הסרט השמיני בסדרה הקולנועית שהחלה לפני 30 שנה נחווה כמו מופע סיום בתיכון. על הבמה מוקרנים סרטונים המעלים זיכרונות משנים קודמות, בוגרים וותיקים באים לספר איך היה פעם ונושאים נאומים עם מסר לחיים, וזה נמשך ונמשך אבל אף אחד לא עוזב כי הבטיחו שבסוף הערב יהיה מופע אקרובטי. הווה אומר, "חשבון סופי" הוא סרט כבד, עמוס ומבולגן, עם מעט מדי פרצי אקשן טובים, והרבה יותר מדי פלשבקים ופלשפורוורדים מיותרים.

>>נווה מדבר: אינדינגב מגיעים לתל אביב עבור לילה מוטרף במוזיאון

כזכור, הסרט הקודם נקרא "משימה בלתי אפשרית: נקמת מוות – חלק ראשון", והוא הסתיים בקליף האנגר. למרותהביקורות הנלהבותהוא אכזב בקופות (יחסית לתקציב האימתני) ולכן, בניסיון לבדל את עצמו מהכישלון, הסרט הנוכחי החליף שם – ומ"חלק ב'" הפך ל"חשבון סופי". אבל זה עדיין חלק ב', מה שאומר שדקות ארוכות בתחילת הסרט (וגם בהמשכו) מוקדשות לצורך להזכיר לצופים מה קרה קודם באמצעות מונטאז'ים והסברים ארכניים. זה פוגם בזרימה ובקצב של ההפקה הבומבסטית, שעלתה עוד יותר מהסרט הקודם.

נקודת המוצא היא שהבינה המלאכותית "הישות" הצליחה לחדור למערכות ההגנה של כל המדינות שיש להם נשק אטומי, בהן ישראל שמאוזכרת בסרט שוב ושוב. אוטוטו "הישות" תחדור גם למערכת האמריקאית, ואז יבוא קץ האנושות. היחיד שיכול להחזיר את השד לבקבוק – באופן הכי מילולי שאפשר – הוא אית'ן האנט. יש לו שלושה ימים להציל את העולם וכדי לעשות זאת הוא צריך לצלול עמוק באוקיאנוס ולטוס גבוה בשמיים, וכיוצא בזה. קטעי המהר יותר גבוה יותר חזק יותר מרשימים למדי, אבל בדרך לשם הסרט מתברבר. ובאין אקשן, המופרכות של העלילה נעשית יותר בולטת.

הקטסטרופה המאיימת להתרחש אינה משאירה מקום לקומדיה, והדרמה חלולה ומבוימת לא טוב. הדיאלוגים הרבים מתחלקים לשני סוגים – אינפורמטיביים למהדרין או מסרים מעוררי השראה שכמו נוסחו על ידי בינה מלאכותית. כך, למשל, בסצנה המתרחשת בצוללת אטומית, אית'ן מקבל סדרת הנחיות מכמה אנשים במדים. כל אחד (ואחת) אומר משפט לפי התור, ואף אחד לא נכנס לדברי השני, כאילו הם עשו חזרות. מקהלות ההסברים האלה מוכרות מסדרות טלוויזיה דרג ב', וכאן הן נשמעות לא פחות מלאכותיות.

יש בסרט המון דמויות משנה, חדשות וישנות, ואף לא אחת מהן מפותחת מעבר למינימום, כך שאם הן פועלות בניגוד למצופה מהן, ההפתעה המדומה נטולת אימפקט דרמתי. אית'ן נבנה לממדים של גיבור-על במידה כזו שכבר אין כל דינמיקה בינו לבין בני האנוש שבחבורתו. אוקיי, סיימון פג עדיין נחמד. אבל הכייסת היילי אטוול, שהיתה כה חיננית בסרט הקודם, ממש מפוספסת. אנג'לה באסט מרשימה כתמיד בתפקיד הנשיאה האמריקאית, אך כל השחקנים המשובחים שמקיפים אותה בישיבת הקבינט הדחופה שכונסה לרגל קץ העולם, אינם מצליחים לייצר דרמה.

