באופן מקרי לחלוטין ובעיתוי כל כך נכון, באותו השבוע בו ילדה בת 12 הושעתה מבית הספר בב"ש כי העזה לראות את הצד השני, נחת בנטפליקס הסרט הדוקומנטרי "ויל והרפר", המתעד את המסע של ויל פרל והתסריטאי הרפר סטיל, במהלך תהליך השינוי המגדרי של האחרון, אז בעצם תסריטאית. זה לא סוג הדוקו שאנשים מחפשים בדרך כלל – אין פה שחיתות פוליטית, רוצחים סדרתיים או פרשייה צהובה. יש פה בסך הכל שני חברים טובים, שלומדים להכיר אחד את השנייה מחדש. בזמן שפה ילדים שרים "שישרף לך הכפר", באמריקה מנסים להתקדם.

>>

את ויל פארל אין צורך להציג. כולכם נהניתם מהכישרון הקומי שלו ב"והרי החדשות", חוויתם דרכו את חג המולד ב-"קטן עליו" והתגלגלתם מצחוק כשהוא יצא על אשתו מול קהל שלם בטקס קבלת פרס "מארק טווין". בעצם,אולי את האחרון פספסתם, וחבל. את הרפר סטיל אולי אתם לא מכירים, אבל היא הייתה מעורבת כמעט בכל פרויקט של פארל (במיוחד במוזרים ביותר, למשל "קאסה דה מי פאדרה" דובר הספרדית), ואף הייתה התסריטאית הראשית של SNL. בתקופת הקורונה המציאות של כולם השתנתה, אבל המציאות של הרפר סטיל השתנתה עוד יותר – אחרי כמעט 60 שנה כגבר, היא מצאה את האומץ להכריז על היותה אישה, דבר אותו חלקה עם חבריה באופן המודרני והמקובל ביותר – מייל מפורט. ויל פארל קיבל את ההכרזה בהפתעה מוחלטת, והחליט להציע לחברתו טיול של 16 יום ברחבי ארה"ב, במהלכו סטיל תנסה להיכנס למקומות שאהבה לבקר בהם בתור גבר כדי לבחון את גבולותיה, ואת גבולות החברה. בתווך, ובאותה העת, פארל ינסה להכיר מחדש את חברתו החדשה-ישנה, ולנסות להבין אותה ואת אתגרי הקהילה הטרנסית יותר לעומק.

סרטי "פיל-גוד" מהסוג הזה הם בדרך כלל דגל אדום מבחינתי. אבחר בכל יום בסרט שייתן לי אגרוף בבטן על פני כזה שיגרום לי סתם להרגיש חמים בפנים. לצד זה, מצאתי את עצמי נשאב לתוך השיחות של ויל פארל והרפר – שיחות על חברות, על קבלה, על משפחה ואפילו על מחשבות אובדניות. סרטים מהסוג הזה לרוב מגיעים ללא סיכונים רבים, אך כאן פתאום מתגלה החלק המסוכן של המעבר ברגע שהרפר נכנסת לבר אופנוענים או לסטקייה בטקסס. הרפר אמנם מתקבלת בזרועות פתוחות במקומות מסוימים, אבל זה בהחלט לא כל הסיפור, והתגובות הקשות שהרפר מקבלת (בעיקר ברשתות החברתיות) הן הצצה לעולם מאתגר, ואני שמח שהסרט גם עוסק בנזקים הנפשיים שהדחקה כל כך עמוקה וארוכה יכולה להביא איתה.

אם כך, מדובר בסרט שמציג מצד אחד את החברות הנהדרת של הרפר ופארל, ומהצד השני את החברה האמריקאית, שהתפתחה בנושא זה בעשור האחרון. הרי רק לפני עשור סרט כזה היה נחשב לבלתי אפשרי, כי יחס של החברה האמריקאית לטרנסג'נדרים כנראה היה נראה יותר כמו "בוראט" ופחות כמו "ויל והרפר". אה רגע, בעצם יש דוגמה מצוינת לזה –"ברונו" של סשה ברון כהן מ-2009. הסצינה בה שני גברים התמזמזו על הבמה על רקע זריקת בקבוקים וכיסאות של קהל משולהב היא בלתי נשכחת, ואלימה בטירוף. מאז החברה האמריקאית, לפחות החלק שלא מצביע לטראמפ, שמה לעצמה מטרה להתחיל להיות יותר מכילים לקהילה הלהט"בקית. המצב עוד רחוק מאוד ממושלם, אבל ויל פארל והרפר סטיל נותנים מעט תקווה.

