מדינת ישראל התברכה בלא מעט להקות והרכבי מחווה ללהקות הגדולות בכל הזמנים, אולי בתור פיצוי על כך שמעט מאוד מהן הופיעו בישראל בזמן אמת או בכלל, אבל הרכבי מחווה לקריירות סולו מפוארות של ענקי הרוקנרול יש איכשהו קצת פחות. ואם יש ענק כזה שעדיין איתנו ושמגיע לו הרכב מחווה כזה, זה חייב להיות פול מקרטני. ואם כבר הרכב מחווה למקרטני, אזקבלו את "הפולנים"– הרכב מחווה לחיפושית-העל שיעלה להופעה בשבוע הבא בתיאטרון תמונע (חמישי, 11.12, 21:00,כל הפרטים והכרטיסים כאן).

>>

ההרכב בעל השם המבדח הוא הרכב גדול וחי של תשעה נגנים, כולל כלי נשיפה חמים, גיטרות בועטות ועיבודים קוליים עשירים שמשחזרים את המיטב מקריירת הסולו הארוכה של הביטל המופלא, לצד פנינים וקלאסיקות מתקופת הביטלס. גם רוקנרול, גם רומנטיקה, וגם הרמוניות קוליות שמאפיינות את יצירתו של מקרטני ושינו את פני הפופ והרוק לנצח? איפה חותמים.

חברי ההרכב מספרים כי הוא נולד מתוך קבוצת מוזיקאים ומוזיקאיות חברי ילדות, בעלי רקע מוזיקלי מגוון בתחומי המוזיקה הקלאסית והפופולרית (ואפילו מתזמורת צה"ל), התכנסו יחדיו והחליטו להגשים חלום משותף ולהעלות את יצירותיו של פול מקרטני בהרכב גדול וחי "כמו פעם".

"תמיד חלמנו לשמוע את 'Penny Lane' עם סולו חצוצרה חיה על הבמה או את 'My Love' עם קולות הליווי המקסימים", הם אומרים. "לבסוף החלטנו להעלות את המופע בעצמנו ולהגשים את הפנטזיה. כל אלו מרגשים אותנו כהרכב בכל פעם מחדש על הבמה ואנו רוצים לחלוק התרגשות זו איתכם, הקהל, ולהביא אליכם את הרומנטיקה, ההרמוניה והרוקנרול אשר ביצירתו של פול".

>> "הפולנים: מחווה לפול מקרטני", 11.12 החל מ-21:00, תיאטרון תמונע, שונצינו 8.עוד פרטים וכרטיסים כאן// חברי הלהקה: בס ושירה: דולב כפיר // גיטרה ושירה: ניר עדי // גיטרה ושירה: יאן קגנובסקי // קלידים: אדם כפיר // תופים: תומר פרימו // חליל: איילת קרוננפלד // סקסופון: ליטל לוי-רובין // חצוצרה: יובל פלד // טרומבון: אייל פיין

• ❤ תרבות
• מחווה
• פול מקרטני
• ביטלס

פול:"אחרי 'Get Back', בא 'We're on Our Way Home'"
ג'ון: "כן"
פול:"אז יש סיפור. ויש עוד אחד 'Don't Let Me Down'. (שר)'Oh, darling I'll never let you down'"
ג'ון:"כן. זה כאילו שאני ואתה נאהבים"
פול:"כן"

חילופי המילים האלה בפרק השני של "The Beatles: Get Back" מסכמים כמה מההתרשמויות המרכזיות שעולות מהסרט התיעודי בשלושה פרקים שעלה בדיסני+, על שלושה שבועות בינואר 1969 שבהם חברי הלהקה התכנסו להקליט את מה שהפך לאלבום האחרון שלהם. במהלך עשר השנים הדחוסות שחלפו מאז החלו להופיע – הן מסוכמות במונטאז' קצר בהתחלה – ארבעת המופלאים בני ה-28 החלו לחוות תשישות מסוימת מהתופעה חובקת העולם וחסרת התקדים שעוררו. הם הפסיקו להופיע מול קהל ולעשות סרטים (ג'ורג' לא רצה להצטלם) והתמקדו באלבומים.

