איך לא נתתם להם פסלון? 10 הפספוסים הכי גדולים של פרסי האמי

המסך

איך לא נתתם להם פסלון? 10 הפספוסים הכי גדולים של פרסי האמי

סמויה מעיני האקדמיה. "הסמויה". צילום: יח"צ HBO

בשעות הקטנות של הלילה עומד להתקיים טקס פרסי האמי ה-76 (שידור ב-yes), והאמת שאנחנו לא מי יודע מה נרגשים, כי אנחנו מבינים עד כמה טקסי פרסים לא מצליחים לקלוע. כלומר, אם הם הצליחו לפספס את "הסמויה", מה אומר לכם שהפעם הם יקלעו? אלו הפספוסים הכי גדולים בתולדות הטקס

מאתיונתן עמירן

15 בספטמבר 2024

• Facebook
• Twitter
• Email

הערב בין ראשון לשני (16.9), החל מ-3:00 יתקיים טקס פרסי האמי ה-76 (החל מ-03:00 בערוץyes TV DRAMAוב-Sting+), וכולנו כבר מתכוננים לריב אם בייבי ריינדיר זכה ביותר מדי או פחות מדי פרסים, אבל עד שנצפה הערב וניזכר כמה הפרסים האלו הם ערימת אינטרסים פנימיים ולא משקפים, אפשר להיזכר בפספוסי העבר הגדולים של פרסי האמי – השחקנים והסדרות שמעולם לא קבלו את הכבוד הראוי להם. סתם כדי שתיקחו את הכל בפרופורציות.

>> העיר שלנו: 7 המלצות רותחות על דברים שכדאי לעשות בתל אביב

סטיב קארל | "המשרד"

העיבוד vאמריקאי לסיטקום הבריטי בעל אותו שם נשאר רלוונטי הרבה אחרי ששודר פרק הסיום שלו, לפני יותר מעשור. אחת הסיבות לכך היא דמותו של מייקל סקוט, הבוס הנחמד-אך-מעצבן בגילומו של סטיב קארל. לקארל היתה משימה לא פשוטה – לגרום לקהל לאהוב את הבוס מהגיהנום – והוא הצליח בכך מעל ומעבר. למרות זאת, ולמרות שש מועמדויות לפרס השחקן הראשי בסדרת קומדיה, קארל תמיד חזר הביתה מטקס האמי בידיים ריקות. השנים בהן שודרה "המשרד" היו תור הזהב של הסיטקום האמריקאי המודרני, אז לקארל הייתה תחרות רצינית, אבל עדיין יכולתם לפרגן לו באיזה פסלון, או לפחות ספל קפה של "השחקן הטוב ביותר".

פילדלפיה זורחת

מאז 2005 ובמשך 16 עונות "פילדלפיה זורחת", הסיטקום האנרכי של גלן הוורטון, רוב מקלהני וצ'ארלי דיי, הצחיק, בידר ולפעמים אפילו ריגש אותנו. אבל בעיקר הצחיק. ובכל זאת, כמעט שני העשורים שהסיטקום משודר ללא קבלת אפילו מועמדות אחת לפרס אמי לסדרת הקומדיה הטובה ביותר. לא רק זה, הכותבים של הסדרה לא היו מועמדים על התסריטים המבריקים, אף אחד מצוות השחקנים הנהדר שמגלם את הדמויות המגעילות בצורה נהדרת לא קיבל מועמדות, הבמאים, המפיקים, נאדה. איכשהו, רק מתאמי הפעלולים של התכנית זכו למועמדויות. האבסורד הוא שאחת הסדרות הקומיות הטובות המאה העשרים זכתה להתעלמות מוחלטת מאקדמיית הטלוויזיה, וזה אפילו הוביל כבסיס לפרק בעונה התשיעית של התכנית ("The Gang Desperatly Tries to win an award"), אבל גם זה לא עזר. ל"פילדפליה חוזרת" יש לפחות עוד שתי עונות, לפי החוזה עליו חתמו היוצרים, וכולנו מקווים שזה מספיק זמן בשביל חברי האקדמיה לכבד את בעלי הפאב הנוראיים האלה בפרס.

ג'ייסון אלכסנדר | "סיינפלד"

מי הדמות הכי טובה ב"סיינפלד"? אני בטוח שרובכם עניתם אותה תשובה: ג'ורג' קוסטנזה. אותו לוזר מתוסכל הנוטה להתפרצויות זעם ומונולוגיים דרמטיים. אז מדוע ג'ייסון אלכסנדר, שגילם את ג'ורג' בצורה מופלאה במשך תשע עונות, לא זכה אף פעם באמי? ג'וליה לואיז דרייפוס קיבלה את שלה על איליין (ובהחלט הגיע לה), וגם מייקל ריצ'ארדס על קריימר וג'רי… טוב, אפילו הוא לא חושב שמגיע לו. אבל אלכסנדר? George is getting upset, ובצדק! הבעיה היא שג'ורג' התחרה בקטגוריית "שחקן המשנה", לרוב נגד ריצ'רדס, וקריימר הוא פשוט דמות בולטת יותר. בראייה לאחור, אנחנו מעריכים את הגאונות של אלכסנדר אף יותר, אבל אקדמיית הטלוויזיה בניינטיז הייתה יותר בקטע של כניסות דרמטיות לדירה ותספורות גבוהות, כנראה.

