אין דרך טובה יותר להבין את הסיפור של ארה"ב מצפייה בטלוויזיה שיצאה ממנה ב-50 השנים האחרונות: מהגזענות של ארצ'י באנקר, דרך קריסת התא המשפחתי של אל באנדי וקריסת החלום האמריקאי ב"טווין פיקס" ו"אוז" ועד לטפשת של "קיץ אמריקאי" ולקאובוי הקפיטליסטי של "ילוסטון". נו, היה נחמד כל עוד זה נמשך
כיף לאמריקאים. כי הם אמריקאים. ויש להם טלוויזיה אמריקאית שמספרת את הסיפור של אמריקה בכל ערב, גם אם הוא סיפור מטופש, וולגרי וצעקני. לפעמים זה בא עם מבטא דרומי כבד וכובע בוקרים ולפעמים זאת עוד משפחה גרעינית לא מתפקדת, ומדי פעם יוצאת גם איזו פנינה בוהקת, אבל שלל הייצוגים האמריקאים על המסך מייצר פסיפס שהוא פורטרט לאומי די מדויק בסך הכל. לכבוד יום עצמאותה ה-249 בחרנו את הסדרות הכי אמריקאיות של 50 השנים האחרונות (שימו לב, לא הסדרות הכי טובות באמריקה, אלא הסדרות הכי אמריקאיות באמריקה) כך נרצה לזכור אותם. היה נחמד בסך הכל כל עוד זה נמשך.
>> זה לא מצחיק יותר: עולם הקומדיה מפוצל מתמיד, כמו אמריקה עצמה
>> פה זה לא מנהטן: 12 מקומות להרגיש בהם קצת אמריקה בתל אביב
הכל נשאר במשפחה (1979-1971)
ארצ'י באנקר חזה את הכול. יוצר הטלוויזיה הדגול נורמן ליר, שהלך לעולמו בדצמבר שעבר בגיל 100, הקדים את זמנו בכמה עשורים והצליח לייצר סיטקום להיט שעוסק בגזענות, שנאת זרים, מיזוגניה, הומופוביה, שנאת ליברלים וכל מה שהופך את ארצות הברית של דונלד טראמפ למה שהיא היום. הצופים העריצו כמובן את ארצ'י הממזר שפשוט אומר את מה שכולם חושבים, אבל ליר דחף להם מתחת לרדאר נרמול של שחורים וגייז בטלוויזיה והשיג ניצחון היסטורי.
שורשים (1977)
סדרה שהייתה אירוע טלוויזיוני מטורף בזמן אמת, כשחלקים גדולים מארצות הברית עדיין מסתגלת לרעיון של שחורים שווי זכויות, אפוס קולנועי רחב היקף שלא נראו רבים כמותו על המסך הקטן עד לאותו רגע. הוא עוקב אחר סיפורו של העבד האפריקאי קונטה קינטה שהגיע לעבוד בפרך במטעי הכותנה בדרום ארצות הברית, והסדרה מגוללת סיפור של שבע דורות עבדים ובעצם את הסיפור של אמריקה השחורה כולה. אי אפשר להבין את האתוס שהתפתח בקהילות האפרו-אמריקאיות של שנות השמונים בלי לראות את הסדרה הזאת.
דאלאס (1991-1978)
משנות השבעים ועד שנות התשעים האמריקאים עפו על דאלאס, לא סתם הסדרה הזאת שרדה עשרים שנה. הסדרה שעסקה בתככים ובסכסוכים בין החוואים של דלאס, ואם להיות ספציפים, על התחרות הבלתי פוסקת בין האחים יואינג. רבים ניסו לשחזר את ההצלחה של טלנובלת הבוקרים הפופולרית, אבל ללא הצלחה. הראן המקורי של "דאלאס" היה כל כך מוצלח כי בסיס הסיפור מדבר על הערכים האמריקאים: משפחה והמרדף הבלתי פוסק אחרי "החלום האמריקאי" שמתורגם לככ"כ – כוח כסף וכבוד. הסדרה הראתה את הצד האפל של ההצלחה ושימשה באותה תקופה מראה לחברה האמריקאית.