זה לא סיפק את פול, שעם מות האמרגן בריאן אפשטיין לקח לעצמו את תפקיד הבוגר האחראי. אז אחרי כמה אלבומי קונספט הוא תכנן להחזיר את הלהקה לשורשים של הרוק אנד רול ולהקליט הופעה חיה מול קהל שתשמש בסיס לתקליט הבא. הבמאי מייקל לינדזי הוג, שעבד איתם פעמים רבות בעבר, הוזמן לתעד את החזרות ואת ההופעה המתוכננת עבור סרט שג'ורג' היה מוכן לחיות איתו בשלום. החומר שצולם בתשע מצלמות והצטבר ליותר משישים שעות, נערך לסרט באורך 80 דקות שיצא למסכים ב-1970 כ"Let It Be".

בחלוף 51 שנים, בברכתם של פול ורינגו והאלמנות של ג'ון וגורג', פיטר ג'קסון, הבמאי של טרילוגיות אינסופיות ("שר הטבעות", "ההוביט") ושל סרטים תיעודיים המבוססים על חומרי ארכיון ("הם כבר לא יזדקנו"), חזר לאותם חומרים ויצר מהם סרט חדש שהוא בעצם גרסה מוערת וארוכה יותר – כמעט שמונה שעות – של הסרט ההוא. רק לחלק מהן יש הצדקה מלאה – הייתי מורידה כמה סצנות של מה שנראה לי כטחינת מים, אם כי ודאי יהיו צופים שימצאו עניין גם בסצנות שעייפו אותי. כי מתוך הטחינה הזו נולדו "Let It Be" ו"Across the Universe" וגם שירים כמו ""Something ו"Octopus's Garden" שנכללו באלבום "Abbey Road".

כמו בסרט מ-1970, אפשר לראות כאן סימנים להתחלת הסוף. ג'ורג' כבר עם רגל אחת בחוץ – "אני רוצה לעשות אותי", הוא אומר בדברו על שירים שכתב לא עבור הלהקה. הוא גם לא מרוצה מההערות של פול על נגינתו וכשהוא נעלם לכמה ימים את מקומו תופסת יוקו אונו שנמצאת לצידו של ג'ון לכל אורך החזרות וההקלטות. אבל כשג'ורג' חוזר אפשר גם לראות שהם נהנים לעשות מוזיקה ביחד, והזוגיות של פול וג'ון עדיין נראית איתנה. חצי מהזמן הם משתטים, שרים זה לזה שירים שלהם ושל אחרים. גם אם חלק מזה נועד למצלמות, הכימיה עדיין שם.

עבורי החלק הכי מעניין בסרט הוא המעקב אחר ההתעצבות של שירים חדשים. ג'ורג' משמיע לחבריו גרסה מוקדמת של "I Me Mine" שכתב אתמול בערב בהשראת משהו שראה בטלוויזיה. וג'ון שר חצי שיר בשם "הדרך למרקש", שיהפוך מאוחר יותר ל"Jealous Guy".הרבה יותר זמן מסך מקבל "Get Back", שפול מתחיל לנגן בפרק הראשון. בהתחלה השיר מורכב משברי משפטים והמהומים ופול לא יודע על מה הוא אמור להיות. מאוחר יותר צצות מילים חדשות, שהופכות אותו לתגובה פוליטית לשנאת המהגרים הגואה בבריטניה. אחר כך פול חוזר לג'וג'ו (ג'קסון) מאריזונה, והמשפט עובר עוד כמה שינויים מביצוע לביצוע, עד שהמילים מתיישבות עם המנגינה (טוסון הופכת לעירו של ג'וג'ו כדי להתאים למשפט המוזיקלי, למרות שפול לא לגמרי בטוח שטוסון זה באריזונה).

כמו שמודגם בבריאה המאולתרת של "Get Back", מעבר לרעיון הכללי של הקלטת האלבום בהופעה חיה, לא נראה שהיה כאן קונספט שיחבר בין השירים השונים. וזה מחזיר אותי לדיאלוג שציטטתי למעלה, שבו פול מנסה למצוא סדר בבלגן. יחד עם זאת, הבלגן הוא גם מקור לפרצי האדרנלין שבסרט. יום אחד קופץ לביקור הקלידן האמריקאי השחור בילי פרסטון שאותו החבר'ה הכירו בהמבורג. ללא כל תכנון, בילי מתיישב ליד הפסנתר החשמלי, והאלתורים שלו מרימים את השירים. על המקום הם מחליטים לצרף אותו להקלטת האלבום ומתבדחים על הפיכתו לחיפושית החמישית.