סמוך על סול

הספין אוף בכיכובו של בוב אודנקירק הוכיח את עצמו לא רק כיורש ראוי ל"שובר שורות", אלא אפילו כסדרה טובה יותר, כך יטענו רבים. גם אלה שלא שמים אותה מעל סיפורו של וולטר ווייט מסכימים שמדובר ביצירת מופת, אז למה לעזאזל היא לא זכתה באף אמי? וזה לא שלא היה להם הזדמנות לזכות – "סמוך על סול" הייתה מועמדת ל-53 פרסי אמי, מה שהעניק לה את הכבוד המפוקפק להיות הסדרה הכי מועמדת ללא זכיות. צוות השחקנים המצויין בעיקר ראוי לפרסים, אך אודנקירק, סיהורן, בנקס ושאר החברים נשארו ללא פסלון. אולי באקדמיה יש איזה צ'אק מק'גיל שנוטר להם טינה.

ג'יין קרקובסקי | "רוק 30"

במשך שבע עונות "רוק 30" של טינה פיי שלטה באקדמיה לטלוויזיה, ואספה אמי אחר אמי. אך כל הזמן הזה האקדמיה בחרה להתעלם מכוכבת אחת, וזו כוכבת שלא אוהבת שמתעלמים ממנה. ג'נה מרוני, בגילומה של ג'יין קרקובסקי, היא דמות אייקונית: כוכבת טלוויזיה מטורפת, שתלטנית, קנאית הנוטה להתקפים פסיכוטיים ושירה אקראית. קרקובסקי גילמה באופן מדהים את הדמות הזאת ונעה בין מצבי הרוח השונים שלה בזמן שזרקה לאוויר את אותם שורות שנונות שהפכו את התכנית למה שהיא. ג'נה מרוני אולי לא מוכשרת או נורמלית מספיק בשביל לזכות בפרס – אבל לקרקובסקי בהחלט הגיע.

קימי שמידט

ואם כבר מדברים על קרקובסקי, היא עברה בקלות מ"רוק 30" לסדרה הבאה של טינה פיי, "קימי שמידט", ועשתה את הטרנספורמציה מג'נה השחקנית הכושלת לז'קלין המיליונרית המדוכאת, אבל איפה פרסי האמי של "קימי שמידט"? לא פלא שהיא מדוכאת. שש עונות בנטפליקס, עם יחס הבדיחות לדקה הכי טוב בטלוויזיה לא מספיק טוב בשבילכם? סדרה מלאה בדמויות משוגעות, כוכבים אורחים, שמצליחה להיות אופטימית בזמן שהיא קורעת מצחוק? "קימי שמידט" היא אולי סדרה על להתגבר על מכשולים בחיים, אבל היא לא הצליחה להתגבר על המכשול של "השדה התחרותי לסדרה הקומדיה הטובה ביותר" בטקס האמי. שם מסובך, אנחנו יודעים. גם "אנברייקבל קימי שמידט".

נטשה ליון | "פוקר פייס"

הסדרה הבלשית הקומית מבית ריאן ג'ונסון, אולי התחילה רק בשנה שעברה ושידרה רק עונה אחת. אבל כוכבת הסדרה, נטשה ליון, הספיקה כבר להפסיד בטקס אמי אחד, ואנחנו רוצים למחות על כך. תפקידה של ליון בתור צ'ארלי קייל, הבלשית הנודדת בעלת הקול הצרוד וחכמת הרחוב, כבר ראוייה להערכה. הקסם האישי של ליון סוחב את הסדרה הזאת, ומצליח לשבות את הצופים, וזה שהיא למעשה הדמות הראשית היחידה בסדרה, שכל פרק בה מלא בשחקנים אורחים חדשים – זה גם ראוי לציון! אז תנו לליון אמי בעונה הבאה (ותנו לנו גם את העונה הבאה, כבר) אחרת זה יהיה, במילותיה של צ'ארלי- "בולשיט!"

יו לורי | "האוס"

לפעמים ההופעה הטובה ביותר לא באה מהסדרה הטובה ביותר. "האוס", דרמת הבית חולים האהובה, כנראה שלא ראויה להיות ברשימת סדרות הדרמות הטובות ביותר לצד ענקיות כמו "הסופרנוס". אבל יו לורי, שגילם את הרופא המעצבן אך מוכשר במשך שמונה עונות, יותר מראוי לפרס. הוא הצליח להפוך את הדמות המציקה הזאת לאהובה על ידי הקהל, וגם החזיק את הסדרה הזאת די בעצמו (מי באמת זוכר עוד דמויות מ"האוס"? לא נו, אתם רק זוכרים מספר). וגם – ידעתם שהוא בעצם בריטי? ברור שידעתם, כולם יודעים, אבל המבטא האמריקאי המפואר הזה עדיין ראוי להערכה, ואולי איזה פרס.

