ב-1965 נולדו בקנדה שני אחים תאומים. הוריהם קראו להם ברוס ובריאן. בגיל שבעה חודשים ברוס עבר בבית חולים הליך מילה כושל ואיבר מינו נקטע. בהגיעו לגיל שנתיים, ההורים המודאגים פנו לפסיכולוג הנודע ג'ון מאני, חלוץ בתחום חקר המגדר, והוא שכנע אותם שמוטב לגדל את הילד כילדה. לטענתו, מחקריו הוכיחו שזהות מגדרית היא עניין חברתי, ולא מולד. תחת השגחתו של מאני, ברוס גדל כברנדה עד שבגיל 14 הוא התמרד. כשנודעה לו האמת על עצמו, הוא בחר את השם דיוויד והמשיך את חייו כגבר. אבל דיוויד לא זכה לחיים מאושרים, ובהגיעו לגיל 38 הוא ירה לעצמו בראש. שנתיים אחרי כן מת מאני, שמעולם לא הודה בכישלונו החריף בטיפולו במקרה שהוא כינה אותו "תיק ג'ון/ג'ואן".

>>כל האנרכיסטים אצלי: אוצרות של תרבות שוליים בביבליוטק הפנזינים

ב-2016 סיפורו של דיוויד ריימר, שתואר בכמה סרטים תיעודיים, סיפק השראה למחזאית האמריקאית המוערכת אנה זיגלר, שרבים ממחזותיה מבוססים על סיפורים אמיתיים. בבואה לכתוב את "Boy" היא נצמדה לרבים מפרטי חייו של ריימר, אך בחרה להחליף את שמות הדמויות – דיוויד הפך לאדם, וג'ון מאני לד"ר וונדל בארנס. כתוצאה מכך המחזה שלה קצת נופל בין הכיסאות – אף שאינו מחויב לאמת המתועדת, הוא מגולל את הסיפור האישי של הגיבור בצורה קורקטית ופדגוגית מדי, ללא הפתעות דרמטורגיות. ועדיין זה סיפור טעון ומעניין, ובהפקה של תאטרון המשולש הוא מקבל את הטיפול המיטבי.

ההצגה החלה את דרכה בבית הספר למשחק מייסודו של יורם לוינשטיין, ומשם עברה עם חלק מהקאסט המקורי לבמת התאטרון במרכז הגאה בגן מאיר. עצם העלאתה בתאטרון הגאה מוסיפה רובד להצגה, שגיבורה הוא דווקא הטרוסקסואל וסיסג'נדר. אבל הניסיון לכפות עליו – לטובתו כמובן – זהות מגדרית המנוגדת לתחושותיו הטבעיות, דומה לטיפולי המרה. וכך "Boy" מנסחת, על דרך ההיפוך, טיעון מוחץ נגד כל ניסיון התערבות חיצוני בקביעת המגדר, או הזהות המינית, באופן כזה שאמור להיות מובן גם על ידי אנשים שמתקשים להבין. השאלה היא אם אותם אנשים יגיעו לאולם החדש והיפה של תאטרון המשולש.

ההצגה מתחילה מחוץ למועדון לילה, כשאדם (נדב ארדיטי) הוא בחור בן 23 שמבין במכוניות, אך בשל סודו הוא חושש מקשר עם אישה. והנה יש צעירה מקסימה ושתויה בתלבושת ארנב (שרון סטרימבן) שמעוניינת בו, ושואלת למה הוא התחפש. אדם שם על ראשו מסיכת פרנקנשטיין, ומסביר לה שפרנקנשטיין הוא בעצם שמו של הדוקטור שיצר את המפלצת. בהמשך נפגוש את הפרנקנשטיין הפרטי של אדם, הלא הוא ד"ר וונדל בארנס (ישי גולן). ההצגה נעה קדימה ואחורה בין ההווה – דרמה רומנטית על ניסיונותיו של אדם לפתח מערכת יחסים עם ג'ני (הוא מאוהב אבל מרגיש נוח יותר עם בנה בן השלוש) – לבין סצנות מהעבר שבהן הוא פוגש את הפסיכולוג ששואל את "סמנתה" על חוויותיה בבית הספר ומסביר להוריו (תום אנטופולסקי ויואל רוזנקיאר) שזה בסדר ש"בתם" תמיד עצובה, ושהיא לא רוצה ללבוש שמלות כי היא "טום בוי".

