האחים כהן הם מותג. חלקנו יודעים ששמותיהם הפרטיים הם ג'ואל ואית'ן, אך רובינו לא מבחינים ביניהם ורק יודעים שאחד מהם נשוי לפרנסס מקדורמנד. ב-1994 ראיינתי אותם על "הקפיצה הגדולה" ועדיין לא ידעתי להבחין ביניהם. כמו כל ההרכבים הגדולים, לפני כמה שנים הם החליטו להיפרד ולפתוח בקריירות עצמאיות.

>> "מעשייה אמריקאית": מתקפה מרהיבה על תרבות הווק
>> אסור להשוות: האם "חולית 2" יגוייס לגינוי ישראל? כנראה שכן

ב-2021 ג'ואל כהן עשה את "מקבת" עם זוגתו פרנסס מקדורמנד בתפקיד הליידי תאוות השלטון מהטרגדיה של שייקספיר, ועכשיו אית'ן כהן מוציא למסכים את "סעי בובה" שכתב עם בת זוגו טרישה קוק, העורכת של רבים מסרטי האחים. לאחרונה נודע שהאחים מתכוונים ליצור יחד סרט אימה, אבל מעכשיו נדע להבדיל ביניהם, ועל בסיס שתי היצירות המאוד שונות שיצרו בנפרד נוכל לנסות לנחש מי מביא מה לסרטיהם המשותפים.

מבחינות רבות "סעי בובה", שאת התסריט שלו אית'ן וטרישה החלו לפתח כבר בתחילת המאה הנוכחית, נראה כמו סרט ביכורים של במאי צעיר עם פוטנציאל. כאילו כשהוא עובד בלי ג'ואל, אית'ן לומד לביים מהתחלה, וכמו הרבה סטודנטים לקולנוע הוא בוחר בקוונטין טרנטינו כמודל. אית'ן אמר שהטון של הסרט נועד להזכיר סרטי אקספלויטיישן משנות השבעים (הרבה סקס ואלימות במינימום תקציב), כמו אלה שראה בנעוריו. זאת כנראה ההצדקה (הלא מספקת) לשלל הקטעים הפסיכדליים הלא מאוד מוצלחים שמעטרים את הסרט. אלה משתלבים בעלילת פשע ורומנטיקה על זוג במנוסה, שמעלים באוב סרטים כמו "בוני וקלייד" ו"פיירו המשוגע", עם הבדל בולט אחד – צמד הגיבורות הן לסביות. זאת אולי הסיבה לכך שלקח עשרים שנה להרים את הסרט, ששמו המקורי היה "Drive-Away Dykes".

מריאן (ג'רלדין ויסוונאת'ן) וג'יימי (מרגרט קוואלי מ"עוזרת בית") הן חברות מאוד שונות זו מזו. מריאן היא עצורה וזהירה וג'יימי חובבת סקס והרפתקאות. אחרי שבת זוגה סוקי (ביני פלדסטין) תפסה אותה מתענגת עם אישה אחרת וגירשה אותו מהדירה, ג'יימי מתעלקת על מריאן המתכננת לנסוע לדודתה בטלהאסי שבפלורידה.

השתיים מקבלות לידיהן מכונית שצריכה להגיע לטלהאסי בתוך יומיים, ואינן יודעות שהן נושאות בבגאז' מזוודה שתוכנה יישמר בסוד. זה מסבך אותן עם צמד פושעים לא יוצלחים, שנשלחים בעקבותיהן כשהן אינן מגיעות בזמן. הסיבה לעיכוב היא שסוקי לקחה על עצמה משימה לארגן למריאן סקס, ומתברר שהדרך מניו יורק לטלהאסי מרוצפת במועדוני לסביות. הסרט מתרחש בתחילת המאה הנוכחית, לפני שלכולם היו טלפונים ניידים, והיה קל מאוד לאתר צמד צעירות שאינן יודעות שהן במנוסה.

העלילה שטותית במופגן – יש גם כלבלב מעצבן – והדגש הוא על האפיון הקומי המוקצן של מגוון דמויות ועל השפה הקולנועית האגרסיבית (זה בולט בעיקר במעברים מודגשים בעריכה). ההומור כולל רצח באמצעות חולץ פקקים ואקדח שיורה מוקדם מכפי שציפינו. הסיבה העיקרית לכך שזה עובד לא רע, היא הופעתה הנהדרת של ויסוונאת'ן, שמתנהלת כבן אדם אמיתי בעולם קריקטורי. השחקנית האוסטרלית רבת החן מספקת לסרט עוגן רגשי ושובה את לב הצופים. לצידה קוואלי הנאווה (בתה של אנדי מקדואל) מספקת הופעה נחמדה גם אם קצת יותר מדי אנרגטית, כאילו לקחה משהו לפני שהבמאי אמר "אקשן" (ולמרות הקטעים הפסיכדליים, זה לא סרט על סמים).

