>> תום שובל הוא תסריטאי ובמאי קולנוע וטלוויזיה ("הנוער", "הסירו דאגה מלבכם", "הד קולך"), מהכישרונות הבולטים של הדור החדש לקולנועני ישראל. בימים אלה מוקרן בבתי הקולנוע וב-HOT8 סרטו "מכתב לדויד" על החטוף דוד קוניו ששיחק באחד מסרטיו. שובל ייקח חלק גם בפסטיבל בכורות, פרויקט האמנות הרב תחומי הגדול של בתי הספר לאמנויות בירושלים, שחוזר בשנתו השנייה לקמפוס ירושלים לאמנויות, שם יוקרן בטרום בכורה סרטו החדש "חיים ללא כיסוי" (15.7, 20:00, פרטים וכרטיסים כאן). בתום ההקרנה תתקיים שיחה איתו ועם השחקנית הראשית בסרט דאנה איבגי.

>>.השווארמה הכי טעימה וכיכר שהיא בית שני // העיר של עילאי גרין
>> מציאות על הרצפה ומסלול עירוני כיפי // העיר של נעמה בצלאל

1. בית עלמין טרומפלדור

יש ימים כאלה שמתמצים בשוטטות. ימים שאין בהם אחיזה – אין סדר יום, אין משימה. בימים האלה אני מוצא את עצמי, לא פעם, משוטט אל עבר בית העלמין טרומפלדור. אני נע באיטיות בין המצבות הצפופות עד שכמעט אין מקום לצעוד, וככה במעין ריקוד פלגמטי אני מדלג בין הנחים והנחות, אושיות מיתולוגיות כמו ביאליק, ברנר וארלוזרוב לאנונימים מוחלטים.

על אף שניחוח מורבידי אמור לעלות מהטיולים האלה אני דווקא מרגיש תחושה הפוכה, את החיים במלוא עוצמתם. בית העלמין קטן וצפוף והוא מעין מגרש משחקים של גילוי וחריזות של מחשבות על מקומו של האדם ועל טיבם של הדברים החולפים. אם תשהו בו אפילו שעה קלה, כדאי בעיתם של זריחות או שקיעות, תחושו שהמצבות והלבנים המסותתות הם למעשה רפלקציה של שאר רוח ויצירתיות והעובדה שהם צמודות אחת לשנייה גורמת ללב להתפקע. השותקים והשותקות מתחת למצבות האבן, הם איגוד של שאיפה רומנטית של הדורות קודמים לחלקת ארץ שתהווה מצבור תרבותי, אומנותי, חסר מגבלות. אוטופיה בתוך הלבנט. העיר שהם צבעו בלובן דמיונם. ללכת ביניהם ולהיות במחיצתם ממלאת אותי בהשראה ותהיה.
טרומפלדור 19 תל אביב

2. שתי רקדניות // הציור של דגה במוזיאון תל אביב

אני מעריץ גדול של הצייר אדגר דגה ושל היכולת הבלתי מוסברת שהוא אחז בה, לתפוס חיים ותנועה באופן כה נונשלנטי ועם זאת ריאליסטי כל כך. בחירת הצבעים שלו ומשיכות המכחול מביאות אותי לדמעות. אני נוהג לבקר את הציור שלו שתלוי באכסדרת אוסף הקבע של המוזיאון – שבעיני זה פלא שהוא כאן בתל אביב, זמין לכל אחת ואחד. העובדה ששתי הרקדניות האלה עמידות בפני הזמן, לעד קלילות, מנידות השתחוויה קלה, מביטות אל דבר מה שמחוץ לפריים שחומק מאיתנו, אולי זו חברה ששבה אל חדר החזרות, או הקשבה למורה, אולי ראו רגע פרוזאי מהחיים שתפס את מבטם. לעד חתימת פניהם הסקרנית לא תשתנה, ההיקסמות הזו, התמימות. המבט הזה ששולח גיצים של צהוב וכחול כמו שמלותיהן וממלא את הרקע. המבט הזה הוא החיים עצמם.

המבט הזה. "שתי רקדניות", אדגר דגה, אוסף הקבע של מוזיאון תל אביב לאמנות

3. פלאפל ג'וני בנין

מוסד לתפארת. אני חובב פלאפל גדול ואוכל רחוב בכלל. את המקום הזה גילה לי חברי הטוב יונתן אברהמי שלקח אותי לקצה רחוב טשרניחובסקי, כשעוד גרנו יחד כשותפים לדירה בתחילתם של שנות האלפיים, וקנה את עולמי לחלוטין. אחד הדברים המדהימים בג'וני שהביס ההוא שלקחתי אז עם יונתן – זהה לזה שאני אקח היום. אין ולא יהיה פלאפל כמו זה של ג'וני. הוא מושלם. הכי טוב בעולם. גומחה קטנה שבה מתרקם שיא קולינרי כל דקה שבה לוקח להכין את המנה.

