זה מטורף איך שהעולם עובד: יפני מוזר אחד ממציא משחק גיימבוי על מפלצות קטנות בכדור, ו-30 שנה אחר כך בן אדם קונה קלף של פיקאצ'ו אילוסטרייטר במחיר של 16.5 מיליון דולרים. כבר שלושה עשורים שפוקימון מבססת את מקומה התרבותי, מבלי לאבד מומנטום – ממשחק הגיימבוי הצנוע, דרך סדרת האנימה שהפכה אותה להצלחה בינלאומית ועד לטירוף ה-Pokémon GO שהדביק דור חדש – המפלצות הקטנות של נינטנדו מתחרות כבר במעמדו של סופר מריו.

לרגל חגיגות 30 השנה של פוקימון, החל מהשבוע הבא (יום ה', 26.2) תיפתח בדיזנגוף סנטר חנות פופ-אפ מיוחדת של המותג – 120 מ"ר שימוקמו בסמוך לגשר הפיל בקומה השלישית, ותכלול את המגוון הרחב ביותר של מוצרי פוקימון שנראה בישראל – משחקים, בובות, קלפים ומוצרי טקסטים שינועו במחירים שבין 19 ש"ח ועד 400 ש"ח, וגם קונסולות ופרטי אספנות נדירים, שיעלו קצת יותר. בנוסף, במקום יוצעו גם עמדות משחק קבועות שיאפשרו למבקרים להתנסות במשחקים, ובחנות יתקיימו אירועים ומפגשים קהילתיים סביב פוקימון, בדגש על חיבור בין דורי והקהילה שמלווה את המותג

זו היא אמנם לא הפעם הראשונה שפופ-אפ כזה נפתח בסנטר,שכן אחת כזו נפתחה לפני כ-5 שנים, אבל זו צפויה להיות גדולה ונגישה יותר, ושואפת להפוך לנקודת מפגש למעריצים מכל הגילאים, וללכת אחר ערים אחרות בעולם כמו טוקיו ולונדון, בהן חנויות שכאלו היו הצלחה מסחררת. וזה לא יהיה מוגבל רק לחנות, כי ברחבי הדיזנגוף סנטר יושק משחק דיגיטלי שיעודד מבקרים לעזור לפוקימונים במשימות מיוחדות, כשהמשתתפים במשחק יהנו מהטבות בחנות. מעניין אם זה יהיה פשוט לעזור לבלבזאור למצוא את היציאה מהסנטר.
חנות הפופ-אפ של פוקימון, דיזנגוף סנטר (דיזנגוף 50, תל אביב), קומה 3 בבניין B, א'-ה', 10:00-21:00, ו' 10:00-15:00

• המסך
• פוקימון
• דיזנגוף סנטר
• חנות פופ-אפ

מיכל טמיר (כדאי שתעקבו), ציירת ומבעלי מכינת העיצוב "פושפין", תפתח ביום שבת הקרוב (21.2) את "אוהל אדום", תערוכת היחיד הראשונה שלה בבית האמנים בירושלים, בה היא בוחנת את השבט הנשי במשפחתה. באותו יום תינעל התערוכה הזוגית "גוף זר" (עם נטע בכרך) המוצגת בימים אלו בגלריה בנימין בתל אביב. את שתי התערוכות אוצרת נעמה הנמן.כל הפרטים כאן.

>> קרינג' בשדרה ומסעדה לאלטר אגו ג'יימס בונדי // העיר של ליאת פלדמן
>> בוקר מושלם בים וספה להתרסק עליה לשנ"צ // העיר של קרן אלכסנדר
>> גן עדן של ממש בתוך העיר וברושים מרגשים. העיר של תמר סון

1. פושפין מכינה לעיצוב

זהו הבית המקצועי שלי כבר 20 שנה. בן זוגי רוני אדרי ואני הקמנו את המכינה ב-2004. בשנים הראשונות שכרנו כיתה בתיכון לאומנויות, ולפני 16 שנים עברנו לחלל מקסים בבניין באוהאוס, עם מרפסת וגינה, בלב העיר – שהיא בעיניי השכונה הכי יפה בתל אביב. יש לי את העבודה הכי כיפית בארץ: אני פוגשת אנשים צעירים ויצירתיים ומדברת איתם על דרכים להביא את עצמם לידי ביטוי. זו פריבילגיה גדולה, עם הרבה סיפוק ותחושת שליחות, לעזור לאנשים להיפתח ולמצוא את הקול האישי שלהם. ומעבר לכל זה – זה גם העסק שלי. אני עובדת בשעות שנכונות לי, במספר הימים בשבוע שמתאים לי. החלטתי בגיל צעיר מאוד לחיות את החיים שאני רוצה – ולא לחיות כדי לעבוד. אני גאה על כך שעמדתי בהחלטה.
אחד העם 56 תל אביב