ג'ואי סלוטניק וסי.ג'יי. ווילסון בתפקידי הפושעים הלא יוצלחים קצת חיוורים, ומעוררים געגועים לסטיב בושמי ופיטר סטורמייר שקדמו להם בתפקידים דומים. קולמן דומינגו (המועמד לאוסקר על הופעתו ב"רסטין") מוצלח מהם בתפקיד הבוס שלהם, ופלדסטין צצה בדיוק ברגעים הנכונים בתפקיד בת הזוג הנבגדת. שני הכוכבים הכי גדולים על הפוסטר של הסרט – פדרו פסקל ומאט דיימון – מופיעים לרגע בהתחלה ובסוף, כמו היו תומכי ספרים משני צידי המדף. בסך הכל מדובר ב-84 דקות מבדרות למדי, אם תיקחו בחשבון שזה יותר "אכזריות בלתי נסבלת" מ"פארגו". בכל אופן, על בסיס הסרט המסוגנן והחלול של ג'ואל וקומדיית הפשע החביבה אך לא מקורית במיוחד של אית'ן, נראה שעדיף שבת אחים גם יחד.

3.5 כוכבים
Drive-Away Dolls בימוי: אית'ן כהן. עם מרגרט קוואלי, ג'רלדין ויסוונאת'ן, ביני פלדסטין. ארה"ב 2024, 84 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• המסך
• האחים כהן
• קומדיה
• קולנוע גאה
• לסביות

ב-1996 ביים אל פאצ'ינו סרט תיעודי בשם "Looking for Richard" שבו יצא לחקור את המחזה "ריצ'ארד השלישי" מנקודת מבט של שחקן שמתמודד עם התפקיד. בין השאר הוא שאל את המרואיינים בסרט האם יש הבדלים בגישה של שחקנים אמריקאים ובריטים לשייקספיר, והאם צריך לפענח כל מלה בטקסט העתיק, או שמספיק להבין את רוח הדברים. אף שפאצ'ינו הגיע למסקנה השגויה שהאופציה השנייה היא הנכונה, שמונה שנים אחרי כן הוא היה שיילוק מעולה בסרט "הסוחר מוונציה".

שאלת ההבנה של כל מילה שבה וצפה במהלך הצפייה בעיבוד של ג'ואל כהן לטרגדיה הסקוטית. ג'ואל כהן, הידוע יותר כאחד האחים כהן, ליהק את דנזל וושינגטון לתפקיד הגנרל תאב השלטון שרוצח את מלכו, ואת זוגתו פרנסס מקדורמנד לתפקיד ליידי מקבת שמניחה בידיו את הסכין. לשני השחקנים יש חמישה אוסקרים על משחק, אבל זה לא מכשיר אותם להתמודד עם הטקסטים הדחוסים, השיריים והמפותלים של שייקספיר.

מקדורמנד מנסה פה ושם, אבל מפקששת לגמרי את המונולוג המפורסם ביותר של ליידי מקבת שבו היא רוחצת את ידיה מדם בלתי נראה – מה גם שבשל קיצוצים בטקסט לא ברור איך בכלל הגענו לשם. ואילו וושינגטון בעיקר פולט את המילים ונדמה שהוא מנסה להישמע טבעי ככל האפשר, על חשבון הפיוט והדרמה גם יחד. והוא אכן נשמע טבעי, אבל גם מרוחק וחסר דרייב, ולכן הטרגדיה שבכותרת אינה מגיעה למסך. שייקספיר לא ציין את גילם של בני הזוג אך לרוב הם מגולמים על ידי שחקנים צעירים יותר. וושינגטון ומקדורמנד בני שישים פלוס, וזה היה יכול להיות מעניין, אבל לא נראה שגילם נלקח בחשבון כחלק מהדרמה של דמויותיהם – כיצד הופך גנרל נאמן לבוגד ורוצח בגיל 67?

נראה שכהן השקיע את כל היצירתיות שלו בוויזואליה של הסרט, והפקיר את הדרמה האנושית. מקורות ההשראה לטקסטורה הוויזואלית של "הטרגדיה של מקבת" מפורטים בראיונות עם המעצב האומנותי סטפן דשנט – המרחבים המדומיינים בסרטים האילמים של מורנאו הגרמני, הנזיריות של קרל דרייר הדני, הכוכבים ב"ליל הצייד" של צ'רלס לוהטון. כמו הסרטים האלה גם "הטרגדיה של מקבת" הוא בשחור לבן, וניחן בפריים המרובע שאפיין את הקולנוע בשישים שנותיו הראשונות. אבל בניגוד אליהם הוא צולם במצלמה דיגיטלית, ואולי בשל כך הוא יותר אפור מאשר שחור לבן, ומשחקי האור והצל פחות מרשימים. יש גם דימויים "זולים" שלא מתחברים לחומרה הכללית – בעיקר דברים שעפים ברוח, כמו עורבים, מכתב בוער וראש כרות.