פגוש את ההורים. "Boy" של תאטרון המשולש. צילום: אורון קפלן

התפאורה הקומפקטית שעיצבה זוהר אלמליח תורמת רבות לזרימה של ההצגה. בתחילת הערב היא מוצפת באור סגול שצובע מה שנראה כמו חדר ילדים, עם מובייל, מיטת תינוקות, כדורגל ושני דובונים – אחד לכל תאום. זאת הפעם האחרונה שנראה את החדר הזה, שמפורק על ידי השחקנים, ומפנה מקומו לסטים אחרים. העובדה שהשחקנים משמשים גם כפועלי במה ומשתתפים בהרכבה ובפירוק, הופכת לסמלית בהקשר של הצגה על ניסיון לבנות זהות מגדרית.

רום רזניק, במאי הבית של תאטרון המשולש (הוא כתב וביים את "האחד" הנהדר), הוציא משחקניו את המיטב. לפי ספרו הביוגרפי של ג'ון קולפיטנו, החל מגיל שש ד"ר מאני הראה לדיוויד ולאחיו התאום פורנוגרפיה, ואילץ אותם לבצע מעשים מיניים זה בזה. במחזה האח התאום מוזכר תדירות אך אינו נוכח, ואילו דמות הפסיכולוג לא נכתבה כמפלצת, אלא כאדם שבאמת מאמין שהוא עוזר ל"סמנתה". וכך גם מגלם אותו ישי גולן, בהופעה שקטה וסימפטית, ועדיין מעוררת רתיעה.

לא מפלצת. "Boy" של תאטרון המשולש. צילום: אורון קפלן

יואל רוזנקיאר נוגע ללב בתפקיד האב הפשוט, שרוב הזמן מרכין ראשו בפני הד"ר המפורסם מהטלוויזיה, עד שהוא נוקט עמדה ועושה מעשה. ונדב ארדיטי, המגלם את אדם בכל הגילאים – גם כשהוא בן שש ומכונה "סמנתה" – נושא את ההצגה על כתפיו. טובה מכולם הכוכבת העולה שרון סטרימבן ("שישה אפסים", "הנכס") בתפקיד האם היחידנית ג'ני, שמבינה שאדם מסתיר ממנה משהו שעוצר בו מלהתמסר אליה. סטרימבן חיה את הרגשות המתחלפים של ג'ני, לפעמים מרגע לרגע, והיא מקסימה. הסיום מגלה לנו עוד משהו קטן שלא ידענו ומוסיף טוויסט בלב.
Boy, תיאטרון המשולש. ההצגות הבאות ב-17.3 ו-29.3.לפרטים וכרטיסים

• ❤ תרבות
• ביקורות מחול ותיאטרון
• תיאטרון המשולש
• זהות מגדרית
• תיאטרון

לאחרונה עלו על במות הפרינג' בישראל שני מיוזיקלס סאטיריים המספרים על קבוצות של נשים שמתגוררות במקומות מבודדים וקשים וחולמות על עתידים ורודים. הדמיון המסוים הזה מדגיש את העובדה ש"על הגבעה" של קבוצת התיאטרון הירושלמית ו"שיקגו" המועלה במרכז ענב בתל אביב לא היו יכולים להיות שונים יותר זה מזה. יש להניח שהגיבורות החסודות של "על הגבעה" היו מזדעזעות עד עמקי נשמתן אילו נקלעו להצגה של "שיקגו", בעוד נשות "שיקגו" היו מעדיפות לחזור לכלא מאשר להתיישב על הגבעה הצחיחה. במילים אחרות, שני המיוזיקלס עתירי הכישרון והמאוד מבדרים האלה מעצבים ייצוגים של תל אביב ההדוניסטית מול ההתיישבות המשיחית בשטחים.

להבין באמת מה קורה שם, בהרים של יהודה ושומרון. "על הגבעה" (צילום: טל גלאון)

"שיקגו", הלהיט של בוב פוסי, ג'ון קנדר ופרד אב מ-1975 שהפך לסרט זוכה אוסקר ב-2002, כבר הועלה בארץ בעבר. לא זכיתי לראות את ההפקה של בית ליסין מ-2004, עם ריטה, ריקי גל ומיה דגן. אבל ב-1996 ראיתי את ההפקה שעלתה בברודוויי באותה שנה (ועדיין לא ירדה מהבמה), ואני שמחה להעיד שהמופע במרכז ענב אינו נופל ממנה באופן מהותי, על אף הבחירה לא לחקות את הכוריאוגרפיה המפורסמת של פוסי.

