>> שרי גולן היא האוצרת הראשית של מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, המציג בימים אלה את התערוכה הנהדרת "כל הימים, כל הימים" על משחקיות באמנות הישראלית העכשווית. ביום שישי הקרוב (26.7) יתארח במוזיאון גם הפודקאסט הנהדר "תיק עבודות" של מגזין פורטפוליו, כולל סיור מודרך בתערוכה.עוד פרטים כאן

>> שדרה לתת בה לעיר לעבור וקפה שבו הכל מעורבב. העיר של נטע לאופר
>> כניסה סודית לקולנוע ובר שלא דומה לכלום // העיר של אבשלום פולק

1. קריית המלאכה

המקום הראשון שיש לי קשר אישי חזק אליו בתל אביב, זה אזור קריית המלאכה, ובמיוחד תא תרבות ומקום לאמנות, שהם שני המקומות האהובים עלי בקריית המלאכה. יש לי חיבור אליו כי ב-2009, כשהייתי האוצרת והמנהלת של גלריה רוזנפלד, העברתי את הגלריה יחד עם צקי רוזנפלד לקריית המלאכה. מאוד האמנתי בפוטנציאל של המתחם הזה וכבר אז חשבתי שהמקום שיוצרים בו את האמנות והמקום שמציגים בו את האמנות יהיו אחד. עד אז, גלריה רוזנפלד הוותיקה הייתה בדיזנגוף, ליד חנויות שמלות כלה ונעליים, ואני מאוד האמנתי בפוטנציאל של דרום העיר לשמש מעין האב. היום יש שם אלפי סטודיואים ועשרות גלריות, וזה חזון שבאמת מימש את עצמו. לפני התפקיד שלי כאוצרת הראשית במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, ייסדתי והפעלתי את "המשולש לאמנות" כחלל אמנות אלטרנטיבי בקריית המלאכה, ולכן לנצח זה אזור אהוב ויקר ללבי.

2. שרומבה

לכאורה זה מקום לקוסמטיקה, אך בעצם זה עסק חברתי, פמיניסטי, שמעודד נטוורקינג עם נשים מרשימות ומקצועניות כל אחת בתחומה, ובזמן שאני עושה פדיקור מניקור אני גם מקבלת טיפול פסיכולוגי און דה האוס, גם סודה פטל, וגם עושה מינגלינג עם נשים מדהימות מתל אביב ומגוש דן, שנוהרות כולן לאזור הזה בגן החשמל בגלל כוח המשיכה שלו. זה מוכיח שגם עסקים ממש קטנים יכולים להיות בעלי ערך ומשמעות חברתית ופוליטית, אפילו רחבה יותר, עבור בני אדם ועבור נשים במיוחד.החשמל 12

3. המגדלור

עוד מקום שאני מאוד אוהבת בגן החשמל זה המגדלור. בעיניי זו חנות ספרים עצמאית מצוינת שבאמת מצליחה לכרוך יחד בהצלחה עשייה ויזואלית וספרותית. יש שם הרבה ספרי אמנות, פוסטרים, גלויות, רפרודוקציות של אמנים ישראלים, שאפשר לרכוש במחירים נגישים גם אם לא מדובר בעבודות מקור אלא איזו סדרה מוגבלת של הדפסים. וכמובן ספרות ישראלית שמקבלת שם במה מאוד חשובה ואיכותית. חוץ מזה, עשיתי שם קורס מעולה על כתיבת מסה אישית עם ארנה קזין וזה חלק מהספר הבא שאני עובדת עליו, אז אני מאוד ממליצה על שלל הפעילויות שלהם.מקווה ישראל 18

4. גלריה שלוש

אחד המקומות שהכי השפיעו עלי בעיר, עוד לפני שעברתי לתל אביב, כשגדלתי בעוטף עזה והייתי מגיעה מהקיבוץ, או כחיילת כשהייתי נוסעת באוטובוסים מהבסיס, זו גלריה שלוש, שבזמנו הייתה ברחוב חיסין, ממש קרוב לדיזנגוף סנטר. היום, בעלת הגלריה נירה יצחקי, שבעיניי היא אשת חזון מאוד חשובה בעולם האמנות הישראלי, הקימה אימפריה ביפו קרוב לנמל, שיש בה גם את חללי הגלריה וגם חללים של תכנית רזידנסי, שהות אמן, שזה דבר שאני מקדמת גם אצלנו במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית כדי לתמוך ביצירה של אמנות ישראלית וכדי לבסס קשר ודיאלוג בין יצירה ישראלית ליצירה בינלאומית, במיוחד בתקופה שמחרימים אותנו ברחבי העולם. אני זוכרת ששנים לאחר הגיחות שלי לגלריה שלוש כחיילת, כשכבר הייתי אשת מקצוע, ולמרות שעבדתי בגלריה אחרת, כשסיימתי את תפקידי בגלריה רוזנפלד, נירה הזמינה אותי לשיחה ואמרה לי: "עכשיו צריך למצוא לך מוזיאון". זו היתה מחמאה מאד גדולה ואני מוקירה אותה על תמיכה שכזו. אני חושבת שזה לא מובן מאיליו שמוסד אמנות מצליח לפעול בחללים שונים בתל אביב-יפו לאורך עשרות שנים, ואני מעריצה אותה על כך.הצורפים 15

5. קלמטה

ואם אנחנו כבר ביפו העתיקה, אז המסעדה האהובה עלי באופן חד משמעי היא קלמטה ביפו, עוד מהתקופה שניהלתי את עמותת פעילה יחד עם גבי רון, והפעלנו את מרכז עמיעד בשוק הפשפשים. היא הכירה לי את קלמטה בסביבות שנת 2010. זו מסעדה שהרחבה שלה למטה מהווה גורם משיכה לרוב האנשים, אך אני דווקא אוהבת את החלל למעלה שמשקיף אל הים. יש שם אוכל יווני, פינת ישראלי, פינת ערבי עכשווי ואיכות תמיד מעולה, האוזו נשפך בכמויות, ובאמת מקום ששומר על רמה גבוהה עם מחיר הוגן לאורך שנים. מגיע להם את כל הפרגון בעולם.כיכר קדומים 10