מייקל סי הול | "דקסטר"

בדומה ל"האוס", דקסטר לא הייתה סדרת הדרמה הטובה ביותר באף שנה שהיא הייתה מועמדת, אבל כוכב הסדרה עדיין ראוי לציון לשבח. הול הצליח להפיח חיים לדמות רוצח שהייתה יכולה להיות מאוד קלישאתית, ושיחק על הקו הדק הזה בין פסיכופת אכזרי לעובד משרד אוקוורד בצורה יפהפייה. בין המונולוגים הפנימיים שלו למבטים חסרי הנשמה, הול היה צריך לקחת הביתה פסלון. מקווה שהוא לא לקח ההפסדים קשה מדי, כי אנחנו לא רוצים לחשוב איך דקסטר היה מגיב לזה. וגם לא רוצים לראות את סדרת ההמשך, אל תנסו אפילו.

הסמויה

אה כן, הסדרה שכל החברים שלכם אמרו לכם לראות, או שראיתם בעצמכם ואמרתם לכול החברים שלכם לראות. למרות שמקומה מובטח בעשרות רשימות של סדרות הטלוויזיה הטובות בכל הזמנים, "הסמויה" לא זכתה ב"אמי" לסדרת הדרמה הטובה ביותר בכל שש השנים ששודרה. "הסופרנוס" היוותה תחרות רצינית, לפחות בעונות הראשונות, אבל זה עדיין מפתיע שסדרה כזאת אהובה לא זכתה בפרס הגדול הזה. זה ממש כמעט כאילו כל הפרסים ההוליוודים האלה חסרי משמעות.

אד אוניל | "נשואים פלוס"

כמו האקדמיה לקולנוע המעניקה את פרס האוסקר, האקדמיה לטלוויזיה יכולה להיות מעט סנובית. הם בדרך כלל יעניקו פרסים לתכניות שזוכות לשבחים מהמבקרים, לאו דווקא אהובות על ידי הקהל. ועדיין הופעותו המדהימה של אד אוניל בתור אל באנדי ב"נשואים פלוס" הייתה צריך לפחות להעניק לו מועמדות לשחקן הקומי הטוב ביותר. כנראה שהיה שם יותר בדיחות שירותים וידיים במכנסיים בשביל שהאקדמיה באמת תכבד את התכנית, אבל נו… זה יותר טוב מהתפקיד שלו ב"משפחה מודרנית" והוא זכה לשלוש מועמדויות על זה. צבועים.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

• המסך
• פרסי האמי
• טלוויזיה
• הסמויה

בשעות הקטנות של הלילה עומד להתקיים טקס פרסי האמי ה-76 (שידור ב-yes), והאמת שאנחנו לא מי יודע מה נרגשים, כי אנחנו...

זוהי רק ההתחלה: 9 סדרות מופת שפישלו את העונה הראשונה שלהן

המסך

זוהי רק ההתחלה: 9 סדרות מופת שפישלו את העונה הראשונה שלהן

מאסטרפיס שמתחיל בזחילה מייגעת. "הסמויה" (צילום: יחסי ציבור/HBO)

לא כולם יכולים להתחיל מהכי חזק שלהם: סדרות רבות לוקחות קצת זמן כדי להתחמם, ולפעמים שווה להחזיק מעמד בהתחלה, כי ההמשך כל כך טוב. הציידת שהתחילה ילדותית, הקומיקאי שלא מצא את הכימיה והמשרדים שלא ידעו מה לעשות עם עצמם - אלו ההתחלות ששווה לכם לשרוד

מאתמתן שרוןועמית קלינג

7 באפריל 2023

• Facebook
• Twitter
• Email

המשרד (האמריקאי)

אם אי פעם תרצו להעביר הרצאה על ההבדל בין התרבות האמריקאית לתרבות האנגלית, כל מה שאתם צריכים לעשות זה להראות פרק אחד מהעונה הראשונה של המשרד, ופרק אחד מהעונות הבאות. המשרד האמרקאית היא סיפור מעניין, כי למרות שגרסתו המקורית של ריקי ג'ארווייס היתה מבריקה, היא לא היתה מבריקה-אמריקה. היא החלט כשחזור אחד לאחד של הגרסה הבריטית (בהתאם לחוקים של ריקי), ובמהלך העונה נאבקה למצוא את הקול שלה – ובהתאם, עמדה בסכנת ביטול – אבל עם 6 פרקים בלבד, העניינים מתחיילים לרוץ מיד עם העונה השניה וטקס "הדאנדיז". עד הפרק העשירי של העונה, הם הפכו ללהיט הכי גדול באמריקה, ומצאו את מה שגורם למשרד האמרקיאית להיות יותר טובה מהמקורית (שקט, אנגלופילים!) – וזה את הלב שלה, ובעיקר, של מייקל סקוט.