שיא קולינרי. פלאפל בנין (צילום: פייסבוק/פלאפל ג'וני בנין)

הפיתה, כיס עדין, רך ודק שמחזיק באופן שקשה להסביר מדעית את קציצות החומוס הפריכות והעוקצניות, טחינה ועמבה פאנקיים וחמוצים קצוצים דק. על הדלפקים הצרים מונחים צלוחיות עם חתיכות לפת חמוץ אלוהי וגולת הכותרת היא הצ'יפס, שמונח בפיתה לאחר כבוד, מעין ענן קראנצ'י שמתפזר בפה אבל מגיע עד החלומות. כמו הפלפאלים בפיתה גם הלקוחות מצטופפים בלשון הקטנה שפולשת עד לקצה המדרכה כבר עשרות שנים. לקוחות ותיקים וחדשים, מבוגרים וצעירים – ג'וני הוא לכולם. מפגש אוטופי ואנושי מעין כמוהו. אם יש גן עדן לג'וני יש שם סניף.
טשרניחובסקי 4 תל אביב

4. ספריית סינמטק תל אביב

סינמטק תל אביב תמיד היה לי כמו בית שני. מאז שאני מכיר את עצמי אני סינפיל מושבע או "עכבר סרטים" כמו שהיו מכנים את זה אז. הביקורים שלי בספרייה התחילו כמקום שבו אני יכול להעביר את הזמן בין הקרנות סרטים ושם התאהבתי. מרחב מלא וגדוש בספרים על קולנוע, ארכיונים של תסריטים ופוסטרים וספריית סרטים עצומה. יש עמדות קטנות וצנועות ששם אתה יכול להקרין לעצמך סרט נדיר שכנראה אפשר למצוא רק שם. בשלב מסוים הקרנות הסרטים הפכו להיות תירוץ ללכת לספרייה ואז כמה שנים אחרי, גם התחלתי לעבוד שם כספרן מן המניין.

אני חייב למקום הזה המון בחינוך הקולנועי שלי. בספרייה עובד במשך שנים דרור יזהר, ספרן מיתולוגי ואיש עם ידע עצום ולב רחב ונדיב. אם היה איזה ספר הדרכה לסינפיל הישראלי המתחיל, הספרייה של הסינמטק הייתה פרק גדול וחשוב בו. אז אם אתם לא מפסיקים לראות סרטים, לקרוא עליהם ולחשוב עליהם, לבקר בספרייה זה הדבר הבא לעשות.
הארבעה 5 תל אביב

5. רחוב בוגרשוב 5

בעליית הגג של בניין 5 א' ברחוב בוגרשוב הייתה גרה רחל בלובשטיין הלוא היא רחל המשוררת. שלט צנוע בחזית הבניין מעיד על כך. מארג הבניינים והמדרכה שלשפתו השתנו כבר עם השנים הרבות שחלפו ועדיין, להיעמד שם מתחת למה שהיה חלונה ולחשוב שנכנסת לפריים מבטה האפשרי של רחל זו עמדה מרגשת ומצמררת כאחת, במיוחד מתוך ההבנה שאת מירב יצירתה היא יצרה כשזה הנוף הכמעט יחידי שניבט אל עיניה. בימים אלה אני עובד על סרט על חייה של המשוררת ואני מוצא את עצמי נעמד בנקודה הזו לא מעט.
בוגרשוב 5 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