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר

אני מגיעה הרבה לאזור גן מאיר. הבת שלי מבלה את הזמן שלה בין רמת גן לתל אביב, אז אני נמצאת המון בתל אביב. כל האזור עבר שיפוץ, ומה שעשו בגן מאיר זה מדהים, אך עדיין התופעה הכי מעצבנת שם – ואני מרגישה אותה גם בשדרות בן גוריון, שדרות רוטשילד ובוגרשוב – זה הקורקינטים. זו סכנת נפשות. אני מתה מפחד שהבת שלי תלך לבד בתל אביב בגלל החשש מתאונות עם קורקינטים. זה לא ייחודי רק לתל אביב, אך הבעייתיות של התופעה מגיעה פה לשיאים. לאחרונה שמעתי שעיריית תל אביב-יפו מתחילה לתת דוחות על צפירות של מכוניות ביחס לרעש. אני חושבת שהבעיה הכי דחופה היא להסדיר את נושא הקורקינטים, ואם אי אפשר להסדיר זאת ברמת המדינה אז לפחות ברמה העירונית. הסכנה מתמשכת וסביבנו קורקינטים זרוקים בכל מקום, ואולי אם היו נותנים קנסות על זה, כמו שנותנים למכוניות, גם חברות הקורקינט היו מתנהלות אחרת. זה מאוד פוגע במרחב הציבורי, גם של מי שמגיע בתחבורה ציבורית, גם של הולכי הרגל וגם של מכוניות. בתוך מרכז תל אביב זו לדעתי הבעיה הכי גדולה.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
פה אני לא יכולה שלא לחטוא קצת ביח"צ עצמי, אבל לדעתי זה באמת שווה. במוזיאון רמת לאמנות ישראלית יש לנו תערוכה שבוחנת כיצד משחק ודמיון יכולים לשמש אמצעים לבריאת מציאות חדשה, והיא נקראת "כל הימים, כל הימים", כמילותיה של לאה גולדברג, כיוון שאנחנו חולמות על כובע קסמים שבעצם ישנה פה את המציאות. לצערנו, המציאות פה כל כך קשה, וזו תערוכה שהתחלנו לעבוד עליה עוד בזמן המחאה נגד ההפיכה המשטרית. בהקשר הזה, של תקווה לשינוי, לילדים יש גמישות מחשבתית ביחס למציאות בשל היכולת שלהם לשחק ולדמיין. אך ככל שאנחנו הופכים למבוגרים אנחנו מאבדים את היכולת הזו, ובתור אקטיביסטית ולא רק אוצרת, האמונה שלי היא שככל שיש לנו יותר גמישות מחשבתית אנחנו יכולים לשנות את המציאות. בתערוכה המקיפה מציגים 35 אמנים ואמניות ישראלים נהדרים. זו תערוכה שכיף לבוא אליה עם כל המשפחה. היא נותנת אוויר, תקווה, שמחה ואופטימיות ומציעה מעט נחמה. ממליצה.

חוץ מזה עוד תערוכה שראיתי לאחרונה ואני מאד ממליצה לראות במוזיאון יפו העתיקה – "רק תבונת הלב תתקן" – זו תערוכת הבוגרים של מסלול האוצרות של בית לאמנות ישראלית, שיושבים ביפו. התערוכה עוסקת בנושא של תיקון בזמן הזה, והאוצרת הראשית שהנחתה את הסטודנטיות לאוצרות היא תמי כץ פרימן. יש בה עבודות מצוינות של אמניות ואמנים ישראלים, שכולן עוסקות בעקיפין במצב.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
בתקופה האחרונה, חזרתי לקרוא בתנ"ך שלי במירכאות. זהו ספר שנקרא"נרשם בגוף", שמדבר על איך טראומה באה לידי ביטוי בגוף ואיך היא מייצרת איזשהו נזק במוח, אך גם על כך שהמצב הפיך ובאמצעות כל מיני כלים, חלקם אלטרנטיביים יותר וחלקם אלטרנטיביים פחות, אנחנו יכולים לרפא את עצמנו. הרעיון העיקרי עליו מבוסס הספר הוא איך אנחנו יכולים לגרום לריפוי ולייצר ריפוי בעצמנו. הספר הוא של הפסיכיאטר בסל ואן דר קולק, וזה משהו שאני חוזרת אליו ברגעים קשים כדי לזכור שיש לנו יכולת לרפא, לשקם ולתקן. הספר מלווה אותי כבר כמה שנים. קראתי אותו עוד ב-2017 עם התמודדויות אקטיביסטיות אחרות שלי, באנגלית לפני שתורגם לעברית. לאחרונה יצא לאור בעברית בתרגום נפלא ואני מאוד ממליצה עליו. הוא נותן הרבה כוח.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
חייבת להמליץ על ארגון שאני שותפה לו מאז פרוץ המלחמה, הוא נקרא"אמנות עם שחר"– זו קרן שהקמנו יחד, קבוצה של אמניות ואוצרות כדי לתמוך באמנים ואמניות מהנגב מהצפון, וגם במוסדות אמנות שנפגעו ואין להם תמיכה או איזושהי עזרה מהמדינה. במסגרת היוזמה הזאת, הרבה אמנים ואמניות ישראליים תרמו יצירות אמנות וערכנו מכירת התרמה. עדיין אפשר להמשיך לתמוך ולתרום לקרן הזו, ובעצם לתמוך ולסייע בשיקום מסוים של התרבות והאמנות בדרום ובצפון. מתוך חשיבה ואמונה שהתמודדות של קהילה מבחינת חוסן, ריפוי ושיקום יכולה לבוא לידי ביטוי דווקא דרך אמנות ותרבות. חוץ מזה ליבי תמיד עם הארגון של משפחות החטופים וארגון מטה המאבק, וכולי תפילה שיחזרו במהרה ובשלום. אנחנו מוקירים כל מי שיכול כמובן להמשיך ולתרום בכל דרך.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
זאת שאלה כל כך קשה, כי יש כל הרבה אנשים שעושים דברים סופר חשובים ומרגשים בעיניי. ובכל זאת, אני חייבת לבחור ברויטל בן אשר פרץ, שהיא יועצת של ראש עיריית תל אביב-יפו בתחום האמנות והתרבות בעיר, ובין השאר עזרה להביא את הגלריה של קיבוץ בארי למשכנה הזמני במתחם בית רומנו. ליוזמה הזאת יש חשיבות עצומה בעיניי, גם משום שחלק מהמשפחה שלי היא מקיבוץ בארי, שחלקה שרד וחלקה לא שרד את הטבח, ויש לי גם קשר אישי וארוך שנים לגלריה. זה מאוד משמח אותי שעיריית תל אביב-יפו "אימצה" את גלריה בארי ושהדבר הזה התאפשר, בין השאר תודות לרויטל בן אשר פרץ, שעושה המון לטובת האמנות והתרבות בעיר הזו, ולכן אני חושבת שכדאי להרים לה.