האמריקאים

זה לא שהעונה הראשונה של "האמריקאים" לא טובה, כמו שהיא פשוט מרגישה כמו עונה ראשונה של סדרה אחרת לגמרי. בפרקים הראשונים שלה "האמריקאים" היא מותחן ריגול תקופתי סטנדרטי למדי, עם קונספט טוב, הרבה סצינות אקשן ומניין גופות שהופך את הפרופיל הנמוך עליו מצליחים לשמור שני הגיבורים – פיליפ ואליזבת ג'נינגס, או בעצם מישה ונדז'דה, שני סוכני קג"ב בכירים שחיים בארה"ב תחת זהויות בדויות של אזרחים אמריקאים מן המניין – למעט בלתי סביר. הדיאלוגים טיפה מסורבלים, הצילום מיושן ולא לגמרי ברור למי אנחנו אמורים להרגיש סימפטיה – לגיבורים או לשכן החביב שלהם, סטאן (סוכן FBI שאין לו מושג מה קורה מתחת לאף שלו). מי היה מאמין, בעונה הזאת, שתוך עונה-שנתיים "האמריקאים" תמצא את הלב המדמם שלה דווקא הרחק מכל הריגול הזה? הדרמה האמיתית מתגלה במערכת היחסים בין השניים, בני זוג שהזוגיות נכפתה עליהם על ידי הקג"ב – אבל בהדרגה מגלים שאחרי כמעט 20 שנה של חיים משותפים, קורה ביניהם גם משהו אמיתי, אולי הדבר האמיתי היחיד בכל הסדרה המופרעת, עתירת התככים והשקרים (והפאות!) הזאת.

מחלקת גנים ונוף

בדומה לאחותה הגדולה "המשרד", גם מחלקת גנים ונוף סבלה ממחלת עונה ראשונה רעה. אבל אם במשרד עוד היה את קווי המתאר של אנגליה, במחלקת גנים ונוף היה בלגאן – לזלי נואופ הרגישה דמות כמעט טראגית. אדם אופטימי שעובד במשרה ממשלתית זוטרה, עם חבורת אסהולים, מושא רומנטי משעמם כמו קיר (זוכרים את מארק ברנדאנוויץ'? גם אנחנו לא) וליטרלי רק שחקן אחד אנונימי שהצליח להצחיק (מאוחר יותר נכיר אותו בתור כוכב הקולנוע כריס פראט). אבל שביתת התסריטאים באה להם בטוב, וקטעה את העונה אחרי 6 פרקים בלבד (לעומת 22 ברוב האחרות). מההפסקה הם חזרו עם כוחות מחודשים, המון אופטימיות, תפקיד גדול יותר לפראט, מינוס ברנדאנוויץ' ועם קצב בדיחות שונה. ופתאום הדמות הטראגית הזו הפכה לאהובה ועטופת חברים, ופאוני הפכה למקום טוב יותר.

סיינפלד

NBC הייתה כל כך לא בטוחה בכך שכדאי לתת ל"סיינפלד" עונה שהם הזמינו מיוצריה, ג'רי סיינפלד ולארי דיוויד, רק ארבעה פרקים – בנוסף לפיילוט שלה, שמעניין כיום רק בתור פריט היסטורי (לקרמר קוראים קסלר! אין איליין! לכל העסק קוראים The Seinfeld Chronicles!). המצב משתפר בארבעת הפרקים הבאים – אבל לא בהרבה. הדינמיקה האגדית בין ארבעת הגיבורים עוד לא שם, וגם היכולת של סיינפלד ודיוויד לכתוב עלילות מקבילות שמתנגשות אחת בשניה ברגע הכי פחות צפוי עוד לא התחדדה. זו התחלה כל כך מגומגמת שקשה לדמיין שכבר בעונה 2 מגיעים פרקים קלאסיים כמו "העסקה" (ג'רי ואיליין מחליטים להמשיך לשכב תוך כדי שהם נשארים ידידים) או "המסעדה הסינית", והסיטקום האיקוני ביותר של 30 השנים האחרונות עולה לדהור על המסילה במשך שמונה עונות נוספות.

פילדלפיה זורחת

תראו, עצם קיומם של המופרעים מפילדלפיה על המסך הוא נס בזכות עצמו, אבל חייבים להודות שהעונה הראשונה מרגישה נסיונית, אפילו חובבנית, ביחס למה שעומד לבוא. המון מה-DNA של הסדרה נולד שם (ולמעשה, עוד בסרט הקצר שיצרו כפיילוט), והדינמיקה בין שלושת היוצרים-כוכבים היתה מעניינת – אבל את כל החדות, הכמיה עם די, המורכבות של הגועל והאנושיות הדוחה של ההמשך הם הצליחו לחדד רק עם הגעתו של דני דה ויטו בעונה השניה. יש כמה פרקים לא רעים גם בראשונה, שלא תבינו לא נכון – אבל הם עדיין לא חוצבים בפוטנציאל הענק של הסדרה הזו כפי ש-14 העונות הבאות יעשו עד תום.