תחנה מרכזית היא מקום מופלא מבחינת החיים שמתנקזים אליו. וגם הרפתקאת הבטון הארכיטקטונית הלבירינטית שהיא, פוערת פה כל פעם מחדש. אבל באמת יש להכיר, והאמת היא שבשנים האחרונות היא הפכה למפגע סביבתי וזיהומי ופינוייה יפתח את העיר למגוון של אפשרויות. המאבק על פינויה ממשיך וזה מאבק חשוב, צודק ומלא תקווה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
צפיתי ב"הנשים האבודות מטרויה" הצגה מאת חנוך לוין בבימויה של דנה מודן עם הסטודנטים למשחק של סמינר הקיבוצים, ומעבר לבימוי המפתיע נצמתתי מהרלבנטיות של המחזה ומהעובדה שהזעקה שלו עדין חורכת. כשהמציאות היא פארודיה אכזרית התיאטרון של הטרגדיה מנצנץ.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
בשנה וחצי האלה הייתי בעבודה על סרט דוקומנטרי שנקרא "מכתב לדויד" והוא מכתב קולנועי שיצרתי לדוד קוניו, שהוא ואחיו אריאל ועוד 51 אחרים חטופים בעזה. דוד ואיתן אחיו התאום שיחקו בסרט הראשון באורך מלא שיצרתי, "הנוער" שבמרכז סיפורו עומדת חטיפה והם מגלמים את החוטפים. השניות הבלתי נתפסת בין המציאות לקולנוע התווספה לי לטלטלה הגדולה של חיינו סביב השבעה באוקטובר והייתה עוד אינדיקציה לעובדה שאבדנו שליטה על המציאות בצל מלחמה נוראית ואיומה. אני רוצה גם להמליץ על הממואר של דרור משעני בעקבות השבעה באוקטובר –"התמונה הקטנה"– שהצליח לשקף בשבילי באופן דחוס ובפרוזה עוצמתית את היום יום של הכאן ועכשיו, יום יום שנדמה שבלתי אפשרי לתאר.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני ממליץ לתרום לכל ארגון שעוזר למשפחות החטופים שהם האחים והאחיות שלנו והם לא יכולים להיות לבד בסבל. כל ארגון שמספק תמיכה ומושיט יד, כל ארגון שפועל להחזרת החטופים והפסקת המלחמה הוא ארגון שצריך את עזרתנו. אני רוצה לציין את חברתיפראג בנבנישתישמהשבעה באוקטובר פועלת ללא לאות ובדבקות וסולידריות שלא ראיתי כמותה. הלוואי והאנרגיה שלה הייתה מדבקת רפואית.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
איתמר שמשוני הוא אומן מבריק, אבל גם איש רב עשייה ויזם חברתי שמצליח לשלב את החברתי עם האומנות וההפך. כל דבר שעובר אותו יכול להפוך למעשה אומנות. התקווה שהוא מייצר בפעולות האלה היא אנרגיה כל כך חשובה. בימים אלה הוא עומל עלפרויקט אפי שנקרא עיר מפעלואפשר להעביר להם צעצועים ישנים וכל דבר שרוצים לזרוק בעקרון, ובסדנא שאיתמר הקים הוא יוצר יחד עם צעירים וצעירות, מבוגרים ומבוגרות וכל אחד, מכל קצוות הארץ, יצירות אומנות מרגשות מהחומרים האבודים הללו. איתמר שמשוני יכול לראות בכל שקית נטושה עם זבל הזדמנות ובכך הוא מנכיח את התובנה העמוקה והחשובה ביותר, שיופי נמצא בכל מקום ויופי ואסתטיקה הם הדשן לחיבור האנושי.

מה יהיה?
השאלה לא מה יהיה, אלא מה נעשה כדי שיהיה. להחזיר את החטופים ולעצור את המלחמה. לפני זה אין על מה לתהות בכלל.

• העיר שלי
• קולנוע ישראלי
• תום שובל
• בית הקברות טרומפלדור
• מוזיאון תל אביב
• פלאפל
• סינמטק תל אביב
• בוגרשוב

אמיר חרשפרסם עד כה שני ספרי פרוזה למבוגרים, ואת הספר לנוער "אימה בראשון מערב"בהוצאתעם עובד. בשבוע הראשון למלחמת "חרבות ברזל" נסע אמיר, עם מכונת כתיבה, למלון של מפונים ושוחח עם חבורת ילדים משדרות על כל מה שהם רצו, בעיקר על כדורגל. תוך כדי שיחה הוא כתב להם שירים וסיפורים והעניק להם את העותק היחיד במתנה. בחודשים שלאחר מכן המשיך אמיר לפקוד את בתי המלון שבהם שהו המפונים מהקיבוצים שבעוטף – בעין גדי, במישור החוף ובאילת. מתוך המפגשים האלה ותוך התבוננות בשגרה המשונה של חייהם, שיטוטים במסדרונות ארוכים מדי, מעליות וחדרי אוכל רועשים, מתוך האבסורד והאימה, השעמום והגעגוע לבית נולדו "תעלומות מלון נוף לחוף", ספר ראשון לסדרת הבלשייה, בה הוא מציג חבורת בלשים שמתמודדת בהומור, בחוכמה ובאומץ עם המסתורין של חיים במלון מפונים.

>>המלאכה של אבא, השוק על הרצפה והחוף הפראי. העיר של ריף כהן
>>העיר שלנו: 8 המלצות מעולות על דברים שכדאי לעשות בתל אביב

מלונות על החוף

עד השנה האחרונה היה איזה מסתורין בבתי המלון שהשתלטו על קו החוף שלנו. תמיד דמיינתי שיש בהם תיירים זרים, אנשי עסקים, שגרירים או נספחי תרבות. לא תושבים רגילים. המלונות נראו לי כמו עיר בתוך עיר, עולם בתוך עולם. והיה בזה קסם, במחשבה שממש כאן, לצידנו, ישנו עולם מקביל. עולם של שפות זרות, של הון גדול ושל מזימות בינלאומיות. אבל בשנה האחרונה רבים מהמלונות הפכו בית למפונים מהדרום ומהצפון. סוג אחר של עולם מקביל. סוג אחר של עיר בתוך עיר. הסיפורים של דרי המלונות המפונים היוו השראה גדולה לספרי החדש לילדים: "תעלומות מלון נוף לחוף", שמתרחש כולו בבית מלון שכזה.