כידוע, המיוזיקל מבוסס על מחזה מ-1926, שנכתב בהשראת סיפוריהן האמיתיים של שתי רוצחות שהפכו לסלבריטיז, ונמצאו זכאיות למרות טיעוני הגנה מגוחכים. מאה שנה אחרי כן בעיר תל אביב, המחזמר בבימויים של אבישי בן גל ושחר פרץ, עם תרגום חדש של עמית מינסטר ואסף לוי, עדיין חד ובועט, ואירועי השעה משמרים את הרלוונטיות שלו. מבחינה היסטורית, פרץ ההדוניזם בארה"ב של שנות העשרים, כשהנשים קיבלו זכות הצבעה ויצאו לעבוד ולבלות, הוביל לניסוח קוד ההפקה ההוליוודי שדיכא והעלים כל רמז למיניות. מיצגי "סיפורה של שפחה" בחודשים האחרונים מכוונים לתהליך דומה שמאיים להתרחש כאן.

רלוונטי מתמיד. המחזמר "שיקגו". צילום: יוסי צבקר

התפאורה שעיצב במבי פרידמן מדמה מועדון לילה מפוקפק עם וילונות אדומים ובמה עגולה במרכז, שעליה ולמה קלי מבצעת את שיר הפתיחה "All That Jazz" שתורגם ל"תזרום עם זה" (לשאר השירים נמצאו תרגומים קולעים יותר). כשהווילונות עולים נחשפים מאחוריהם סורגים, והמקום הופך לכלא נשים, אלא שכל האסירות לבושות כמו רקדניות קברט סקסיות – דימוי לחיבור הקלוקל בין פשע לפרסום. בעידן שבו תכניות הריאליטי המציצניות מכתיבות את הטון, לאמת אין כל ערך, ותיקים במשטרה משמשים כמקפצה לחברות בממשלה, העולם של "שיקגו", שבו רוקסי הארט מתכננת לצאת מהכלא הישר לבמה, נחווה כעדכני לחלוטין.

אולי היה זה הצבע האדום של הווילונות שהזכיר לי את הגלימות של השפחות ועורר בי את התחושה שאם מתקפת החקיקה הקלריקלית תימשך בקצב הנוכחי, לא ירחק היום שבו לא נוכל עוד לראות הפקות כאלה. בהקשר זה, ההדוניזם הופך לאקט חתרני. אלה לא רק התלבושות החושפניות והרמיזות המיניות (כשרוקסי מבלפת שהיא בהריון, כולם סביבה לובשים בגדי תינוקות מעל הגרביונים הסקסיים), אלא גם הערפול המגדרי. בהפקה הנוכחית אחת האסירות מגולמת על ידי רקדן מזוקן, ובחלק מהערבים (יש שני צוותים מתחלפים) הסוהרת מאמא מורטון מגולמת על ידי מלכת הדראג מיס סיסטרטה, הלא היא זמר האופרה אורי אלקיים.

חשיפה פוליטית. המחזמר "שיקגו". צילום: יוסי צבקר

במועד שבו צפיתי ב"שיקגו", מאמא מורטון גולמה על ידי תום אנטופולסקי המצוינת, ואחד משיאי הערב היה הדואט היפהפה שלה עם עמית זיתון בתפקיד הזמרת הרוצחת ולמה קלי. "זוכרת איך זה היה פעם? נימוס, סדר, כבוד, צדק. היום כולם בהמות ומזה כבר נמאס, לאן הלך כל הקלאס?" הן שרו. יש לציין שתרגום מדויק יותר של המילים המקוריות של השיר "קלאס" הוא "מה קרה לעסקה הוגנת, ולאתיקה טהורה ונימוסים טובים?" – מילים שבריוני הקואליציה אינם מכירים. בכל אופן, לצד שתי הפרפורמריות המוכשרות האלה, ספיר באומוול היתה מחודדת כרוקסי המניפולטיבית ותאוות הפרסום, וגם כל שאר הזמרות והזמרים היטיבו לשיר, ביחד ולחוד. ואז עלתה על הבמה רותם מלר בתפקיד העיתונאית השמרנית מרי סאנשיין, והרביצה חתיכת סופרן מהמם בשיר האחד ויחיד שלה ("טיפה קטנה של טוב") שהפך לשואוסטופר של הערב. עוצמת ההגשה חידדה את עוקצו של הרגע שבו היא פשטה את שמלתה החסודה וחשפה מתחתיה לבוש של דומינטריקס. כאמור, מדובר במחזמר סאטירי, לא במחזה מוסר.

השלב שבו התחלתי לחשוב על "על הגבעה", שראיתי כמה ימים לפני כן, היה הביצוע המבריק של "טנגו בית הכלא", שבו עקרות הבית המתוסכלות לשעבר מספרות מדוע רצחו את בעליהן המעצבנים. השיר המפורסם, שנכתב ארבעים שנה לפני metoo, שימש השראה ישירה לשיר המטווח במחזמר "אפס ביחסי אנוש" המועלה בבית ליסין, כשם שהשיר "הלו!" מתוך "ספר המורמונים" שימש השראה ברורה לשיר הפתיחה של "על הגבעה" – שבו שתי נערות מתרימות מוצרים לטובת הקמת יישוב יהודי חדש. כל המיסיונרים דומים זה לזה.