"ויל והרפר: יוצאים לדרך" הוא סרט על חברות והכלה, בפן החברתי ובפן הבין אישי. השינוי שהרפר סטיל עוברת הוא גם השינוי שהחברה האמריקאית עוברת – היא לומדת לקבל את עצמה, בדיוק כפי שהחברה האמריקאית לומדת לקבל אותה. אפשר להגיד הרבה דברים על תופעת הווקיזם, אבל אין ספק שרואים את השינוי שקורה בשטח, ואלו בדיוק הדברים שהחברה הישראלית צריכה לעסוק בהם – אילו ערכים אנחנו בוחרים לשמר? האם את הערכים שגורמים לכיתת ילדים לשיר "שיישרף לכם הכפר"? או שאנחנו בוחרים בערכים של הכלה, של קבלת האחר, גם אם הוא חושב אחרת? האם אנחנו רוצים לחנך את ילדינו לערכים של שנאה וגזענות או שאנחנו רוצים לגדל פה דור של עם שוחר שלום? כל אלה שאלות שעולות בעקבות הצפייה בסרט, ואם זה מה ש-114 דקות מתועדות עשו עבורי, אני ממש אשמח לקבל גם סדרה עם עשרה פרקים של זה.
"ויל והרפר: יוצאים לדרך". עכשיו בנטפליקס

• המסך
• דוקומנטרי
• להטב"ק
• וויל פארל
• נטפליקס
• ביקורת טלוויזיה

דימוי לפעמים יכול להיות מתעתע, אבל זה לא תופס במקרה של וויל פארל. הקומיקאי נוהג לשחק דמויות של דבילים עם לב, אבל גם מפורסם מאחורי הקלעים בהיותו אחד האנשים היותר נחמדים בהוליווד. עד כה שמענו על כך רק בעדויות משניות, אבל זה ממש משמח להיוודע לאדיבות של פארל גם בעצמנו. ואם זה דרך דוקומנטרי מלא קומדיה ולב, שעל הדרך גם מדרבן לתמוך בקהילה הלהטב"קית, אנחנו הכי בעד.

>>העיר זוכרת: אירועי יום השנה ל-7 באוקטובר ברחבי תל אביב־יפו

"וויל והרפר: יוצאים לדרך" הוא סרט דוקומנטרי, שלמרבה שמחתנו עלה לאחרונה בנטפליקס, ועוקב אחר סיפור מסע של וויל וחברו הרפר. או בעצם, חברתו הרפר סטיל, אותה פגש פארל ביומו הראשון ב-SNL. פארל התחיל ככוכב, סטיל התחיל ככותב צעיר וקצת תמהוני עם חוש הומור ביזארי. לאורך השנים השניים נהיו חברים, ועבדו לא פעם ביחד, בדרך כלל על דברים די מוזרים. או כמו שפארל מסביר, "אם שאלתם את עצמכם למה הופעתי בזה? כנראה בגלל הרפר סטיל". כן, זה כולל את הבדיחה הפרטית "קאסה דה מי פאדרה", סרט שכולו בספרדית, משום מה. אה, וגם סרט האירוויזיון המוזר ההוא.