אבל פול עדיין מוטרד מכך שכל התוכניות האופציונליות להופעה החיה מתבטלות. אחד מרגעי הקסם בסרט הוא המבט על פניו, שנקלט בעין המצלמה ומתועד בסלואו מושן, כשאנשי הצוות מייקל וגלין באים אליו עם הרעיון מלא ההשראה להופיע על הגג של האולפן.דווקא האירוע המיתולוגי הזה של קריאת תיגר על הסדר הטוב, תוכנן באופן מופתי על ידי הצוות של מייקל לינדזי הוג, שמיקם היטב עשר מצלמות על הגג, במשרד הקבלה וברחוב.

ההופעה הסוחפת, שבה אנחנו סוף סוף שומעים כמה שירים שלמים ברצף, מקפיצה את הלב. כל סימני העייפות נעלמים, ותגובות האנשים המופתעים למטה ברחוב מוסיפות פלפל. מוזר לראות את המבע האטום על פניהם של השוטרים הצעירים שמנסים לעצור את ההופעה, בזמן ששכל אדם אחר בגילם היה נותן כל מה שיש לו כדי להיות שם על הגג. הסרט, הערוך היטב (כולל מסך מפוצל) מחומרים ששוחזרו בשיטות מתקדמות, מספק לנו את הדבר הכי דומה לחוויה האמיתית, ומסתיים בשיא.

• ביקורת טלוויזיה
• דיסני
• דוקומנטרי
• ביטלס
• פיטר ג'קסון

• Facebook
• Twitter
• Email

בחג המולד 1965 העניק פול מקרטני לחברי הביטלס מתנה מיוחדת: הקלטות מעשה ידיו שהכין במיוחד עבורם, הכוללות סימפולים לשירים שונים. מגזין רולינג סטון דיווח השבוע כי לאחר שבמשך כל השנים חשבו כי התקליט הנדיר – שהודפס ב-3 עותקים בלבד – אבד, 18 דקות מתוכו עלו ליוטיוב וזמינות להאזנה.

מקרטני התייחס להקלטות מאוחר יותר ואמר כי הן "משהו מהנה ש(חברי הביטלס) יוכלו להאזין לו בשעות הערב המאוחרות". 18 הדקות מתוך "Unforgettable" מספקות הצצה לניסוי המוזיקלי שערך מקרטני בתקופה הכי פורה של הביטלס.

במשך שנים לא היה ידוע דבר על ההקלטות, מלבד מה שהעיד עליהן מקרטני עצמו. "קוראים לזה 'Unforgettable' וזה מתחיל עם נט קינג קול ששר את 'Unforgettable'", הסביר להיסטוריון מארק לואיסון ב-1995. לצד השיר הזה נכללו גם הביץ' בויז, הרולינג סטונס ועוד. "זה היה כמו תוכנית מגזין: "מלא בראיונות מוזרים, מוזיקה אקספרימנטלית, לולאות מוזיקליות, כמה טראקים שידעתי שהאחרים לא הכירו".

• מוזיקה
• ביטלס
• פול מקרטני
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

נהוג לומר שמוזיקה טובה לילדים היא כזו שגם מבוגרים יכולים לאהוב, ו"הכבש ה־16 " הוא דוגמה נצחית לכך. נוסחה דומה יכולה לעבוד גם בכיוון ההפוך: מוזיקה טובה למבוגרים גם ילדים יכולים לאהוב, ועל כך יעידו כל הילדים שמזמזמים וממלמלים "ילו סאבמאווין" או "אובלדי אובלדה לגוזה נו". לא פלא, אם כך, שההרצאות לילדים של החוג לתולדות המוזיקה הן סולד אאוט פעם אחר פעם, אף שהמוזיקה כלל אינה לילדים לכאורה: כוורת, אריק איינשטיין, ועכשיו – הביטלס.

ישיב כהן, מהמקימים והמנהלים של החוג וסולן הלהקה Men of North Country , מספר שאף על פי שמדובר בלהקה ממקום מרוחק בשם ליברפול בתקופה פרהיסטורית שבה עוד לא היו סמארטפונים, לילדים אין בעיה להישאב לסיפור של הרביעייה המופלאה. בכל זאת מדובר בלהקה ששרה על ניבתנים, שמי יהלומים ושדות תותים. "המוזיקה קומוניקטיבית מאוד. היא קליטה, מלודית, הרמונית, יש בה הרבה אספקטים צבעוניים שמתאימים לילדים ולא זרים להם. התיווך קל מאוד, ואני בכל מקרה יותר מספר סיפור מאשר מתווך מוזיקה. מדובר בילדים בגילי בית ספר יסודי, שערך המעודכנוּת עוד לא טיפס אצלם למעמד גבוה. אני כמובן מסתייג מהאמירה שאלה שירים של זקנים, זו מוזיקה עם אלמנט נצחי. כמו שירי ילדים – המעודכנוּת לא נוגעת לה. זו ההגדרה של קלאסיקה או של קנון, לא?".