המחזמר הסאטירי, פרי עטה של קרן שפט עם לחנים יפים מאת אודי אהוד קנבל, נוצר בהשראת ראיונות עם מתנחלים ונערי גבעות. הוא מספר על חמש נערות אדוקות, עם שמות כמו שמחת תורה ומשענת, שמתיישבות על גבעה צחיחה בשטחים וחולמות על עתיד שבו האזור כולו יהיה מיושב באנשים כמותן. רק הערבים מקלקלים להן את הנוף. בשל הבימוי השנון של אליענה מגון, וכשרונן הרב של השחקניות בר כהן, דבורי פישר, ספיר רוזנפלד, שיר שאלתיאל ורותם שמחי עתירות החן (ארבע מהן גם זמרות מצוינות), הגיבורות הצעירות כל כך נחמדות, והאירוניה כה דקה, שלפעמים נדמה שמתנחלים שיגיעו לצפות במחזמר יוכלו לאמץ אותו אל ליבם בלי להבחין בה. בכל זאת, כשהבנות מתחילות לספר באותה רוח חלוצית נלהבת על פעולות "תג המחיר" שהן עושות בשכנים הערבים, החיוך נעלם מהפרצוף. שיר הסיום החביב הוא כבר לא פחות ממצמרר.

מה שמחבר בין שתי הפקות הפרינג' הכה שונות, התל אביבית והירושלמית, הוא הכישרון הרב של כל המשתתפות (והמשתתפים) ביצירה, המחויבות לאיכות, והטון הסאטירי שמגייס את הז'אנר הבידורי לאמירות חותכות ולא מתחנפות. וזאת ישראל במיטבה.

לפרטים נוספים על המחזמר "על הגבעה",ולפרטים נוספים על המחזמר "שיקגו"

• ❤ תרבות
• ביקורות מחול ותיאטרון
• תיאטרון
• מחזמר
• שיקגו

האם לסופר יש אחריות מוסרית כלפי מה שהקוראים לוקחים מסיפוריו? אפילו אם מדובר בקורא אחד בלבד? האם, למשל, לסלינג'ר יש אחריות על רצח ג'ון לנון בידי מארק דיוויד צ'פמן, שהזדהה עם הגיבור הדיכאוני של הספר במידה כזו שבמוח המעוות שלו הרצח היה הצהרה בשם הולדן קופילד?

המחזאי האירי מרטין מקדונה כותב טקסטים רוויי אלימות ואכזריות והומור גרדומים. מאז עליית מחזהו הראשון "מלכת היופי של ליניין" ב-1996, מקדונה צבר מוניטין של אחד היוצרים הבולטים בתחום התאטרון בימינו. שמונה שנים אחרי כן הוא התחיל לכתוב ולביים סרטים שהאדירו את תהילתו עוד יותר."שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" זיכה את פרנסס מקדורמנד וסם רוקוול באוסקר(גם התסריט והסרט היו מועמדים), וסרטו החדש " The Banshees of Inisherin" (עם קולין פארל וברנדן גליסון), שעשה את בכורתו העולמית לפני חודשיים בפסטיבל ונציה, זיכה אותו בביקורות מתפעמות לא פחות.

עד כה לא נודע, למיטב ידיעתי, על מישהו שהתאבד או יצא למסע רציחות בעקבות צפייה באחת מיצירותיו המרות של מקדונה. אבל הוא עצמו העלה את השאלה הנ"ל לדיון ב"איש הכריות", שכבר הוכתר כאחד המחזות הבולטים של תחילת המאה (ב-2004 הוא זכה בבריטניה בפרס אוליביה למחזה החדש הטוב ביותר). בישראל המחזה הועלה בתאטרון גשר ב-2005 ובתאטרון חיפה ב-2017, אך אולי משום שזה מחזה ארוך ולא משמח לבב, ההפקות לא זכו להצלחה יתרה. ההפקה הנוכחית, המועלית כהצגה אורחת בתאטרון הבימה, מספקת הזדמנות נוספת לחוות את היצירה התובענית והמסעירה הזאת, שלא רבות כמותה מגיעות לבמות התאטרון בארץ.

