>> מאיה קלופמן (תעקבו דחוף) היא סופרת שבימים אלה מוציאה את ספרה השני, "מחר נרוץ מהר יותר", שעוסק בגיבורה תל אביבית שמתקרבת לשלושים ועושה הכול נכון – העבודה הנכונה, החבר הנכון, בתקווה שמענה על הצ'קליסט יעשה אותה מאושרת. ונחשו מה. מאיה קלופמן גרה בצרפת, בגרמניה וגם קצת בשנגחאי ובסינגפור, ועכשיו בתל אביב עם כלבה שחורה ובן זוג. בכל יום היא מספרת לעצמה שאין כמו תל אביב.הספר מחכה לכם כאן.

>> חנות של פסנתרים ואהבה ובר שהוא בית // העיר של סי היימן
>> ילדה קטנה עם שניצל ענק וספוט לשקיעה // העיר של שירי ברוק-שגיא
>> מקום מפגש מנחם וגן להיבלע בו עם ספר // העיר של נועה סוזנה מורג

"מחר נרוץ מהר יותר", עטיפת הספר

1. המגדלור

אסור לי להיכנס לחנויות ספרים. כשאני נכנסת לחנות ספרים, כל השליטה העצמית שבניתי, תוצאת שלושה עשורים של עבודה עצמית, מתפוגגת תוך שלושים שניות ואני רוצה לקנות הכול. הבעיה חמורה במיוחד במקומות כמו המגדלור, שהם גם יפהפיים וגם מחזיקים ספרים שנבחרו ביד חכמה ובתשומת לב. סביר להניח שתמצאו אותי מלטפת את כל הכריכות תוך כדי שאני ממלמלת שאסור לי, אסור לי, כל הדרך אל הקופה. בעיה נוספת היא הצוות המקסים של החנות, שיעז לומר לי שבחרתי ספרים מעולים ושזה רעיון נהדר, לשאול אילו ספרים אחרים של נטליה גינזבורג כבר קראתי, ולומר ש"העיר והבית" מתאים לי בדיוק. מזל שעברתי לספרים דיגיטליים.
מקווה ישראל 18 תל אביב

2. תחנת אלנבי של הרכבת הקלה

תחנת אלנבי של הרכבת הקלה היא כמו שער למציאות אלטרנטיבית: גרסה של ישראל שבה יש תחבורה ציבורית מתפקדת, תכופה, בתחנות נקיות. קשה להאמין, אבל אנשים אפילו עומדים שם (לרוב) בצד הימני של המדרגות הנעות. כניסה לתחנה של הרכבת הקלה היא בעיניי כמו קפיצה קטנה למדינה שהייתה אפשרית לנו, לרגע שבו כמעט היינו יפן או סינגפור. ואז, כמובן, יורד גשם, הקריין מכריז שהרכבות ייעצרו בתחנת אליפלט עקב תנאי מזג האוויר, וכולנו נזכרים שאנחנו בלבנט בעצם.

3. ספריית מגדל שלום

אני מאמינה גדולה בכוחן של ספריות, מאז שבכיתה ג' סיימתי לעבור על כל ספרי הילדים והספרנית ואני סיכמנו שהיא תעלים עין אם אקח גם ספרים מהמדפים של הגדולים.ספריית מגדל שלום היא אולי לא הספרייה הכי גדולה בעיר, אבל הנוף שלה לנווה צדק ולים הופך אותה למקום המושלם לשבת לקרוא בו. בנוסף לשימושים הרגילים, יש בה לא מעט אירועי ספרות ותרבות מופלאים (כשאומרים לכם להגיע בשבע, כי אחר כך השערים לבניין נסגרים, באמת מתכוונים לזה. אל תנסו את הצוות). רם וצוות הספריה מקדישים גם לא מעט זמן ומשאבים לתמיכה ביוצרים. כתבתי את רוב הספר השני שלי בחדרי הכתיבה האחוריים, שגם להם יש נוף אגדי (עם הציבור הרחב סליחה). לפי חוקי הפורמט מותרת רק ספרייה אחת, אז אוסיף שאוט אאוט קטן לברטה הספרנית מספריית ניסטור, שאם תחליט שאתם קוראים מספיק מהר, גם תאפשר לכם לקחת יותר משלושה ספרים בבת אחת, וכך עזרה לי לעבור את תחילת המלחמה שבה יכולתי לקרוא רק ספרים טיפשיים.
אחד העם 9 תל אביב

4. פארק המסילה

המילה פארקאולי גדולה על המקום הזה, שיש בו בעיקר מסילה, אבל הוא בכל זאת חלקה קטנה של דשא ושמיים במרכז העיר. בתי הקפה, הספסלים וגינת הכלבים הופכים אותו ל"מקום שלישי" מושלם. בסופי שבוע אני לפעמים מוצאת את עצמי פעמיים או שלוש ביום בפארק, מטיילת עם הכלבה, יושבת עם חברים ובן הזוג שלי בדשא, שותה קפה.

5. חוד המחט

בית הקפה שאני מתגעגעת אליו מאז שגליתי דרומה.גם חנות תקליטים, גם דוג פרינדלי, ובעיקר כזה שלא מגרשים בו לקוחות שיושבים שעות עם הלפטופ ומנסים לכתוב ספרים, אבל מצד שני מצליח שלא לייצר את אווירת הזה-בעצם-משרד שיש בהרבה בתי קפה שמאשרים לפטופ בעיר. זולג לאט מקפה לאלכוהול ככל שהיום מתקדם.
דיזנגוף 225 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

בתור רוכבת אופניים לא-חשמליים, קשה להשתחרר מהתחושה שכל מי שנמצא על שביל האופניים מנסה להרוג אותי אישית. רוכבי קורקינטים שעבורם מגבלת המהירות היא המלצה, הולכי רגל שלא מצליחים לזהות את הסימון הירוק של שביל האופניים, שליחי מזון – אני חמודה, אשמח שתשאירו אותי בחיים, תודה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
התערוכה "על נהרות" שלאריאל כהןבמוזיאון תל אביב. אני בדרך כלל חשדנית כלפי עבודות מיצג, אבל יש משהו ייחודי באופן שבו האמן מחבר בין נקודות שונות לאורך ההיסטוריה, מפרק אותן ועושה מהן משהו עכשווי מאוד, רלוונטי מאוד, ובעיקר מעורר מחשבה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה לאחרונה?
"סיום מדומה" שלנועה סוזנה מורג. ספר קצר ודחוס שמסתכל על האפשרות לפרוש מהחברה האנושית, כמו טייק ישראלי על "סרוטונין" של וולבק אבל קצת יותר אופטימי (בלי ספוילרים). לא ממליצה לקוראים שמעוניינים בספר משמח או לכאלו שמחפשים תשובות.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
פרויקט ילדי המוזיקה של יפו, של עמותת מקור, מקים מרכזי מוזיקה עבור נערים מוכשרים בסיכון. ממליצה לקנות כרטיס לאחד מהמופעים שלהם, שבהם הנערים מופיעים עם האומנים הכי גדולים בארץ, או לתרום ישירות לעמותה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
שחף, הסייר הקהילתי של לב תל אביב דרום. אדם שעושה את העבודה שלו טוב באופן חריג, ובכך לא שונה בהרבה מסעיף הרכבת הקלה לעיל.