מוזיאון הזומבים

אי שם בדרום תל אביב יש בניין תעשייתי אפל ובו מוזיאון שמתעד את אפוקליפסת הזומבים שהתרחשה, לכאורה, בישראל של שנות התשעים. המדריכים במוזיאון הם זומבים משוקמים, שנזכרים, בנוסטלגיה מסוימת, בימים שבהם כמעט חיסלו את המדינה. כל זה מתרחש בערך פעם בחודש בהפקה של "תיאטרון החנות". אני חובב זומבים ידוע, וברור לי בדיוק מה עליי לעשות כדי לשרוד כשהזומבים יבואו. אפילו כתבתי על זומבים בספר הנוער שלי, "אימה בראשון מערב". כדאי לכם לבקר במוזיאון, שתהיו גם אתם מוכנים.
תל גיבורים 5

ספריית השירה בבית אריאלה

למי שלא יודע, ספריית בית אריאלה הפכה לאחרונה למרכז עבודה שוקק. הספרייה היא ביתו השני של כל לפטופיסט שאין לו כוח, או כסף, לשבת כל היום בבית קפה. לקראת עשר בבוקר, כשהספרייה רק נפתחת, כבר נאסף בשעריה המון רב המחכה להרמת שער הברזל. וכשהשעה מגיעה, הם מתנפלים על השולחנות ותופסים את כל המקומות הטובים. כולם? לא! ישנה פינה נידחת שנותרת כמעט ריקה – ספריית השירה. אני, שתמיד בא מאוחר, הולך לשם, פותח את המחשב, וכותב.

בית הקברות ברחוב טרומפלדור

בין כל גדולי הספרות שנקברו בבית הקברות ההיסטורי הזה (ברנר, טשרניחובסקי, ביאליק, וכו') מסתתר גם קבר צנוע ונשכח, שבו קבורה סבתא רבא שלי חיה רויטמן. סבתא חיה עלתה לארץ ב-1924- ושנתיים לאחר מכן מתה "מהחום ומהחול". החום והחול היו כנראה מחלה שהיום היו מרפאים בעזרת חפיסת אנטיביוטיקה. כשאני מבקר שם, אני נוהג לדבר עם הרוח של סבתא ולעדכן אותה בכל מה התחדש בחיים שלי, ובחיי האומה העברית. בתקופה האחרונה אני קצת מייפה את הדברים, כי בכל זאת, לא נעים.

המסעדה של סבא שלי

לסבא שלי שמחה פיחוטקה הייתה מסעדה בתל אביב בשנות הארבעים, מול בית הפגודה. אצלנו במשפחה מספרים שאת המסעדה שלו הוא פתח במקרה. במקור הוא מכר נקניקיות, ואנשים אכלו. מישהו אמר לו: "שמחה, במים שאתה מבשל את הנקניקיות, אפשר לשים גם תפוח אדמה". אז הוא הכין גם פירה, ואנשים אכלו. מישהו אמר לו: "שמחה, מהמים של הנקניקיות והתפוחי האדמה אפשר להכין מרק". אז הוא הכין גם מרק, ואנשים אכלו. מישהו אמר לו: "שמחה, מהשאריות של המרק אפשר להכין פשטידה". אז הוא הכין גם פשטידה, ואנשים אכלו. ככה לאט-לאט נהייתה מסעדה שלמה. היום כבר אין לי סבא, ואין מסעדה, וגם הבניין כבר לא קיים. שיפצו לו את הצורה ולא נשאר ממנו כלום. אבל כשאני עובר ליד – אני מריח את הנקניקיות.

מקום לא אהוב בעיר

קשה לי עם שלטי פרסומת והאופן האלים שבו הם פולשים למרחב, מושכים את הקשב וחוטפים את הדעת. נוראים במיוחד הם מסכי הלד שהתקינו בתחנות האוטובוס ובכמה צמתים מרכזיות. כאילו שחסרים מסכים בחיים ואנחנו זקוקים לאיזה סרטון פרסומת שירוץ לנו מול בעיניים בזמן שאנחנו ממתינים לאוטובוס. אבל הגרוע מכל הוא המסך שבצומת קפלן ובגין. במהלך ההפגנות, כשאתה שומע משפחות של חטופים נואמות, רצה ברקע שוב ושוב אותה פרסומת לג'יפ, או טריילר לסרט אקשן, וזה צורם ומטריד. חבל שקבוצת עזריאלי לא עושים את המעשה הראוי והופכים את השלטים למסכים שעליהם מוקרנים הנאומים.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"אני מבטיח לך" – כנס של מכון מנדל על תרבות ילדים במלחמה, שבו גם השתתפתי באחד הפאנלים. במהלך הכנס מצאתי את עצמי כמה וכמה פעמים על סף דמעות. היו שם א.נשים חכמים ורגישים, שנתנו את התקווה שכאן, בתרבות ובספרות הילדים, מתחיל התיקון. מבחינתי הכנס הזה הוא קודם כל קריאה לאנשי הספרות להבין את גודל הרגע, ואת גודל האחריות, ולכתוב לילדים.

איזו יצירה (סרט, סדרה, ספר, שיר) נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
מה שנותן לי כוח, בתקופה הזו, זה לקרוא ספרי ילדים. משהו בריפוי שטמון בהם טוב גם לילד שבי.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
להתנדב עם המפונים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כל מי שהבית שלו במקום אחר והוא גולה בתל אביב בגלל המלחמה.