מה יהיה?
זו שאלה מאוד גדולה. בתור אופטימיסטית בלתי נלאית אני חייבת להאמין שיהיה טוב, שיהיה בסדר, שאנחנו נצליח להתרומם מתוך השבר העצום הזה. בחודשים האחרונים היינו עדים לכך שיש לנו במדינה המון אנשים טובים וחזקים שעושים הרבה פעולות משמעותיות של ריפוי, שיקום ותיקון, ואני ממש מאמינה שהדרך לעשות את זה באמצעות אמנות ותרבות יכולה לעזור לקהילות שלמות של מפונים. גם במוזיאון רמת גן אנחנו יוזמים ומייצרים פרויקטים שונים כדי להעניק להם מרחב של תקווה וריפוי. אני חייבת להאמין שיהיה טוב. אם לא הייתי מאמינה בזה לא הייתי מצליחה לעשות שום דבר, לא כאקטיביסטית ולא כאוצרת, לא כאמא ולא כאישה, ולכן אני רוצה לחזק את כולם מפה, להעביר מסר של תקווה ושיהיה טוב.

• העיר שלי
• אמנות ישראלית
• קריית המלאכה
• המגדלור
• גלריה
• פדיקור
• קלמטה
• קורקינטים

לכל אמן יש אג'נדה או נושא ספציפי שמוביל אותו לאורך השנים בעבודותיו. עבורי, הצלת בעלי חיים ועידוד המודעות אודות מצבם בטבע מלווה אותי במרבית עבודותיי. העובדה שזני בעלי חיים נכחדים כאן יותר ויותר קשה לי, ומעוררת בי רגשות ובעיקר שאלות רבות על מערכת היחסים הלא הדדית כלל בינינו לבין בעלי החיים בטבע. הקשר והחיבור בין בני אדם לבעלי חיים ובמיוחד בעלי חיים החזקים – אלפא ביניהם אריות, נמרים ויגוארים, תמיד ריתק אותי והשאלה מי מושפע ממי מעסיקה אותי שנים רבות. בתערוכה Protect the Strong המוצגת בימים אלה בגלריית Sheetrit & Wolf החדשה בנווה צדק, אני מנסה להראות את הקרבה המטרידה בין בני האדם לבעלי חיים אלו, ומאמין שהיא מעלה שאלות רבות למחשבה.

התערוכה שואבת השראה רבה מטקסט שכתב אמיל זולא: "מדוע סבלם של בעלי החיים משפיע עליי כל-כך? איך זה שאני לא מסוגל לשאת את המחשבה של חיה סובלת, עד כדי כך שבלילות חורף אני קם לוודא שלחתול שלי יש מספיק מים לשתייה? איך קורה שאני מרגיש קשור לכל היצורים, הגדולים והקטנים, וכיצד רק המחשבה עליהם ממלאת אותי ברגשות של נדיבות, סובלנות וחיבה? איך זה שבאחיזה של הדברים, בעלי החיים מרגישים לי כחלק ממשפחתי, לא פחות מאשר בני האדם?"

אני מתרכז בהבעות, כמעט באופן אובססיבי. מעניין אותי האם חיות מראות חיבה, ומביעות ספקות ותשוקות? ומה בדבר אהבה? או אולי אלה בני האדם, שלעיתים מציגים את הפראיות האכזרית ביותר? האם האדם רוקד לצלילי התחכום המפותח והמתורבת, או שלהיפך, שמא זו החייתיות הפיזית והאינסטינקטיבית?

כשהגעתי לתל אביב התאהבתי מיד. אני חושב שהקהל הישראלי, והתל אביבי בפרט, אינו מפחד מאתגר מחשבתי על דרך החיים שפיתחנו כאן, בני האדם, על כדור הארץ. מסיבוב קצר ברחובות העיר ראיתי עד כמה התערוכה רלוונטית לקהל התל אביבי – אהבת בעלי החיים ניכרת בכל פינת רחוב, במקביל להיותה עיר מפותחת ומתקדמת שרחוקה מאוד מטבע פראי. למרות זאת שכונת נווה צדק, בה מוצגת התערוכה, מלאת קסם וחינניות, ומרמזת מעט על תל אביב הראשונית, המקורית אולי.

העבודות בתערוכה צוירו בעט כדורי פשוט. בתוכן נראות דמויות המולחמות מגוף האדם וראש של חיות בר, הכלאה הממקדת את המבט בטרגדיה של חיות הבר. השאלה המרכזית המתעוררת היא מי מושפע ממי ועד כמה? האם הנמר יוצא עם חליפה מחויטת לעבודה, או שמא מדובר באיש העסקים שיצרו החייתי משפיע על האדם שהוא?

