>> גרב (אייל רגב, 30,כדאי שתעקבו) הוא ראפר ויזם שהקים בגיל 25 יחד עם ליאור נוימן את Redefine.dev, חברת ייעול תהליכי פיתוח. החברה, שמכרה לחברות מובילות בארה"ב, התקשתה לעמוד בקצב השינויים של שוק הפיתוח ונסגרה בסוף 2024. החרוזים והמקצבים ששימשו את גרב בעיקר לצחוקים עם החבר'ה הפכו לדרך לעבד את החוויה שלו, ויחד עם מפיק-העל רועי דורון (שהפיק את ג'ימבו ג'יי, אילן פלד, נטע וינר ועוד) הביאו לעולם את "פירסט טיימר", אלבום שעוסק בחלום היזמות ושברו, בחשבון נפש ובכל מה שלא מספרים לכם עליו בהייטקס. מופע ההשקה של האלבום יתקיים ב-7.1 במועדון המרץ 2 ואתם כמובן רוצים להיות שם.

>> פוטנציאל של יצירתיות ודיסוציאציה בים // העיר של תמרה מובשוביץ
>> כוך קסום להופעות ושביל סודי אל הילדות // העיר של הילל סנדמן
>> מאפה שהוא טיול הביתה ומקום פשוט להיות // העיר של סאמר סלאמה

1. רמת החייל

באלבומו הראשון עמית אולמן (אז פדרו גראס), ענה על השאלה "מאיפה אני בא?" – ובכן, אני בא מרמת החייל. אל התיכון שבו למדתי ברמת גן הייתי מגיע באוטובוס, בערבים הייתי יוצא לערים השכנות, ובין לבין הייתי מבלה עם חברים בפארק הירקון. מאז, המקום שינה את פניו ומלבד משפחה או המיקרו-קוסמוס הכלכלי שנבנה ברחוב הברזל בו עסקים ניזונים מעסקים אחרים, אין הרבה סיבות להגיע. עם זאת, בכל רכיבה לבית הוריי אני נזכר בקו 20, בחברים שעבדו באוונגרד בגיל 16, או ביציאות כיתה למקס ברנר – שכבר איננו.

מיקרו קוסמוס לעסקים בלבד. רמת החייל (צילום: לב וקסמן)

2. השכן

אלו שעובדות ועובדים רוב השבוע מהמשרד יודעים שיום העבודה סובב סביב ארוחת הצהריים. מסעדת השכן של גדעון בן עזרא באבן גבירול הפכה את ארוחת הצהריים להרבה יותר מהפסקה. חבריי משלל חברות ומשרדים התקבצו מדי יום במסעדה כדי לקבל עוד טעימה של בית במהלך היום – אוכל טעים, יחס משפחתי, ותפריט משתנה מיום ליום שינו את השיח מ"איפה נאכל היום?" ל"מה יש היום בשכן?". גם היום, אחרי שסגרנו את המשרד, אני מקפיד לקבוע כל פגישה באזור הבימה, קפלן ושאול המלך בתקווה שגדעון שמר לי אוכל הודי וקארי טופו.
אבן גבירול 8 תל אביב

הכי קרוב לבית. "השכן" (צילום: גד קינר קיסינגר)

3. הנגב 4

סביר להניח שהכתובת לבדה לא תגיד לכם כלום, אבל תסמכו עליי, אתם מכירים את המקום. אי שם בין מגזינו לשוק לוינסקי מסתתר לו מפעל המוזיקה החשוב בתל אביב. המוני אמנים ומפיקים עברו בשער הכסוף שבכניסה וזכו למקום של כבוד בהיכל התהילה הישראלי – שאנן סטריט, ג'ימבו ג'יי, ג'יין בורדו, טדי נגוסה, רועי דורון, מיכאל סוויסה, איתמר ציגלר ועוד. עד היום לא הצלחתי לפענח אם הקסם שדבק בכל אחד מהשירים שהוקלטו שם נובע מג'ונגל הבטון של נווה שאנן או מהאקוסטיקה באולפן, אבל אני יודע שעבורי – זה להכנס למקום שאני יודע שכל תפקידו – הוא מוזיקה.