מה יהיה?
אף אחד לא יודע, וכל מי שאומר שהוא יודע משקר.

• העיר שלי
• ❤ תל אביב
• ❤ תרבות
• סופרים
• אימה
• בית הקברות טרומפלדור

• העיר שלי
• רדיו הקצה
• יואב קוטנר
• בית הקברות טרומפלדור
• בית אריאלה
• היכל התרבות

מה שחסר לנו בתל אביב זה בניינים רדופי רוחות רפאים. עכשיו כשהעיר אימצה את האלווין באופן כמעט רשמי, וילדים מחופשים עם סלסלות ממתקים אינם מחזה נדיר ברחובותיה בסוף אוקטובר, כואב מתמיד חסרונם של בתים רדופים, נטושים ומלחיצים, שהאגדות מספרות על קולות מקפיאי דם שבוקעים מתוכם בלילות של ירח מלא.

הבעיה המרכזית היא שבתל אביב של משבר הדיור, כל בית נטוש הוא זהב נדל"ני שהופך בזריזות לפרויקט קבלני מניב עוד לפני שרוחות הרפאים מבינות בכלל מה קורה. חשבתם שלכם אין איפה לגור? מה יגידו רוחות הרפאים של השוק הסיטונאי שצריכות לרדוף עכשיו את קניון TLV? ראיתם כמה עולה שם סדין? ברוח הצדק החברתי ולכבוד ליל כל הקדושים, החלטנו לדאוג לרווחתן של הישויות האקטופלזמטיות בעיר עם רשימת המקומות שהכי כדאי לרדוף בתל אביב. אל תשכחו את זה כשאתם הולכים לקלפי.

קולנוע עדן

מה זה:המבנה היפהפה של קולנוע עדן הישן ברחוב לילינבלום פינת פינס
למה כדאי:הבניין הנוכחי קיים כבר 95 שנה, קולנוע עדן פעל מקום מאז 1914 (אז עדיין ראינוע), וספק אם יש בניין נטוש ותיק יותר בעיר. למצבו הנוכחי הוא הידרדר מאז שבנק לאומי השתלט עליו ב-1974, סגר את הקולנוע ופירק אותו כדי להקים מגרש חנייה לעובדיו בין חומות המבנה. אחר כך נמכר ליזם נדל"ן שנכשל בניסיונו להקים על חורבותיו המשומרות מלון בוטיק, ומאז הוא משמש אטרקציה לעכברושים של שכונת נוה צדק
רוחות שהיינו שמחים לראות:גרטה גרבו. אין לנו מושג מה יש לה לחפש דווקא בנוה צדק מכל העולם, אבל ראינוע זה ראינוע.

התחנה המרכזית

מה זה:המפגע העירוני הגדול ביותר בעולם
למה כדאי:הניהול הכושל והתמוה של משבר התחנה המרכזית בידי מרב מיכאלי ורון חולדאי, מוביל לכך שהיא תהיה איתנו עוד כמה שנים לפחות ותמשיך לזהם את העיר בנוכחותה. מצבה העגום עד מחליא של התחנה עצמה, בקומות הנידחות ובפינות הנסתרות שלה, משווה לה גם כך חזות של סרט אימה דל תקציב ופוטנציאל נדל"ני משובח לישויות מהעולם שמעבר, והאמת האירונית היא שבשלב זה רוחות רפאים רק יוסיפו לה קצת חיים.
רוחות שהיינו שמחים לראות:תושבי השכונות הסמוכות בדרום תל אביב חשופים כבר עשורים לזיהום אוויר קשה, ורבים מהם נפטרו ממחלות הקשורות לזיהום האוויר הזה. זאת תהיה נקמה שמוגשת קרה מאוד.

בית הקברות טרומפלדור

מה זה:בית הקברות העירוני הישן ועתיר הסלבז המתים
למה כדאי:זה פאקינג בית קברות, מה לא ברור. כל מי שביקר כאן פעם בלילה – ואם לא ביקרתם כאן בלילה איזה מין תל אביבים אתם – מבין מיד איזה כר מרעה רומנטי זה לפעילות אנרגטית פראנורמלית. אווירה של קלאסיקה.
רוחות שהיינו שמחים לראות:אריק אינשטיין ושאול טשרניחובסקי משתכרים ומפריעים לסמי עופר לישון. כן גם רוחות של טייקונים רוצות לישון, היפים מסריחים!

הפיל בדיזנגוף סנטר

מה זה:פיל עצום על אחד מגשרי המעבר בדיזנגוף סנטר שמישבנו בוקעת מגלשה
למה כדאי:חשבתם שמערת העטלפים של הסנטר קצת מקריפה? צחקתם מהבדיחה שסיפרתם לעצמכם על רוחות רפאים שעדיין מחפשות את היציאה מהסנטר? אתם תפסיקו לצחוק כשתיכנסו לתוך הפיל אליו שולחים מיטב הורי העיר את ילדיהם. מקום אפל.
רוחות שהיינו שמחים לראות:שמואל פלאטו-שרון ז"ל, ממייסדי דיזנגוף סנטר, הוא המועמד המושלם לרדוף את הפיל ולשחק עם הפעוטות שנקלעו למקום. לא מתוקה אל תעברי דרך הדוד הנחמד זה לא נעים לו.