החיות מצוירות זקופות וגאות, בגודל טבעי ומספרות סיפור קולקטיבי של עולם המכלה את עצמו. עקבתי מקרוב אחר אורחותיהם של חיות הבר בסביבתן הטבעית, ומקווה שהעבודות יעוררו מודעות ועדות מוחשית לסכנה האורבת להן.

יוסף בובקר הוא אמן פריזאי, ילדי 1981, ובוגר בית הספר לאדריכלות "Paris La Villete". הוא גם למד אמנות באוניברסיטת Waseda שבטוקיו, שם גם עבד בסטודיו לעיצוב ואדריכלות של Tezuka & Tezuka and Sanaa. ב-2007 בובקר שיתף פעולה עם הצלם הצרפתי הנודע JR והשניים הציגו סדרת צילומים רחבי יריעה על גדר ההפרדה, face2face – צילומים של בעלי מלאכה יהודים ופלסטינים, שניסחו מסר אופטימי: כולנו דומים. מאז הוא מציג בגלריות נבחרות ברחבי העולם.

תערוכתו של יוסף בובקר מוצגת בימים אלה בגלריית Sheetrit & Wolf החדשה, שנפתחה בחודש האחרון בנווה צדק.

• טור אישי
• אמנות
• ❤ תרבות
• גלריה

תארו לכם סיטואציה בו בן או בת הזוג שלכם או שלכן פונה אליכם ומציע לכם להשתתף בניסוי: בניסוי הזה תצטרכו לקיים יחסי מין כל ערב בשעה קבועה במשך שישה ימים (כבר משימה מאתגרת, אין ספק), אבל זו רק ההתחלה – תצטרכו לעשות את זה כשכל יום אתם צבועים מכף רגל עד ראש בצבע אחר. אה, והכל כמובן יוצג ויסופר בסוף בתערוכת אמנות. בקטנה.

אני אישית בטח הייתי עונה משהו כמו "לך חפש את החברים שלך", אבל מור ליבוביץ, בת הזוג של האמן יואב ברנר, היתה מספיק זורמת ואמיצה כדי ללכת איתו על זה. התוצאות של הניסוי האמנותי-זוגי-פסיכולוגי הזה מוצגות עד יום שבת ב"מעבדה לאמנות" ברחוב הרצל 119, בתערוכת יחיד של ברנר ששמה "Sex is love, Sex is not love".

ברנר הוא בדרך כלל צייר, שעובד לרוב בז'אנרים אבסרטקטיים ואקספרסיוניסטים. בתערוכה הזו הוא לוקח את האקספרסיוניזם לאיזשהו קיצון. הרעיון לניסוי כולו, שהתקיים רק לפני כחודשיים, הגיע מתפיסת הצבע של קנדינסקי, לפיה צבעים שונים מעוררים בבני האדם תחושות שונות – גם ברמה הגופנית. במשך 6 ימים רצופים, בשעה 21:00 בערב בדיוק, הסתגרו ברנר וזוגתו בחדר ייעודי בביתם שנוקה מכל פריט אחר, ונשאר בו דבר אחד בלבד – מזרון שהונח על הרצפה. על המזרון הונח בכל יום מצע בצבע אחר – לבן, שחור, אדום, צהוב וכו'. על פי צבע המצע בחר ברנר באיזה צבע יצבעו השניים את גופם, ובאמצעות צבעי אקריליק פשוטים הם צבעו אחד את השני – כל יום בצבע אחר.

רגע לפני פעולת ההתעלסות עצמה, הם מילאו שאלונים בהם העידו על מידת התשוקה שלהם באותו הרגע, על מידת הסקרנות, האהבה והעירנות. אחרי כל זה הם ניגשו לאקט עצמו, כאשר ההכוונה של ברנר היתה להתרכז בדבר אחד במהלכו: בצבע. אה ואת כל זה הם עשו בזמן שבנם בן ה-4 ישן בחדר הסמוך. אלמנטרי.

התוצאות של ההתעלסות היומיומית הצבעונית הזו מוצגות בתערוכה, כאשר הבדים שנפרשו על המזרון תלויים באוויר, מלמעלה למטה. הצבעים השונים הם כמובן אלה שמבחינים בהם ברגע הראשון, אבל גם הקומפוזיציה משתנה באופן טבעי מציור לציור. או שמא זה בכלל לא ציור? ברנר הוא לא הראשון וגם לא האחרון שצייר באמצעות משהו שאיננו מכחול או טוש.

הוא ממשיך במהלך הזה מסורת ארוכה של "ציור פעולה" (Action Painting), מונח שטבעו אמנים אמריקאים מז'אנר האקספריוניזם המופשט בשנות ה-50 של המאה שעברה (אתם בטח מכירים את ג'קסון פולוק, ששבר מוסכמות אמנותיות כאשר התיז צבע על הציור כשהבד על הרצפה והוא עומד במרכזו). אקשן פיינטינג, בגדול, הוא טכניקה שמתארת ציור שנעשה באמצעות פעולה, באמצעות הגוף. במקרה הזה זה די ברור כיצד מתחברות העבודות של ברנר למסורת הציורית הזו.

במקביל לציורים מציג ברנר גם כמה גרפים בהם שמודדים את הפרמטרים הנ"ל (אהבה, עירנות, תשוקה) שלו ושל זוגתו בכל יום לפני האקט; עבודה אחת שעשויה רדי מייד – מזרון משומש עליו כתב באותיות שחורות גדולות את שם התערוכה; ועוד עבודת סאונד אחת משעשעת במיוחד, בה קטעים מהקלטות שהקליט בסתר את זוגתו כאשר דיברו על הניסוי לפני שיצא לפועל (היא אישרה את ההשמעה שלהן. תרגעו).