בית חרושת להיפ הופ מעולה. הנגב 4 (צילום מסך: גוגל סטריט ויו)

4. קומיקאזה

מאז שאני זוכר את עצמי ספרי פנטזיה ומדע בדיוני היו חלק בלתי נפרד ממי שאני ועולמות הקומיקס תמיד סיפקו לי נקודת מפגש בין המדיום הסיפורי לבין המדיום הויזואלי. ההתנגשות הזאת מייצרת חדשנות ויצירתיות יוצאת דופן. לפעמים אלה גיבורי על, פעמים אחרות אלה סיפורים על מהפכנים במסיכה ולפעמים אפוס מד"ב נוגע ללב. כשבן דודי, דניאל, לקח אותי לקנות ביחד קומיקסים במבוך התל אביבי שמכונה בפשטות "הסנטר", את רוב זמננו שם כילינו בחיפושים אחר החנות "קומיקאזה", שמאז הספיקה לשנות לוקיישן למקום קצת יותר קל לאיתור. גם עכשיו בלוקיישן הכבר לא כל כך חדש שלהם, הם עדיין הבית לאוהבי הקומיקס בארץ ואני תמיד יכול לסמוך על זה שאני אמצא שם משהו טוב לקרוא.
דיזנגוף סנטר, קומה 2

5. המרץ 2

בינואר 2024 עבר מועדון הבארבי מרחוב קיבוץ גלויות לנמל יפו – למרחב חדש, מפנק ורחב – עבור האומניות והאומנים הגדולות בארץ. את המקום שלו בלב תרבות האינדי של תל אביב הוא פינה למועדון המרץ 2. מאז הקמתו בשנת 2021 הפך המקום הפך למרכז תרבות השוליים התל אביבית וליצירה עצמאית, עם אמנים מוכרים יותר ופחות. הוא הוכיח לי ולרבים אחרים שאין דבר שקהל תל אביב אוהב יותר ממוזיקה טובה ורחוב קיבוץ גלויות דרך הופעות של אמנים כמו טדי נגוסה ואפרת רפפורט. באופן ברור, המרץ הוא המקום הנכון שמשלב סאונד אנרגטי ואווירה אינטימית – דברים שעבורי הם הכרחיים למופע השקת האלבום שיתקיים ב-7 בינואר 2026.יאללה, בואו.

מסיבה סולידית של המרץ 2, כרגיל (צילום: מתוך האינסטגרם של המרץ2/ hameretz2)

מקום לא אהוב בעיר:

רחוב הרכבת/יהודה הלוי.לרחוב הרכבת יש את כל הנתונים להיות רחוב שוקק בעיר עם מסעדות מובילות כגון טאיזו, מגזינו וטאקריה, חניון דו קומתי גדול לעסקים ובילויים, מקומות בילוי ליליים כמו הכולי עלמא וקרבה ללב ליבה של העיר – רחוב רוטשילד. עם זאת – מדובר במפגע תברואתי. תל אביב עשתה מאמצים רבים ומתמשכים להטמיע אדריכלות עוינת ברחבי העיר על מנת להסתיר את בעיית מחוסרי הבית ההולכת וגדלה – ודחקה אותם לאיזורים פחות אטרקטיביים, שנמצאים מרחק רחוב "בצלאל יפה" אחד ממרכזי הבילוי העירוניים. מדובר בכישלון מתמשך של העיר לספק תמיכה לאלו שצריכים אותה, ומגורים ומחסה לאלו שלא מצליחות או מצליחים לצאת מהמעגל.

קוסמטיקה לא תעזור כאן. רחוב הרכבת המשופץ (צילום: יהל מהנדסים)

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
מועדון כתב – אמאל'ה ואבאל'ה. טובות וטובי הכותבות והכותבים של העיר (ולפעמים אף מחוצה לה!) מגיעות לתת 7 דקות חדות, נוקבות ומצחיקות פיפי על מילה שנבחרה מראש עבורן. המילים מתחרות ראש בראש (לדוגמה בר מול מסעדה, עונש מול פרס) והמנצחת זוכה באהבת הקהל (ונחש גומי).

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
אני סאקר למחזות זמר, ומאז פרוץ המלחמה ראיתי את המילטון פעמיים (נוספות) ואת "אשתו של הנוסע בזמן" בלונדון, את "היי אוון הנסן" ו'חב"דניקים' בקאמרי ואת Hazbin Hotel ב-Amazon Prime שפרץ לחיי ולא עזב את הספוטיפיי שלי מאז. יחי האקספיזם.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
העין השביעית ("שקוף", "המקום הכי חם בגהינום"). בשנים האחרונות לא ניתן לדעת כבר מה אמיתי ומה לא בתקשורת. המסקנה המתבקשת היא שכל מערכת עיתונאית שכפופה לקבלת החלטות כלכלית (כולל כלל ערוצי החדשות בטלוויזיה) היא כזו שנגועה בפייק או עיתונות מטעם. שורש הבעיה הוא פשוט: תפקידה הבסיסי של עיתונות היא להיות אנטגוניסטית לשלטון באשר הוא ולמצוא ולדווח על בעיותיו (ולא חסרות כאלו) – והשלטון הוא אותו שלטון כמעט לאורך שני העשורים האחרונים. העין השביעית היא לא ערוץ פופולרי ונגיש בשלט וזה מה שהופך אותה לטובה – מדובר במערכת עיתונאית שעוסקת בעיתונות אמיתית – תחקירים, שליחת שאילתות, מחקר עובדות, הרכבת פאזל ודיווח על כשלי השלטון ועל כשלי העיתונות.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
רועי דורון. "First Timer", אלבום הבכורה שלי שרועי הפיק היה האלבום האחרון שהופק על-ידו בנגב 4 לפני שיצא לכבוש את מדריד. רועי הוא הבסיסט של להקת ספא (זו שבאה אחרי ה"ג'ימבו ג'יי ו") ואחד האומנים, המוזיקאים והמפיקים המוכשרים, היצירתיים והמבריקים שנראו בארץ. איך אמר נג'י מהאגודה לתרבות הדיור? המפיק הכי טוב בארץ, ואם הוא לא בארץ – כנראה הוא המפיק הכי טוב במדריד.