2. חוף בוגרשוב

כמעט כל יום כשהים פלטה, חברה שלי כרמית ואני הולכות לצוף. אנחנו נכנסות לעומק ומדסקסות עניינים שבלב במשך שעה, מקפידות להישאר בעומק – גם כדי שנמשיך להזיז רגליים וגם כדי שהדגים הקטנים לא יאכלו אותנו. כשאני צפה בים והעיר פרושה מולי – אני מרגישה שאני חיה במקום הכי מושלם על פני כדור הארץ, ושהכל יהיה בסדר.

3. מוזיאון תל אביב

אני אוהבת אותו כל כך. הדרך אליו מגינת דובנוב, המבנה החדש לצד המבנה הישן וגן הפסלים. תמיד הביקור בו מצליח לתת לי השראה ולהזכיר לי שאני חלק ממשהו גדול יותר.
שאול המלך 27 תל אביב

4. מרכז הגר"א

המרכז הקהילתי הדי קסום של נווה שאנן. פעם בשבוע יש שם מקהלה ששרתי בה, בניצוחו של ירדן לנדאו המצחיק והמופלא. חיפשתי מקום שבו אוכל לשיר עם אנשים שלא ממש יודעים לשיר – כמוני – והגעתי לאודישן. שרתי את “שרה ברחובות” של ריטה, ובסוף האודישן ירדן אמר לי שהתקבלתי… ושכולם מתקבלים… ושזה בכלל לא באמת אודישן…לשיר במקהלה הזו הייתה אחת החוויות היותר מרוממות נפש שעשיתי לעצמי.
הגר"א 28 תל אביב

5. יער הפיות

חנות הפיות בדיזנגוף סנטר. אין לי באמת מה להגיד להגנתי. זו הסטייה הקטנה שלי. אני נכנסת לשם ומיד חוזרת להיות מיכל בת 10 שמתלהבת מאבנים עם כוחות קסם וטבעות מנצנצות.
דיזנגוף 50 תל אביב (דיזנגוף סנטר)

מקום לא אהוב בעיר:

הסטודיו שלי יושב ברחוב הנגב 7 – מקום שהוא מרחב אחר לגמרי מהעיר שאני מכירה. מציאות מקבילה. קשה להבין איך במרחק 3 דקות הליכה משדרות רוטשילד יש מקום כל-כך קשוח ומוזנח של אנשים שקופים. העולם הזה מתקיים לצד העיר המוכרת – כמו צל.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
מופע פלייבק של החבר'ה מאיכילוב, שלמעשה אין להם שום קשר לאיכילוב עצמו, פרט לשם של הקבוצה. פלייבק הוא תיאטרון אימפרוביזציה שבו אנשים מהקהל מספרים סיפורים אישיים, והשחקנים על הבמה ממחיזים אותם מיד, ללא כל הכנה מוקדמת. משהו בתהליך הזה, שבו סיפור פרטי מקבל צורה, גוף וקול, יוצר תחושה של נראות עבור המספר. לפעמים ממש נוצר קסם על הבמה – בזכות היכולת המופלאה של השחקנים המעולים הללו להפוך רגעים מחייהם של אנשים זרים לחוויה תיאטרלית מפעימה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה לאחרונה?
הספר "האוהל האדום" מאת אניטה דיאמנט מגולל את סיפורו התנ"כי של יעקב ונשותיו מנקודת מבטן. שם הספר מתייחס למרחב נשי נטול גברים – מקום של התכנסות נשית סביב מחזור ולידה – ושימש השראה לשמה של תערוכת היחיד שלי, "אוהל אדום", שתיפתח בבית האמנים בירושלים בשבת הקרובה, ה-21 בפברואר בשעה 12:00. בתערוכה אני בוחנת את השבט הנשי במשפחתי.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לתרום לארגון"חוזרים בתבונה" של נאור נרקיס– בעיניי זהו הארגון החשוב ביותר שפועל כיום בארץ. נאור והתנועה שהקים אומרים בקול ברור, ישיר ולא מתנצל את המובן מאליו: שלאזרח החילוני ליברלי אין עוד רצון או אפשרות להמשיך לממן חברה חרדית שפועלת על חשבונו – ובאופן מובהק נגדו. זהו מאבק מוצהר לחילון החברה החרדית, שנאור מוביל באומץ, בזקיפות קומה מעוררת הערצה. אני ממליצה לתרום לארגון ו/או להתפקד למפלגת הדמוקרטים ובבחירות הפנימיות לבחור בו – כדי שתהיה לו נוכחות והשפעה בממשלה הבאה, לכשתקום במהרה בימינו, אמן.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
רוני אדרי, בן זוגי, כתב ספר מצוין בשם "זר", שיצא בהוצאה עצמית. הספר מספר את סיפורו כאן בישראל מנקודת מבטו הייחודית – כחייל בודד וכעולה חדש מצרפת – ומשלב חוויות מהצבא וזיכרונות ילדות מצרפת.את הספר ניתן לרכוש באתר האישי שלו.