מה יהיה?
אני אופטימית, קצת מטבעי, קצת כי אני לא מרגישה שיש ברירה אחרת.

• העיר שלי
• ספרות ישראלית
• המגדלור
• רכבת קלה: תחנת אלנבי
• מגדל שלום
• פארק המסילה
• חוד המחט

>> יולי גודיי (תעקבו דחוף) היא זמרת-יוצרת ומלחינה, מנחת סדנאות כתיבה ועיתונאית. את הפנים שלה אתם בטח מכירים כדוגמנית ושחקנית או משנים בסצנת הלילה של העיר, כשאירחה אתכם לדרינק. בסינגל החדש שלה, "ביי", מתוך אלבום הבכורה שבדרך, היא הופכת את הביקורת עליה ("משוגעת") לדבר סקסי, ולא נשארת חייבת למי ששבר לה את הלב.

>> סתלבט בקיבוץ בעיר והופעות חינם בפארק // העיר של שימי אטיאס
>> וואן וומן שואו מושלם ובורקס שקפא בזמן // העיר של גיא ברטשניידר
>> קבב של נהגת משאית וחנות שהיא נכס תרבות // העיר של קורין אברהם

העיר שלי מהממת. גם שרוטה קצת, אבל מהממת. תל אביב היא אהבת נעוריי. עברתי לכאן בגיל 19, חיילת, מהקיבוץ בצפון. התאהבתי ולא עזבתי אותה עד היום, כבר עשור ושנה. כאן יכולתי לגלות מי אני, במקום שבו מותר להיות הכל. העיר הזו בשבילי היא חופש, ונכון שאנחנו בועה ובמירוץ העכברים, אבל פה באמת מגשימים חלומות (בדם, ארנונה,יזע ודמעות).

1. המגדלור

הספוט הכי אוטופי בסוף העיר לתפוס בו קפה או אפרול שפריץ – תלוי בשעה – וליהנות משמש מושלמת, שקיעה על הים, לפעמים גם לרקוד לצלילי הופעה מגניבה, או לתפוס הקרנה של סרט בקיץ. מרגיש כמו במאליבו, אבל ליד הבית, תל אביב הסאחית במובן הכי טוב. גיליתי את הספוט כשעברתי לצפון הישן ואני הולכת אליו ברגל דרך פארק הירקון, בו אני מטיילת עם הכלב בכל יום, כותבת שירים, ומסתכלת על ברווזים ועצי אקליפטוס שמזכירים לי את הקיבוץ. קצת שלווה זה מאסט לאיזון מול הקצב המטורף פה.

2. ג'אז קיסה

המקום שישלח אתכם בזמן ל-1950 ברגע קסום אחד וימשיך לספק את הסחורה בימים הנכונים, שוב ושוב. זה לא סטוץ, זה ריליישנשיפ מהמם, אבל כזה שלא נגמר בחתונה כי הקיסה לא עושה מונוגמיה, היא פרי ספיריט. עיצוב הרטרו המדוייק, מערכת הסאונד הוינטג'ית, הברמנים, המוזיקאים – אייל שני יודע מה הוא עושה. זהו בהחלט הג'וקר שלי להופעת ג'אז אינטימית ודרינק על הבר. להאזין לחברים וקולגות עושים אומנות ואהבה עם הכלים והתווים. אין במה, זו כמעט הופעת סלון, הגבולות מטושטשים, והזכרונות תמיד טובים, אפופים בסקס אפיל.
דרך יפו 9 תל אביב

3. לה טיגרה

הפיצה הכי טובה בעיר ולא תשכנעו אותי אחרת. הכרתי אותם כשגרתי בפלורנטין, הם היו שכנים שלי בבניין והתמכרתי. הממלכה המנומרת שפעם בשנה אוספת אליה אנשים בלבוש מנומר למסיבה איטלקית של פיצות ללא תחתית ואפרול שפריץ מהחבית (כן, יש דבר כזה), שהכי כיף להגיע אליהן עם חברים על קיבה ריקה. פיצה נאפוליטנית מבצק מושלם ותוספות ייחודיות בין מתוק לחריף, אווירה של דרום איטליה פוגשת ניו יורק, האירוח אדיב, הצ'ייסרים לימונצ'לו, והבעלים אנשים טובים שאוהבים את מה שהם עושים.עכשיו נפתח סניף בצפון הישן קרוב אליי, כך שאנחנו שכנים שוב.
פרנקל 9 תל אביב // אלקלעי 5 תל אביב

4. צ'לסי

חנות יד שנייה ווינטג' עצומה בשכונת לבונטין (כן יש גם קומה שלמה לגברים), שלהסתובב בה תמיד גורם לי להרגיש קצת קארי בראדשו. אני אוהבת לבטא את עצמי דרך בגדים ולוקים, ואני קוראת לארון האישי שלי מחסן התחפושות, הארון העצום שלי שמשתרע על חצי דירה. כל חצי שנה אני מרימה מכירה גדולה ושולחת פריטים גם לצ'לסי, שנמכרים אצלם ואז אני קונה מהם בכסף שמצטבר. לארון האישי שלי נוספו לאורך השנים פיסים מטורפים מצ'לסי (כמו תיק עור של דניאלה להב וג'קט וינטג' רקום של DKNY) ואז כששואלים "מאיפה?" אפשר להתנשא ולהגיד שזה וינטג' ויד שנייה, הכי כיף.בנוסף, כל מה שלא הולך למכירה נשלח לתרומה ובעיקר למקלטי נשים – שזו מטרה נעלה.
‎מקווה ישראל 22 תל אביב