במהלך הקורונה משהו השתנה בחברות ביניהם, וסטיל התחיל תהליך התאמה מגדרית כדי להפוך לאישה. פארל לא לגמרי ידע לעכל את זה, אז בחר לעשות את הדבר החברי, ויצא לרוד טריפ בן 17 ימים עם סטיל מניו יורק ועד לקליפורניה, יחד עם צוות צילום וכוונה ללמוד את השינוי שעוברת חברתו, ועל הקהילה הטרנסג'נדרית בכלל. זה שפארל קורע מצחוק אתם כבר יודעים, אבל להזכירכם – סטיל היתה כותב ראשי ב-SNL. אל תזלזלו באישה שיוצאת מהארון עם המילים "אני בספק אם השינוי לאישה טרנסית ישנה בהרבה את האישיות שלי. במקום שמוק, אהיה כלבה". עכשיו זה רוד טריפ שבא לנו להיות חלק ממנו.
"וויל והרפר: יוצאים לדרך",עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• נטפליקס
• וויל פארל
• דוקומנטרי

אני אוהבת כלבים (וחתולים). אני משתעשעת מסרטונים על כלבים ברשתות החברתיות, כולל אלה שמודבקים להם פסקולים של דיבור שכאילו מייצגים את מחשבותיהם או תגובותיהם לבני אדם. אני אפילו מחבבת כלבים מדברים בסרטי אנימציה של דיסני. אבל אני לא אוהבת סרטים שבהם אנימציה דיגיטלית גורמת לכלבים אמיתיים להיראות כאילו הם מדברים. החיבור הזה יוצר אצלי דיסוננס, והדיסוננס מייצר ניכור לדמויות שעל המסך (למעט יוצא דופן – "בייב", שתמיד מרגש אותי עד דמעות).

ל"דוגי סטייל" הגעתי בגלל המפיקים פיל לורד וכריסטופר מילר. סרטים קודמים שהצמד היה מעורב בהם – רובם מונפשים לגמרי או באופן חלקי – כתסריטאים, במאים או אפילו רק מפיקים, בידרו אותי כהוגן. צחקתי הרבה ב"רחוב ג'מפ 21", ב"סרט לגו", ב"משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות", ואפילו ב"חומר דוב". אבל ב"דוגי סטייל" לא מצאתי מה לאהוב, ובמהלך רוב הצפייה תגובתי לסרט שביים ג'וש גרינבאום ("בארב וסטאר עושות את פלורידה") נעה בין אדישות לסבל. זה נבע לא רק מהסיבה שציינתי למעלה, אלא בעיקר מהתוכן. בכל זאת, הסצנה האחת בסרט שהצחיקה אותי, שייכת לגולדן רטריבר שאינו מניע את שפתיו כאילו הוא מדבר, אלא אנחנו שומעים את מחשבותיו על אדונו בווייס אובר (של ג'וש גד), ואלה מפתיעות באמת ופותחות חלון הצצה לז'אנר אחר.

"דוגי סטייל", ששמו המקורי הוא Strays (כלבים משוטטים), מספר על רג'י, בורדר טרייר מדובלל ( קולו של וויל פרל), שבעליו הוא נרקומן עלוב (וויל פורטה) המנסה שוב ושוב להפטר ממנו. אבל רג'י הוא כלב נאמן ותמים, שמאמין בכל ליבו שכשדאג משאיר אותו הרחק מהבית הוא בעצם משחק איתו. כל פעם הוא מוצא את הדרך הביתה עד שדאג נוטש אותו ברחוב עירוני, שם רג'י פוגש את הבוסטון טרייר באג (ג'יימי פוקס), שאין לו שום אשליות לגבי המין האנושי. באג חסר הבית פוקח את עיניו של רג'י למציאות המרה, והשניים יוצאים למסע חזרה לביתו של דאג במטרה לקחת ממנו את הדבר שהוא הכי אוהב – הזין שלו.

למסע מצטרפים רועה אוסטרלית עם אף רגיש בשם מגי (איילה פישר), ודני גדול וחסר בטחון עצמי בשם האנטר (רנדל פארק) שמת לזיין את מגי. במילים אחרות, זה לא סרט ילדים, אלא קומדיה שזכתה לדירוג R (צפייה מגיל 16 ומעלה), שרוב ההומור בה הוא מהסוג המכונה בדיחות גסות. הצרה היא שהן לא רק גסות במובן המקובל, אלא שההומור גס במובן של לא מצחיק (אם כי יש אנשים, ואפילו מבקרי קולנוע בארץ ובעולם, שהסרט בהחלט הצחיק אותם).