כיכר אתרים

מה זה:עוד אסון תכנוני שהכה בתל אביב בשנות השבעים והפך מאז למפגע סביבתי
למה כדאי:לא כדאי בכלל. רוחות רפאים אוהבות לרדוף מקומות נטושים, אבל יש גבול אפילו לכמה שהן מוכנות לסבול. מי שביקר במבנה הקולוסיאום במסגרת סיור על חייהן של עובדות המין במועדון החשפנות שפעל במקום, יודע גם שמקום לא חייב רוחות רפאים כדי להרגיש רדוף.
רוחות שהיינו שמחים לראות:בריזה מהים. אחרי שיורידו את הכיכר ויפתחו את שדרות בן גוריון אל החוף.

הבלוק

מה זה:המועדון של כל המועדונים, הבית של כל הקלאברים, שהלך לעולמו בטרם עת לפני כחודשיים
למה כדאי:הבלוק לא השאיר חלל רק בלב שלנו, אלא גם הותיר אחריו חלל חשוך ועצום בפאתי התחנה המרכזית על סלמה שנראה כמו מקום מרבץ אידיאלי לרוחות רפאים שיודעות איך לחגוג.
רוחות שהיינו שמחים לראות:די.ג'יי פרנקי נאקלז המנוח מרים את כל הקלאברים המתים שהכרנו. עולה לנו רק מלחשוב על זה.

מוזיאון האצ"ל

מה זה:מוזיאון האצ"ל בתש"ח הוא שמו המלא, והוא מנציח את לוחמי האצ"ל שנפלו בהגנה על העיר
למה כדאי:לוקיישן מושלם בפארק צ'רלס קלור בשורה הראשונה אל הים, מבנה שהוא קופסה שחורה הבוקעת מתוך הריסות בית ערבי, מטען פוליטי ולאומי לא מבוטל, מחיקת שכונת מנשייה, הקרב על יפו, רוחות מן העבר. יש כאן הכל.
רוחות שהיינו שמחים לראות:מנחם בגין. למה לא. בטח תהיה שיחה מעניינת.

סמטת עכו בנווה שאנן

מה זה:המקום הכי נמוך ושבור בתל אביב
למה כדאי:הרחוב משמש כמקום המרבץ הקבוע של רוחות רפאים בדמות בני אדם נפגעי סמים, מרבית תושבי הסביבה נמנעים ממנו כמיטב יכולתם, ואף אחד לא ישים לב לכמה רוחות רפאים אמיתיות שיעברו לגור בו. הקאבר המושלם. יתכן שאז הוא גם איכשהו יהיהפחותמקריפ ומבעית.
רוחות שהיינו שמחים לראות:זאת סמטה שלא תשמחו לפגוש בה אף אחד, סמכו עלינו.

כיכר רבין

מה זה:כיכר העיר הגדולה למרגלות בניין העירייה
למה כדאי:הכיכר ההיסטורית בדרך כלל נטושה לחלוטין (למעט האזור החביב של הבריכה האקולוגית ז"ל), וזה עוד לפני עבודות הרכבת הקלה שהשתלטו עליה והפקיעו אותה מהציבור. יש לה את האנרגיה הזאת של מקום שקרה בו דבר נורא (משהו עם ה-4.11, לא?), הפסל הקודר והמונומנטלי של תומרקין לא עוזר לווייב, וכעת היא עומדת עזובה ומנותקת ובשלה לחלוטין לפולטרגייסט שלה.
רוחות שהיינו שמחים לראות:מספרים שבלילות סחופי רוחות אפשר לשמוע בכיכר המהום עמום של קול בס גברי ועגמומי מפזם לעצמו את "שיר לשלום". אבל זה לא רבין, סתם איזה רוח זבלה שבאה להטריל.

• ❤ תל אביב
• האלווין
• פחד
• רוחות רפאים
• קולנוע עדן
• תחנה מרכזית תל אביב
• בית הקברות טרומפלדור
• כיכר אתרים
• דיזנגוף סנטר
• הבלוק
• פארק צ'ארלס קלור
• כיכר רבין
• נווה שאנן

איני בטוח שתל אביב-יפו היא העיר האהובה עליי בעולם, שהיא יפה יותר מליסבון ופריז, שהיא מאפשרת יותר מבואנוס איירס וטוקיו, שהיא נעימה יותר מאוסלו וברלין, שהיא מזמינה יותר מאוסטין ואתונה ושהיא מעוררת השראה יותר מקזבלנקה וירושלים. ולמרות זאת, תל אביב יפו היא העיר שלי. גדלתי במקומות אחרים, אבל כשהגעתי לרחוב קינג ג'ורג' לראשונה באוטובוס ובאופן עצמאי, בגיל 14 או 15, הרגשתי כמו דג שהצליח להימלט מהאקווריום דרך האסלה אל חיק האוקיינוס. תל אביב-יפו היא גם המקום שבו נכנעתי באופן מוחלט לספרות. עוד לפני כן אהבתי לקרוא, אבל ברחובותיה, כיכרותיה, חנויות הספרים שלה, מזללותיה וגינותיה הלכתי לאיבוד סוף כל סוף בין קפלי השפה.