מה יהיה?
תהיה מוזיקה טובה אם נכתוב על הדברים שבאמת מעסיקים אותנו ביום-יום. אני שומע בעיקר ראפ, ומאוד אוהב הרבה ממה שאני שומע, מהוותיקות והוותיקים יותר עד המוזיקה הכי חדשה ופורצת דרך. אבל רבאק, דיי עם ראפ על ראפ ועל וויד. בואו נהיה טובים יותר.

• העיר שלי
• היפ הופ ישראלי
• רמת החייל
• השכן
• קומיקאזה
• המרץ 2
• העין השביעית

ביקורת תקשורת היא תחום עיתונאי כפוי טובה. ככל שעושים אותו טוב יותר, זוכים להערכת הקולגות פחות. אף אחד לא אוהב להיצרב באש הביקורת, ועיתונאים שמבקרים בשנינות או בזעם קדוש כל מה שזז להנאתם מתגלים כמעט תמיד כבעלי עור רגיש ועצמות פריכות כשהביקורת דופקת על דלתם. לכן הזכייה של "העין השביעית" בפרס סוקולוב, העיטור המשמעותי ביותר שמוענק לעיתונאים בישראל, היא לא פחות מסנסציה: מערכת עיתונאית כמעט פרינג'ית, שמוקדשת בלעדית לביקורת התקשורת כבר כמעט 30 שנה ומאירה בספוטים חזקים את הפינות החשוכות של העיתונות המודפסת והמשודרת, מקבלת הכרה ממסדית ראשונה בחשיבות עבודתה. וחשוב לומר: לפחות עשור מאוחר מדי.

מי שהקפיד לעקוב אחר הדיווחים באתר העין השביעית, לא יכול להיות מופתע בשום צורה עכשיו ממצבה הקטטוני של עיתונות המיינסטרים בארץ, מתפקידה המרכזי בעלייתו של איתמר בן גביר או מתמיכתה שבשתיקה בהפיכה המשטרית

עיתונאים רבים ברשתות החברתיות חגגו את זכיית העין השביעית בפרס סוקולוב והכתירו אותה כניצחון לעיתונות העצמאית. זה סיפור נחמד ואופטימי ומפתה להיצמד אליו, אבל המציאות היא שהעיתונות העצמאית בישראל מפרפרת בין חיים ומוות, ללא רמז למודל כלכלי בר קיימא, כשלצדה גוסס חופש העיתונות כבר שנים רבות מאוד. אם יש מעשה עיתונאי ש"העין השביעית" עשתה באמת באופן יוצא מן הכלל זה לתעד בזמן אמת, יום אחר יום ושבוע אחר שבוע, את קריסתה של העיתונות בישראל כמערכת כלכלית שמנסה לקיים את עצמה ואת הפיכתה לנשק תעמולתי לקידום אינטרסים סמויים וגלויים של פוליטיקאים וטייקונים. הניצחון כאן, אם אפשר לקרוא לו ניצחון, הוא של ביקורת התקשורת. הפרס הגדול באמת של מבקרי תקשורת הוא היכולת להגיד "אמרנו לכם".

מי שהקפיד לעקוב אחר הדיווחים באתר העין השביעית (ולפני זה במגזין המודפס), לא יכול להיות מופתע בשום צורה עכשיו ממצבה הקטטוני של עיתונות המיינסטרים בארץ, מתפקידה המרכזי בעלייתו של איתמר בן גביר או מתמיכתה שבשתיקה בהפיכה המשטרית. מעטים מדי הקפידו לעקוב אחר הדיווחים הנ"ל, גם בתקשורת עצמה. למעשה, לאורך השנים מרבית גופי התקשורת הגדולים בארץ הזיעו ממאמץ לבוז לעין השביעית, להקטין ולצמצם את חשיבותה, לבטל את הביקורת שפורסמה מעל גבי הטורים המנומקים והמתוחקרים היטב של שוקי טאוסיג, אורן פרסיקו ואיתמר ב"ז, הטרימווארט שמוביל את מערכת האתר בעשור האחרון ויותר. המאמץ הזה נשא פרי: רוב הציבור לא מכיר את העין השביעית ואינו נחשף לתכנים החשובים שמתפרסמים בה.