הנחת היסוד של התסריט שכתב דן פרו (יוצר הסדרה "חוליגן אמריקאי") היא שהפער התרבותי בין אנשים לכלבים גורם לשלל פרשנויות שגויות, ושזה מצחיק, כמו בסרטי בורקס, למשל. כך, למשל, באג מניח שהסיבה שאנשים מחזיקים כלבים היא שהם זקוקים לחרא שלהם – שהרי הם אוספים אותו – כדי לייצר שוקולד. הבדיחה הזאת, המבוססת על בדיחה מאוד ישנה, חוזרת בסרט שוב ושוב. ושוב. ואם הרעיון עורר חיוך מסוים בפעם הראשונה שהוא עלה, בפעמים הבאות הוא מעלה עובש. יש עוד בדיחות אוכל הכוללות פיצה, פטריות הזיה וקיא. הנחה נוספת היא שלראות כלב נושך עד זוב דם זין של גבר מגעיל זה גם מצחיק.

"דוגי סטייל" מכוון לא רק להצחיק, אלא שואף גם לרגש כמו "המסע המופלא הביתה" וסרטי "צעצוע של סיפור", שמהם הוא שאל תבניות עלילתיות ודרמתיות. אבל ההומור הגס והסנטימנטליות המאולצת לא מתחברים, והכלבים לא נכנסים ללב. אני לא רוצה להעליב אף אחד, אבל ארבעת הכלבים הראשיים, וגם הרועה הגרמני שהם נתקלים בו בדרך, אינם שחקנים טובים במיוחד. "אף פעם אל תעבדו עם ילדים או חיות", אמר פעם הקומיקאי וו.סי. פילדס, שהתכוון לכך שהם גונבי הצגה מקצועיים. אבל דווקא בסרט שבו הם הכוכבים הראשיים, לכאורה, הכלבים אינם מקבלים הזדמנות אמיתית, כי השחקנים המפורסמים שמדבריהם מגרונותיהם משתלטים עליהם, ומעוותים אותם, כמו דיבוק.
2 כוכבים
Strays בימוי: ג'וש גרינבאום. קולות: וויל פרל, ג'יימי פוקס. ארה"ב 2023, 93 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קומדיה
• וויל פארל

כשהקליפ של "וולקנו מן" מתוך הסרט של נטפליקס על האירוויזיון שוחרר לרשת בחודש שעבר, הוא הצית הר געש של ציפיות. בסרטון יש שילוב מוצלח של בומבסטיות קאמפית, קרח ואש וגיחוך, ביצוע מוזיקלי משובח, ו-וויל פרל. ביום שישי האחרון עלה הסרט למסכים הביתיים והתברר שהקליפ הזה, שמופיע ממש בתחילתו, הוא אחד השיאים הבודדים שלו.

שלא כמו סרטי אירוויזיון קודמים – "בננות" הישראלי ו"פעם בחיים" השוודי – שנוצרו על ידי אנשים שגדלו על האירוע השנתי המופרך והאהוב הזה, "סיפורה של Fire Saga" נרקח על ידי זרים שהציצו והתרשמו, אך לא הפנימו, והם ניגשים אליו בזהירות יתרה – קצת כמו לבנים שעושים סרט על גטו שחור. וויל פרל אמנם מזדהה כחובב אירוויזיון, שהתוודע לאירוע ב-1999 ואף ביקר בתחרויות של קופנהגן 2014, ליסבון ותל אביב, אך התסריט העצלני שכתב עם אנדרו סטיל (מצוות הכותבים של "סאטרדיי נייט לייב") לא חודר מתחת לפני השטח הנוצצים. הסרט מנסה לפנות לצופים אמריקאים וכולל הסברים בסיסיים לגבי התחרות שכל אירופאי וישראלי מכירים. ודווקא זה הסרט הראשון שזכה לשיתוף פעולה מלא מהאירוויזיון, מה שעזר לו להיראות ולהשמע נכון, אך אולי גם הגביל את ההומור.