5. אזולי בר

הבר השכונתי בכיכר מסריק שיגרום לכם להרגיש שהגעתם הביתה. בר משפחתי של שלושה אחים, שריונרים מילואימניקים, שבזמן המלחמה בנות הזוג שלהן תפעלו את המקוםבמסירות רבה ואווירה גבוהה. קוקטיילים מתפריט שבנו יוצאי הבושוויק, בירות והכי חשוב שניצל נדיר בחלה בשישי בצהריים לצלילי מוזיקה נוסטלגית. משפחת אזולאי חברים שלי מהצפון, אבל האהבה האמיתית בינינו גדלה כשנתקענו יחד כשכנים בפלורנטין והרמנו מסיבות רוויות מרגריטות קפואות בחצר שלי נון סטופ. כן, המשטרה הגיעה לבקר הרבה. זה היה רק עניין של זמן עד שיקחו את כישרון האירוח והקרחנה שלהם ויפתחו לו בר כחוק.
שדרות מסריק 16

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

בהקשר תשתיות:וואו כמה שהייתי רוצה שבניית הרכבת הקלה תסתיים כבר. מעל לשלוש שנים אזור הצפון הישן ומה שהיה כיכר מילאנו הירוקה והיפה נותר הפוך, מוזנח, מוצף, מרעיש ובעיקר לא מתקדם לשום מקום.
בהקשר תרבותי:הלייט נייט בתל אביב פשוט גווע אל מותו. נותרו מקומות בודדים בעיר שנותנים מענה מהנה וראוי לציפורי הלילה (פוסטר, שחורי, מוזמביק) ומלבדם העיר איבדה את הקסם שלה אחרי חצות וחבל.מי שירים את הכפפה ירוויח קהל שצמא למקום חדש וטוב.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
המחזמר "הסוף"שראיתי כבר פעמיים – בכיכובן של ג'וי ריגר וגם של דנה פרידר (שתיהן נפלאות) – הוזמנתי על ידי חברים שמשחקים ומנגנים בו, ובאחרונה לקחתי תלמיד שלי לפיתוח קול שחולה על מחזות זמר ואת אחותו, התיישבנו בשורה הראשונה וזו הייתה חוויה מיוחדת בשבילם. מחזמר שעוסק במוות, מאניש אותו ועוטף בשירים יפים באופן הומוריסטי – זה מצרך חיוני אחרי מלחמה.הופעה נוספת שנהניתי ממנה מאוד הייתה של המנצח המבריק להב שני עםהפילהרמונית שאירחו את נגנית הכינור סאיאקה שוג'יבהיכל התרבות, הדייט הכי שווה שהבסטי יכלה לקחת אותי אליו.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
זה מאוד רנדומלי, אבל התאהבתי בסדרהThe Crownעל המלוכה הבריטית בזמן שעבדתי עם ערוצי החדשות והתקשורת האנגלים במלחמה (BBC ביניהם). היה מעניין לספוג הקשרים תרבותיים, כי מלבד אהבתנו המשותפת לתה אין לבריטים שום קשר לטמפרמנט הישראלי-רוסי שלי. אבל התאהבתי, וכמו בכל פעם שאני מתאהבת – כתבתי שירים. אז יש כבר אלבום באנגלית פואטית בעבודה. יש בו לא מעט ביקורת לצד הרומנטיקה, כיאה לי.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני תורמת באופן קבוע לעמותת "לחיות בכבוד" שדואגת לניצולי שואה לארוחות חמות עד הבית וביקורים. הנושא קרוב ללבי בתור נכדה לעולים ניצולי שואה וחסידי אומות עולם. אני והמשפחה זכינו לדאוג לסבים באהבה ומקרוב, אבל נשבר לי הלב לחשוב על אלו שמזדקנים ללא משפחה, תמיכה או אמצעים. הם ממש זקוקים לעזרה שלנו, הצעירים, וחברה נמדדת בכבוד שבה היא דואגת לקשישיה. תזכרו שהתרומה נמצאת בכל מקום מתחת לאף שלנו – מספיק לעשות מחווה יפה שמסתכמת בחיוך ו"מה שלומך", כוס קפה או עוגייה למנקה המדרגות שלכם בבניין, למטאטא הרחובות, או השומר בבית הספר של הילדים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לאמנים של העיר! ולאנשי הקולינריה והתרבות – הלב הפועם של תל אביב. אנחנו הראשונים לחטוף כל מהלומה (קורונה, סגרים, מלחמות ללא סוף) והאחרונים להשתקם, אבל בלעדינו אין נשמה.בנימה זו שאוט-אאוט לשי הנסב, צלמת מוכשרת שיוצרת בלופט המוקפד והעצום שלה בדרום העיר, אותו היא פותחת שלוש פעמים בשנה בחגים לחברי קהילת האופנה והתרבות למסיבות קונספט שהן באמת חגיגה של לוקים נועזים, ריקודים, אנשים טובים ושמחת חיים.

ושאוט-אאוט נוסף לשרון כהן, השף של שילה, שפתח עכשיו את קפה שילהבקשב רב לצרכים של צעירי העיר, ולא מפסיק לעמוד ולדברר את דעותיו על התנהלות הממשלה בעקביות גם כשזה עולה לו בלקוחות. זה לא משנה מהי הדעה הפוליטית – אני מעריכה דמויות משפיעות שמתעדפות את הערכים שלהן ללא פחד מההשלכות. ממש כמו שדמוקרטיה התכוונה להיות.

מה יהיה?
מה שנשקה – יצמח. החלק הכי טוב לפנינו! להיות כאן זו בחירה, לנטוע כאן שורשים זו בחירה, לעסוק במקצוע שלי ושלכם – זו בחירה, ולחיות – זו זכות. כל יום הוא הזדמנות, גם כשחשוך למצוא את האור שלנו ולתת ממנו קצת החוצה לעולם.

• העיר שלי
• המגדלור
• מיראז' ג'אז קיסה
• לה טיגרה
• בגדי וינטג'
• אזולי בר

תמי שם-טוב היא סופרת, כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, ומאחוריה כבר יותר מעשרים ספרים לילדים ולנוער, רובם סיפורים ורומנים היסטוריים. ספריה זיכו אותה בפרסים רבים, ובהם עיטור אנדרסן, פרס ביאליק, פרס לאה גולדברג ופרס דבורה עומר. בימים אלה יוצא לאור "הילדים שומרים עלינו", ספרה הראשוןלמבוגרים, ממואר וסיפור חניכה בו חושפת שם-טוב את חייה לצד האחיות האגדתיות של הספרות העברית, נילי מירסקי וימפה בולסלבסקי.אתם רוצים לקרוא את זה.