ולכן הזכייה הזאת בפרס סוקולוב חשובה כל כך: היא נותנת תוקף משמעותי לא רק למפעל העיתונאי הביקורתי המשמעותי כשלעצמו, אלא לעצם התכנים הביקורתיים שמתפרסמים מעל עמודיו. הפרס הזה צריך לגרום לנוני מוזס להזיע כאילו אמצע אוגוסט, למשל. הוא צריך לגרום לעמית סגל להתגרד קשות, לכל הפחות. הוא צריך לגרום לחטיבות החדשות בערוצים המסחריים לשקול בשיא הרצינות החלפת מקצוע. הביקורת שהוטחה בהם פעמים רבות כל כך, לאורך שנים רבות כל כך, הוכתרה כעשייה עיתונאית במיטבה. אמינה. הוגנת. עניינית. ואולי הכי חשוב: באחוזי דיוק גבוהים ביותר.

הביקורת המדויקת הזאת, שמציגה את כוכבי הטלוויזיה של תחום האקטואליה במערומיהם העיתונאיים, מוציאה את העמית סגלים והנוני מוזסים מדעתם. מספיק לעקוב אחר הפרויקט התחקירי המאלף של האתר, "שיטת ידיעות אחרונות", כדי להבין למה מגיע להם סוקולוב. הפרויקט הזה צריך להרעיד את המדינה ולהגיע לכל בית, אבל לא תשמעו עליו בתקשורת. את אותו הדבר אפשר לומר על הסיקור האינטנסיבי של משפט נתניהו בעין השביעית דווקא מהזווית החשובה של המו"לים המשחדים והמשוחדים, בפודקאסט "משפט המו"לים" שמתקרב לפרק ה-100 שלו. הליצנים על המסך, הפרזנטורים של מכונת הרעל שמתחזים לפרשנים, ממטרות התעמולה שהוברגו לתוך האולפנים, כל אלה רואים את העין השביעית ויודעים שיש עדיין מי שרואה להם הכל. אין דבר שמפחיד אותם יותר.

• טור דעה
• הבועה
• תקשורת
• העין השביעית
• עיתונות
• עמית סגל
• נוני מוזס
• ידיעות אחרונות

• Facebook
• Twitter
• Email

יש משהו מרגש, נוגע ללב ואפילו נאיבי בניסיונו של האקטיביסט והעיתונאי העצמאיתומר אביטללחדש את המחאה החברתית של 2011, בדיוק במקום בו נולדה, ופחות או יותר באותה הדרך. כבר כמעט שבועיים שאביטל מעביר את לילותיו בשדרות רוטשילד לאחר שהשכיר את דירתו לתיירת, ומול רחבת הבימה פתח לא אוהל, אלא שק שינה – כדי שהעירייה לא תסלק אותו. "מחאת Airbnb" הוא כינה אותה, וקרא לכולם לנהוג כמותו, ולהצטרף ל"מסיבת פיג׳מות דמוקרטית".

אבל השלטון יכול לישון היטב בינתיים. לא רבים, בלשון המעטה, עזבו את המזגן והצטרפו עד כה לאביטל. אלא שבמציאות חיינו – כלל אין זה טריוויאלי שאביטל אינו יושב שם לבדו. בין 20 ל־70 איש בלילה ממוצע (לא כולל מוצאי השבת האחרונה, כאשר הגיעה דפני ליף והכפילה את הקהל), מגיעים לשבת איתו בשדרה, להאזין להרצאות ולחשוב יחד מה ניתן לעשות כדי לעורר שינוי. בלילה נשארים לישון איתו כ־10-15 אנשים, שהולכים לעבודה בבוקר – ונפגשים שוב בשדרה בערב. כל זה לא מרפה את ידיו של אביטל, שנחוש להישאר ולישון בשדרה עד שיישאר שם לבד לגמרי, ורק אז יקפל את שק השינה.

עוד כתבות בנושא:
כעבור חמש שנים: יצאנו לבדוק איפה גרים מובילי המחאה החברתית
הכירו את קרן התחקירים העצמאית
אופנת רחוב: האם אנחנו מפגינים יותר ומשפיעים פחות?