העלילה הרזה נוצקה אל תוך התבנית ששימשה את "רוקי" (הראשון, זה שזכה באוסקר, לא ההמשכים) – בעל חלומות שחי בשוליים מקבל הזדמנות חד פעמית לכבוש את הפסגה, ולומד שיש דברים חשובים יותר מאשר הניצחון בתחרות. לארס (פרל), יליד כפר דייגים באיסלנד, חולם להגיע לאירוויזיון מרגע שראה את להקת אבבא מנצחת עם "ווטרלו" ב-1974. הוא גורר אחריו את סיגריט (רייצ'ל מקאדמס) שמאוהבת בו מאז שהיו ילדים – בכפר אין מבחר גדול של גברים. אחרי חצי שעה של בדיחות קרש על איסלנדים, שיר סקס סוחף אחד בסגנון עממי, וקריצות לאבבא באמצעות ליהוקו של פירס ברוסנן נטול יכולת הזמרה מ"מאמה מיה!" לתפקיד אביו הסרבן של לארס, צמד הגיבורים מגיעים לאירוויזיון באדינבורו היפה שבסקוטלנד.

בחזרה הראשונה נחשף לעיניהם הדבר הכי מוצלח בסרט – נציג רוסיה אלכסנדר למטוב בגילומו של דן סטיבנס ("אחוזת דאונטון") עם שירו "אריה האהבה" ("אני אריה מאהב ואני צד אהבה"). למטוב הוא הוא האירוויזיון. הוא מתהדר בתספורת נוסח ג'ורג' מייקל בימי וואם!, מוקף ברקדנים חשופי חזה, ומופע המאצ'ואיזם המנופח שלו הוא כסות להמון דברים, מה שהופך את דמותו למצחיקה, שובת לב, וברגע מסוים אפילו נוגעת ללב. סטיבנס הנהדר (המצויד בקולו העמוק של הזמר השוודי אריק מיונס) מצחצח כל ניואנס, ודמותו כתובה יותר טוב בכמה דרגות מהסרט שסביבו.

כל סצנה בהשתתפות סטיבנס מתרוממת, והוא משתתף בדי הרבה מהן. אבל כשהוא לא שם הסרט שב ומתפוגג אל תוך מעשייה שדופה, מטופשת בכוונה, אך אולי לא טיפשית דיה, המשייטת דרך סדרה של תאונות. הבמאי דיוויד דובקין ("לדפוק חתונה") כבר מזמן לא ביים קומדיה טובה, וכאן הוא מתקשה לשלוט בקצב. מקאדמס – המדובבת על ידי מולי סנדן השוודית – חמודה יותר כשהיא לא מנסה להצחיק (היא ממש לא קומיקאית), ופרל היה הרבה יותר טוב בתפקידים שאותם הוא הבין, כמו מגיש החדשות רון בורגונדי בסרטי "Anchorman". השניים לא משכנעים כזוג, והסרט, שנדמה שהוא שואף לחמם את הלב יותר מאשר להצחיק, יוצא קירח (למרות שלל הפאות) מכאן ומכאן.

מה שכן עובד בסרט, שהוא בעצם סוג של מחזמר, זה השירים שנשמעים כמו להיטי אירוויזיון טיפוסיים. קצת יותר מדי טיפוסיים – רק השניים שהוזכרו למעלה הולכים רחוק יותר. הם נכתבו על ידי שוודים למיניהם, שיודעים את העבודה. דווקא "צרה כפולה" של לארס וסיגריט אינו יוצא דופן משום בחינה, ולכן לא ברור מדוע גרהם נורטון (בתפקיד עצמו) מגחך עליו ברגע אחד ומתלהב ברגע אחר. ויש גם מחווה למארחים, שבה זוכי אירוויזיון מהשנים האחרונות, בהם נטע שלנו בשיא כושרה, שרים מחרוזת של להיטים – בעיקר אמריקאיים, כי, אתם יודעים.