אבל רגע, מה עם תוצאות הניסוי? האם סקס הוא אהבה? או שמא הוא רק סקס? זה החלק הקצת פחות מפוענח בתערוכה. ברנר מספר שהצבע היה ללא ספק גורם משפיע בתהליך – לפני, תוך כדי ואחרי, אבל מסקנות חד-משמעיות אין לו, עדיין. אולי אם יגדיל את טווח הניסוי ויבקש גם מאחרים להשתתף בו – יהיו לו מסקנות מוצקות יותר. אתם בעניין?
Sex is love, Sex is not love, אוצר: שרון תובל, 'המעבדה' בהרצל 119, שישי ושבת בין השעות: 11:00-14:00

• ❤ תרבות
• אמנות
• אמנות ישראלית
• גלריה

הדרך ל"FEIN 3" מרגישה כמו ביקור במדינה אחרת. לא משנה מאיזה כיוון תגיעו ובאיזו שעה ביום, סביר שתרגישו זרים בין כל הזרים מסביב. זה לא נכתב בקטע גזעני, זה פשוט ככה. בנווה שאנן חיים ועובדים היום בעיקר זרים, וכבר שנים שהשכונה הזו היא מובלעת שגורמת לך לחוש יותר כמו בטיול אחרי צבא ופחות כמו בעיר שאתה חי בה. לצד זה, אוכלס לאחרונה בלב השכונה, ברחוב פיין 1,בית מגורים חדש בן 5 קומות, עם עיצוב עכשווי ולא מעט משפחות צעירות.

בתוך כל הווייב המאוד מורכב הזה הושק בשבוע שעבר "FEIN 3" – בית לאומנויות, אופנה ועיצוב. הוא ממוקם (תראו מופתעים) ברחוב פיין מספר 3 (שלא מזמן עבר מיתוג מחדש ונקרא עכשיו "רשי"ף" – ראשי תיבות של רבי שמואל יוסף פיין. אל תתבלבלו כמוני – זה הרחוב הנכון). אבל מעבר להיותו אינפורמטיבי לחלוטין, השם מעיד משהו גם על טיבו של המקום. וכן, מדובר במקום פיין. גם בקמצוץ הקטן ממנו שפועל כרגע, ובטח כששומעים על התכניות לעתיד.

בעלות המיזם השאפתני הן שתי קבוצות: האחת היא Zoom Gallery – בעלת ארבע גלריות למכירת אמנות (שתיים בנווה צדק, שלישית בנמל ת"א ורביעית באילת) והשנייה היא "סוטרה נכסים", חברת נדל"ן. אבל מי שמופקד על כל התכנון והניהול בפועל הוא יזם צעיר בשם אור רוזנבלום (28), שחזר משהות של כמה שנים בפריז, שם סיים תואר שני בלימודי אופנה. הוא נולד למשפחה שבאה מרקע של אמנות: סביו וסבתו היו בין האספנים הראשונים בארץ. דודו, העיתונאי אדם ברוך, ואביו, עו"ד זרח רוזנבלום, המשיכו את האוסף של הוריהם, כך שאמנות תמיד היתה בבית. רוזנבלום הצעיר אמנם נולד וגדל בארץ, אבל ניכר שהשנים שבילה בפריז השפיעו עליו לא מעט, ואפשר לראות את זה כמעט בכל דבר: החל מהנעליים, דרך הנימוס יוצא הדופן וכלה בתכנון מדוקדק של כל הפרטים במיזם החדש, משהו שבישראל לרוב עובד במתכונת של "נתחיל ונראה". אז לא, פה אין נתחיל ונראה. פה הכל מתוכנן מראש, עד הפרט האחרון.

הבניין בפיין 3, שכולו מיועד לאותו מרכז אומנויות, אופנה ועיצוב, מונה 5 קומות. כל אחת מהן תיועד למטרה שונה, כשמטרת העל היא קידום ותמיכה ביוצרים צעירים מדיסיפלינות שונות. בקומת הקרקע פועלת גלריה לאמנות שתארח תערוכות, אוצרים ואמנים שונים. בהמשך יפעל בקומה זו גם בית קפה שישרת את כלל תושבי האזור (כי בתכלס כרגע, בין החנות החדשה של אלון שבו בצ'לנוב ממערב ויד אליהו ממזרח, אין בנמצא אמריקנו ראוי). עוד גלריה לאמנות, גדולה יותר, תפעל בהמשך בקומה הראשונה ותאפשר תצוגה של תערוכות מקיפות.

בקומת המרתף יפעל בר בשיתוף עם חברת בישום (עדיין לא מגלים לנו איזו), בו יוכנו דרינקים ומנות בהשראת מוצרי החברה. חלקו השני של קומת המרתף תוקדש לחנות אופנה בשם TABLET, בה יוכלו מעצבים ומעצבות צעירים למכור פריטים מקולקציות קפסולה שלהם, ללא צורך בייצור מלאי סחורה גדול. שתי הקומות העליונות בבניין יוקדשו לסטודיואים של יוצרים – אמנים, מעצבים ומעצבי אופנה צעירים אותם יוכלו להשכיר לטווחים ארוכים או קצרים. בקומות הללו יפעלו גם תכניות רזידנסי (שהות אמן) בשיתוף עם מוסדות אחרים בארץ ובעולם.

חלקי הבניין ייפתחו בהדרגה, לאט לאט. מה שפועל בינתיים הוא הגלריה שנחנכה בסוף השבוע האחרון עם התערוכה "״Disform״ – תערוכה קבוצתית שאצרו אהל עדן, גיאגיא אסיף ומשה יאמו. השלושה, קצת כמו המקום כולו, מגיעים ממקום מעט אאוטסיידרי לסצנת האמנות המיינסטרימית (ויותר מעולמות תרבות מקבילים כמו מוזיקה, למשל), אבל זו לא התערוכה הראשונה שהם אוצרים יחד (תחת השם "Fondazione Fountain"). למי שמעורה קל להבין שהם בהחלט יודעים מה הם עושים. בתערוכה שאצרו מוצגות עבודות של אמנים ואמניות, כולם פעילים בסצנה המקומית – משיר לוסקי ומעין שחר, דרך גיא ניסנהויז וכלה בגל ווליניץ. התערוכה הזו תוצג במשך חודש ואז תפנה את מקומה לאוצרים ואמנים אחרים בתחומים שונים.