אביטל, אחד הקולות המוכשרים שצמחו מהמחאה, רשם הישגים עיתונאיים ואזרחיים לא מבוטלים עם מיזם 100 ימים של שקיפות, שהקים בעזרת מימון המונים. בימים אלה הוא שוקד על מיזם תוכן נוסף, "קרן התחקירים" – שתאגד לראשונה תחת קורת גג אחת את גופי התקשורת העצמאיים המשמעותיים ביותר בישראל – העין השביעית, המקום הכי חם בגיהנום, צדק חברתי – חדר המצב, הכלכלה האמיתית, הפלוג של העיתונאית טל שניידר ו־100 ימים של שקיפות – לביצוע תחקירים שיוצעו על ידי הציבור וימומנו בעזרתו.

המחנה החדש ברוטשילד (צילום: בן קלמר)

אז לשם מה אביטל היה צריך לחזור לרוטשילד ולנסות למשוך אותנו לשם שוב, ועוד באחוזי לחות כאלה? "נמאס לי למחות בפייסבוק ונמאס לי לפתוח שקי שינה בטוויטר", הוא אומר. "אני ורבים אחרים פותחים כל יום אוהל וירטואלי ומוחים על אלף ואחד מחדלים של הממשלה. מחיר הדיור הוא העדות הכואבת ביותר לכמה שהם לא סופרים אותנו. לכך שהם גרים על מאדים. זה בלתי נסלח. יצאתי לרחוב כי נמאס לי להתבייש בממשלה והפתרון הוא מחאה עממית נגדה. כמו אז, אבל הפעם – לא לוותר, כי כל הכוח נמצא בידיים שלנו".

במסגרת פעילותו כלוחם שקיפות, אביטל כבר מיישם את הכלים שעומדים לרשות האקטיביסט החדש ומשכלל אותם – הוא מנגיש מידע להמונים באמצעים חדשניים, ומשפיע בנוכחותו בחשיפות שמגיעות גם לתקשורת הממוסדת, ולעיתים אף מחוללות שינוי. האם החזרה לרוטשילד אינה, בעצם, חזרה אחורנית, שמתעלמת מהידע שנצבר בחמש השנים האחרונות, ורק כמהה לשוב לתקופה שהיינו צעירים, יפים וצודקים יותר – אך גם תמימים, לא ממוקדים וקלים לתמרון?

"לשבת ולשמוע דברים שאתם יודעים כבר – זה ניצול לא נכון של הזמן", אמרה דפני ליף בביקורה בשדרה בשבת. "בואו נהפוך את המקום הזה למרחב שמייצר עשייה. בואו נלמד מהטעויות של 2011, ונלך דבר דבר. נייצר קבוצת לחץ שמובילה שינוי. בואו נראה איך עושים את זה חכם, איך מחלקים עבודה, איך מייצרים קמפיין. נבחר משהו אחד – אותו נסמן כמטרה, ניקח את המידע שיש לנו עליו, נתמקד בו, נגיע להישג – ונמשיך הלאה. אם תומר מתעסק עם שקיפות, בואו נלך עם המסר הזה, ונהפוך אותו למערכת שעושה – ולא רק משכנעת את עצמה״.

אלדד יניב עם פעילי המחנה החדש ברוטשילד (צילום: בן קלמר)

הדברים של ליף מתחדדים לאור העובדה שאביטל כבר מזמן בחר להתמקד בנושא השקיפות, אותה הוא רואה כתרופה נגד שחיתות שחייבים להכריח את חברי הכנסת ליטול. "התביעה הראשית שלי, לפחות לעכשיו, היא אחת ובודדה: שקיפות בהצהרות הון של פוליטיקאים וראשי ערים", הוא אומר. "שנדע את היקף הנכסים שלהם, באילו מניות הם מושקעים, ונלמד יותר על האינטרסים הכלכליים של מתווי המציאות שלנו. חשבו כמה הפואדים והפאינות ייאלצו להסתבך כדי להסתיר כספים".

עם זאת, נכון לעכשיו, ההתנהלות בשדרה לא ממוקדת במטרה אחת, כמו שקיפות בהצהרות הון, כברוח דבריה של דפני ליף. ניתן רק לדמיין מה היה קורה אילו היתה זאת האסטרטגיה הנבחרת. "כדי לתקן עולם צריך לחבר את התודעה לפעולה", אמר אלדד יניב, שהגיע גם הוא לביקור בשדרה וקיים שיחה של שעה עם יושביה. "למרוד נגד מחיקת החובות של דנקנר – ולנצח. למרוד נגד מתווה הגז – ולנצח, או לצאת לשדרה במקום לקטר. זה בדיוק מה שתומר עושה בשבועיים האלה. לפני שאתם מטיפים לו מוסר, תשאלו את עצמכם מה עשיתם אתם בשבועיים האחרונים".