1. כיכר החטופים // שער בגין // קפלן

זה לא שאני אוהבת את שלוש נקודות הציון האלה, שמהן כל כך הרבה זמן קוראים, מבקשים, מתחננים, זועקים להחזיר את החטופים הביתה ולהפסיק את המלחמה. הם פשוט הפכו בעיניי למקומות הכי חשובים בעיר. קשה לחלוף על פניהם ולהמשיך הלאה. הם שואבים את הנשמה, ובצדק. פעם לא ידעתי את שמות השערים בקרייה, כי מה לי ולהם. וקפלן היה בשבילי הרחוב הסמוך לשרונה, עם בתי הטמפלרים היפים, בדרך מהשכונה שלי לאבן גבירול. וכיכר החטופים? זאת היתה הרחבה הנהדרת, הפתוחה, עם הפסלים, בואך למוזיאון תל אביב ובעיקר לבית אריאלה. לפני המלחמה, אם הייתי מתראיינת כאן, בטח הייתי בוחרת לציין את בית אריאלה. תמיד אהבתי לבוא לבית אריאלה, בעיקר לשבת בספריית הילדים, ומאז השיפוץ המרהיב, הוא מזמין עוד יותר. אבל השבעה באוקטובר שינה הכל. אני כמעט לא מצליחה להגיע אליו. אני נשאבת בדרך, בקפלן, בבגין, בכיכר החטופים: משם עולה הקריאה הדחופה: די!!!

2. המגדלור

תולעת ספרים, סיפור פשוט, רידינג, ובעיקר המגדלור במקווה ישראל. זה לא רק כמות הספרים. זה גם האופן שבו הם מוצגים. כמעט לא קורה שאני נכנסת ולא רוצה לקרוא לפחות חצי ממה שהן בוחרות לשים על שולחנות התצוגה (ברשתות קוראים להם שולחנות כוח, ולא בכדי). זה הדיסנילנד שלי. וזה לא קורה לי בכל חנות. לפעמים שפע דווקא גורם לי לסחרור, כמו בחנות טפטים. אני לא יודעת מה לבחור ופתאום לא זוכרת את ההמלצות שקיבלתי. אבל עם הטעם של האנשים, בעיקר הנשים, במגדלור, מצליח לי. וחוץ מזה, יש שם קומה שנייה עם עוד ועוד ספרים, כמובן שלא רק חדשים ורבי מכר, וגם חדר מזמין כמו סלון ביתי, שבו מתקיימות סדנאות כתיבה. בעיקר של הסופרת והמנחה ארנה קזין. שם למדתי המון.
מקווה ישראל 18 תל אביב

3. שה שנטל

מול המגדלור יש בית קפה קטן, יפה, צרפתי ומוקפד. גם לו יש שתי קומות ועוגות ועוגיות ובאגטים וקיש. שנטל – בעלת המקום – עם המבטא הצרפתי הנהדר שלה, נחמדה מאוד. נכון, בחוץ השולחנות והכיסאות עומדים על המדרכה העקומה, מול ההומלסים של האזור, והאגזוזים והצופרים. אבל לפעמים, כששותים שם קפה, נוגסים בבגט ומתחייכים עם שנטל, אין מה לומר, כמעט פריז.
מקווה ישראל 3 תל אביב

4. העצים של תל אביב

בעיקר אלה שמצמיחים שורשי אוויר. מטורף איך שהגזעים שלהם נראים. הם כמו מחבקים את עצמם ומתלפפים על עצמם. זה לא סתם טבע בעיר, זאת אמנות חזותית טבעית. והיא פראית כל כך. היפים ביותר כנראה נמצאים בשדרות ח"ן, אבל הם בכל מקום, מטפסים על גדרות, מדלגים מעל מחסומים. קראתי פעם שלהצמיח שורשי אוויר זה כמו להצמיח איבר חדש, רק שזה קורה מלמעלה למטה, להתחלה. הלוואי שהיינו יכולים להצמיח שורשים ולחזק לעצמנו את ההתחלה.

5. עלמה ביץ'

הים, החוף ובעיקר עלמה ביץ',כי יש בו גלים, הטיילת, הדרך עד בת ים. בכל זאת תל אביב, שהיא תל אביב-יפו.
קויפמן 7 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

אני שונאת את אזור התחנה המרכזית הישנה, נווה שאנן והרחובות הסמוכים לו. רק לעבור שם מדכא אותי, אפילו במכונית, בחלונות סגורים, גם כשמנסים לא לראות מה קורה על פני השטח, מרגישים את העליבות והאכזריות שרוחשות מאחורי החלונות, בתוך החצרות והחנויות. כשהייתי נערה היינו נוסעות באוטובוס מקרית אונו, שבה גדלתי, לנווה שאנן, כדי לקנות נעליים. היו שם הרבה חנויות, והיה מגעיל, סליזי, מטריד. כשגדלתי ועברתי לתל אביב אף פעם לא חזרתי לקנות שם נעליים. לא רציתי לדרוך במקום.
בשנת 2000 התחלתי לערוך את מדור הבריאות של עיתון לאשה. המערכת היתה ממוקמת שם, בבניין מעל בית הדפוס גרפוליט. במשך כמה שנים הייתי מגיעה לשם מגן מאיר, שם גרתי, באופניים (למה הפסקתי לרכוב?!) ובדרך הלוך ובדרך חזור העיניים שלי ראו כל כך הרבה כאב. מגזין לאשה היה תקוע שם, בתוך הבניין הרועד (בגלל מכונות הדפוס בתחתיתו), כמו יקום מקביל, נוצץ. אם הייתי יכולה הייתי רוכבת לשם בעיניים עצומות. זה היה מקום רע ונשאר מקום רע. אני זוכרת לו לטובה רק את העובדה שחנוך לוין גדל שם.
ועוד דבר שאני לא אוהבת בעיר – שאין בה מספיק צל. סדרו לנו צל בבקשה, אנחנו ניצלים פה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הלכתי לצפות בהצגת היחיד"עשר קופסאות גפרורים" של תיאטרון אורנה פורתבבית ילדים בהרי ירושלים. כבר ראיתי את ההצגה הזאת בעבר, למעשה פעמיים, כי יש לי עניין עם יאנוש קורצ'אק. וההצגה הזאת – שהיא עיבוד לסיפור ילדים קצר שקורצ'אק כתב – תופסת משהו כל כך קורצ'אקאי ומהותי והומאני, ומאוד לא שואתי, שרציתי לצפות בה שוב. השחקן עמיחי פדרו, בתפקיד קורצ'אק, מצליח להכניס את הילדים לתוך הסיטואציה. הם שותפים מלאים להתרחשות. כאמור, כבר ראיתי אותו בעבר, בתפקיד קורצ'אק מצליח לכבוש קהל צעיר (בלי שום פעלולים או עזרים, רק כמה קופסאות גפרורים ריקות).
אז זה התרחש בסוזן דלל. קהל נוח. הפעם ההצגה התקיימה במקלט של פנימייה. הילדים שם מגיעים מחיים מורכבים, כמו שאומרים. לא קל להם, ובהתאם, את זאת ידעתי מראש, הם לא קהל קל, שמתמסר למבוגר, ועוד להצגת יחיד, בלי תפאורה, בשפה לא דיבורית. הם נכבשו לאט, בהתחלה מתוך היסוס, אבל בהדרגה – גם מי שבהתחלה נראה בהתנגדות מלאה – הם התחילו לשתף פעולה, ואז לקחת תפקיד, לשחק, לצחוק, ליהנות, להגיב מהראש ומהלב. וככה, במקלט של פנימייה, מלא בילדים זזים בכיסאות פלסטיק, התגשמה לה שעת חסד קורצ'אקאית. ופתאום הרגשתי – מה שכל כך הרבה זמן לא הרגשתי – תקווה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הספר "סדריק" של עמית גיש. פחדתי לקרוא אותו. ידעתי שהוא על חייל צה"ל פיליפיני, שמת במלחמה, ושההורים שלו קיבלו אישור שהייה, רק אחרי שהוא מת. פחדתי שהספר יכאיב לי כל כך כי שוב אווכח כמה שאנחנו איומים כלפי הזרים שאנחנו מביאים לכאן, כדי שיטפלו לנו בזקנים. לא התכוונתי לקרוא אותו, כי כמה אפשר להסתכל בעיניים לאכזריות שבתוכנו? ובכל זאת חברה המליצה. אמרה, הוא לא עושה את זה. הוא לא לוחץ עוד יותר על בלוטת האשמה. אז העזתי. והאופן שבו המחבר מספר על החייל הזה, המשפחה שלו, החברים, הקשר איתם לצורך הכתיבה, איפשר להסתכל לאמת המרה בעיניים בלי להיקרע. זה מה שיצירת אמנות טובה עושה. ההנאה האסתטית מאפשרת.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לכל מה שקשור בהשבת החטופים והפסקת המלחמה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
האחים גרין: הלא הם התאומים עילאי ואלון-לי גרין, שביחד הקימו את חנות הספרים המשומשים המשובחת – האחים גרין – שעברה מכיכר מסריק לפלורנטין. החנות היפה והמרווחת נותנת כבוד רב לספרים ישנים יותר ופחות, וצדה ספרים מבוקשים מיד שנייה. מחצית הצמד – אלון-לי גרין, ממקימי תנועת "עומדים ביחד" – מחזיק ומתחזק (יחד עם השותפה שלו רולא דאוד) את התקווה שיכול להיות לנו בסדר, ביחד, יהודים וערבים, שעדיין יש פה הומאניות וסולידריות.