נשואים פלוס (1997-1987)
עד "נשואים פלוס", כשאמרו את צמד המילים "משפחה אמריקאית" אנשים כנראה חשבו על משפחה מאושרת ושמחה בפרברים שכל אחד היה רוצה להיות חלק ממנה. זה לא הנרטיב של "נשואים פלוס". משפחת באנדי ייצגה בעיני צופים אמריקאיים רבים את מודל המשפחה האמריקאית האמיתי, זה שהוליווד ניסתה להסתיר: משפחה עלובה ולא מתפקדת שכל חבריה הם אינטרסנטים עניים וחסרי מזל. "נשואים פלוס" בעטה למודל המשפחה האמריקאית בתחת והביאה גישה משלה, אולי פחות יפה ופחות מנומסת, אבל הרבה יותר אמיתית.
משפחת סימפסון (1989-הווה)
זה מדהים שמאז 1989 הסדרה הזאת ממשיכה לרוץ. המשפחה הצהובה והאהובה היא ייצוג מושלם של חיי עיירה קטנה בארה"ב, עם המון צחוקים על חשבון האמריקאים. אם זה לא מספיק היא חזתה המון אירועים משמעותיים לאורך השנים, החל בתחזיות לסופרבול, וכלה בהתמודדות דונלד טראמפ לנשיאות. אל תדאגו, אלה לא קונספירציות, רק סאטירה איכותית שקוראת את אמריקה כמו ספר פתוח.
טווין פיקס (1991-1990)
יצירת המופת העל-זמנית של דיוויד לינץ' הייתה מהפכה דרמטית בעולם הטלוויזיה של תחילת שנות ה-90', ובעצם נתנה תוקף לרעיון שסדרת טלוויזיה יכולה להיראות "קולנועית" יותר ולספר סיפורים ארוכים שאינם אפיזודיים (כלומר, אינם מתחילים ומסתיימים באותו פרק), כולל תעלומת רצח שלא באה על פתרונה. אבל יותר מכל, לינץ' ו"טווין פיקס" הראו לראשונה כמה ארצות הברית של העיירות הקטנות מוזרה ומקריפה מאחורי החזות המהוגנת ופאי הדובדבנים, תמה שתכבוש את הטלוויזיה והקולנוע בעשורים שיבואו.
Original TV trailer for David Lynch's Twin Peaks
The pilot for David Lynch's iconic Twin Peaks premiered on this day in 1990.Twin Peaks' characters ranked from evil to good ➡ http://cos.lv/9ZxN30jnyiW
Posted byConsequenceon Sunday, April 8, 2018
אוז (2003-1997)
אם אחרי "טווין פיקס" התחלנו להבין שיש לארצות הברית צד מאוד אפל, אז "אוז" באה והראתה בדיוק כמה אפל הצד הזה יכול להיות. זו כנראה הסדרה הראשונה על המסך שהציגה בלי פחד את כישלון החלום האמריקאי ופשרו, ובמובנים רבים גם הסדרה שעיצבה מחדש את הסטנדרט של HBO וסללה את הדרך ל"סופרנוס" ו"הסמויה". זה היה גם הרגע שבו התחלנו לראות את ארצות הברית כפי שהיא באמת, מעבר לסיפורים היפים והחמודים שמכרה הטלוויזיה לציבור במשך עשורים ארוכים.
המלך היל (2010-1997)
נכון, עוד סדרת אנימציה, ולמרות הנטייה של סדרות אנימציה להיות מוגזמות ולא הגיוניות, זה לא המקרה של "המלך היל" שבחרה ללכת על קו יותר ריאליסטי עם קונפליקטים אמיתיים שנוגעים לאמריקה של אותה תקופה ונשארו רלוונטיים עד היום, החל מהשאלה "האם צריך ללמד חינוך מיני בבית הספר?" וכלה ביחס לזרים באמריקה. "המלך היל" מדברת על הבעיות הכי דחופות של אמריקה בדרך משעשעת ומלאה בלב ונשמה ודרך האנימציה היא מאפשרת לנהל דיאלוג. במובן מסוים, היא הייצוג הכי טוב של "אמריקה הרפובליקנית היפה", לפני שנהרסה על ידי דונלד טראמפ.