כריסטופר מק'קווארי, שהפך לבמאי הפרטי של קרוז מאז "ג'ק ריצ'ר", כתב את התסריט יחד עם אריק ג'נדרסן, ומאז הסרט הקודם השניים כאילו שכחו איך עושים את זה. בניסיון לדחוס כמה שיותר, מק'קווארי מילא את הסרט בעריכות שמצליבות בין דיאלוגים שנערכים במקומות שונים, וגם בין סצנות מכות שמתרחשות במקביל, וזה תורם לבלגן. סצנת השיא באוויר סוף סוף מספקת את מה שבאנו בשבילו, אבל קרב היריות ההמוני שמוביל אליה סובל מאיזו החלטה אידיאולוגית/מסחרית לא ברורה – אולי כדי לא להרגיז את הרוסים – שאף אחד, כולל הסטטיסטים, לא ייהרג במהלכו.

ובאשר לקרוז – אני חייבת לציין שכבר קשה לי להביט בו. חיוך מיליון הדולר המפורסם נעלם מפניו, ובגיל 62 שיערו הצבוע, פניו הנפוחות ועיניו הצרות משווים לו מראה של בובת שעווה של טום קרוז. כן, הוא עדיין רץ וקופץ באופן משכנע, אבל באמת שלא משנה לי אם זה הוא עצמו או כפיל שמבצע את הפעלולים בסצנות שבהן מספרים לי שגורל העולם כולו תלוי ביכולתו להתלות על מטוס דו-כנפי. אני לא יודעת מה הוא מתכנן הלאה, אבל הגיע הזמן לתת לשיער האפור להציץ. זה בהחלט לא הזיק לקריירה של ג'ורג' קלוני.
3 כוכבים
Mission: Impossible – The Final Reckoning בימוי: כריסטופר מק'קווארי. עם טום קרוז, היילי אטוול, סיימון פג, אנג'לה באסט. ארה"ב 2025, 170 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• טום קרוז
• אקשן
• קולנוע

עם כניסתה של שנת 2024, חייבים להודות שהייתה לנו שנה די שלילית, ולא רק בגלל המלחמה, אלא גם בגלל מה שראינו על מסך הטלוויזיה שלנו. והאמת היא שראינו יותר מדי. אלו כל האנשים שהיינו רוצים לראות פחות-עד-כלום מהם במהלך השנה, אם אפשר. לא בקטע רע, פשוט קצת נמאס, וזה יעשה לנו קצת יותר טוב בלב ובעין.

טום קרוז

אתם ידעתם שטום קרוז בן 61? הבן אדם עבר חצי מחייו, ועדיין קופץ מבניינים ומטוסים כאילו כלום. טום קרוז עשה מעל ומעבר בקולנוע, ועדיין מתחזק את סדרת הסרטים שמזמן הייתה צריכה להיגמר "משימה בלתי אפשרית". והאמת? יש גבול לכמה אפשר לראות את טום קרוז קופץ מכל מקום אפשרי. מעבר לעובדה שהוא כבר על המסך הרבה יותר מדי זמן מבלי שהוא מתפתח יותר מדי כשחקן, הוא גם חבר של כבוד בכת הסיינטולוגיה. האנרגיה שלו תמיד מוזרה בראיונות, ואם יחליט יום אחד להפסיק לסכן את חייו על המסך, אני בהחלט לא אתנגד. שב טום, תנוח. תפסיק לנסות להתאבד על המסך.

ניקולס קייג'

אם יש שחקן שקרע את התחת שלו בשלושים השנים האחרונות זה ניקולס קייג'. ברפרטואר של השחקן האהוב יש מעל למאה סרטים בהם שיחק מגוון רחב מאד של דמויות, כולל לאחרונה את עצמו. הוא אפילו היה סופרמן לאיזה שנייה וחצי. זה לא שיש משהו רע במיוחד בניקולס קייג', אבל אם יש לו הרבה הופעות מביכות, אולי זה סימן שאנחנו צריכים לראות אותו פחות. חוץ מזה, אחרי "משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק", למישהו באמת חסר עוד מניק קייג'?