מה יהיה?
לפעמים נראה לי שאין עתיד, שהכל פה אבוד. אבל אני מאוד מאוד מקווה שאני טועה. הלוואי שיהיה בסדר.

• העיר שלי
• ספרות ישראלית
• המגדלור
• שה שנטל
• עלמה ביץ'
• שדרות ח"ן
• כיכר החטופים
• רחוב קפלן
• נווה שאנן

>> יערה קידר (תעקבו) היא אוצרת והיסטוריונית אופנה, מרצה ודוקטורנטית בתכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית. התערוכה החדשה שאצרה, "גיבורות: אופנה ותקווה במלחמת העולם השנייה", מוצגת בימים אלה במוזיאון העיצוב חולון.הרצאותיה מתמקדותבקשר שבין אופנה, תרבות ואמנות. החודש היא משתתפת בערב מיוחד של האגודה למלחמה בסרטן עם הרצאתה "סיפור מסמר שיער: על אופנה ושיער״ ואל המטרה התגייסה גם האופרה הישראלית(קוד הטבה 1+1 לקוראי טיימאאוט: כובעקרח).

1. שובר הגלים ליד מלון רויאל ביץ'

הים הוא המתנה הגדולה ביותר של החיים בתל אביב, הוא היה חסר לי תמיד בשנים הארוכות שבהן לא גרתי בארץ, ובכל פעם שקצת כבד לי על הלב אני הולכת לשבת מול הגלים ולנשום. אחד המקומות האהובים עליי הוא שובר הגלים שליד מלון רויאל ביץ’, שגיליתי בזכות בן הזוג שלי אדם. שם, על הסלעים בלב המים, מתרחקים פתאום מכל ההמולה. הים נעשה רגוע יותר בזכות השובר, והתחושה היא של אי קטן בתוך העיר. מקום רומנטי שאפשר לשבת בו, להתרחק לרגע מכל הטירוף, לחשוב על העולם ולקוות לטוב.

2. החייט: שלומי ענתבי

שלומי ענתבי הוא בן למשפחת חייטים תל־אביבית, בעלי בית המלאכה"החייטים: ענתבי". דרכו התחילה לצד אביו יוסף ז"ל, חייט יליד חאלב שבסוריה, שלימד אותו את סודות המקצוע. לאחר שסיים ללמוד בשנקר, הצטרף שלומי לאביו בסטודיו והשניים עבדו יחד במשך עשרים וחמש שנה. בעוד האב התמקד בבגדי גברים, שלומי התמחה בבגדי נשים: חליפות, שמלות ערב וכלה, ולאחר מכן הצטרף לעבודתו של אביו בבגדי גברים. בבית המלאכה של משפחת ענתבי נבנתה מסורת של תפירה אישית, מחליפות גברים ושמלות ערב ועד שמלות כלה, ועל הדרך עוסקים בסטודיו בתיקונים ועבודות יד.

שלומי ממשיך לתפור בגדים בהזמנה אישית, תוך הקפדה על מלאכת החייטות הקלאסית, אמנות נדירה בעולם ההולך ומתרחק ממנה. בשנה שעברה איבדתי בהפרש של שבועיים בלבד שני עמודי תווך בחיי: את אבא שלי גדעון ואת המנטורית שלי תמרה יובל ג׳ונס, שאותה פגשתי לראשונה כסטודנטית בשנקר, כשהיא לבושה בחצאית עשויה כולה מעניבות גבריות. החצאית הייתה כל כך יפה ורק לימים היא סיפרה לי שתפרה אותה מעניבות של אביה שנפטר. אחרי מותו של אבי מצאתי בין חפציו שק מלא עניבות. בהשראתה של תמרה ביקשתי משלומי ענתבי, איש בעל ידי זהב ויכולת נדירה להגשים חלומות, להכין לי חצאית מהעניבות שעברו אלי בירושה.
בעלי מלאכה 12 תל אביב