24 (2010-2001)
חודשיים אחרי אסון ה-9/11, קיבלה אמריקה גיבור מסוג חדש: ג'ק באוור הלוחם בטרור מבית ומבחוץ, בזמן אמת, 24 שעות בכל עונה אינטנסיבית של 24 פרקים. אנחנו קיבלנו ארצות הברית חדשה, אובססיבית ופרנואידית, בזה לשלטון החוק ולבירוקרטים האימפוטנטים והבוגדניים. "24" חזתה במדויק את עלייתו של נשיא שחור ראשון וגם את הפיכתו של הטרור לקלף משחק פוליטי בידי שמרנים קיצונים, ונתנה את האות לעידן חדש שבו אמריקה היא לא בהכרח הגוד גאי שחשבנו שהיא.
אחים לנשק (2001)
הסדרה הזאת חוזרת כאן בלא מעט רשימות, וזה מוצדק. זו סדרת מלחמה שהיא סדרה מושלמת מכל הבחינות. היא מספרת את סיפורה של המלחמה המוצלחת האחרונה של ארצות הברית, מלחמת העולם השנייה, סיפור מושקע ומרגש על יפי הבלורית והתואר של הצבא האמריקאי. למרות הספקטקל והאקשן ההוליוודי בהפקה של שפילברג, הרגעים הכי יפים של "אחים לנשק" הם בערבות ההדדית וברעות שהחיילים מפגינים אחד כלפי השני. כמו שאנחנו יודעים טוב מאד, כור ההיתוך של הצבא מביא למפגש בין אנשים שונים מאד, ובלי סולידריות אמיתית העסק הזה לא יכול להגיע רחוק.
הסמויה (2008-2002)
אם "אוז" נתנה לנו הצצה ראשונה אל החורבן הפנים-אמריקאי, באה סדרת המופת של דיוויד סיימון וציירה פורטרט מדויק של קריסת כל המערכות השלטוניות הפדרליות, וההשפעה ההרסנית של כל זה על עיר בינונית כמו בולטימור. סדרה שהיא רקוויאם לחלום והתעוררות אל הסיוט רווי השחיתות והאלימות של הערים הגדולות בארצות הברית. "המשחק הוא המשחק", כמו שחוזר ואומר בסדרה איוון ברקסדייל. כדי להבין את המשחק של ארצות הברית בת זמננו צריך לראות את "הסמויה".
פילדלפיה זורחת (2005-הווה)
אם רוצים לעקוב אחרי ההיסטוריה המודרנית של ארה"ב, "פילדלפיה זורחת" מציעה נקודת מבט מעניינת. הסדרה עוקבת אחרי בעלי בר בפילדלפיה ובכל פרק מגלים מחדש כמה הם אנשים נוראיים, למרות שהם לא מסתכלים על עצמם בכלל ככאלה. אפשר להגיד שחוסר המודעות, הבוטות והקולניות הם מה שהופך את הסדרה לכל כך אמריקאית, אבל זו גם העובדה שהיא איתנו כבר נצח. עם השנים הסדרה ליוותה אירועים חשובים בהיסטוריה כמו מערכות בחירות חשובות (כולל את אלה שקניה ווסט התמודד בהן מול טראמפ והילארי קלינטון), אירועי ספורט גדולים (בסדר גודל של פילדלפיה) ואפילו דיברו בה על שיח מגדרי ו-Woke לפני שזה היה מגניב. "פילדלפיה זורחת" היא לא רק קומדיה מצוינת, אלא תיעוד של אמריקה מנקודת המבט של האנשים הכי גרועים בה.