מה יהיה?
יהיה מדהים. הממשלה המושחתת תיפול, ובמקומה יבואו אנשים הגונים שיעשו סדר ויתקנו. המדינה תהיה פחות קיצונית ויותר פתוחה, נשים יובילו וינהיגו ממקום של אחריות ואכפתיות, המזרח התיכון יתמתן, ניסע ברכבת לדמשק לביאנלה לאמנות ויהיה סוף־סוף שלום.

• העיר שלי
• אמנות ישראלית
• עיצוב
• חוף בוגרשוב
• מוזיאון תל אביב
• נווה שאנן
• דיזנגוף סנטר

ערן קול (למה שלא תעקבו), יליד תל אביב, הוא הבעלים של בית העמודים, בר הופעות ג׳אז הפועל כבר כ־15 שנה וזכה לשבחים מאתר Business Insider וממגזין הבלוז והג׳אז האמריקאי DownBeat. הוא גם היה שותף בבר היין "טו סקוור רוט" שנסגר בשנה שעברה, וכותב ומלחין בפרויקט המוזיקלי שלו "פלנקטון". בקרוב אב לראשונה בחייו. ביוני שעבר נאלץ המועדון המעולה לפנות את מקומו בבניין ההיסטורי ברחוב רמב"ם שנכנס לשיפוצים, לוקיישן חלופי עדיין אין, אבל בינתיים תוכלו ליהנות כבר הערב (שלישי, 3.2) מהשת"פ הנרקם בינו ובין בית ליבלינג, במסגרתו ייערכו שתי הופעות ג'אז משובחות בערב אחד.תהיו שם. כרטיסים כאן.

>> חנות של פסנתרים ואהבה ובר שהוא בית // העיר של סי היימן
>> מקום מפגש מנחם וגן להיבלע בו עם ספר // העיר של נועה סוזנה מורג
>> מקדונלד'ס נוסטלגי ומקדונלד'ס עם כפיל של דרייק // העיר של גיאגיא

1. חוף הסלעים ביפו

אני גר ביפו כבר עשור, ואין מקום בעיר שאני אוהב יותר מרצועת הסלעים שעל שפת הים שם. רחוק מההמולה של תל אביב, כמעט בתולי ושקט. בדרך כלל רק כמה דייגים, והרבה ים. אני אוהב לצלול שם בצלילה חופשית, לרדת מתחת לפני המים ולפגוש שכבה אחרת של המקום: היסטוריה ששוכבת על הקרקעית, להקות דגים, מדוזות גדולות ומה לא. זה נותן לי אוויר ונשימה מכל הלחץ היומיומי של העסקים והחיים הלא פשוטים כאן.

2. פארק המסילה

כמו הרבה תל אביבים, אני מוצא את עצמי מבלה לא מעט באזור של פארק המסילה. בפועל, אני מגיע לשם בעיקר בשבילבר שחורישנמצא ליד האוגנדה – מה שאני אוהב לקרוא לו האוגנדה למבוגרים יותר. יש שם אווירה לילית משוחררת, מקום קטן וצפוף, בדיוק כמו שאני אוהב, והצוות ברובו מאוד נחמד. אני עובר לא מעט גם ב־Kissa. בתור חובב ג׳אז, למרות שאין שם הרבה ג׳אז, אני מגיע בעיקר בגלל האנשים – הרבה מהג'מעה שם מבית העמודים, ויונתן לוי חבר טוב ואחראי על התוכן, ועושה עבודה טובה מאוד.
>> שחורי, סמטת בית הבד 5 תל אביב // ג׳אז קיסה, דרך יפו 7 תל אביב