3. האגרוף בקולנוע פאר

אם היו אומרים לי לפני כמה שנים שאני אהיה בן אדם שאוהב ספורט הייתי כנראה צוחקת בקול. אבל לפני כמה שנים, בזכות המאמנת שלי, שלי אבירם, למדתי לאהוב ספורט ואת התחושה להיות חזקה. כשפרצה המלחמה חיפשתי מקום לברוח אליו ולפרק בו את הפחדים. ככה גיליתי את הסטודיו לאגרוףboxing2fitnessאצל בן שר בקולנוע פאר. מאז האיגרוף הפך בשבילי למקור כוח, השראה וריפוי של ממש. נכנסתי לשם חסרת ביטחון – מה לי ולזה? ואני אומנם רחוקה מלהיות מקצועית אבל גיליתי איך כל אימון מסתיים בתחושת ריחוף. בסטודיו, שבו מאמן גם ישראל אוגלבו, גיליתי שאגרוף הוא עולם שלם, שרחוק מהדימוי של "לתת מכות". זה ספורט של תנועה, ריקוד וריכוז, שבמרכזם שליטה בגוף ובנפש. וחוץ מזה, זה הספורט עם הסטייל היפה ביותר: הבגדים, הנעליים והכפפות הם עולם שלם של אסתטיקה שמשפיעה גם על מעצבי אופנה ואמנים בכל העולם.
ישעיהו 1 תל אביב

4. בוטיק 5

עיצוב ישראלי יקר ליבי ואני מאמינה שהוא חלק חשוב בתרבות העירונית. לכן בוטיק 5 הוא מקום שאני אוהבת במיוחד: חנות שמציעה מבחר עכשווי של מעצבים ומעצבות מסצנת האופנה המקומית במקום קטן, מוקפד ואינטימי. עינת שרייבר, שהקימה את בוטיק חמש לפני יותר מ-15 שנה, בוחרת פריטים שיש להם גם פשטות וגם סטייל שמתאימים ליום יום בתל אביב. המסירות של עינת היא בעיניי אות כבוד לעובדה שיש למעצבים כאן כל כך הרבה מה להציע וחשוב לתמוך בהם, במיוחד בעולם של אופנה מהירה, רשתות מחו״ל ומותגי יוקרה בין-לאומיים.
לינקולן 5 תל אביב

5. המגדלור

אחת האהבות הגדולות בחיי היא ספרים. התמזל מזלי להוציא עד היום ארבעה ספרי תערוכות ומרגש אותי שאנשים עדיין רוצים להחזיק ספר, לדפדף בו ולקרוא. חנות ״המגדלור״ היא המקום לאנשים שאוהבים ספרים, ובעיניי היא יותר מחנות ספרים: היחס האישי של הצוות, ההמלצות המדויקות תמיד, והאפשרות להגיע לשם למפגשים ולסדנאות כתיבה, להשקות של ספרים ולאירועי תרבות אחרים. בעולם שהופך דיגיטלי ובנוף עירוני שהולך ומאבד את החנויות הקטנות שלו, המקום הזה הוא באמת מגדלור.
מקווה ישראל 18 תל אביב

6. אוניגירי-יה

יש לי ילד שרק בטעות לא נולד ביפן: הוא חובב אנימה ומנגה, סרטים וסדרות יפניות ובמיוחד חובב אוכל יפני. אוניגירי הוא אחד המאכלים הכי אהובים והכי יום-יומיים ביפן: כדורי אורז עטופים באצה. הם מוזכרים בכתבים מהמאה ה-11 ושימשו במקור את הסמוראים כארוחה ניידת בקרב. בהמשך הם הפכו לאוכל רחוב עממי שנמצא בכל פינה ביפן, בפורמטים אינסופיים של מילוי וטעם.בפלורנטין מצאנו את “אוניגירי־יה”: מקום קטן שהקימו יחד שרונה הישראלית ובעלה יושי שהגיע מטוקיו. החנות מציעה אוניגירי שמוכן במקום בידיים מיומנות, לצד סלטי אטריות, קופסאות בנטו וקארי יפני. העיצוב מינימליסטי עם קליגרפיות של יושי על הקירות והכול נטול גלוטן.זה מקום שכיף לעצור בו, לקחת אוניגירי לדרך או לשבת על ספסל ברחוב פלורנטין ולהרגיש לרגע קטן ביפן.
פלורנטין 36 תל אביב

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

אין לי מקום אחד ספציפי אלא תופעה שחשוב לסמן: למרות שמוסדות התרבות מחויבים לדרישות רשמיות של הנגשה, בפועל מקומות הישיבה המיועדים לנכים באולמות רבים ממוקמים בצדי האולם או בשורות הקדמיות בלבד, לעיתים קרובות בזוויות צפייה פחותות ובאופן שאינו משתלב בהרמוניה עם שאר הכיסאות. התחושה של בעלי המוגבלויות, ובצדק, היא שמדובר בפתרון מקומם המתעלם מחוויית המשתמש ותורם להרגשה שנכים הם עול על האולם ולא קהל שווה זכויות. אני חושבת שקיים צורך מהותי בגישה חדשה המשלבת חשיבה עיצובית ושיתוף הציבור ליצירת מרחב תרבותי שוויוני.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
כל מה שאבי בללי עושה, אבל במיוחד "מטבח אקוסטי" של נקמת הטרקטור.אני מעריצה את נקמת הטרקטור מאז גיל 15, כשהייתי בורחת מהבית במושב כדי להגיע בדרכים משונות להופעות שלהם. בכל פעם מחדש זו חוויה שנוגעת בי עמוק, מוזיקה שהולכת איתי גם הרבה אחרי שהאורות כבים. לאחרונה הייתי במופע ״מטבח אקוסטי״, שחוגג את האלבום האייקוני מ־1996.

המופע שילב כמיטב המסורת רביעיית מיתרים וביצוע של פרק מתוך “רכבות אחרות” של המלחין היהודי סטיב רייך. זו יצירה שנכתבה בסוף שנות ה־80, ומשלבת קולות רכבות, דיבור מוקלט ונגינת מיתרים. רייך כתב אותה מתוך זיכרון אישי: כילד שנוסע ברכבת בניו יורק במלחמת העולם השנייה, ותוך מחשבה על רכבות אחרות, אלו שהסיעו ילדים יהודים באירופה למחנות. היה קשה להקשיב לקטע הזה מבלי לחשוב על הסיטואציה שלנו, בטח כשבמהלך היצירה יש גם קטעים שנשמעים כסירנות. זה היה שילוב של כאב ויופי, של זיכרון ושל נוכחות עכשווית.