הסמויה

בצפיה מחודשת ב"סמויה" זה מדהים כמה העונה הראשונה מהנה, סוחפת ומעניינת כבר מהרגע הראשון. אבל זה בצפייה השניה, והצפייה הראשונה הפילה לא מעט צופים שניסו להיכנס לאחת מסדרות הדרמה הגדולות של כל הזמנים. הפרקים הראשונים של הסדרה מציגים בפנינו מנעד רחב של דמויות פועלות בשני צידי החוק – יחידה מיוחדת של משטרת בולטימור מצד אחד, ארגון הפשע של דאנג'לו ברקסדייל מצד שני, והשכונות שביניהם – אבל לוקח כל כך הרבה זמן לשני הצדדים האלו להגיע לעימות משמעותי, שהבעירה האיטית של הפרקים הראשונים לא באמת מתגמלת אלא אם כן אתם כבר יודעים כמה מתגמל זה הולך להיות. ואז בפרק השמיני הבלשית קימה חוטפת כדור ופתאום "הסמויה" הופכת להיות לא רק לטלוויזיה חשובה ורצינית אלא גם לטלוויזיה סוחפת, וכל מי ששרד עד לשם מתאהב מיד. אבל בשביל זה צריך סבלנות באורך שמונה שעות בדיוק.

באפי

אם נהיה כנים לרגע, הגעתה של סדרת המופת הזו לשירות הסטרימינג של דיסני+ היתה הסיבה שבכלל חשבנו על הרשימה הזו. זה פשוט כל כך קשה לשכנע אנשים לעבור את העונה הראשונה, וכל כך שווה לשרוד אותה, עד שהיא כמעט והפכה לסמל עבור הסיטואציה המוזרה הזו. ובכל זאת, שמעו אותנו רגע – העונה הראשונה מרגישה מצועצעת (כי היה לה תקציב של צעצועים), ילדותית (כי היא עוסקת בבני נוער) ושטחית (לא מעט בגלל פורמט "מפלצת השבוע") – אבל כל הדברים הנ"ל מתגמדים אל מול פיוטיות, הבגרות והעומק שעומדים לבוא. חוץ מזה, בעונה השניה מצטרף אלינו ספייק, ואנחנו מקבלים את אחת הדמויות המגניבות (והמורכבות) שהכרנו על המסך. וחרא על דמדומים שהרסה ערפדים אחרי שבאפי הפכה אותם למגניבים שוב.

מד מן

העונה הראשונה של "מד מן" אולי זכתה לביקורות טובות כבר מהפרקים הראשונים שלה, אבל בדיעבד, מעבר לעיצוב הפנטסטי – אין לה כל כך הרבה מה להציע. היא איטית אפילו בהשוואה לסדרה כולה, העיסוק שלה ברגעים היסטוריים הוא שטחי למדי ובעיקר, שני מהלכים עלילתיים מרכזיים שלה פחות או יותר נזרקים הצידה למשך מרבית העונות הבאות: הטוויסט הגדול של הפרקים הראשונים (דון דרפר הוא בעצם דיק וויטמן, שגנב זהות של קצין הרוג במלחמת קוריאה) הופך לסוג של משקולת על הרגליים של הסדרה בעונות הבאות, כשרוב הזמן מתעלמים ממנו לחלוטין, רק מדי פעם מפילים עלינו איזה פלאשבק מיותר לחלוטין; הטוויסט הגדול של הפרק האחרון (פגי בהריון מבלי לדעת) הוא משהו שממהרים לטאטא מתחת לשטיח בעונה השניה ולהמשיך בעוז למחוזות מעניינים יותר. יש לסדרה גם כמה רצפים מאתגרים גם בעונות הבאות – בעונה השלישית בפרט יש כמה פרקים מייגעים במיוחד – ובכלל, היא הופכת להיות הרבה יותר כיפית, סוחפת ואפילו מצחיקה ברגע שהיא קופצת קדימה לשנות ה-60.

משפחת סימפסון

רבים מדברים על איך הסימפסונים התדרדרו לאורך העונות, אבל הרבה שוכחים עד כמה הפרקים הראשונים של הסדרה קשים לצפייה. מעבר לאנימציה הנוזלית (בחיינו, רק תראו את כמות הפרצופים המוזרים שהם עושים) וההומור שעוד לא ממש הוברג שם עד הסוף, יש דברים מאוד מוזרים עלילתית, וזה ברור שמאט גרונינג עוד לא ידע איך לנצל את דמויות הארכיטיפים שבנה. הומר היה סתם עוד אבא מרוט מעצבים, מארג' היתה אם מרירה והדבר היחיד שהחזיק את הסדרה היתה הילד ה"מגניב" בארט. זה אולי עבד עבור 1987, אבל בניגוד לשאר לא מחזיק מים להמשך. חוץ מזה, הפרק שבו בארט נחטף בצרפת ריאליסטי להחריד ועדיין עושה לנו סיוטים. מזל שבעונה השניה הפרקים מתחילים להתפרע, אחרת לא היו לנו 33 עונות נוספות.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

• המסך
• סדרות
• באפי ציידת הערפדים
• הסמויה

לא כולם יכולים להתחיל מהכי חזק שלהם: סדרות רבות לוקחות קצת זמן כדי להתחמם, ולפעמים שווה להחזיק מעמד בהתחלה, כי ההמשך...

"העיר הזאת שלנו": מה המשמעות של לנהל מלחמה נגד אזרחים?

המסך

"העיר הזאת שלנו": מה המשמעות של לנהל מלחמה נגד אזרחים?