תמונת הפתיחה מוצאת את עובד הקצביה קטוריאן (תומר בן עמרם) אזוק לכיסא בתחנת משטרה במדינה טוטאליטרית. קטוריאן, שהמגרה שלו מכילה מאות סיפורים אלימים פרי עטו (רק אחד מהם פורסם), אינו יודע בשל מה נעצר. הוא תוהה אם השוטרים מצאו באחד מסיפוריו רמיזות פוליטיות נגד המשטר ומבטיח להשמידו. רק אחרי שהוא מתפתל כראוי, החוקרת הראשית טופולסקי (רוני מרחבי) והבלש האגרסיבי אריאל (עומר שמשוני) מגלים לקטוריאן שהם חוקרים את רציחתם של ילדים, שנסיבות מותם דומות מאוד לשניים מסיפורי הזוועה שלו. משום שלא פורסמו, החשד נופל עליו, או על אחיו המאותגר-שכלית מייקל (ליאור אביבי). מכאן המחזה מתפתח כשילוב חד ופוצע בין מותחן משטרתי מפותל, לטרגדיית דמים משפחתית, ומסה פילוסופית על כוחה של הספרות.

יאיר שפירא, שיזם וביים את ההפקה הנוכחית, הוסיף לה מרכיב מוזיקלי מעניין, שתואם את הטון האירוני של המחזה. סיפורי האימים של קטוריאן, שבדרך כלל מסופרים לצופים על ידי הסופר עצמו, מועלים כאן כמחזות מוזיקליים בהשתתפות כל השחקנים, שאליהם מצטרפת רוני אקרמן בתפקיד הילדה המאמינה שהיא ישו בסיפור "ישו הקטנה". המופעים האלה, שהולחנו על ידי אלון גלזינגר, מוסיפים גוון ברכטיאני לעיצוב המינימליסטי, ופותחים את אתר ההתרחשות הקלאוסטרופובי של תא המעצר, שבו מייקל שב ומבקש מקטוריאן לספר לו את הסיפור שהוא הכי אוהב. "החזיר הירוק הקטן" הוא ככל הנראה הסיפור היחידי של קטוריאן שאין בו אלימות.

מותחן משטרתי מפותל בתוך טרגדיה משפחתית. "איש הכריות" (צילום: נמרוד לנדסמן)

המחזה נקרא על שם סיפור אחר, "איש הכריות", המציע שילוב סוריאליסטי של רוך, אלימות ועצב אינסופי. הוא מספר על איש עשוי מכריות, המבקר אצל אנשים שחייהם עתירי הסבל דוחפים אותם אל סף ההתאבדות. כדי לחסוך מהם את הסבל, איש הכריות נוסע אחורה בזמן אל ילדותם ומשכנע אותם להתאבד כבר בגיל צעיר. שמו של הסיפור יקבל משמעות נוספת בהמשך ההצגה.

לצד המרכיב המוזיקלי, שינוי נוסף ששפירא הכניס במחזה המקורי הוא הפיכתו של הבלש טופולסקי לאישה, מה שמאפשר למרחבי ושמשוני לגלם גם את הוריהם של האחים בסצנות הפלשבק. כפילות התפקידים הזאת עובדת לא רע, ומושכת חוטים בין העינויים שהאחים חוו בילדותם לאלה שהם מתמודדים איתם עכשיו. זה אתגר לא פשוט לגלם באופן משכנע ולא סנטימנטלי דמויות של לקויי שכל, ואני חייבת לציין שלא כל כך הבנתי את גישתו של אביבי לגילום מייקל. למרחבי ושמשוני יש רגעים טובים יותר ופחות.

יש גם ילדה קטנה שמאמינה שהיא ישו. "איש הכריות" (צילום: נמרוד לנדסמן)

אבל מי שמחזיק את ההצגה על כתפיו הוא בן עמרם בתפקיד הסופר שמוכן להקריב הכל כדי שסיפוריו יישארו אחריו (טופולסקי מאיימת לשרוף את סיפוריו). בן עמרם מצוין מסצנת הפתיחה, שבה הוא מצטייר כרכיכה חסרת עמוד שדרה, דרך כל הגילויים והתהפוכות הדרמתיות והמוסריות של העלילה, ועד הסיום מועך הלב. כאמור, המחזה המבריק והמרובד הזה משופע באכזריות, אבל ברגעי מפתח יש בו הבהובים של הומניזם, וזה מה שהופך אותו ליצירה שכדאי מאוד להתוודע אליה.

