ואיש השנה שלי הוא…
הפעם הראשונה שאני זוכר את עצמי מסכם היתה בתיכון, כשלפתע פרץ לו מנהג מוזר וחדש, אידיוטי למדי, שהתחיל כבדיחה אך עד מהרה הפך לאובססיה: "בחירת איש השנה בחבר'ה"
1.
מתי היתה הפעם הראשונה שנתקלתי בקונספט ״סיכום השנה״? בטח לא בבית ספר, כי ראש השנה יוצא תמיד בתחילת שנת הלימודים, והלא זה זמן להתחלות חדשות,
ולאופטימיות, ולעטיפת מחברות, ולהמתנה בכסיסת ציפורניים לחופשים הרבים שיתחילו. הייתי בטוח שיש אלמנט חינוכי חשוב בכך ששבועיים אחרי שחזרנו מהחופש הגדול, נכנסנו להפצצה מאסיבית של חופשים קטנים יותר – בתור ילד, אתה מניח שהמבוגרים עושים כל דבר מסיבה טובה. רק כשאתה גדל,
אתה מבין שהמבוגרים עצמם, אלה שכל כך טורחים לבנות מסביבך עולם מסודר שבו לכל דבר יש משמעות, הם בעצמם בובות נידפות על חוט אקראי. שבמקרה הספציפי הזה נשלטות על ידי לוח זמנים משונה, שהחליטו עליו הרבה לפני שכל מי שאני מכיר נולד,
מן הסתם באותה שיחה מפורסמת בין החזון-איש לבן גוריון, שבה נסגרו כל כך הרבה דברים לדורי דורות: שעון קיץ, ועבודה ברכבות בשבת, ושאסור לאונן ביום כיפור – אבל בפורים דווקא מותר – או שזה אסור לשתות ולנהוג? כל כך מעט פגישה, כל כך הרבה סיכומים.
ולמרות שאין אדם אחד במדינה שחושב שלוח החופשים של משרד החינוך הוא שפוי, לא ההורים ולא המורים ולא התלמידים ואפילו לא שרי החינוך לדורותיהם, אין לאף אחד סמכות לשנותו, כמו שלאף אחד אין סמכות לשנות את משפט פיתגורס (אם כי מעיונים בדו״ח ועדת ארז ביטון הבנתי שפיתגורס היה מרוקאי, ושהשופטים היו נגדו).
2.
אז ממי למדתי לסכם סיכומים? לא מבית הספר, בטח שלא מעצמי – עצם פעולת הסיכום זרה לנפשו הטבעית של אדם צעיר, היא טעם נרכש, כמו וויסקי או סיגריות או במבה במילוי במבה. יש דבר כזה. לא יודע למה, אבל יש.
הפעם הראשונה שאני זוכר את עצמי מסכם היתה בתיכון, כשלפתע פרץ לו מנהג מוזר וחדש, אידיוטי למדי, שהתחיל כבדיחה אך עד מהרה הפך לאובססיה: בחירת ״איש השנה בחבר׳ה״. וכן, אנחנו עושים את זה עד היום. אידיוטיזם לא עובר עם הגיל, אם תהיתם.
3.
הסיבה בגללה מישהו זכה בתואר ״איש השנה״, תמיד היתה סובייקטיבית: אחד, בשנה מסויימת, גמר משפטים ורפואה, המציא אפליקציה ועשה אקזיט; אחר, באותה שנה, התגבר סוף סוף על ביישנותו הידועה והזמין את אהובת ליבו הנסתרת לדייט. יש מצב שאת התואר לקח השני. זו לא היתה תחרות הצטיינות, להפך,
אני זוכר את אותה שנה בה זכה ג׳, כי במשך שנה שלמה לא עשה כלום – התגורר במחסן כביסה קטן על גג בשלמה המלך, התפרנס מהקראה של ספרים פעמיים בשבוע בספריה לעיוורים (היה לו דוד חירש שהשיג לו את העבודה; מעולם לא הבנתי מה הקשר, אבל פרנסה זו פרנסה), והזמין מדי יום את כולם לבוא אליו ולראות את השקיעה – שם קוד לעישון, אבל באמת היתה שם שקיעה נפלאה. זה היה לפני שהיית צריך דירה בקומה עשרים במגדלי זוביאל כדי לראות עשירית שמש נופלת לים.
4.
עם השנים, יש להודות, הורגשה ירידה מסויימת בחשיבות הטקס. הזוכים, גם כאשר הם זוכים, לא תמיד באים לקחת את הפרס. אבל הצורך לסכם לא רק שלא פחת, אלא אף הפך למגמה עולמית: דומה שככל שאנשים מתבגרים, הם מתאהבים יותר ויותר ביכולת להביט מלמעלה על החיים, לנתח ולהבין ולשלוט בהם. שליטה פיקטיבית לחלוטין, כמובן:
מי שמסכם את השנה, לא הבין את השנה. מי שבוחר את איש השנה, לא ראה אפילו איש אחד כל השנה, חוץ מאת עצמו. וכולנו, שקוראים את השטויות האלה כל שנה בחגים, בסך הכל נהנים מהאשליה שאנחנו מרחפים מעל החיים, שמצאנו הגיון בשגעון (איש השנה שלי, אגב, אם אתם שואלים, הוא היטלר: נולד לפני 127 שנים, ועדיין מארגן טיולים לתלמידי בית ספר. כבוד!).