ההרצאה כוללת גם הדגמות חיות של השירים: את כהן מלווה להקה המורכבת מיונתן יידוב, שי רוט וקוסטה קפלן. המפגש מתרכז בשירים ובהתפתחות המוזיקלית, בדמויות המיוחדות של ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו ובחשיבות שלהם עד היום.

איך אתה מסביר את השינוי שעבר על הביטלס אחרי אמצע שנות ה־60, שסמים ודברים נוספים שהם "לא לילדים" היו חלק מהותי ממנו?

"אני משתדל לא לדבר על דברים שהילדים לא יכירו או לא יכולים לדמיין, זה רק ירחיק מהנושא במקום לקרב. אני בהחלט מדבר על כך שמשהו קרה שם ושהכל נהיה צבעוני יותר, אבל כמובן לא מסביר את התהליכים הכימיים. נראה לי שזה מיותר גם מבחינת החוויה, כי אני מניח שצפייה ראשונה (או שנייה או שלישית) של ילד ב'צוללת צהובה' דומה לחוויית הצפייה של אדם בוגר שבדיוק 'עלה' לו, רק שהילד גם יכול לשבת ולהקשיב לי בין הצפיות".

מה עומד מאחורי ליין ההרצאות לילדים? רצון לחנך? אכזבה מהמוזיקה של היום?

"אין פה ממש רצון לחנך, אלה דברים שרוב הילדים גם ככה אוהבים. אני מנסה לתת להם קצת קונטקסט ולפתוח להם איזה צוהר קטן לעולם שאם הם ייכנסו אליו או לא – זה תלוי בהם".

ההרצאה על הביטלס מגיעה כאמור אחרי הרצאות מצליחות על כוורת ואריק איינשטיין. כהן אומר שהסיבה שבגינה הביטלס נאלצו לחכות בתור נובעת בין היתר מעניין השפה. "רוב הילדים שמגיעים למפגשים רק התחילו ללמוד אנגלית והם עדיין לא שולטים בה". אבל העניין העיקרי, לדבריו, הוא שהוא לא מדבר במפגשים רק על המוזיקה. "אני מספר את הסיפור של המוזיקאים, והסיפור של כוורת או איינשטיין הרבה יותר מוכר ומוחשי לילדים ישראלים מאשר זה של החברים מליברפול. וגם, כמו בשאר הפעילויות של החוג לתולדות המוזיקה, חשוב לי לא לעשות מהביטלס יותר מדי, היא עוד להקה. להקה מדהימה, אבל עוד להקה. יש נטייה בארץ לתת למדורת השבט לשרוף את כל החדרים בבית, ואני לא מעוניין לתת לזה יד".

מה השיר שהילדים הכי אוהבים?

"אני לא יודע איך זה אצל כל הילדים, אבל אצלי בבית כרגע 'צוללת צהובה' לוקח את הבכורה".

אוזןבר, קינג ג׳ורג׳ 48 תל אביב, שבת (25.11) 11:00, 50 ש״ח

בונוס: ילדים צופים בביטלס

• ביטלס
• החוג לתולדות המוזיקה
• עם הילדים

• Facebook
• Twitter
• Email

1.

אחד הדברים שאתה נחשף להם יותר ויותר בשנים האחרונות, זה שלאנשים יש דעות. והמון. וכל הזמן. ומנומקות! ביחוד בפייסבוק (השפעתו של המפעל לשלשול מילולי הזה כה גדולה, שגם כאשר מישהו אומר לך את דעתו פנים אל פנים, אי אפשר לדעת אם הוא מצטט את עצמו מהפייסבוק, או שמטעמי חיסכון הוא למד לדבר כמו הפוסט שהוא עומד לכתוב)

2.