הצגות קרובות: 5.11 (שבת), 17:00 ו-20:30,פרטים נוספים וכרטיסים כאן

• ❤ תרבות
• ביקורות מחול ותיאטרון
• תיאטרון
• הבימה

על הקשר האישי שלי עם אופרת הרוק "רנט" מאת ג'ונתן לארסון המנוח כבר כתבתי כאן במסגרת הביקורת שלי על "טיק, טיק…בום!" שעלה בנטפליקס לפני שבעה חודשים. אז עוד לא ידעתי שתהיה לי הזדמנות נוספת לצפות במיוזיקל האהוב הזה על הבמה, הפעם בתל אביב ובעברית. ההפקה המקורית החלה את דרכה ב-1996 בתאטרון קטן באיסט וילג' שבניו יורק, לפני שהפכה לתופעה תרבותית ונודעה כהצגה שהחזירה את הצעירים לברודוויי. ההפקה של מרכז ענב אינה משעתקת את המקור, אלא מציעה תפיסה חדשה של הטקסט שזכה בפרס פוליצר, וכפי שמסתמן בהצגות הראשונות גם היא זוכה לקהל צעיר ונלהב.

הצעירים חוזרים ל… מרכז ענב? "רנט" במרכז ענב. צילום: יוסי צבקר/ יח"צ

הדבר הכי מרומם לב בהפקה הסוחפת, בבימויים של אבישי בן גל ושחר פרץ, הוא שהיא מוכיחה שיש כאן מאגר של שחקנים/זמרים/רקדנים צעירים מאוד מוכשרים, שיכולים להתמודד עם האתגר של העלאת מיוזיקל כמו מעבר לים. ראיתי את ההפקה הניו יורקית עם שלושה צוותים שונים, והצוות התל אביבי טוב לפחות כמותם. כל אחד לחוד שר נהדר, וכולם יחד נשמעים נפלא. גם התפאורה והבימוי קולעים, אבל לפני שאגיע אליהם אני רוצה להתייחס לשינויים מעוררי התהייה שנעשו בטקסט.

כמו בעיבוד הקולנועי הכושל מ-2005 (שנעשו בו כל הטעויות האפשריות בהבאת מיוזיקל למסך), נעשתה כאן בחירה להפוך את אופרת הרוק המושרת מתחילתה ועד סופה למחזמר עם דיאלוגים מדוברים. בחירה נוספת, מהותית עוד יותר, היתה לנתק את היצירה מהזמן והמקום הספציפיים בו התרחשה, ולהעביר אותה לזמן ומקום בלתי מוגדרים (כפי שנרמז בתקציר האמורפי המופיע באתר של מרכז ענב). " You're living in America at the end of the millennium" שרים רוג'ר ומארק. בעברית זה הפך ל"חיים בתוך עולם הזוי ועושים מה שכולם עושים".

כן, זה עולם הזוי, אבל איפה בדיוק? "רנט" במרכז ענב. צילום: יוסי צבקר/ יח"צ

כוחה של היצירה של לארסון היה בחיבור לרוח התקופה שבה נוצרה, ובאיור דיוקן מדויק של ימים קשים בשוליים של בירת התרבות העולמית, מעוטר בשלל רפרנסים תרבותיים ("אני שומע שספייק לי מצלם סרט במורד הרחוב"). בהשראת האופרה "לה בוהם" של פוצ'יני, על אמנים עניים בפריז של המאה ה-19, לארסון כתב את "רנט" על צעירים יצירתיים כמותו, שמתקשים לשלם שכר דירה באיסט וילג' של סוף שנות השמונים (לפני שעבר ג'נטריפיקציה). את מחלת השחפת שבמקור האופראי החליף האיידס, שגובה עוד ועוד קורבנות בקרב הגיבורים. בהפקה הנוכחית כמה מהגיבורים עדיין גוססים מאיידס, אבל במקום לצלם סרט תיעודי על חבריו, המספר מארק מצלם אותם בסמרטפון שלו ומעלה את התמונות לאינסטגרם. זה יוצר דיסוננס אנכרוניסטי ופוגם בפוטנציאל הטראגי של ההצגה – לאיידס אין היום אותה נוכחות בחייהם ובמותם של אנשים צעירים.