"קשה לי להבין איך חלק מאלו שאני מדבר איתם חושב שלצאת לשדרה זה הזוי", משתומם אביטל. "להישאר בבית במציאות כזו – זה הזוי. לחשוב שזה יסתדר לבד – זה הזוי. לחשוב ששום דבר לא ישתנה אם תבואו – זה סופר־הזוי. אנחנו, כולנו, – יכולים להפוך את המדינה". אבל כמובן שאם כל זה לא שכנע אתכם לבוא לבקר בניסיון לעורר את המחאה החברתית, אולי העובדה שפיצריית טוני וספה הסמוכה הבטיחה להוציא פיצות חינם תעשה זאת.

*למען השקיפות מבקש אביטל להדגיש כי הוא סובל מרגישות ללקטוז ולכן לא יהנה מהפיצות

• טל שניידר
• הפלוג
• 100 ימים של שקיפות
• תומר אביטל
• המקום הכי חם בגיהנום
• העין השביעית
• שדרות רוטשילד
• המחאה החברתית
• אלדד יניב
• דפני ליף
• תל אביב: חדשות עירוניות
• תל אביב
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

קרן תחקירים עצמאית שמממנת עיתונאים חוקרים הפועלים בהנחיה ישירה של הציבור נשמעת כמו חלום אוטופי? אז זהו, שלא. זה החזון מאחורי המיזם החדש של העיתונאי והאקטיביסט תומר אביטל, שהקים ומוביל את ״100 ימים של שקיפות״, שהושק בשבוע שעבר במסגרת הסטארט־אפWizmass– רשת חברתית למשאלי עם ולקידום ותעדוף יוזמות חברתיות וקמפיינים ציבוריים.

״במציאות של היעדר תקציבים, חשש מתביעות, אינטרסים זרים, בעלויות צולבות של בעלי הון על כלי תקשורת והשפעה שלטונית מרסנת – כלבי השמירה נתונים בשלשלאות וקשה להוציא לפועל כתבות עומק״, אומר אביטל. ״אצלנו בקרן התחקירים כל גופי התקשורת העצמאיים מתאחדים לראשונה, והציבור הוא גם המו״ל וגם העורך הראשי״.

בפורמט החדש מתבקשים הגולשים להציף את עמוד קרן התחקירים בבקשות לנושאים שהיו רוצים שייבדקו, לדרג את ההצעות הטובות ביותר בעיניהם ובסוף גם לתמוך כספית ברעיונות שקיבלו את הדירוג הגבוה ביותר כדי לעזור להפוך שאלות לתשובות. ״על מה יצאו כספי התרומות שגייס נתניהו במהלך הפריימריז?״, ״מדוע שוק הקנאביס בישראל לא מוסדר?", ״מה האינטרסים של מו״ל ‘ידיעות אחרונות' נוני מוזס?״ ו״מה בדיוק קורה במתקני הסגר של בעלי חיים?״ – אלה רק כמה מבקשות התחקיר שכבר תוכלו למצוא בעמוד.

כדי להוציא לפועל את התחקירים שייבחרו איגד אביטל את גופי התקשורת העצמאיים תחת קורת גג אחת – ״העין השביעית״, ״המקום הכי חם בגיהינום״, ״צדק חברתי – חדר המצב״, ״הכלכלה האמיתית״, ״הפלוג״ של העיתונאית טל שניידר ו״100 ימים של שקיפות״ שאביטל עצמו מוביל. כשיהיו מספיק דירוגים בקרן התחקירים, יתכנסו כל גופי התקשורת העצמאיים ויחליטו בהצבעה מה הנושאים האפשריים ביותר לצאת לבדוק ומיהו העיתונאי המתאים ביותר למשימה. את הממצאים תנסה קרן התחקירים לפרסם בפלטפורמה תקשורתית מרכזית כגון ערוץ 2 או ערוץ 10, וכל גופי התקשורת העצמאיים החברים במיזם ישתפו אותם ל־150 אלף עוקביהם.

זה ייגמר בבקשת תגובה: ששת האתרים שהתאחדו

המקום הכי חם בגיהנום

תאריך הקמה:2013
האנשים הבולטים:עינת פישביין ואירית דולב

הוקם על ידי העיתונאיות עינת פישביין ואירית דולב כאתר אינטרנט שמטפל בעיקר בנושאים חברתיים, וזכה בפרס DIGIT לעיתונות אונליין בשנת 2014. באתר פורסמו כתבות תחקיר רבות, אך נשותיו גאות במיוחד בתחקיר של ניב חכלילי מלפני חודשיים על הטרדות מיניות בחברת עמידר. התחקיר הביא עדויות של דיירות דיור ציבורי שהוטרדו ונוצלו מינית על ידי עובדי עמידר תמורת הבטחה לקידום בתור לדירה או להנחות בתשלום, וזכה לפולואפים בכלי תקשורת מרכזיים.