שזה חידוש, כי למי היו דעות מנומקות ומוצקות, אי אז בילדותי? לישעיהו לייבוביץ׳, לבגין, ולעוד – כמה? – שלושה פוליטיקאים ועשרה בעלי טור? זהו. לכל השאר היו בעיקר רגשות, שאותם הם היו מאווררים פעם בארבע שנים בקלפי, או בארוחות משפחתיות שגם ככה היו תמיד על סף פיצוץ: ארבעה-עד-ששה טיעונים מוכנים מראש, שנצעקו לאוויר תוך הטחת אגרוף בשולחן, ואז הצתה עצבנית של ברודווי 80, שלוק מנס קפה עלית, והרבה ״תסלח לי מאוד״, ו״אתה שלא תעיז לדבר על אלטלנה.״

אבל היום, מהפכה: כל אבטיח מלמיליאן, כל אידיוט לייבוביץ׳, כל הגגן למד לנסח מניפסטים כמו קרל מרקס על קראק, ונראה שהים איננו מלא – כל שבוע אני נאלץ לחסום עוד כמה חברי פייסבוק, ולא בגלל שהם אומרים שטויות; בגלל שהם מנומקים, ללא הרף, יומם ולילה.

3.

אני זוכר את הפעם הראשונה שהיתה לי דעה משלי. זה היה אחרי שדודי האהוב השמיע לי לראשונה את הביטלס, ואמרתי שזה לא משהו. ״נו כן,״ הוא אמר, ״אתה קופּי של אבא שלך: הוא לא אוהב את הביטלס, אז גם אתה לא.״

כמובן שהתקוממתי מיד: הדעות שלי הן שלי, תודה רבה! אבל בדרך הביתה, בעודי דופק רייס באופניים בדרך הטייסים (דודי היה טייס, וגר בדרך הטייסים – הו, האירוניה הקוסמית, חשבתי לעצמי, שנים לפני שהבנתי שיש סיבה שקראו לזה דרך הטייסים),

חשבתי לעצמי: לעזאזל, הוא צודק. הטעם המוזיקלי שלי, שהייתי יותר מגאה בו על שום מקוריותו וחדשנותו, היה לא יותר מהרחבה דעתנית של טעמו של אבי. פאק!

ועד שהגעתי הביתה, והעליתי את אופני לקומה השלישית (מנסה להתעלם מהראלי צ׳ופר המופלאות של הילד השכן, שנהג להקפיץ אותן מול הבנות המשתאות, ודחף קלף מקופל מתחת לכנף כדי שהגלגלים המסתובבים יעשו רעש של מנוע), כבר היה לי טעם משלי: החלטתי שאני כן אוהב את הביטלס, רק כדי להיות נבדל במשהו מאבי. וכדי להיות ספציפי (שהרי כל הענין בהפגנת טעם אישי היא להפגין ספציפיות), בחרתי לי שיר אחד שיעמוד מול כל הטענות האפשריות, ודבקתי בו: ״צוללת צהובה״, עם רינגו ששר כמו עם אף סתום ומיקרופון שנמצא סנטימטר אחד רחוק מדי, אבל שאת עושרו המוזיקלי אפילו אבי לא יוכל להכחיש.

וכך זה התחיל: היה לי טעם אישי. יכולתי להגן ולהגג עליו כמו לייבוביץ׳ על הרמב״ם.

4.

מעולם לא היה כל כך הרבה ידע אנושי מונח ממש בקצות אצבעותנו. ומעולם לא היה כזה חוסר רצון לדעת אותו. אבל להגיד את דעתך? אוהו. רק תשאל מישהו מה השעה, והוא יגיד לך את דעתו המנומקת על פרשת הצוללות.

ומה שמוזר זה, שהדעות החדשות אינן באמת דעות. הן רגשות שמתחפשות לדעות. או, ליתר דיוק, בריחה מרגשות קשים אל מחוזות ההתפלפלות. מה זה אומר, שכולם יודעים לדבר, אבל מעטים כל כך יודעים להקשיב?

אה, ובקשר לפרשת הצוללות של נתניהו:

5.

כלום. למה שיהיה לי מה לומר על הדבר הזה, שלא אמרו אחרים השבוע, וללא הפסקה?

טוב נו, כולם אחרי: ווי אול ליב אין א ילו סאבמרין / ילו סאבמרין / ילו סאבמרין! (העיסקה תישכח, הצוללות יחלידו, נתניהו יעלם, אבל רינגו ישאר לנצח).

• אנשים
• טורים אישיים ובלוגים
• בנימין נתניהו
• עוזי וייל
• הצוללת הצהובה
• ביטלס
• צוללות