נכון, בחלוף השנים "רנט" הפך מטקסט עדכני למיוזיקל תקופתי. ונכון, ממש עכשיו שכר הדירה בתל אביב (והסביבה) הוא בלתי אפשרי, ואנחנו עדיין מתמודדים עם שאריות של מין מגפה חדשה, אבל אזכור של הייטקיסטים (ככאלה שעדיין יכולים לשלם שכ"ד) אינו הופך את המחזמר לרלוונטי יותר. יצירה צומחת מהזמן והמקום שבו נכתבה, והצופים תמיד יכולים לעשות את ההקבלות לזמנם בעצמם. רק לעיתים נדירות יש טעם של ממש בהעתקת היצירה לזמנים אחרים (דוגמה לחוסר טעם שכזה היא ההצגה "וניה" בקאמרי, שהעבירה את המחזה של צ'כוב למלונית קורונה). מה גם שהמתרגמים של "רנט" לא הלכו עד הסוף, ולא העבירו את ההתרחשות לפלורנטין. וכך הטקסט נופל בין הכסאות. פרט לטרוניה הזאת, המתרגמים עמית מינסטר ואסף לוי עשו עבודה טובה, וכתבו טקסטים שאפשר לשיר בכיף, גם אם לעיתים הם מפספסים את הפיוט של המקור (ולמה טרנטינו ומריל סטריפ מחליפים את סונדהיים ולני ברוס, הבחירות האישיות של לארסון, בהמנון "La Vie Bohème"?).

ובכל זאת, עבודה נהדרת של הקאסט. "רנט" במרכז ענב. צילום: יוסי צבקר/ יח"צ

התפאורה התלת קומתית בעיצוב במבי פרידמן הורכבה מצינורות מתכת, בדומה למה שנראה בברודוויי, אבל נוספו לה יריעות פלסטיק שעליהם מוקרנים דימויים המוסיפים דרמה ויזואלית לחלק מהסצנות. לחוויה החזותית ולאפיון הדמויות תורמות התלבושות המצוינות בעיצוב אלכס קוכמן. כמה פעמים במהלך ההצגה השחקנים עולים ויורדים במעלה המדרגות משני צידי האולם. ראיתי את הפריצה הזאת של גבולות הבמה ביותר מדי הצגות בארץ, ולטעמי היא לא מוצדקת גם כאן.

אבל בסופו של דבר הכוח העיקרי של "רנט" היא המוזיקה, שנעה בין בלדות עצובות להמנוני רוק סוחפים, וזאת קיבלה טיפול מיטבי, כולל ליווי חי של חמישה נגנים בלתי נראים. כמו בהפקה המקורית, צוות השחקנים מורכב מאנשים מוכשרים שעדיין לא הפכו לכוכבים, וטוב שכך. אביתר בר דוד מפגין קול של רוקר כרוג'ר המדוכא שמנסה לכתוב שיר אחד אחרון לפני מותו הצפוי (בדיעבד, זה הפך לסיפורו של לארסון שמת ערב הבכורה), ומשתדל לא להתאהב בחשפנית הנרקומנית מימי (אילי עלמני) המבקשת שידליק את הנר שלה. עדי עזרא הוא המספר מארק, שבהפקה הנוכחית מדבר יותר משהוא זוכה לשיר. הגר אנגל מרהיבה בתפקיד הדיווה מורין (קרש הקפיצה של אידינה מנזל, ש-17 שנים אחרי כן שרה את "Let it Go" ב"לשבור את הקרח"), ורותם מלר מפגיזה בקולה כבת זוגה המתוסכלת ג'ואן, ב"Seasons of Love" שהועבר מתחילת המערכה השניה לסוף, כנראה בשל ביטול ההפסקה בין שתי המערכות.

חגיגה לעיניים והאוזניים. "רנט" במרכז ענב. צילום: יוסי צבקר/ יח"צ

כמו תמיד, את ההצגה גונב הדראג קווין המלאכי איינג'ל, כאן בגילומו המשובח של שחף בלאש. הזוגיות היפה והטראגית שלו עם טום קולינס (הראל ליסמן המצויד במיתרי קול נדירים) היא הלב הרגשי של ההצגה. כולם גם רוקדים נהדר, ואם זכרוני אינו מטעה אותי יש כאן יותר ריקודים וכוריאוגרפיה יותר עשירה (גם היא של פרץ) מאשר במקור. שלא כמו בברודוויי, "רנט" לא ירוץ כאן 12 שנים, לכן אם הטקסט הזה עשה לכם חשק, אוצו וקנו כרטיסים לאחת ההופעות הקרובות. ועכשיו כולם ביחד: מווווו!

"רנט" במרכז ענב לתרבות יעלה היום (16.6) בפעם האחרונה לחודש, ולמספר הצגות נוספות מהלך חודש יולי.לרכישת כרטיסים

• ❤ תרבות
• ביקורות מחול ותיאטרון
• מחזמר
• מחזות זמר
• ברודוויי
• מרכז ענב
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 900 // זה הזמן להתקרר

המחזמר החדש "נס ציונה" של קבוצת עבודה מגולל סיפור קטן ונוגע ללב על חלומות ושאיפות ביישוב פריפריאלי בשנות ה-80. בחורה צעירה (ורדית, בגילומה של יעל טל) שמגיעה בעיניים בוהקות לכבוש את היישוב הממש לא גדול ולחיות את החיים, בחור מקומי (ינון, בגילומו של אורי עטיה) שמסתפק במה שיש והחבר שלו (מלכיאל – עומר עציון) שנראה ומדבר כמו רוקסטאר. אה, ויש גם את לשכת ראש העיר שנראה שהכל קורה בה.