אבל רגע, עצרו הכל! 500 ומשהו מילה מאחוריי ועוד לא אמרתי "ג'נטריקפיקציה" אפילו פעם אחת. אז הנה. אמרתי. הבניין בפיין 3 הוא אולי דוגמה מובהקת לתהליך הכל כך אהוב-מחד ושנוא-מאידך הזה, אבל הוא רחוק מלהיות ארמון מפואר בלב שכונת ארגזים. הוא לא נראה מפונפן, להפך – העבודה נעשתה בתוך הבניין הקיים, למרות שטכנית היה הרבה יותר קל להרוס הכל ולבנות מחדש. קירות הבטון של הגלריה חשופים והרצפה מלאה בתערובת דקיקה של חול ומלט, וכרגע היא מרגישה יותר כמו פופ אפ מחתרתי של בוגרי מנשר מאשר גלריה מסחרית.

"מילת המפתח מבחינתנו היא מודעות עירונית", מסביר רוזנבלום. "אנחנו לא מסלקים את מי שחי פה. יש שאומרים ושואלים מה אנחנו עושים פה, בין כל הזונות והמסוממים. נכון, זה מצב קיים והוא מצער, אבל אם אנחנו לא היינו שם ולא היינו מביאים אלף איש שהגיעו לפתיחה, אף אחד לא היה מסתכל או חושב על הזונות והמסוממים. העובדה שאנשים מגיעים לבקר פה חושפת אותם ברמה היומיומית למצוקות המידיות, והרעיון הוא להביא לפה כמה שיותר אנשים. גם המקומיים, כמובן – באים. לפתיחה קיבלנו שני עציצים ענקיים מתושבי הבניין החדש הצמוד, וגם הרבה תושבים זרים נכנסים להסתכל, ומתים על זה".

מה היה בבניין הזה לפני?
"זו אחת השאלות ששואלים אותי הכי הרבה. שמעתי כבר כמה וכמה סיפורים – מספרים שהיה פה בניין של אגד, כנסייה מקומית, מועדון של מהגרים סיניים שנשרף ונשארו ממנו כתובות בסינית על הקירות. אנחנו נשאיר את הכתובות האלה, כי הן חלק מהמקום. כל אחד בא ומספר לי סיפור אחר, ולשם הקורקטיות ההיסטורית אני בכלל לא מברר מה מהם נכון. כולם הם חלק מהסיפור, חלק מהנרטיב של המקום הזה".

מה המודל הכלכלי של המקום הזה? יש כזה בכלל?
"ראשית, הגלריה היא גלריה מסחרית. כל העבודות שמוצגות ויוצגו בתערוכות הן למכירה. הכסף הולך קודם כל לאמנים, אני לא אקח 50 אחוז כמו גלריות מסחריות קונבנציונליות, אבל זו כן הכנסה. המודל הכלכלי הוא רחב. הוא מבוסס על כמה דברים – בית הקפה, הבר, חברת הבישום, חנות האופנה, החללים שמיועדים להשכרה והגלריה".

כל הסיפור הזה הוא הרבה להכיל, אבל לסיום אזכיר עוד שני עניינים, חשובים לא פחות (בעיני): הראשון הוא שהגלריה פתוחה לאורך כל ימי השבוע. כן, אפילו ביום ראשון – השבת של הגלריות. אז הנה –יש מה לראות בעיר גם ביום ראשון. השני הוא העובדה שהמקום הזה מושק הכי מתחת לרדאר שיכול להיות. בלי משרדי יח"צ, בלי פרסומים, בלי תקשורת – מה שמאוד לא אופייני לסצנה המקומית, על אחת כמה וכמה כשמדובר בעניין כזה. אני בעצמי גיליתי עליו רק יום לפני פתיחת התערוכה, דרך חשבון האינסטגרם של אחת האמניות המשתתפות. ככל שנכנסים לעומקו של המיזם הוא רק הופך מסקרן יותר, ומעניין מאוד לראות איך הוא יתפתח. תמשיכו לעקוב.

• ❤ תרבות
• אמנות
• אמנות ישראלית
• נווה שאנן
• גלריה

בצלאל סוערת ולהב הלוי תומך

בין התגובות בעולם האמנות המקומי לאירועי השבועיים החולפים (כמו העבודה של האמןעמית כנפי שעוררה סערה), בלטו קולות מחאה מהאקדמיה לעיצוב ואמנות בצלאל. סטודנטים.יות ערביים.יות פלסטינים.יות החליטו לשבות לאור המצב, ובתגובה נשלח מייל מטעם המרצות והמרצים שהביע תמיכה בפעולה זו. לצד מי שבחרו להצטרף אל השביתה כאות הזדהות, עלו גם קולות מחאה שטענו כי מכתב המרצים מביע צידוד פוליטי. מבצלאל נטען כי המייל אינו מייצג את עמדת האקדמיה.

המעצב להב הלוי, שמרצה בבצלאל משנת 2011, התוודע למייל כשהרשתות כבר געשו. "הייתי כל כך עסוק שלא ראיתי את המייל שהעבירו לי שאר המרצים. התוודעתי להכול כשכבר היה רעש. ראיתי בוואינט את המכתב, את התגובה של הסטודנטים, ואת התגובה של בצלאל שהתנערו. למה אתם מתנערים? אלו המרצים שלכם", הוא אומר. "הרגשתי שאני צריך לכתוב לסטודנטים שלי, להראות להם את נקודת המבט שלי על הדברים. כתבתי שעל אף שאני לא חתום על המייל, מעצם היותי מרצה בסגל אני עומד מול הסטודנטים כנציג של בצלאל, ויש לי אחריות על המכתב הזה. אלו קולגות שלי. כתבתי שזכותם לבוא אלי בשאלות ותלונות".