3. דיזנגוף סנטר

דיזנגוף סנטר הוא חוויה שקשה להסביר. מצד אחד הוא כמעט לא השתנה מאז שאני זוכר אותו מהניינטיז – המסיבות של הדראם אנד בייס בחניון, ילדי הסנטר, הקולנוע, חנויות הדיסקים ושוק האוכל. מקום מלא בזיכרונות טובים. מצד שני, היום אני מגיע בעיקר בשביל היומיום: לאסוף חבילה מ־KSP, לקנות שלט חדש לנינטנדו שנהרס, או איזה בגד. והוא עדיין שם, אותו סנטר.

4. חוף הסלע בבת ים

אמנם זה כבר לא תל אביב, אבל חוף הסלע בבת ים הוא הכי קרוב שיש. זה החוף הכי יפה באזור בעיניי, ובעיקר כזה שמפתיע כל פעם מחדש. בתור חובב צלילה חופשית זה מקום שאני נותן בו סשנים יותר ארוכים. יש שם ריף סופר מפתיע עם תמנונים, טריגונים ודגים גדולים. בעיניי זו אחת מרצועות הים התיכון הכי טובות שיש לנו כאן.

5. בית ליבלינג

בית ליבלינג הוא מקום סופר חמוד עם צוות מתוק, ואני שמח מאוד שדוד עתי שידך בינינו לטובת האירועים של בית העמודים. דוד הוא שותף שלי מהבר־יין שהיה לנו, "טו סקוור רוט" שנסגר ביוני שנה שעברה – חודש אחרי שבית העמודים נסגר. דוד הוא שף אדיר, חבר קרוב ושותף נהדר. עכשיו אנחנו בעיצומם של שיפוצים לקראת פתיחה מחדש של בר־יין־מסעדה, עם חיזוק של שותף נוסף, ג׳סי בודק, יינן בחסד, שמייצר יין מקומי מעולה ביקב ביאליק, וגם יבואן וסומלייה שעבד במסעדות מהשורה הראשונה כאן. הפתיחה צפויה להיות באפריל הקרוב, ברחוב זבולון 14. בית ליבלינג עצמו פועל לקידום וחשיפה של תחומי האדריכלות, השימור והפיתוח העירוני, והוא גם בית תרבות. האופן שבו הם מארחים – בחום, בכנות ובלי פוזה – הופך את העבודה שם לתענוג אמיתי.
אידלסון 29 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

יש בעיה עם העבודות של הרכבת הקלה. ישנם רחובות שהפקקים מתנקזים אליהם – הרצל ונחום גולדמן, שלא נדבר על האיילון. זה פשוט סיוט, ועם העצבים של האנשים זה הצד המכוער של תל אביב שיוצא שם. אני מקווה שהרכבת הקלה אשכרה תגיע מתישהו ואז הכול ייראה נייס, אבל בינתיים עובר כאן נצח של רעשים. תוסיף לזה את כל הבנייה והתמ"א בכל מקום – וזה פשוט לא כיף.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
החגיגות של יום הולדת 14 לבית העמודים בבית ליבלינג בדצמבר היו אירוע ממש מרגש בשבילי. אחרי חצי שנה בלי פעילות, לחזור לערב עם קהל, לראות את כל הפרצופים המוכרים, את הנגנים ואת ההתרגשות של לפני ואחרי הופעה – זו תחושה שקשה להסביר במילים.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
שוב לא אהיה אובייקטיבי ואגיד שפרויקט המוזיקה שלי, פלנקטון, שהאלבום השני שלו "צסטרום באפלה" יצא ממש חודשים לפני המלחמה, חיזק אותי במיוחד. אלבום שעוסק בשברון לב אבל גם באהבת הארץ הזאת והאדמה הזאת, עם שיר שנכתב ונקרא בשמו “כביש 90” – קטע אינסטרומנטלי שמתאר מסע שלם וארוך, ממש כמו הכביש. פלנקטון זה הצד האמנותי שבי שתמיד יהיה קיים וגם קדם להכול. אני שמח שהצלחתי לשלב את המוזיקה בחיים שלי, וב־2018 התחלתי את המסע שלי עם הפרויקט היקר הזה.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל תרומה שחטופים שחזרו מבקשים. זה הזוי בעיניי שהם צריכים תמיכה מהעם, ושהמדינה לא דואגת להם אחרי מה שהם עברו והמחדל הלא הגיוני שקרה. זה פשוט מצער ומרתיח אותי.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אשתי, דנה וילונסקי היקרה, שנושאת את בני בבטנה בחודש שמיני להריון. פסנתרנית קלאסית ומורה בחסד.