שוטר טוב, שוטר רע. "העיר הזאת שלנו". צילום: יח"צ

מעצרי שווא, שתילת ראיות, גניבת כסף מעצורים, סחר בסמים - השוטרים בבולטימור היו עסוקים, ולא בהכרח במה שהם אמורים לעשות. דיוויד סיימון חוזר אל השחיתות הממסדית שהציג לפני שני עשורים ב"הסמויה" עם המיני סדרה "העיר הזאת שלנו", והבנים בכחול חוששים, ובצדק

מאתיעל שוב

27 באפריל 2022

• Facebook
• Twitter
• Email

הביקורת פורסמה במקור באתר"הספוילר",אתר טלוויזיה, קולנוע, מסכים וכיף לעיניים. תראו תראו

דיוויד סיימון הוא האיש שיצר את "הסמויה", הסדרה הטובה בתולדות הטלוויזיה. אז כשסיימון חוזר לעסוק במשטרת בולטימור הציפיות מרקיעות שחקים. לכן נתחיל בתיאום ציפיות. "העיר הזאת שלנו" היא מיני סדרה מסוגת הדוקו-דרמה שסיימון יצר יחד עם ג'ורג' פלקנוס, שותפו לכתיבת "טרמה", "הצמד" וגם "הסמויה". היא מבוססת על ספר עיון מאת העיתונאי ג'סטין פנטון, הבוחן שרשרת של אירועים שהתרחשו בשנים האחרונות בבולטימור, אחת הערים האלימות ביותר בארה"ב. והנה עוד שם: ששת פרקי הסדרה בוימו על ידי רינלדו מרקוס גרין, הבמאי של "משפחה מנצחת".

הפעם הפושעים הם השוטרים עצמם, והסדרה מתארת את פשעיהם – מעצרי שווא, שתילת ראיות, גניבת כסף מעצורים, סחר בסמים – ואת חקירת האף.בי.איי שהביאה למאסרם ב-2017. במקביל מתנהלת חקירה נוספת על ידי עורכת דין (וונמי מוסאקו מ"לוקי") שמונתה על ידי אגף זכויות האזרח במשרד המשפטים האמריקאי לבחון את תפקוד משטרת בולטימור, בעקבות רציחתו של הצעיר השחור פרדי גריי על ידי השוטרים שעצרו אותו. המקרה של גריי, והמחאה העירונית הרחבה שעורר ב-2015, משמש רק כרקע לחקירה, שמתמקדת בשוטרים אלימים אחרים ובשאלה מדוע הם עדיין מסתובבים ברחובות למרות כל התלונות שהוגשו נגדם. החקירה נועדה לקבוע האם העיריה צריכה לשלם פיצויים לתושבים שנעצרו סתם, רק שמעליה מרחפת האופציה שדונלד טראמפ ייבחר לנשיאות וימנה תובע כללי שיבטל את עצם הרעיון (והוא אכן ניסה לבטל אותו – תוכלו לקרוא על כך בוויקיפדיה).

בין שתי החקירות, שחושפות כשלים סיסטמתיים בתפקוד המשטרה והעיריה, אין קשר עלילתי, והסדרה דורשת ריכוז גבוה כדי לראות איך הכל מתחבר. החלטה מבנית מהותית נוספת היא לספר את הסיפור באופן לא כרונולוגי. הסדרה מקפצת קדימה ואחורה על פני כעשר שנים באופן שנוגד התפתחות דרמטית. ומשום שדמויות החוקרים כמעט אינן מפותחות מעבר לתפקיד שהם ממלאים בחקירה (השוטרים הפושעים יותר מעניינים), אין כאן אף דמות שיכולה לשמש כמוקד הזדהות.

>>יש לנו ריקאפ חדש על הרוצח הסדרתי שרוצה להיות שחקן

סיימון אינו נוהג להקל על הצופים, וכל יצירותיו הטלוויזיוניות אינן ממהרות ללכוד אותנו (ל"הסמויה" התחברתי רק לקראת סוף הפרק השלישי), אלא שהפעם היצירה מתגבשת מבחינה דרמטית רגע לפני שהיא מסתיימת. עם זאת, אני חייבת לסייג ולהוסיף שצפיתי בסדרה ללא תרגום, מה שהקשה על קליטת חלק מהמונחים המהותיים להבנתה, כמו Consent decree, שמתייחס להסדר פיצויים ללא הודאה באשמה.

למרות מה שכתבתי עד כה, זאת הולכת להיות המלצה חמה, כי כל סצנה בפני עצמה – בעיקר אלה המשחזרות את פשעי השוטרים ואת הנזק שהם גרמו לקורבנותיהם המזדמנים – כתובה, מבוימת ומשוחקת לעילא על ידי כל השחקנים, ויש המונים. ג'ון ברנת'ל הבלתי נלאה מרביץ הופעה אגרסיבית וכריזמטית בתפקיד וויין ג'נקינס, השוטר המהולל שעמד בראש יחידה עילית שתפקידה לאתר ולאסוף כלי נשק לא חוקיים. הוא פותח את הסדרה עם נאום מעורר השראה על האופן שבו יש לבצע את המלאכה תוך כדי כבוד לאזרחים ולחוק. רק שבשטח הוא אינו מבצע שום דבר ממה שהוא אומר שם. השוטרים תחת פיקודו נהנים לשדוד יחד איתו סוחרי סמים שהם פולשים לבתיהם או אנשים (שחורים) שהם עוצרים ככה סתם ברחוב. אבל אפילו בסולם הערכי הפגום שלהם ג'נקינס הגזים ואין להם שום בעיה ל"הלשין" עליו ברגע שהם נתפסים ונחקרים.