בללי הוא בעיניי יוצר שהמסירות שלו ליצירה היא חסרת תקדים. כבר מעל ל־30 שנה הוא מוכיח בכל הופעה מחדש עד כמה הוא מחויב לאמנות ולחדשנות. מהיצירות של נקמת הטרקטור ועד שיתוף הפעולה המרגש שלו ב"אנאפאזה" עם להקת בת שבע בניצוחו של אוהד נהרין, שחזר לאחרונה לסיבוב יפהפה. בשילוב שלו מנגן בלייב יחד עם התופים של דני מקוב אפשר להרגיש מקרוב איך נראה אומץ אמנותי.ב"מטבח אקוסטי" בללי מדגים את המחויבות שלו לאמנות: הוא אלתר דיג׳רידו – כלי הנשיפה האוסטרלי – מצינור ביוב שקנה בטמבוריה, וגילה שהוא מפיק צלילים דומים לכלי המקורי. הוא גם הגיע להופעה לאחר שנפצע בתאונה ולא ויתר בה על דבר.
נקמת הטרקטור בפייסבוק

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הסרט "מחר יום חדש" (C’è Ancora Domani),סרט איטלקי יפהפה שכבש את ליבי והכניס בו תקווה. זהו סרט הביכורים של פאולה קורטלזי כבמאית, שגם כתבה את התסריט וגם מגלמת את דליה, הדמות הראשית.העלילה מתרחשת ברומא של 1946, שנה קריטית בתולדות איטליה: עיר הרוסה ממלחמה, חברה שחיה בצילו של פשיזם מתפורר ולראשונה נשים מקבלות בה את זכות הבחירה. ברגע ההיסטורי הזה נפרש סיפורה של דליה, אישה שחיה בתוך מערכת פטריארכלית אלימה, מנסה להגן על ילדיה ולחלום על עתיד אחר. זהו סיפור אישי מאוד, שמצליח להיות גם קולקטיבי: מיקרוקוסמוס של מציאות שלמה.

הייחוד של הסרט הוא גם בשפה הקולנועית: לצד סצנות בשחור־לבן בסגנון ניאו־ריאליסטי נשמעת פתאום מוזיקה עכשווית כמו השיר של אאוטקאסט BOB – קיצור של Bombs Over Baghdad או "The Little Things" של Big Gigantic עם אנג’לה מק’קלסקי. הבחירה הנועזת הזו מזכירה שהמאבקים של דליה ושל נשים רבות לא שייכים לעבר ומתרחשים גם היום.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
ב-10 בספטמבר תהיה לי את הזכות להשתתף באירוע ההתרמה של חוג ידידי האגודה למלחמה בסרטן, המוקדש לגיוס תרומות לרכישת כובעי קרח. מדובר בטכנולוגיה מתקדמת המסייעת לצמצם את נשירת השיער במהלך טיפולי כימותרפיה ומאפשרת שמירה על עד 75% מהשיער.בערב אציג את ההרצאה שלי "סיפור מסמר שיער: שיער ואופנה", מסע היסטורי מרתק בעקבות שיער, אופנה ודמויות כמו מעצב השיער של מארי אנטואנט, הפאות של אנדי וורהול ושמלות השיער של אלכסנדר מקווין. לאחר שנה של שיתוף פעולה מוצלח שלי עם האופרה הישראלית, התגייסו גם באופרה להופיע עם שיר מיוחד לכבוד הערב הזה.
כל ההכנסות יוקדשו למטרה בעלת ערך אדיר וחשוב,קוד הטבה:כובעקרח מעניק הטבת 1+1.לפרטים נוספים על האירוע

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
התל אביבית שאני רוצה להרים לה היא מיה דבש, האוצרת הראשית של מוזיאון העיצוב חולון שפרשה לאחרונה מתפקידה אחרי 18 שנים, מתוכן 9 שנים בתפקיד האוצרת הראשית. את מיה פגשתי ב-2017 בעבודה על התערוכה הראשונה שלי במוזיאון, "ז׳ה טם רונית אלקבץ". מאז היא ליוותה אותי כאוצרת ראשית בשלוש תערוכות נוספות שאצרתי, ואני לא יכולה לדמיין את התערוכות האלה בלעדיה. המוזיאון שבר שיאים חדשים הודות למיה והיא השאירה אחריה מורשת מרגשת. אני מקווה שהיא תמשיך בעשייה שלה, אולי הפעם בתל אביב.

מה יהיה?
שאלה כל כך מורכבת, אבל אני חייבת לומר שבתור בן אדם שנאחז באפשרות לאופטימיות, הדרך שלי להאמין שיהיה טוב היא לחפש נקודות אור בתוך החושך. הרגשתי את זה במיוחד בעבודה על התערוכה האחרונה שלי, ״גיבורות: אופנה ותקווה במלחמת העולם השנייה״, ובמחקר סביבה שהפך לעבודת הדוקטורט שלי. בבסיס התערוכה עמד העיקרון שבתקופה האפלה ביותר בתולדות האנושות, נשים וגברים מצאו דרכים להתמודד עם מציאות בלתי אפשרית, לשמור על צלם אנוש ולהיאחז בתקווה. בעזרת דמיון, יצירתיות ותעצומות נפש, אופנה הפכה לכלי שמעורר תקווה ומשמר את הרוח האנושית גם בזמנים הקשים ביותר. אני מאמינה שלתרבות, לאמנות ולאופנה יש תפקיד עמוק וחשוב בחברה שלנו. הן מאפשרות לנו לעבד חוויות, למצוא משמעות ולהמשיך קדימה. בתקופה המורכבת שבה אנו חיים לאני בוחרת להתמקד בזה: להמשיך לטפח תקווה.

• העיר שלי
• עיצוב
• אופנה
• מוזיאון העיצוב חולון
• אבי בללי
• המגדלור
• אוניגירי
• אגרוף

אחרי שבוע סוער של פתיחות לוהטות עם מושיקו גמליאלי וענר בן רפאל פורמן, העניינים בסצנת המסעדות של תל אביב נרגעים לקראת חג השבועות, וכשאנחנו אומרים "נרגעים" אנחנו מתכוונים "נכנסים לטרפת של גבינות וירידים וספיישלים ברוח החג". בין החיבור החד-פעמי של רביבה וסיליה עם מאפיית שישי של בית ספר דנון, ובין יריד החקלאים הנפלא של מסעדת האחים, גם השבוע לא חסרים דברים חדשים וטעימים בעיר שיעשו לכם חג שמח.