מה יהיה?
כמו שהחברים של נטשה אמרו: "שאלה אחת קטנה שנשאלת פעמיים – מה יהיה, מה יהיה".

• העיר שלי
• בית העמודים
• חוף העלייה
• פארק המסילה
• מיראז' ג'אז קיסה
• דיזנגוף סנטר
• בת ים
• בית ליבלינג
• הרכבת הקלה

תחשבו על מספר. שימי אטיאס (48) הוא אמן חושים ומנטליסט, מה שאומר שהוא יודע שאתם קוראים את המדור הזה. הוא פרץ לראשונה כשהגיע למקום הרביעי בריאליטי "אורי גלר מחפש את היורש" מ-2006, שיתף פעולה עם נמרוד הראל בתוכנית "המופע הבלתי נתפס" והשתתף בעונה השנייה של הריאליטי "גולדסטאר". גר עם אשתו ושלושת ילדיו בעיר, והאם המספר שחשבתם עליו הוא שבע? בין אם כן ובין אם לא, את הופעותיותוכלו למצוא כאן.

1. שכונת בבלי

אני מת על השכונה שלנו. לדעתי מרוב שאני מדבר עליה יש לי חלק בעליית מחירי הדירות כאן. בגיל 25, כשעברתי לתל אביב בסטטוס רווק, כבר חיפשתי דירה בשכונה. יש לה איזה צביון שיותר קרוב לקיבוץ מאשר לשכונה בתל אביב. הקהילה כאן מאוד מחוברת ומגובשת, ולמרות שזו שכונה גדולה, התחושה היא שכולם מכירים את כולם. לא סתם הכינוי של השכונה הוא ״קיבוץ בבלי״.

2. פארק הירקון

אני גר סמוך לפארק ומאוד אוהב אותו. כבר 20 שנים שאני רץ בו 3 פעמים בשבוע. כשאני רץ אני חולם חלומות ומסדר את הראש. חלק גדול מהקטעים שאני מבצע עלו לי תוך כדי ריצה בפארק. מבחינתי זה זמן ניתוק מכל רעשי הרקע. האזור שאני הכי אוהב לרוץ בו זה גבעת המופעים. כמעט כל יום בקיץ יש שם הופעות ענק, וכיף לרוץ ולראות כל יום איך מחליפים את במות והעיצוב של המופע. בכלל יש עוצמה גדולה לרוץ סביב מתחם הופעות תוך כדי ההכנות למופע, לא פעם על הדרך אני גם מרוויח תוך כדי ריצה איזה באלנס. השנה יצא לי את פאר טסי, אביב גפן ונעה קירל.

3. חוף הצוק

זה ידוע שאין על החופים של תל אביב, ושישי אחר הצהריים זה הזמן המועדף שלי בשבוע, כשהרוגע נוחת על העיר. אני מאוד אוהב לקבל את השבת עם המשפחה בחוף הצוק. הילדים גם מצאו פינה סודית, אני לא יכול לתאר לכם איפה כי היא כבר לא תהיה סודית. רק אגיד שמהכניסה לפנות ימינה, ולספור 350 צעדים. הבילוי בשישי בחוף זו גם הזדמנות בשבילי לרוץ כמה קילומטרים לפני שאני יושב במסעדה, ומעלה הכל בחזרה.

4. דיזנגוף סנטר

המבוך הגדול בעולם. מדהים איך לפני שנים הספידו את הסנטר והוא חזר בגדול. לא משנה כמה קניונים ומרכזים יקומו, דיזנגוף סנטר זה סמל תל אביבי, מקום שתמיד כיף לבקר בו. התאהבתי בדיזנגוף סנטר לפני המון שנים כשהשתתפתי שם בפסטיבל, כאשר 3 פעמים ביום תלו אותי בגובה עשרות מטרים, כפות בכותונת משוגעים, והייתי צריך להשתחרר בפרק זמן קצוב. עד היום שאני מטייל בסנטר חוזרים לי פלאשבקים מהקטע ההזוי הזה. אני חייב לומר שגם אחרי מאות ביקורים אני תמיד מסתבך ולא יודע מאיפה נכנסתי ולאן הגעתי. אבל זה חלק מהייחוד שלו ויש בזה משהו מגניב.