אורי עטיה ויעל טל מתוך המחזה נס ציונה. צילום: אורי רובינשטיין

הקשר בין הסיפור העלילתי לבין נס ציונה האמיתית באייטיז הוא רופף ביותר. אני יודע את זה כי גדלתי בנס ציונה באייטיז, ואבא שלי כיהן כראש המועצה (אז היא עדיין לא היתה עיר, היא הוכרזה בתחילת שנות ה-90). אלוהים, כמה הרמות להנחתות נחסכו ממני בגלל זה, לצערי, כן? למעט אזכור קצר לקניותר האגדי – אין קשר מובהק בין הסיפור ליישוב. לפחות לא קשר אובייקטיבי.

נס ציונה במחזמר של יעל טל (שאינה השחקנית) הוא לא יותר (ולא פחות) מרקע לסיפור על חלומותיהן של הדמויות המרכזיות כשהן פוגשות את המציאות. ינון בסך הכל רוצה לעבור כבר טסט ולקבל רישיון נהיגה, גם לוורדית שהגיעה מיהוד יש שאיפות צנועות – למלא היטב את תפקידה החדש כעוזרת לעוזרת של ראש העיר ולכבוש את הפורימון המקומי בסערה. מלכיאל הרוקסטאר מגולל את סיפורי הגבורה שלו מבוקר ועד ליל ודוחק בינון להישאר אמיתי לעצמו – אבל האם מלכיאל בכלל אמיתי לעצמו?

שגרת החיים של כולם היתה לכאורה יכולה להימשך סתם כך, ללא אירועים מסעירים אלא שבנס ציונה של המחזה תזוזות לכאורה קטנות הן בעלי השפעות דרמטיות על הדמויות. רעידות אדמה של ממש. במרכזן – ורדית עצמה שמשבשת את כל מה שינון המקובע ידע או חשב על החיים ועל נס ציונה ועל הרצון שלו לקבל רישיון נהיגה.

האח השבור של שדרות רוטשילד. העיר של השחקן עומר עציון
ביקרנו גם ב"די לשקרים שלך" שמוצג בתיאטרון תמונע

מעין ויסברג, מתוך המחזה נס ציונה. צילום: אורי רובינשטיין

כל הדמויות – גם זו של מורה הנהיגה ואחיו נהג האוטובוס (אסף פריינטא), והעוזרת של ראש העיר (מעין ויסברג) מציגות משהו בינוני מאוד. הן חיות באמצע, כמעין מפלגת מרכז של הנפש – אבל נושאות עיניים לעבר מה שבעיניהן מוצלח – במקרה זה בית הספר למחוננים הנמצא ממש קרוב והפורימון שבו אפשר להתחפש; להיות קצת אחרת.

משחק הדימויים נפתח כמובן לצופים ומאפשר מנעד מסוים של תנועה ומחשבה. בעיני המתבונן מה שנקרא. ייתכן שלפני ההצגה כמעט קיוויתי להיעלב ממסגור הסיפור סביב נס ציונה, שלמרות שנותיי הרבות בתל אביב אני עדיין שומר לה חסד נעורים. ציפיתי שגאווה מקומית נושנה תצוץ ואנסה להגן על כבודה האבוד, שנרמס תחת גלגלי הקומדיה האימתניים של קבוצת עבודה.

אורי עטיה, מעין ויסברג, אסף פריינטא, יעל טל ועומר עציון, מתוך נס ציונה. צילום: אורי רובינשטיין

אבל האמת היא שלא היה צורך. המחזה כאילו מבקש ממך, בין אם אתה נס ציוני במקור או לא, להסתכל על כל מה שבאמצע. אפילו לייצר לזה אידיאליזציה מסוימת. והרי מדובר במצב צבירה שנכון לכל זמן ולכל מקום: לא להיות לגמרי בסדר, ולהבין שזה בסדר גמור להיות. רוצו לראות, אנחנו צריכים עוד מחזות קטנים וחכמים ומשמחים כאלה. היידה נס ציונה.

>> נס ציונה – המחזמר, הצגות קרובות בשלישי ורביעי השבוע (17/18.5) בתיאטרון תמונע.לפרטים נוספים ולרכישת כרטיסים

• ❤ תרבות
• ביקורות מחול ותיאטרון
• מחזה
• תיאטרון תמונע