על השתלשלות האירועים והדברים שבחר לכתוב במייל, שיתף הלוי בפוסט שפרסם בחשבון הפייסבוק שלו השבוע. "אמרתי לסטודנטים ולסטודנטיות שהמחויבות שלי היא לתמוך בכל אחד ואחת מהם, ואין צורך שיהיו לנו את אותן הדעות. בימים אחרים יש מישהו שאני אריב איתו עד חורמה ומנגד מישהו אחר שיעמוד איתי באותו צד. אבל זה לא רלוונטי, כי לכל אחד.ת מגיע שיתמכו בו.ה. כולנו בני אדם בסוף. מישהי תיארה שקשה לה, שדעתה מוסחת בשיעור ושהיא לא רוצה ליפול עלינו. אבל הרי כולם ככה".

אל הפוסט צירף כרזה שבה המשפטים "איטבח אל יהוד" ו"מוות לערבים" שזורים יחד. "חשבתי לעשות שלט מתחלף מצד לצד. כשיש לך רעיון, מעניין לראות אם הוא יצליח ויזואלית, אם הוא יצליח להיות קריא, מה רואים קודם. צריך לזכור שמאחורי "מוות לערבים!"יש בני אדם, ערבים. צריכים להיזכר בזה לפעמים".

Know Hope: השאלות הקשות של אדם יקותיאלי

אמן נוסף שמרבה לעסוק בשנים האחרונות במורכבות המקומית, הוא אדם יקותיאלי ( Know Hope), והתבוננות בעבודותיו בימים אלו מעלה שאלות קשות, ומנכיחה את העובדה שהמתרחש כאן לאחרונה הוא פרק נוסף בסוגיה ארוכת שנים."אני נזהר מלייחס לעצמי את הכותרת של אמן פוליטי", מסביר יקותיאלי, "כי מיד עולות שאלות על הבדלים בין אמנות לאקטיביזם, או אמנות שעוסקת בתכנים פוליטיים. אני מבין שאמנות היא כלי מסוים שיכול לתמוך בפעולות האלה, לעורר מודעות או ליצור מפלט רגשי. בשנים האחרונות ובשנה האחרונה במיוחד, בגלל העבודה שלי עם הארגוןתרבות של סולידריותוהשלטים שהכנתי להפגנות, נעשה שינוי בעבודה שלי. אני יוצר יותר פרויקטים שעוסקים בתכנים פוליטיים חברתיים, השמשתי את הכלים האמנותיים בשביל לתמוך במחאה".

"אמנות תמיד הייתה כלי שאיפשר לי להיות בדיאלוג, לקחת חלק במציאות שסובבת אותי", הוא אומר. "עסקתי בסיטואציות אנושיות, שדנות בפוליטי ובמורכב אבל באופן יותר מרומז ומטאפורי. באיזשהו שלב הרגשתי צורך להיות יותר ישיר. יש לי אחריות כאדם שחי כאן ובתור ישראלי יהודי. לא לדבר על הדברים האלו מרגיש לי מנותק. זו אחריות מוסרית לבחון לפחות את המורכבות של המציאות כאן. הבנתי שלאמן במקום כמו ישראל אין את האופציה לא להתעסק בזה".

באחד מהפרויקטים האחרונים של יקותיאלי,It Took Me Till Now to Find You, הוא ביקש מגברים ונשים לכתוב מכתבים למי שהם רוצים, ממוענים למען בדיוני או אמיתי. "ניסיתי למצוא ייצוג כמה שיותר רחב מבחינת רקע, גיל, מיקום גיאוגרפי בארץ, בפלסטין, מרחבי הגדה", הוא מסביר. "יש למשל מישהו שתמיד מופיע לי בפיד בפייסבוק שמעלה תכנים גזעניים. אז פניתי אליו והצעתי לו להשתתף, אבל הוא לא ענה. יש גם פלסטינים שלא רוצים להשתתף מטעמי נורמליזציה וזה משהו שאני מבין. אחת המשתתפות היא ניצולת שואה שכתבה מכתב לחברה שלא ראתה מגיל 9. מהמכתב הזה לקוח גם שם הפרויקט. בין הכותבת והכותבים השתתפו מתנחלת, אם שכולה שכותבת למי שרצח את הבן שלה, אמא שכותבת מתוך מחנה פליטים לבנות שלה וסרבנית מצפון".

בביקור בסטודיו של יקותיאלי אפשר להבחין בדפים רבים על הקיר ועליהם תצלומים של חלקי גוף, חלק מהפרויקט הנוכחי עליו הוא עובד כבר כמה שנים. "הפרויקט עוסק בצלקות ובגבולות, בדמיון הצורני והמטאפורי שלהן ובמערכות היחסים שיש לנו איתן. אני מצלם את הצלקות ומבקש מהם.ן לכתוב איזה טקסט. אני לוקח את החומרים ומוצא צלקות שמדמות חלקי גבול, מרכיב מפות מהצלקות ומהמילים שנכתבו, מחבר אותן יחד לכדי משהו שהוא בין מחקר גיאו-פוליטי לרגשי-סנטימנטלי. הפרויקט כולל 80 צלקות. התהליך מאוד אינטימי ואינטנסיבי. הוא מיועד לא.נשים שחיים וחיות פה, זה הקריטריון היחיד, בלי קשר ללאום. בין המשתתפים יש מבקש מקלט מאריתראה וגברים שחיים כאן ואינם יהודים. בימים האחרונים נהרגו כאן עובדים תאילנדים ומטפלת הודית. אנחנו שוכחים שיש כאן הרבה אוכלוסיות שונות שחיות כאן".