5. החלוצים 56

בגיל 13 ההורים שלי הביאו אותי פעמיים בשבוע מקרית אתא לרחוב החלוצים 56 בתל אביב. היה שם בית ספר לאומנות חושים (אני כותב את זה וחושב איזה מצחיק זה נשמע, ממש ממשפחת הארי פוטר), בשנות ה-90 הדרך מהצפון לתל אביב הרגישה כמו נסיעה ממדינה למדינה, לפחות לתחושתי. שם למדתי את הבסיס של כל מה שאני עושה היום. גם היום, אחרי מעל 35 שנים, בכל פעם שאני עובר בסביבה אני הולך לראות מה קורה שם וזה מרגש אותי עד היום. שם התחילו לצמוח חלק גדול מהחלומות שלי.

מקום לא אהוב בעיר

ללא ספק השיפוצים בכל העיר ועבודות הרכבת הקלה, אבל היחס שלי לזה הוא מאוד אמביוולנטי. מצד אחד כל העיר בעבודות ובשכונה האהובה שלי כל בניין שני עובר תמ״א, וזה מאוד מאוד קשוח לכל השכונה, אבל זה ברור שהמטרה טובה. בעוד כמה שנים, לפחות בעניין התחבורה הציבורית, נוכל להרגיש את היתרונות. כן חבל לי שזה לא נעשה בתקופה של הקורונה למשל, שהרחובות היו ריקים ויכלו לתקתק את העבודות ולחסוך הרבה מהברדק שקיים עכשיו.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
כמה שאני אוהב אותו – ברי המלך, מגיל צעיר הייתי במאות הופעות שלברי סחרוף. בשנתיים האחרונות עקב המלחמה הארורה כבר לא הלכתי. לפני שבועיים הייתי ברידינג 3 וברי הפציץ שעתיים וחצי! כמו יין טוב, ברי רק משתבח עם השנים. לרגע אחד שכחתי מכל השנתיים האחרונות ונהניתי בטירוף.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
מודה שהיה לי קשה לקבל כוח או השראה. המציאות נתנה לי להבין שאנחנו עם מיוחד וחזק אולי יותר מכל עם אחר בעולם. הראיונות עם החטופים שחזרו, הניצולים, חיילנו גיבורי העל נתנו לי תקווה. תמיד אומרים שבתקופה כזאת זה זמן ליצור. אני לעומת זאת בשנתיים האלו הרגשתי משותק ובלי קול. כמה שניסיתי לא היה שום חשק לא ליצור ולא לעשות כלום. שנתיים של כאב לב בלתי פוסק. ויחד עם זאת תחושת גאווה עצומה בעם שלי, בחיילנו ובכוחות הביטחון הגיבורים.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אנחנו מדינה עם הרבה צורך בהתנדבות, אז אזכיר 2 ארגונים שמאוד קרובים לליבי.וראייטי ישראלועזר מציון. שני ארגונים שכל מה שנשאר לי זה להוריד את הכובע בפני האנשים היקרים שמנהלים אותם ועושים עבודת קודש. כל מה שאכתוב לא יספיק להעביר את הערכה שלי אליהם. אמרתי כבר שאנחנו עם מיוחד?

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
שם קוד העסקים הקטנים. יש כל כך הרבה עסקים קטנים וייחודיים שאתה יכול למצוא רק בתל אביב. לרוב מנהלים אותם אנשים מבוגרים שכל חייהם בחנות. אני לא מדבר על מישהו ספציפי אלא על כל מי שנכלל בקטגוריה הזאת. אני חושב שאחרי שנתיים של קורונה ועוד מעל שנתיים של מלחמה. אלו לפעמים הופכים להיות האנשים השקופים. להיכנס, לקנות משהו ולתת מילה טובה פשוט ממלא את שני הצדדים.

מה יהיה?
שניה אני אתלה נבואה שנפתח בעתיד.