ועוד שתי הערות קטנות: ראשית, לרשימה הזו בחרתי אך ורק מקומות ציבוריים. העיר מתפקעת מרוב עסקים חביבים (וחביבים פחות) שהופכים אותה למעין לונה פארק אופנתי ורועש שמתחדש ללא הפסקה, מתחדש תחת רגלינו ומעל ראשינו ובייחוד בין שתיים לארבע. נראה לי הוגן יותר לשלוח אנשים למקומות שאין הכרח לרכוש שום דבר, אלא מספיק להתרשם מהתפאורה בלבד. שנית, דיברתי בשבחה של העיר (ובגנותה, כמו כל בן בית) כל כך הרבה במרוצת השנים, עד שנרדמה לי הלשון. הפעם החלטתי לתת לאחרים לדבר. מצאתי בספרים כמה ידידות וידידים שהתגלו כמקוריים ממני בהרבה. תקשיבו להם.

1. חוף גבעת עלייה

שמואל יוסף עגנון קרא לה "יפו יפת ימים", אבל הסתלק די מהר. זה האיש וזו דרכו.,הפסד שלו. השמש עלתה, השמש שקעה, נתן אלתרמן שרבב ראש מהחלון וחזר עם מסקנה משונה: "מאחורי מוטות ברזל וחביות / נושם הים, גדול וזר כבית חולים". לך תתווכח עם משוררים. נעמי שמר העדיפה לבוא מוקדם (אבל לא מוקדם מדי, נאמר אחרי ארוחת הבוקר) ולא הותירה מקום לספק: "כל זה אינו משל ולא חלום / זה נכון כמו אור בצהריים". דוד פוגל, למשל, התמהמה כדרכו, והגיע בזמן לשקיעת הרקיעים ורקיעת הפרסות: "זמר חרישי אשלח / על פני גלי הליל / שיעבור למרחק. / סוסיי מאזינים ועולים לאט". את משמרת הלילה לקח על עצמו עומר כיאם. בניסיון עיקש לא להירדם, הוא שינן מרובע קטן: "טרם אנו באים לעולם, לא חסר בו דבר; וגם אחרי לכתנו, דבר לא יחסר". בבוקר חזרו השחפים, החתולים והתיירים וחסו בצל הקשתות. ויקטור שקלובסקי הפנה את גבו לדגים, באקט ברור של התרסה, וסיכם: "אדם שבונה את ביתו על שפת הים מפסיק לשמוע בסופו של דבר את רחש הגלים״. רואים את הקצף הזה? חוף גבעת עליה היה בית ספר לתרגול הודיה לפני שבכלל נולדה המילה הזאת. בעצם, כל מילה.

2. בית הקברות טרומפלדור

יאיר הורביץ נראה כמו טיפוס ששוטט מדי פעם בבתי עלמין, לא? קשה להתעלם משורות כמו "השמש נחה על שורשי המת" או "עיר נטויה ועיניה חוגגות עפר / ואני פרחים / אעשה כי ייטב מאוד המראה". לי זה נשמע לי כמו בית הקברות טרומפלדור. אין טעם להשוות לפר לשז (אגב, רק באחד מהם יש בריזה), אבל בהחלט כדאי לפקוד את המקום, בעיקר למי שמחפש תירוצים להשתמש מדי פעם במילת התואר "מכושף". המוות שקוף, אבל האבנים בטרומפלדור מבריקות תמיד ולרגעים אפשר להיזכר שגם מותם של ענקי ספרות ושועי עולם הוא נקודת הקצה של אדם פרטי. אני חושב על המילים של זלדה, שנוגעות בי כמו סטירה: "כל הלילה בכיתי / ריבונו של עולם / אולי יש מוות שאין בו אלימות / מוות שדומה לפרח". נדמה לי שבטרומפלדור אכן צומחים כמה עשבים.