100 ימים של שקיפות

תאריך הקמה:2014
האנשים הבולטים:תומר אביטל

הוקם כיוזמת מימון המונים להפעלת צוות מקצועי שיבדוק מה חברי הכנסת עושים מחוץ למשכן. היוזמה עברה בהרבה את יעד הגיוס שהציבה לעצמה. האתר אחראי לחשיפת פגישותיו התכופות של יצחק תשובה עם נתניהו – ההוכחה היחידה לקשר אישי בין השניים. בימים אלה יוזם אביטל את מרד המסים (החוקי) הראשון, שמנסה להסביר כיצד עסקים קטנים יכולים להתאגד כדי לקבל הטבות מס שלהן זוכים הגדולים, והשבוע הוא זכה בפרס DIGIT לשנת 2016.

הכלכלה האמיתית

תאריך הקמה:2011
האנשים הבולטים:ערן הילדסהיים

בלוג הבוחן את יסודות המערכת הכלכלית. הבלוג נבחר לאחד משני הבלוגים הכלכליים הטובים בישראל על ידי “ידיעות אחרונות" ומאקו, וב־ 2014 הפך לתוכנית רדיו בקול ישראל. אחד התחקירים המרכזיים עסק באגודה השיתופית אופק, שניסתה להפוך לבנק החברתי הראשון ושידרה ערכים של דמוקרטיה ושקיפות. התמונה שנחשפה הייתה הפוכה לגמרי וכללה התנהגות בעייתית של היו״ר. בתוך פחות משנה מפרסום התחקיר נטשו חברי הוועד של אופק את המיזם.

הפלוג

תאריך הקמה:2011
האנשים הבולטים:טל שניידר

זכה בפרס גוגל ישראל ואגודת העיתונאים למצוינות דיגיטלית בשנת 2012. הבלוג אחראי לחשיפה על מינויו של רן ברץ לראש מערך ההסברה הלאומי שעדיין לא יצא לפועל, והאופן שבו מזרימה נובל אנרג׳י כסף למכוני מחקר אמריקאיים כדי לזכות בהשפעה. לפלוג יש כ־400 מנויים שמשלמים כ־15 ש״ח לחודש, והם מקיימים בין היתר ראיונות עם אישים פוליטיים בקבוצת ווטסאפ, ועובד במודל עסקי שמצליח לספק הכנסה יציבה.

צדק חברתי – חדר המצב

תאריך הקמה:2011
האנשים הבולטים:אור־לי ברלב ויוסי שאול

הוקם כעמוד פייסבוק בתור שופר המחאה החברתית ומשמש מאז כגוף תקשורת אלטרנטיבי שמסקר מאבקים חברתיים, מפרק נרטיבים שקריים בשיח הציבורי, מפיץ ידע ועובדות ומניע אזרחים לפעולה. אחת הפעילות המרכזיות היא אור־לי ברלב, ממובילות מאבק הגז. פעילי חדר המצב מדווחים שהחומרים שהתפרסמו בתקופת המאבק גילו נתונים שלא היו גלויים בפני הציבור, הגיעו למאות אלפי אנשים והיטו את דעת הקהל נגד מתווה הגז והשלכותיו.

העין השביעית

תאריך הקמה:1996
האנשים הבולטים:שוקי טאוסיג ואורן פריסקו

אתר ביקורת תקשורת שהחל את דרכו לפני 20 שנה. לפני שנה יצא העין השביעית בעריכת שוקי טאוסיג לדרך עצמאית לאחר שהמכון הישראלי לדמוקרטיה הסיר את תמיכתו, והאתר החל להיסמך על תמיכת הגולשים. בסדרת כתבות תחקיר שפרסם חשף איתמר ב"ז כיצד משרדי ממשלה, גופים ממשלתיים ועמותות שונות שילמו בשנים האחרונות מיליוני שקלים עבור שילוב תעמולה מטעמם בתוכניות טלוויזיה בעלות אופי עיתונאי המשודרות בערוץ 2, ללא כל גילוי נאות.

לתמיכה והצעה של נושאים לקרן התחקירים

• הפלוג
• טל שניידר
• תל אביב
• תל אביב: חדשות עירוניות
• אקטיביזם
• העין השביעית
• שוקי טאוסיג
• אירית דולב
• עינת פישביין
• תומר אביטל
• 100 ימים של שקיפות
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

אהלן שוקי טאוסיג, עורך אתר העין השביעית. השבוע יצאתם בקמפיין גיוס מהציבור לתפעול האתר, אחרי שעזבתם את המכון הישראלי לדמוקרטיה שהחזיק אתכם כלכלית. איך הולך עד עכשיו?