• העיר שלי
• בבלי
• פארק הירקון
• דיזנגוף סנטר

>> ליאור שדמי שפיצר היא עורכת ומפיקה בתוכניות האקטואליה של רדיו 103fm ויועצת הלשון של הרדיו. נשואה לאלי ואמא להלל, מאור ושחר. הוציאה לאחרונה את ספרה "שנה וחצי וארבעה ימים" בהוצאת שתים, והוא זוכה לביקורות נלהבות.אתם רוצים לקרוא אותו

>> בר שחוזרים בו בזמן וחלום על חנות ממתקים. העיר של נטע בכרך
>> קשר רגשי עמוק לחומוס ויחס מיוחד מהשף // העיר של רענן נוסל
>> אירופה בשמש ים תיכונית ומפלט קסום ביפו // העיר של אמה אביטל

1. אוניברסיטת תל אביב

יש מעט מקומות שיותר מעשרים שנה אחרי שנכנסת לראשונה בשעריהם את עדיין תמיד רוצה להיות שם. כבר למדתי משפטים, מדעי המדינה, עריכת לשון וקצת היסטוריה ופילוסופיה של המדעים; עכשיו אני לקראת סיום תואר שני מחקרי בלשון עברית, כותבת תזה על אלתרמן ומחכה לראות מה מחכה לי בהמשך. אני עובדת מהספרייה, כותבת על הספסל מול הדשא ומתייחסת לקפיטריה של גילמן כאל הבית שאפשר תמיד לחזור אליו בצהריים ולקטר למה שוב יש קוסקוס. שרק לא ייגמר.

2.קפה גרונימן

הקפה-בר-פיצה בלב רמת אביב, ליד הספסל הקבוע שאני אוהבת לכתוב בו בערב, הוא מקום משמח שנכנס ללב ואין בו טיפה של ציניות. העובדים תמיד בגוד ווייבס, האווירה מחבקת, והאירועים שהם מארחים בונים אותנו פה כקהילה שמחזקת ומנחמת במיוחד בימים אלה – מערב סרט לכל המשפחה בחופש הגדול, לטעימות של יין מהעוטף ולצפייה משותפת בטקס הזיכרון לשבעה באוקטובר – כדי לבכות יחד, להבין מהי ערבות הדדית וקהילה ולהרגיש שיש בשביל מה להילחם.
רדינג 34 תל אביב (רמת אביב)

3.דיזנגוף סנטר

הסנטר הוא לא קניון, הוא כמעט יצור חי. ביליתי בו ימים שלמים כילדה בשנות השמונים, ברחתי אליו בתיכון לראות סרטים בקולנוע דיזנגוף ב-11 בבוקר, מכרתי תכשיטים שעיצבתי בדור הראשון של יריד המעצבים ומעולם לא הלכתי בו לאיבוד. אני עוד מעט בת 50 אבל עדיין קצת ילדת סנטר בלב.

4. האחים גרין

עורכי לשון הופכים להיות בסיום הכשרתם עכברי חנויות ספרים משומשים, כי כמעט כל ספר חשוב בתחום תקנת הלשון הוא ספר שכבר אין להשיג אותו בשום חנות או הוצאת ספרים. בחנות של "האחים גרין" מצאתי סוף סוף את "יד הלשון" של יצחק אבינרי אחרי לא מעט חיפושים, ועוד המון פנינים שאת חלקן לצערי השארתי בחנות. מומלץ בחום לא רק לציידי מציאות אלא לחובבי ספרות וספרים באשר הם.
ידידיה פרנקל 39 תל אביב (פלורנטין)

5. רחוב טשרניחובסקי

הספר שלי "שנה וחצי וארבעה ימים" מתרחש ברובו בדירת סטודיו דמיונית בטשרניחובסקי, מרחק הליכה מבית דמיוני לא פחות ברחוב רש"י. כשהתחלתי לכתוב אותו העברתי את ימי שישי בטשרניחובסקי על פי מסלול כמעט קבוע – שיטוט במעלה הרחוב מגן מאיר ועד אלנבי ואיתור מקומות חדשים שעוד לא צילמתי, חיפוש מציאות ב"מדף הספרים של פאני" (טשרניחובסקי 5), וקפה עם עוגייה לקחת בקפה גילי שמתחת למלון סול (טשרניחובסקי 17), אחר כך הייתי מוצאת לי ספסל ומתחילה לכתוב את כל הרעיונות והמשפטים הטובים שהיו עולים, אוספת לי ערמות של השראה שיספיקו עד לשישי הבא.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