ג'וש צ'רלס – העורך דין הטוב וויל גארדנר מ"האישה הטובה" – מפתיע בתפקיד השוטר הבריון דניאל הרסל, שנהנה לרסק עצמות של עוברים ושבים. אף אחד לא עוצר אותו, כי במשטרה טוענים שהוא לפחות מבצע את העבודה, בניגוד לשוטרים אחרים שנמנעים מעימותים, בייחוד מאז שאזרחים עם סמרטפונים החלו לצלם אותם ברחוב. דמות בולטת נוספת, שחלקה בדרמה מתברר רק בפרק האחרון, היא של בלש מסור במחלק רצח בשם שון סייטר, המגולם על ידי ג'יימי הקטור (ברון הפשע מרלו סטנפילד מ"הסמויה"). דרך עיניו אנחנו עדים לסצנה בבית משפט, שבה רוב האזרחים שזומנו לשמש כמושבעים משוחררים לביתם אחרי שהם מצהירים שאינם מאמינים לשוטרים ומפרטים את חוויותיהם האישיות במפגשים עם שוטרי בולטימור.

פנים מוכרות נוספות מ"הסמויה" הוא דילייני וויליאמס, שקודם מתפקיד בלש עצלן במחלק רצח שם, לתפקיד מפכ"ל המשטרה כאן. המפכ"ל החדש קווין דיוויס מוצג כאדם שדווקא משתדל לתקן את מה שקלקלו כל קודמיו, אבל גם מודע לכך שסיכוייו קלושים. את המסר העיקרי של הסדרה מסכם טריט וויליאמס, בתפקיד אורח כבלש משטרה לשעבר, המסביר ש"הכל השתנה כשהם המציאו את הביטוי 'המלחמה בסמים'. איזה דבר אידיוטי להגיד. מה המשמעות של לנהל מלחמה נגד אזרחים? בהגדרה זה מפריד אותנו לשני מחנות מנוגדים. עם מלחמה מגיעה מיליטריזציה של המשטרה. יחידות ימ"מ. חוליות טקטיות. עצור וחפש. ריסוק טוטאלי של התיקון הרביעי לחוקה (המגן מפני חיפוש, פריצה או תפיסה שרירותיים על ידי השלטון). זה כאילו שאנחנו נלחמים בטרוריסטים בארצות זרות".

ריבוי הדמויות פוגם בגיבוש הדרמטי של "העיר הזאת שלנו", אבל הוא גם חלק מהאמירה שלה, בניסיונה לתת פנים לקורבנות המזדמנים (אנשים שאיבדו את עבודתם ואף את חייהם אחרי שנעצרו סתם ונמנעה מהם הזכות להגיש תלונה), ולהמוני האנשים המעורבים בקלקול המערכתי המתמשך. לכן דווקא אחרי שהבנתי איך הכל מתחבר, אני מתכוונת לשוב ולצפות ב"העיר הזאת שלנו".

"העיר הזאת שלנו" (We own this city) , ב-yes, HOT וסלקום TV

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

• המסך
• ביקורת טלוויזיה
• דיוויד סיימון
• הסמויה
• HBO
• שוטרים
• אפרו-אמריקאים

מעצרי שווא, שתילת ראיות, גניבת כסף מעצורים, סחר בסמים - השוטרים בבולטימור היו עסוקים, ולא בהכרח במה שהם אמורים לעשות. דיוויד...

מה רואים הלילה: סקורסזה של המסך הקטן חוזר לבולטימור

מה רואים הלילה

מה רואים הלילה: סקורסזה של המסך הקטן חוזר לבולטימור

אל תירו! "העיר הזאת שלנו". צילום: Paul Schiraldi/HBO

כל פעם שדיוויד סיימון רוקח יצירה חדשה אנחנו מתמוגגים מאושר ומכינים את עצמנו לדרמה איטית ומבריקה שמגלה לנו עומקים שלא הכרנו בעולמות שלא חשבנו עליהם, אבל כשהוא חוזר עם מיני-סדרה על משטרת בולטימור, הזכרונות של עומאר כבר מעקצץ לנו בקצה של הלב

מאתמערכת טיים אאוט

26 באפריל 2022

• Facebook
• Twitter
• Email

להגיד שהסמויה היא סדרת הטלוויזיה הטובה בהיסטוריה כבר הפך לקלישאה. אבל לעיתים נדירות קלישאות, מה לעשות, גם נכונות. סדרת המופת של דיוויד סיימון היתה הגרסה הכי טובה, מעמיקה וחכמה על ז'אנר השוטרים וגנבים, והצליחה להזרים דם חדש לתוך הסוגה שנשחקה עוד בניינטיז. ועכשיו הוא חוזר עם מיני סדרה חדשה לתוך אותו עולם בו פעם בעבר, וכמו בכל פעם שסקרוסזה עושה סרט גנגסטרים, כך התרגשות עולה בכל פעם שסיימון יוצר סדרה על השחיתות בבולטימור.