3. פארק אדית וולפסון והפסל כיכר לבנה

בורחס ביקר כאן פעם באחד מחלומותיו, אני משוכנע בכך .רק לא ברור לי אם זה היה אחרי או לפני שהתעוור. אחר כך הוא כתב סיפור שגורס שהמדבר הפתוח הוא הכלא המאובטח מכולם. בפארק הזה יש דווקא כמה צורות, ענקיות ובולטות, ובכל זאת הן מזכירות לי חידה עם ניחוח מאגי. רוברטו בולניו, אחד מאינספור צאצאיו הממזרים של בורחס, שלח את אחת הדמויות שלו ב"בלשי הפרא" לשבת על ספסל בפארק אדית וולפסון בחורף של שנת 1979. הסופר נישאר בבית, והדמויות תיארה את שמי העיר כ"דקים כתכריך". אם כן, בואו פשוט נודה בזה: מדובר בגן מוזר מאוד, לא כעלבון ואפילו לא כמחמאה. זה מה יש, וזו אחלה סיבה לשוטט בו רצוא ושוב. אולי תמצאו משהו שלא ידעתם שאיבדתם. איזה רגש ייפול עליכם? אתם ברצינות שואלים? אומרים יש איזו קורלציה בין אנשים שאוהבים לשוטט, אנשים שאוהבים לקרוא ואנשים שאוהבים להיות עצובים, אבל אל תאמינו לסטטיסטיקה. הטבלה תמיד, אבל תמיד, משקרת. לפעמים אפשר לשכב על הדשא כמו מטומטמים (סלחו לי, כמה מהאנשים הכי חכמים שהכרתי הסתפקו בהפעלת חצי אונה) ולזהות בעננים דובי ענק, מפתח סול ואת הפרופיל של לאה גולדברג.

4. החצרות הנסתרות של יד אליהו

מי שמעוניינת לשמוע צווחה של תרנגול, מוטב שתגיע לשכונת יד אליהו. כדאי לקחת בחשבון שזה לא תמיד נעים בהתחלה. ראו הוזהרתם: עם אור ראשון, הכרבולת האדומה נוזפת בנמים: "חמה יצאה מנרתיקה / קוקוריקא, קוקוריקא / ואתה עודך ישן, ריקא!" (או כך לפחות זה נשמע באוזניו של חיים נחמן ביאליק). אחרי ששותים קפה ומנשנשים מאפה, נעשים מפויסים הרבה יותר – ואז אפשר לגלות (או אי אפשר שלא לגלות) את מזגה הענוג של השכונה. בין חבלי הכביסה וגידולי הפרא נחשף משהו מטלטל: השקט. מי ידע ומי שמע! יונה וולך, שבעצמה גרה בחצר, במקום קצת אחר, ידעה על מה היא מדברת כשכתבה: "אני הולך במישור ונהנה. לא שבהרים נשמתי קצרה, אבל אני אוהב ללכת בדרך אותה תמיד אני זוכר", היא כתבה. יד אליהו שטוחה כמו שולחן עבודה. לו רק ניתן היה לצאת כאן לסיור קצר לצד ז'ורז' פרק, שתקתק פעם בשיא הרצינות את המשפט הבא: "לחיות פירושו לעבור ממרחב אחד למשנהו, תוך השתדלות מרבית שלא להתנגש". כמה נפלא זה היה. הרי המעבר מעזריאלי ליד אליהו מזכיר את המעבר מכיכר טיימס לסנטרל פארק, כולל הקיפודים.

5. ספריית בית אריאלה

בורחס לא מרפה ממני. נדמה לי שהוא רוצה שגם אני אהיה אחד מממזריו. הוא אפילו הצליח לשכנע אותי פעם שיש גן עדן – ושהוא דומה לספרייה. גם קלאריס ליספקטור אהבה – הו! כמה שהיא אהבה – להתבצר בין ערימות של ספרים. "כשהגעתי הביתה, לא התחלתי לקרוא", היא כתבה פעם, "העמדתי פנים שהספר לא אצלי, רק כדי לחוש בצמרמורת שהוא אצלי. שעות עברו עד שפתחתי אותו". עכשיו תכפילו את העונג הזה במאה, באלף, ברבבות עמודים. אני עצמי פוקד את ספריית בית אריאלה לפחות פעם בשבוע (פעם מישהי אף כינתה אותי "הקזבלן של בית אריאלה". כן, אני משוויץ). זו הזדמנות מצוינת לספר שב-15.9 ייפתח שם פסטיבל "כתוב", שייארך שלושה ימים ושיכלול עשרות אירועים מגוונים. אני עצמי אנחה ערב של פולמוסים סוערים בעניינים ספרותיים, בהשתתפות אנשי ספרות מלאי תשוקה ועזוז. כי מהי ספרות בלי ספק? ומה היא כתיבה בלי אש? ומי היא קריאה בלי חתירה למשמעות סמויה? ואז חתירה כנגד. ואחרי החתירה, פרפר. כפי שכתב פעם קפקא: "כל ספרות היא התקפה על הגבולות". אמן.

יובל פלוטקין הוא עיתונאי, מבקר תרבות וסופר, חוקר של שמועות, קונספירציות ורווק לוהט של טיים אאוט לשנת 2020. פלוטקין הולך להשתתף בפסטיבל "כתוב" בבית אריאלה בין התאריכים 15.9-17.9ולהעביר שם פאנל "קרבות ספרותיים".

• העיר שלי
• ספרות
• גבעת עליה
• בית אריאלה
• פארק וולפסון
• יד אליהו
• בית הקברות טרומפלדור