תל אביב שהכרתי נעלמת. מקומות שאני אוהבת נסגרים כל הזמן, ומחירי הדירות הפכו את המציאות שהייתה הנורמה לפני עשרים שנה, כשהייתי רווקה שגרה בדירות שותפים, לזיכרון ישן ולא רלוונטי. אני אומנם גדלתי פה, אבל אנשים היו עוברים לתל אביב כשלב, כתחנת מעבר בדרך להבנה של מי הם ומה הם ומה הם רוצים להיות. היום זה כמעט בלתי אפשרי לעשות את זה – לדשדש ולחפש את עצמך, לספוג אווירה ורעיונות בדרך לרומן או לסרט או לרעיון המוצלח הראשון. עכשיו נראה שחייבים להצליח מהר – או להידחק החוצה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
המופע YouMake ReMake – אנסמבל ציפורלה ורננה רז בדיאלוג מרתק ומצחיק בין הבמה לסרטוני רשת, שיש בו אמירה מקורית על התרבות שאנחנו חיים בה. המופע הזה ענה לי על השאלה שמטרידה אותי שנים: מה אדם שלא רואה כדורגל, אירוויזיון או תוכניות ריאליטי יכול לראות על מסך ענק בבר עם בירה ופופקורן ומלא אנשים נחמדים שהוא לא מכיר? כי גלילה אין־סופית בטיקטוק הייתה צריכה בכלל להיות פעילות חברתית – לצחוק יחד, לחשוב יחד, להגיד על זה משהו בעל משמעות. מומלץ!

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה לאחרונה?
שירי "הטור השביעי" ו"רגעים" של נתן אלתרמן. השירה העיתונאית של אלתרמן, שחלק גדול מהתזה שלי עוסק בה, לימדה אותי שאפשר ליצור אמנות ולכתוב שירה פורצת דרך תוך כדי עבודה בחדשות באחת התקופות המסויטות, הקשות והמאתגרות בתולדות העם היהודי. אפשר להיות שקוע באקטואליה עד צוואר ולא להפוך ציני, אפשר לכתוב באירוניה, בחמלה או בביקורת, ועדיין לעודד ולתת ביטוי לרחשי הלב של ציבור שלם.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
ארגון "לב אחד"– ארגון סיוע אזרחי שהוא רשת ביטחון אנושית. עשרות אלפי המתנדבים של הארגון התייצבו מאז שבעה באוקטובר לצו 8 אזרחי – הקימו חמ"לים, יצאו לשדות עם החקלאים להחליף את העובדים הזרים, סייעו לפצועי צה"ל בבתי החולים ובמחלקות השיקום, תמכו במפונים במלונות והפעילו תוכניות חינוכיות לנוער, ליוו את משפחות המילואימניקים והקימו מרכז סיוע למשפחות החטופים. הפעילות שלהם, המבוססת קודם כול על הלב הענק של המתנדבים, היא זו שנותנת את המשמעות למושג חוסן לאומי.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
נאמני ארונות הנתינה והספריות הקהילתיות, אלה שדואגים מכל הלב ובהתנדבות שהספרים יהיו מסודרים והבגדים יהיו תלויים על הקולבים או מקופלים בערמות לפי קטגוריות – כדי שהחלופה של קיימות תמיד תיראה זמינה, נעימה ונגישה. וכמה זה משמח לראות ילדים שבוחרים לעצמם משהו שהם אוהבים מתוך השפע שמישהו אחר הניח עבורם, ואז חוזרים כדי לשים שם משהו אהוב שהם מוכנים לשחרר ולהעביר הלאה!

מה יהיה?
אני די בטוחה שאת השאלה הזאת לא מומלץ להפנות למישהו כמוני, שעובד בחדשות 5-6 ימים בשבוע, קורא את כל העיתונים ואת כל אתרי החדשות וחי ברשתות החברתיות. אבל כשאני מנסה להדוף את החרדה והייאוש אני נזכרת שאנשים עוד באים למפגשי סופרים, מתרגשים מטקסטים ונרשמים לאוניברסיטה ללמוד את ביאליק ואלתרמן ולאה גולדברג – וזו ההוכחה שמתחת לכל הקושי הלב של המקום הזה עדיין פועם, ויש לנו מספיק אורך רוח ואוויר לנשימה כדי לכתוב את הפרק הבא.

• העיר שלי
• ספרים
• ספרות ישראלית
• טשרניחובסקי
• האחים גרין
• דיזנגוף סנטר
• אוניברסיטת תל אביב
• גרונימן