סירות הצלה: קריית המלאכה טבועה בלב ים

בשבוע האחרון צצו גם ארבע סירות הצלה כתומות, תלויות מן הקומה השלישית בקריית המלאכה בעיר, ממש מול מערכת "טיים אאוט". בתוך ההרס והכאוטיות, המיצב מהווה מפלט רגשי דמיוני בשמי העיר. מאחורי המיצב עומד דורון ברכפלד והוא מסביר ש"אני לא מתפרנס מאמנות או מעשיית עבודות מהסוג הזה. אני עושה עבודות ארכיטקטוניות עבור ארכיטקטים ויוצר אמנות לצד זה. הסירות נתלו עכשיו, בדיוק במשבר הנוכחי, אבל הן תוכננו הרבה זמן. בעיניי העבודה רלוונטית לכל השנה שעברנו, ובכלל, אני חושב שכל אחד רוצה סירת הצלה עכשיו. השאלה אם יהיו מספיק לכולן.ם. לא רציתי להכניס עוד משמעות. אני חושב שהעבודה עומדת בפני עצמה".

"הבניין בקריית המלאכה עם המרפסות הארוכות מעלה אסוציאציות של אונייה בלב ים, במיוחד בימי הקורונה כשהאזור היה שומם", הוא ממשיך. "בסוף הייתי צריך לייצר את הסירות בבית המלאכה שלי יחד עם העובדים, כי לא מצאתי כאלו מוכנות. שמעון פאר מגלריה רו-ארט התלהב מהרעיון והציע שנתלה אותן בכניסה לגלריה. זה אזור מצוין לעבודות כאלו. העירייה לא מתערבת. גם אמני הגרפיטי מציירים במקום ולא מוחקים להם את העבודות".

עבודותיו של ברכפלד חולשות כבר תקופה על הסקייליין של קריית המלאכה בשביל המרץ, בשיתוף גלריה רו-ארט. "זו הפעם השלישית שבה אני משתף פעולה עם גלריה רו-ארט", הוא מספר. "שתי העבודות שנעשו לפני כן הן הבריכה, ולפניה גדר התיל שהצבתי שם, לה קראתיהגדר הטובה. הגדר הייתה יותר מופשטת, היא עוררה בא.נשים דברים שונים. לבסוף הורדנו אותה כי היא ממש הפריעה נפשית לאחד האמנים במתחם".

עד מתי: "התערוכה היא גם חלק מהשביתה הזאת"

ואולי מה שיסגור את הסערה בבצלאל, הוא פתיחת התערוכה "עד מתי – الى متى", תערוכת תגובה של סטודנטים וסטודנטיות במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל. "הרעיון התחיל כששוחחנו בקבוצת הווטסאפ שיש לנו, התלמידים הפלסטינים במחלקה", מספרת עביר נג'אר, תלמידת שנה ג׳ במחלקה ויוזמת התערוכה. "הרגשנו שזו השפה שלנו ושדרכה אנחנו רוצים לעשות משהו. אנחנו רואים אמנים ברחבי העולם שמגיבים לכל מה שקורה מסביבנו, ואנחנו נמצאות כאן, חלקנו השתתפנו במחאות, וזה הכאיב לנו. הייתה לנו אפשרות להציג בגלריות פלסטיניות בירושלים או בשטחים, אבל הרגשנו שזה לא קהל היעד, שאין מה להציג את התערוכה הזו למי שעומד איתנו באותו צד".

"לבצלאל יש מחויבות כלפינו, במיוחד המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית שהיא בועה אחרת ומאוד פתוחה לכולן.ם", אומרת נג'אר. "הרגשתי שאם אני רוצה שישמעו אותי אז גם הסטודנטים הישראלים בטח רוצים שישמעו אותם, לא משנה מה הם יציגו. יש כאלו שפחדו ולא רצו להציג, שלא הבינו מה הקונספט או שלא תמכו כי זו יוזמה שלי כפלסטינית ואני מוכרת במחלקה בעבודות הפוליטיות שלי. השבוע גם שבתנו, הסברנו למרצים שלנו למה אנחנו לא נכנסות לשיעורים, והתערוכה היא גם חלק מהשביתה הזו".

על אף שתלמידי ותלמידות המחלקה לקרמיקה וזכוכית יזמו את התערוכה, העבודות המוצגות בה אינן מתחייבות למדיום מסוים. "העבודה שלנו היא השפה שלנו. זה היה מהלך מאושר ומוגן, ראש המחלקה קיבל את זה ודחו תערוכה אחרת שהייתה אמורה להיות מוצגת. לצד העבודות של הסטודנטים והסטודנטיות, מוצגות גם עבודות של המרצים והמרצות שלנו. אחרי המייל שיצא נגד המרצים נתנו להם מקום בטוח, כולנו מציגים תערוכה ביחד. הצבנו בשלישי והתערוכה נפתחה ברביעי, ומי שרוצה להציג ממחלקות אחרות מוזמן.ת".

מייק לאב/ כרמל אגר
מָלֵא זְמַן חָשַׁבְתִּי שֶׁשִּׁירָה זֶה מוֹתָרוֹת,
שֶׁלְּפַרְסֵם אָמָּנוּת זֶה סְתָם.
חָשַׁבְתִּי שֶׁהָעוֹלָם צָרִיךְ אֲנָשִׁים שֶׁאַשְׁכָּרָה יָזִיזוּ בּוֹ הָרִים בְּיָדַיִם חֲשׂוּפוֹת.
וְעַכְשָׁו,
עִם הַכְּאֵב שֶׁזּוֹרֵם פֹּה בָּרְחוֹבוֹת,
נִרְאֶה לִי שֶׁמָּה שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה צָרִיךְ הוּא עוֹד וְעוֹד לְבָבוֹת חֲשׂוּפִים, פְּעוּרִים לְרַאֲוָה.
זֶה אוּלַי לֹא יַפְסִיק אֶת הַכְּאֵב שֶׁזּוֹרֵם בָּרְחוֹבוֹת,
אֲבָל לְפָחוֹת זֶה יִמְהַל אוֹתוֹ
בְּאַהֲבָה.

• אמנות
• בצלאל
• קריית המלאכה
• אמנות ישראלית
• גלריות
• גלריה
• להב לוי
• פוליטי