אתמול אינו בטוח לקראת המחר, ודאי לא מערך הסעות שרק עכשיו נולד וכבר עלה לשלטון על העצבים. קופת העירייה הייתה שמנמנה למדי לפני הקורונה ויכלה לממן ללא כל קושי את העלות השנתית של נעים בסופ"ש – כ־15 מיליון ש"ח בשנה, ואף לסייע כספית לשכנות שהצטרפו. עכשיו, עם גירעון של מאות מיליוני ש"ח שנוצר מביטול ארנונה לעסקים – גירעון ראשון זה 20 שנות חולדאי – העסק יהיה הרבה פחות פשוט.
להיט מוכח בעיר. קווי השבת בתל אביב (צילום: דין אהרוני רולנד)
גם ממשלת הסיאוב החדשה שהוטלאה לה יחדיו בינתיים, עם מירי רגב על ההגה של האוטובוסים, אינה מבשרת טובות לחלום על תחבורה ציבורית בשבת. תל אביב לא תסלח למי שינסה לעצור את המהפכה הזאת, רגע אחרי שכבר התחילה להתגלגל. העירייה הבטיחה שהשירות יחזור לתפקוד פוסט קורונה מלא עם שובה של התחבורה הציבורית לפעילות מלאה, אבל מאז חלפו שבועות וקווי השבת עדיין דממו. כבר נכנסנו להתקפי חרדה על הרבה פחות מזה.
יום אחרי סגירת הגיליון המיוחד של Time Out, השמיעה עיריית תל אביב-יפו את צפירת ההרגעה שלה והשירות חוזר לפעול במתכונתו הקבועה, עם 700 נסיעות בסופ"ש. "אנו מקווים כי עם הקמת הממשלה החדשה והצורך המוכח של הציבור ברשת תחבורה מטרופולינית הפועלת בהצלחה רבה בסופי השבוע, תיבחן האפשרות להרחבת השירות לכלל תושבי המדינה", מסרו האנשים האופטימיים שבדוברות העירייה. יאללה, נהגוס, קח אותנו לסינמה סיטי.