"הולך מצוין, גייסנו בינתיים 60 אלף ש"ח ביממה אחת נכון לשני בצהריים – ע"מ)".

למה זה נגמר עם המכון לדמוקרטיה?

"המכון עבר קיצוץ גדול ובמסגרתו הוחלט לסגור אותנו אחרי 20 שנה. אנחנו, צוות האתר, החלטנו לא לתת לזה לקרות ולכן הקמנו עמותה ואנחנו מנסים לגייס את המימון בעצמנו. יש באתר לינק לקמפיין התורמים שלנו".

כמה כסף אתם צריכים?

"הצלחנו להוריד את התקציב השנתי שלנו מ־ 1.6 מיליון ש"ח לפחות ממיליון, ויש מצב שזה יירד עוד. הכסף הזה הולך למשכורות של שלוש משרות ושליש, לשכר לכותבים פרילנסרים ולתפעול האתר ברמה הטכנית – שרתים וכו'. הפעילות השוטפת שלנו עולה בערך 70־80 אלף ש"ח בחודש שמתוכם כ־50 אלף למשכורות".

כמה קוראים יש לכם שאינם בברנז'ה או אנשי אקדמיה שעוסקים בתקשורת?

"יש לנו כ־160,000 גולשים וקרוב לחצי מיליון דפים נצפים בחודש, אז ברור שלא כולם באים מעולם התקשורת. הקוראים שאינם מהתעשייה הם קודם כל סטודנטים לתקשורת, העין השביעית היא חלק מסיליבוס החובה בכל חוג לתקשורת בארץ, לצד אנשים שפשוט מתעניינים בתקשורת ובביקורת תקשורת".

במציאות שבה סוגרים עיתונים ויש לא מעט אתרי אקטואליה עצמאיים שנלחמים על חייהם, זה לא קצת לוקסוס להחזיק אתר שלם שעוסק רק בביקורת תקשורת?

"להפך. דווקא המצב של תקשורת מוחלשת, של עיתונאים מוחלשים שכל רגע עומדים לפני פיטורים, מגביר את הצורך בכלי תקשורת עצמאי שבודק ובוחן את התקשורת. המצב הזה עושה אותה הרבה יותר פגיעה וחדירה להשחתה ולכניסה של אינטרסים זרים. הביקורת לא עוסקת עוד בניואנסים ודקויות אלא מנהלת דיון אמיתי בשחיתות שחדרה לתקשורת. רק גוף חיצוני יכול להציף אותה. השפעה של אינטרסים זרים על עיתונאים, השפעה מושחתת של מו"לים, חברות שקונות אייטמים בכסף – הכל דברים שקורים יומיום".

אתה ואורן פרסיקו כותבים את סקירת העיתונים באתר מדי יום. אתה אשכרה קורא את כל העיתונים כל בוקר? זה פסיכי.

"לא, אי אפשר לקרוא הכל. אני עובר על 11 עיתונים יומיים, עיתונים כלכליים ועיתונים חרדיים. את חלקם אני קורא בפרינט ואת חלקם באינטרנט כדי לחסוך עלויות, אבל אני אף פעם לא קורא הכל. עם השנים אתה לומד לזהות מה כדאי לקרוא, ויוצא שאני עובר על בערך חצי מכל עיתון. היום אני כבר יודע לזהות איפה מסתתרים האייטמים הקנויים, איפה האייטמים שהמו"ל דחף אותם וכו'".

מה שאומר שאתה ספץ בשמות כתבים. מי, נגיד, כתב החינוך של "מקור ראשון"?

"נדמה לי שיעל ברנובסקי אבל אני לא בטוח. האמת שככל שעובר הזמן ככה מתגבר קצב התחלופה של הכתבים".

ועד שאתה נקשר למישהו – הוא מפוטר.

"או להפך – עד שאני מוצא כתב עם טעויות מביכות וכיפיות, כזה שהאינטרסים שמשפיעים עליו שקופים, הוא מפוטר".

• שוקי טאוסיג
• תקשורת
• אינטרסים
• קניית אייטמים
• מ"ולים
• סקירת עיתונים
• עיתונים יומיים
• עיתונים כלכליים
• עיתונים חרדיים
• פרינט
• העין השביעית
• קמפיין
• תל אביב
• אהלן
• שחיתות
• ביקורת
• אקדמיה
• ברנז'ה
• עיתונות
• המכון לדמוקרטיה
• מימון ציבורי
• מימון הציבור
• אינטרנט
• עירוני