>> שף ענר בן רפאל פורמן פותח מסעדת קז'ואל לכל המשפחה. כמעט
>> "סצנת המסעדות מנסה לחדש, לתת שואו. Bob הוא בדיוק ההפך"

מפגש פסגה | רביבה וסיליה X דנון

מאפיית שישי המעולה של בית הספר דנון מארחת השבוע את הקונדיטוריה של רביבה וסיליה, במפגש חד פעמי שכולו מחווה לאמנות האפייה העילית. מהתנורים יישלפו יותר מ-20 מאפים פריכים ומושלמים, חדשים ומהרפרטואר הקלאסי, למשל קרואסון טירמיסו ובריוש מקורמל עם נקטרינה צלויה וקרם מסקרפונה, פנקוטה דולסה עם קומפוט ועוגת גבינה ושוקולד לבן כהכנה לשבועות. במלוחים תמצאו בריוש מלוח עם בצל מקורמל, פרג ופרמזן, לובסטר רול עם סלט ביצים ובייגל אמריקאי עם סלמון מעושן, גבינת שמנת ועירית, כמתבקש מהטרנד. מהיכרותנו את הנפשות הפועלות, מומלץ בחום להגיע מוקדם לפני שיחסלו לכם הכול. 15-48 ש"ח.
התערוכה 3, שישי (23.5) מ-8:00

יין בשקיעה | קפה מגדלור

כאחד מהמקומות עם נוף ליםשאנחנו הכי אוהבות, כל הזדמנות לקפוץ לקפה מגדלור באה בטוב. הפעם על הפרק עוד אירוע בסדרת Sunset & Wine, שמביא את יינות "ארטיזנל", מותג הפרימיום החדש של יקב תבור. במהלך הערב יימזגו ארבעה יינות מהסדרה מאזורי גידול שונים, שנבדלים זה מזה בטעמים ובארומות אך מחוברים באהבה לאדמה ולעשייה (42 ש"ח לכוס). פיצות ומופע שקיעה של ירדן סקסופון ירימו, והבריזה בחינם.
רחבעם זאבי גנדי 1, חמישי (22.5) מ-16:00

שופינג ציוני | גן העיר

הם שומרים עלינו, עכשיו תורנו לתמוך בהם: חמ"ל חנוך דאום, פורום נשות המילואימניקים וגן העיר מאחדים כוחות בהפנינג "רואים אתכם", שכל הדוכנים בו שייכים למילואימניקים ולבני ובנות זוגם. ביריד צפויים להשתתף יותר מ-100 בעלים ובעלות עסקים שיציעו שוקולד ושמן זית, יינות ובירות בוטיק וגם עבודות עץ, בגדים, אקססוריז ועוד. מילואימניקים ומילואימניקיות חתומים גם על האווירה המרימה בהפנינג הופעות חיות, למשל הזמר והיוצר עידו מלכה ששירו "פסיכופט" כבש את הלב והמסך בריאליטי "הכוכב הבא". הכי מגיע להם שנבוא לתמוך.
אבן גבירול 71, חמישי (22.5), 20:00-15:00, שישי (23.5) 14:30-10:00

הבאנו ביכורים 1 | האחים

החצר היפה של מסעדת האחים מתמלאת באור ובירוק כהכנה לאירוע אביבי, שבו יתארחו חקלאים ויצרנים לקראת החג. בנבחרת המפוארת תמצאו הפעם את המותססים הנהדרים של פעמוני, גבינות בוטיק מעין כמונים, תערובות החליטה המוכחות של רוני ססלוב (בעצמנו בדקנו ונרגענו) ועוד ועוד, וגם מוצרים מהמכולת. תמיד נזכור לאחים את ההתגייסות בתחילת המלחמה, ולכן מגיע להם שנבוא בהמונינו.
אבן גבירול 26, שישי (30.5), 14:00-09:00

הבאנו ביכורים 2 | בית חנה ברודצקי

סלים מלאי כל טוב מוצרים שיצרנים ארטיזנליים וחקלאים גידלו וטיפחו בהרבה אהבה, עומדים במרכז יריד שבועות שיתקיים בבית חנה ברודצקי. גבינות בוטיק מתוצרת מחלבת Gvinage מחוות רום, פטריות מרפא בגידול מקומי, תמרים, בזיליקום ואספרגוס ממשק רוזנברג ועוד ועוד ימתינו לכם, וגם יינות מיקב פלטר באירוע האביב השנתי ופרחים, כלי קרמיקה וסבונים בעבודת יד, שכיף לתת ולקבל, ועל הדרך לתמוך בתעשייה הישראלית.
ברודצקי 17, שישי (30.5), 10:00-15:00

הבאנו פחמימות (וגם גבינות ויין) | עופר בן נתן X פר דרייר

מאז סגירת הבולנז'רי-פטיסרי של מסעדת פופ אנד פופ, אנחנו מוצאות את עצמנו מהרהרות בגעגוע במאפים של שף קונדיטור עופר בן נתן. לכבוד שבועות תפציע המאפייה הנודדת ליום אחד בפר דרייר – פוקאצ'ות עם גבינות וירקות, פרעצל שיפקה פרמזן, עוגה בחושה עם עשבי תיבול, עלי גפן ולאבנה, קישים, קרואסונים ממולאים סקסיים וכמובן עוגות גבינה ועוגת לילות ביירות חביבת הקהל. ליד המאפים (לא שהם זקוקים לתגבורת) תוכלו להזמין פלטות גבינות, קפה ויין ולדמיין שהחיים יפים, ולו לקצת.
בת עמי 7, יפו, שישי (30.5) מ-10:00

חלת הר סיני | פודיש

מסתבר שיהודי ספרד נהגו להכין לשבועות חלה מיוחדת וחגיגית בצורת הר סיני, שנועדה לקדש את המעמד החגיגי של מתן התורה. מדובר במעין לחם שטוח שמעליו הר של בצק חלה תפוח, שסימל את קדושת חג השבועות שבו קיבלנו את התורה. מיזם פודיש מבית מוזיאון אנו יחגוג את הלחם הקדוש עם סדנת חלות הר סיני בהנחיית לא אחר מאשר Challa prince הלוא הוא עידן חבסוב, שהפך את החלה למפורסמת בכל העולם (99 ש"ח למבוגר, 75 ש"ח לילד). מי שמאוד רוצה לטעום אבל מתעצל להכין, יוכל לקפוץ למכירה שתערך בשישי שלפני ערב החג (30.5, מ-7:00) בשוק האיכרים בנמל ולהצטייד בשלל חלות הר סיני כהלכתן.
קלאוזנר 15, רמת אביב, ראשון (25.5) מ-16:30, הרשמה באתר

• אוכלים שותים
• חדשות האוכל
• רביבה וסיליה
• מאיר דנון
• פר דרייר
• האחים
• גן העיר
• המגדלור