שובר שורות (2013-2008)
הקריסה שהתחילה ב"אוז" והמשיכה לערים הגדולות עם "הסמויה", התפשטה מאז כמו מגיפה וסחפה גם את המעמד הבינוני בפריפריות. קחו למשל איש כמו וולטר ווייט, כימאי מבריק שהוא מורה מתוסכל לכימיה מאלבוקרקי, ומגלה כי הוא חולה בסרטן ונותר לו זמן קצר לחיות. מה הוא אמור לעשות אם לא לבשל במעבדה זן חדש של קריסטל מת', לכבוש איתו את שוק הסמים המקומי, לשקר לכל הקרובים לו, להפוך לברון פשע ולחסל בזה אחר זה את כל מי שמעז לעמוד בדרכו? אמריקה איבדה את זה.
מחלקת גנים ונוף (2015-2009)
כשלזלי נופ משתמשת באופטימיות האינסופית שלה כדי להילחם במערכת הבירוקרטית המוניציפאלית השחוקה שמעליה, היא מייצגת את אותה רוח אמריקאית תמימה, אמיצה וקצת עיוורת שהפכה את הארה"ב לאימפריה. אחר כך, אותה אופטימיות גם הובילה אותה לכאוס. אבל בעולם האוטופי של "מחלקת גנים ונוף", הביקורת החריפה על הפוליטיקה הקטנה היא סאטירה אדיבה, כזו שמעדיפה להאמין ל"yes we can" של אובמה. אל תטעו, היא גם רואה את עליית ה-MAGA, ורמזים להידרדרות השיח בפוליטיקה האמריקאית בהחלט נוכחים שם, בקרב תושבי העיירה הדמיונית פאוני. כולם ראו את זה מגיע.
מזרחה ומטה (2013-2009)
אם יש סדרה אמריקאית שחזתה את אמריקה של טראמפ, זו חייבת להיות "איסטבאונד אנד דאון". היא גאונית כמו כל דבר שדני מקברייד מופיע בו, וגם גסה ומופרעת ביותר, אבל אם מסתכלים מעבר, רואים שדונלד טראמפ כנראה רואה בעצמו מין קני פאוורס: גיבור סופר-פטריוט ופרובוקטיבי שנלחם בנורמות שנקבעו על ידי האליטות. הטיפוס של דני מקברייד רצוף ברגעים מעוררי קרינג', אבל איכשהו הוא תמיד גורם לקהל להיות בעדו.אין הרבה שחקנים שמייצגים את אמריקה כמו דני מקברייד – השמנמן הוולגרי והמשופם שתמיד מלהקים לתפקידים של אנשים נוראיים (ראו גם בסדרות "סגני המנהל" ו"משפחת ג'מסטון), מסוג האנשים שבסוף מסתערים על הקפיטול.זה אמור להיות סאטירי, אבל בסוף אתה בעדו.
קיץ אמריקני חם ורטוב (2017-2015)
כמה אמריקה יכולה להיות מטופשת? ככה: בשנת 2001 יצא סרט הקומדיה "קיץ אמריקני חם ורטוב" ונכשל קשות. הוא היה מטופש מאוד. עם זאת במרוצת השנים הסרט צבר מספיק קהל מעריצים שהפכו אותו לקאלט מטופש, כדי שנטפליקס יפיקו שתי סדרות, פריקוול וסיקוול, שמחזירות את הקאסט של הסרט לימיו במחנה הקיץ. זה נונסנס מטומטם וזה כיף גדול ומדבר על החוויה הכי בסיסית של נוער אמריקאי – מחנות קיץ, שהיו מאז ומתמיד לוקיישן מצוין לסרטים הוליוודים, בין אם מדובר בקומדיית נוער ובין אם מדובר בסרטי אימה. "קיץ אמריקני חם ורטוב" הוא כיף אמריקאי טהור, אם רק תתמסרו לטמטום כמו אמריקאים טובים.