עיצוב הטירה של מקבת, שבה מתרחש רוב הסרט, בכלל שלח אותי למרחבים הארכיטקטוניים המסתוריים בציורים הסוריאליסטיים של ג'ורג'ו דה קיריקו ובעיקר לקשתות המוארכות ב"מסתורין ומלנכוליה של רחוב". בכל אופן, הלונג שוטים מזוויות גבוהות ונמוכות מרהיבים ביופיים הסוריאליסטי/אקספרסיוניסטי אך הקלוז-אפים סתמיים – קצת כמו ב"אגדת חורבן". ככל שהסרט התקדם והדרמה של הדמויות לא צברה רבדים, חשתי שאני צופה בוואריאציה ויזואלית מופשטת על נושא מקבת יותר מאשר ביצירה שלמה. המרחבים הייחודיים, הקומפוזיציות וזוויות הצילום מייצרים הרבה דימויים יפהפיים, שמדמים את חוויית הצפייה לביקור בתערוכה במוזיאון, מלווה בהקראת טקסטים מתוך "מקבת".

בתפקידי המשנה דווקא יש כמה הופעות מוצלחות יותר: קתרין הנטר, שהרפרטואר שלה כולל בעיקר מחזות של שייקספיר, מגלמת בקולה החד פעמי את שלוש המכשפות שמספקות למקבת את הנבואה שדוחפת אותו אל גורלו. אלכס האסל, גם הוא בעל ניסיון שייקספירי, מותיר רושם כברון רוס שמנתב בין הכוחות היריבים. לסטיבן רוט יש כמה דקות טובות כשוער השיכור.

יצאתי מהסרט בתחושה שלא ברור מה דחף את אח של איתן לצאת לדרך עצמאית עם עוד עיבוד למחזה של שייקספיר – שכבר זכה לעיבוד קולנועי מרשים אך לא מספק ועם הרבה יותר סקס אפיל (מייקל פאסבנדר ומריון קוטיאר) רק לפני שש שנים. כי עם כל יופיו האפל הסרט אינו מציע אינטרפרטציה של הדרמה, הפסיכולוגיה או הפוליטיקה של הדמויות.

כך, למשל, המונולוג המפורסם של מקבת, שבו הוא מדבר על פגיון דמיוני שנגלה לעיניו ומייצג את חיבוטי הנפש שלו בדרכו לרצוח את מלכו, מוגש על ידי וושינגטון כשהוא פוסע באכסדרה בטירתו המייצרת משחקי אור וצל על פניו. זה דימוי יפה עד הרגע שבו הוא מגיע אל הפגיון המנצנץ שמתגלה כידית של דלת. בהתחשב בכך שמקבת אמור להכיר את הדלתות בטירתו, הגילוי הזה מגחיך את המונולוג, מה גם שהתאורה והמצלמה מתקשות לחפות על ההגשה הסתמית.

בשנות השמונים איאן מקלן העלה מופע יחיד בשם "Acting Shakespeare" שבו ניתח את השירה והדרמה של מונולוג אחר של מקבת (הוא מתחיל כשעה ושתי דקות לתוך המופע שהועלה לפני כמה שנים ליוטיוב). צפו בו ותקבלו מושג על אינטרפרטציה.

★★★ 3 כוכבים
The Tragedy of Macbeth בימוי: ג'ואל כהן. עם דנזל וושינגטון, פרנסס מקדורמנד, ברנדן גליסון. ארה"ב 2021, 105 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• האחים כהן
• פרנסס מקדורמנד
• שייקספיר
• קולנוע

בקולנוע לב תיערך הערב (ה') הקרנה מיוחדת של "הטרגדיה של מקבת", סרטו החדש והמדובר של ג'ואל כהן, אחד מצמד האחים שהפעם יוצר לבדו. מדובר בעיבוד קולנועי למחזה השייקספירי המוכר, סיפור על רצח, שגעון, שאפתנות וערמומיות.

הסרט בכיכובם של זוכי האוסקר דנזל וושינגטון ופרנסס מקדורמנד. הוא יתחיל ב-21:30.
לפרטים נוספים ולכרטיסים

• המלצה יומית
• המלצות המערכת
• קולנוע לב
• האחים כהן