>>אתמול אמרנו לכם לראות את "בארי"

"העיר הזאת שלנו" (We Own This City), שעלתה השבוע ב-HBO (ומהיום גם ב-VOD של yes, HOT וסלקום TV) מבוססת על סדרה של אירועים אמיתיים שהתרחשו לפני לא יותר מדי שנים (בין היתר מתייחסים להפגנות ה-BLM מ-2015), בהם היו מעורבים מספר שוטרים משוחתים, וניסיונות האף.בי.אי להביא את אותם שוטרים לעונשם. כן, זה אמנם תיאור של כמעט כל סרט משטרה, אבל בידיו המבריקות של סיימון, לצד שותפו הקבוע ליצירה ג'ורג' פלקנוס ובימאי "משפחה מנצחת" רינלדו מרקוס גרין, אפשר להיות בטוחים שהתוצאה תהיה סקירה רוחבית מהממת על שחיתות משטרתית בעידן בו כל ילד שמחזיק מצלמה מפחיד את השוטר הכי קשוח.

>>אה, ראיתם "בארי"? אז בואו לקרוא את הריקאפ שלנו על הפרק הראשון

והסדרה, כאמור, מבוססת על אירועים אמיתיים, כפי שדווחו בספר עיון בעל שם זהה מאת כותב הבולטימור סאן, ג'סטין פנטון. צופי הסמויה הותיקים בטח זוכרים מה דעתו של סיימון על עיתונות מקומית, משטרה, סוחרי סמים והעיר בולטימור עצמה – ואם אתם כמונו, ברור לנו שהמילים האלו הם טריגר עבורכם. מעבר לכך, כהרגלו של סיימון, חלק משחקני הסמויה משתתפים גם כאן, ולא נהרוס לכם את החוויה של להיזכר שהשחקן הזה מוכר לכם, ללכת ל-IMBD ולגלות את מי הוא גילם בסדרה ההיא. ששת פרקי הסדרה יצאו במהלך השבועות הבאים, אבל עם משקל הסדרות של סיימון, אולי זה טוב שיהיה לנו שבוע לעכל.

"העיר הזאת שלנו" (We Own This City), ב-VOD של yes, HOT וסלקום TV

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

• מה רואים הלילה
• HBO
• הסמויה
• דיוויד סיימון
• המלצות צפייה

כל פעם שדיוויד סיימון רוקח יצירה חדשה אנחנו מתמוגגים מאושר ומכינים את עצמנו לדרמה איטית ומבריקה שמגלה לנו עומקים שלא הכרנו...

הסדרות הכי טובות ב-20 השנים האחרונות

המסך

הסדרות הכי טובות ב-20 השנים האחרונות

האנה הורבאת', ג'ון סנואו, וולטר ווייט

מאתאמנון הררי

19 ביולי 2017

• Facebook
• Twitter
• Email

השבוע לפני 20 שנה שודרה לראשונה "אוז", מבשרת תור הזהב של סדרות האיכות בטלוויזיה. יצירת המופת של HBO הייתה הסנונית לעוד שורה של סדרות ענק מבית הרשת. לרגל יום ההולדת של "אוז", ולקראת חזרתה הלילה של ספינת הדגל הנוכחית של HBO –"משחקי הכס"– בחרנו את הסדרות האמריקאיות הכי גדולות ב-20 השנים שחלפו מאז.

20.איש משפחה (1999-)

הסיטקום המצויר השערורייתי של סת' מקפרלן הביא למסך את פיטר גריפין – אב, בעל ואיש המעמד הבינוני, טיפש במיוחד, עם מנגנון קבלת החלטות חולני ביותר, שמוביל את משפחתו לסיטואציות אירוניות ומזעזעות. מקרפלן למד מהסימפסונס ומסאות'פארק שהשימוש במדיום המצויר יאפשר לו להגיד ולעשות דברים שאף אחד באמריקה לא היה מרשה לו לעשות אחרת, לרבות השוואת הנשיא בוש להיטלר, לעג לילדים עם תסמונת דאון, וגם פיגועי טרור.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

• המסך
• שובר שורות
• משחקי הכס
• סדרות
• הסמויה
• הסופרנוס
• תרבות

מקנולטי בנווה שאנן: הנרקומנים לא הפסיקו לפעול, הם רק עברו רחוב

השיטור העירוני הגביר את הפיקוח על פעילות הנרקומנים ברחוב שביל עכו. התוצאה: הם עברו לסחור ולהזריק באין מפריע ברחוב המקביל. "המסטרדם"...

איך שינה הבינג' את סדרות הטלוויזיה שאנחנו צורכים

שיטת הבינג' מיועדת להעלים מעיני הצופים חורים בתסריט והבחירות האמנותיות נעשות על בסיס אלגוריתם. אומרים לנו שאנחנו נמצאים בתור הזהב של...