אמריקאים צצים גם לקראת סוף הסרט בתפקיד המושיעים הגדולים. זאת בעצם בדיחה לא רעה על חשבון האירופאים שתמיד נסמכים על כך שהאמריקאים השנואים עליהם יצילו אותם, אבל היא נמתחת כמו מסטיק. במילים אחרות, הבו לנו עוד אלכסנדר למטוב – מגיע לו סרט משל עצמו.

ציון:2.5/5

Eurovision Song Contest: The Story of Fire Saga בימוי: דיוויד דובקין. עם וויל פרל, רייצ'ל מקאדמס, דן סטיבנס, פירס ברוסנן, דמי לובאטו, גרהם נורטון. ארה"ב 2020, 123 דק'

• ביקורת סרטים
• אירוויזיון
• וויל פארל
• נטפליקס
• המסך
• נטע ברזילי
• סרטים

• Facebook
• Twitter
• Email

הקומיקאי וויל פארל והבמאי-תסריטאי אדם מקיי הכירו כשעבדו יחד ב-Saturday Night Live בשנות התשעים. ההתאהבות הייתה מהירה ופורייה, כשהשניים יצרו יחד תת-ז'אנר ייחודי ומזוהה של קומדיות מטורללות, מודעות לעצמן ומצחיקות בטירוף, עם סרטים כמו "אחים חורגים", "Anchorman", "החבר'ה האחרים", "לילות טלדגה" ועוד. אך לכל דבר טוב יש סוף – בטח כשאחד הצדדים כבר המשיכו לעולם של סרטים נחשבים וטקסי פרסים.

השניים הודיעו אתמול (שבת) על סגירת חברת ההפקות שהקימו ב-2006, Gary Sanchez Productions, במסגרתה הופקו הסרטים המשותפים שלהם לצד קומדיות כמו "גבר גבר", "לשכב עם אחרים" ו"הקמפיין" וכן סדרות טלוויזיה, בהן "הירושים" ו"על הפנים". "סגן הנשיא" שביים מקיי והיה מועמד השנה למספר פרסי אוסקר הופק אף הוא על ידי החברה.

"13 השנים של שנינו בחברה לא היו יכולות להיות יותר מהנות ומספקות עבורנו", נכתב בהודעה ששחררו במשותף. "תמיד נשמור על השותפות היצירתית ועל החברות שלנו, ויש לנו מזל שסיימנו את ההרפתקה הזו כחברים". עוד הוכרז כי השניים צפויים להמשיך "לתמוך זה בזה" מקצועית ואישית בעודם ממשיכים לכיוונים חדשים ופרויקטים אישיים.

עוד לפני שיתברר האם מדובר בהבטחות שווא ברוח "אשמח שנישאר ידידים", לפארל ומקיי יש כמה פרויקטים משותפים בתכנון – בספטמבר 2018 הם חתמו על חוזה של שלוש שנים עם חברת פרמאונט, במסגרתו הם צפויים להפיק דרמה שתתרחש במועדון חשפנות. בנוסף, הם עובדים על קומדיה לנטפליקס בכיכובו של פארל, שתתרחש באירוויזיון.

קל לנחש למה בעצם חברת ההפקות המשותפת מתפרקת – הסחורה הקולנועית של החברה לא הוכיחה את עצמה ביקורתית וכספית ברוב המקרים. לצד הצלחות יחסיות כמו סרטי "גבר גבר", הופקו בחברה קומדיות מושמצות כמו "הבית תמיד זוכה", "הבוסית", "נראה אותך אסיר" ו"הולמס & ווטסון", שנחשב לאחד הסרטים הגרועים של 2018 עם ציון עלוב של 11 אחוז ברוטן טומטוס. מקיי, שזכה באוסקר על "מכונת הכסף", עשה שינוי קריירה לכיוון הפקות יוקרתיות ו"חשובות" יותר, כשסרטו המתוכנן הבא כבמאי יתבסס על סיפור ההונאה שלאליזבת הולמס. גם לפארל יש פרויקטים מעניינים בקנה, בראשם תפקיד ראשי ברימייק לסרט השוודי המוערך "כוח עליון".

• תרבות
• קולנוע
• וויל פארל
• אדם מקיי
• סרטים
• המסך