השורד המיועד (2019-2016)
הסמל הכי חשוב של ארה"ב הוא דמות הנשיא, ואחרי תקופה ארוכה של טראמפ, קיבלנו את ביידן. טום קירקמן הוא כל מה שהאמריקאים רצו שביידן יהיה, מלך שלא רוצה מלוכה, נשיא טוב וחזק שרואה את טובת העם ומוכן להקריב את טובתו האישית לטובת העם, גם אם באופן קצת הרואי יותר מלפרוש מהמירוץ לנשיאות אחרי שכולם אמרו לו לפרוש. כמובן שכל זה מגיע עם המון אקשן בתוספת דרמות פוליטיות ואישיות, אז אל תצפו לדרמה נוקבת כמו "בית הקלפים", אלא יותר להתגשמות הפנטזיה האמריקאית על דמות הנשיא. ולא מזיק שקיפר סאת'רלנד מ"24" הוא הנשיא עכשיו.
החווה (2020-2016)
אם התגעגעתם לשילוב של אשטון קוצ'ר ודני מסטרסון, שלא הופיעו יחד על המסך מאז "מופע שנות ה-70" (שנשארה מחוץ לרשימה על הקשקש), אז יש גם את הסיטקום בניחוח דרומי של נטפליקס – "החווה". כבר באמצע הסדרה ההפקה הורידה את הדמות של דני מסטרסון לאחר שהואשם בשני מקרי אונס, אז אולי לא תרגישו כל כך בנוח לצפות בעונות הראשונות, אבל אם תצליחו להתעלם מהנוכחות שלו על המסך תגלו סדרה חמה ומשפחתית על אחד מהנרטיבים הכי אמריקאים שקיימים: הילד שיצא מהעיר הגדולה וחזר לבית הוריו. חוץ מזה יש פה ייצוג הרבה יותר טוב למידל אמריקה שחוקר באופן מעניין את מיתוס "האמריקאי שעובד קשה" באופן שלא מצפים לו בסיטקום משפחתי.
מי זו אמריקה? (2018)
אם יש משהו שסשה ברון כהן טוב בו, זה להוציא מהחברה האמריקאית את כל הרפש שלה ולהציג אותו לציבור. זה בדיוק מה שהוא עושה בסדרה "מי זו אמריקה?"' שם הוא מתחפש לדמויות שונות ומנסה להפיל בפח פוליטיקאים, פעילים פוליטיים, יועצים אמנותיים, ראפרים ורבים אחרים שמייצגים את החברה האמריקאית על כל רבדיה/ ואלוהים אדירים, הזבל שיוצא מהם הוא פשוט בלתי יאומן. הסדרה מלאה באינספור רגעים שיגרמו לכם לתהות אם אולי זה מבויים, אבל הרגע בגללו חבר בית הנבחרים של ג'ורג'יה ג'ייסון ספנסר, התפטר מתפקידו, הוא אולי הרגע הטלוויזיוני הכי חשוב ברשימה הזאת ורק בגללו שווה לראות את כל הסדרה.
ילוסטון (2018-הווה)
אם "דאלאס" מיושנת מדי, יש לכם טלנובלת בוקרים קצת יותר מודרנית – "ילוסטון" בכיכובו של קווין קוסטנר שהפך בזכות הסדרה לסמל עבור כל מה שאמריקאי בדרום ארה"ב (לטוב ולרע). מה כלול? נופים עוצרי נשימה, אקשן של בוקרים וכמובן המון בגידות וקאסט שחקנים מעולה. בסדרה קווין קוסטנר מביא את דמות הקאובוי המודרני עד הקצה עם סיפור חוצה דורות. הקשר לאדמה, המאבק של קווין קוסטנר הקפיטליסט ששומר על כל פיסה מרכושו – האדמה של חוות ילוסטון – מביא את את כל היופי שבאמריקה על המסך, אבל בכל דבר יפה יש גם משהו מאד מכוער, כמו כל היסודות עליהם אמריקה עומדת.