ג'ארד לטו

היו ימים שבהם לטו נחשב לאחד השחקנים הכי מבטיחים בהוליווד, במיוחד לאחר תפקידו ב-"מועדון הלקוחות של דאלאס", שגם זיכה אותו באוסקר. אבל אז הוא החליט לגלם את הג'וקר ב-"יחידת המתאבדים" (2016), ומשם הכל הלך והתדרדר. DC האמינו בגיוסו של הכוכב המצליח לכוחותיהם, כי עוד לפני שיצא הסרט כבר הוכרז על סרט ספין-אוף משלו, ועל אחד נוסף שיעסוק ביחסים שלו עם הארלי קווין (מרגו רובי). מיותר לציין שדבר מזה לא קרה. אחרי יותר מדי סיפורים על "משחק טוטאלי" שיוצא מגבולות הסביר, וגרסה באמת גרועה לדמותו של הג'וקר, כבר היה ברור שלטו לא יחזור לתפקיד הנסיך הליצן. מאז הוא ערק למארוול, גילם את מורביוס, וזכה לכישלון מצלצל. נראה שלטו הגיע לנקודה שבה הוא צריך לעצור, והנקודה הזו היא אי שם ב-2016.

הייתם רוצים לראות עוד מזה? ברור שלא. ג'ראד לטו בתור "הג'וקר". צילום יח"צ

אסי עזר

לפני יותר מעשור, כש"האח הגדול" היתה בעונתה הראשונה, השילוב בין אסי עזר לארז טל היה מפתיע ומרענן. עכשיו כבר כמעט בלתי אפשרי לסבול אותו על המסך. גם אם נשים בצד את ההאשמות בזמנו על ניצול מעמדו להטרדה מינית (ובקשת בהחלט שמו אותן בצד), דמותו הטלוויזיונית מאוסה – הוא מתאמץ להצחיק ללא הצלחה, מלא וגדוש בעצמו להתפקע וחושב שהשטויות שהוא עשה אי שם באקזיט יעבדו גם היום. אבל לא רק שהחינניות אבדה, בכל פעם זה מגיע עם חציית גבולות מסוימת, בין אם הוא מפלרטט בבוטות עם מתמודדים בתכניות שהוא מנחה ובין אם הוא משמיע ברדיו את השכנה שלו גונחת. כבר אמרנו את זה כאן בעבר, אבל חלאס עם לתת לו את כל זמן המסך הזה.

פאנל השופטים של הכוכב הבא

בעצם לא רק המנחה צריך לעוף, אלא כל הפאנל. כן, אפילו אסף אמדורסקי. העונה הנוכחית של "הכוכב הבא" היא ניסיון לוחץ לפרוט על מיתרי הרגש, ואם אתם לא רוצים להתרגש, אל דאגה – השופטים יכריחו אתכם. הם ישירו ביחד שירי אחדות, ויפסלו שירים כי הם לא ברוח התקופה, הם ימחו דמעה בדרמטיות לפני שהם ילחצו על כחול רגשני. והם בעיקר שכחו שמוזיקה יכולה להיות כיפית ושיש תגובות נוספות לשיר מאשר להתרגש ולבכות. היה יכול להיות נחמד לראות שופטים שמזכירים לנו למה מוזיקה חשובה בזמנים כאלה, ולא רק כדי לסחוט מאיתנו דמעות. המציאות גם ככה עושה את זה מספיק.

גל גדות

בסדר בסדר, אז היא התגייסה לטובת ישראל במהלך המלחמה, אבל שמעו אותנו רגע: גל גדות לא שחקנית טובה. בכלל. בסדר, היא נבחרה להיות וונדר וומן, אבל כולנו ראינו איך זה נגמר. מאז היא רק מופיעה בכל מיני סרטים בינוניים ומטה בתפקידים משמימים ועושה לנו קצת פאדיחות. אני מבין שאמריקאים מתים על המבטא המזרח תיכוני, אבל יש מספיק שחקניות ישראליות מוכשרות שאפשר לייצא להוליווד – למה אתרע מזלנו לשלוח דווקא את זאת שלא יודעת לשחק? כבר עדיף שתישאר בתחומי ההסברה.

קניה ווסט

אנחנו באמת צריכים להרחיב? מדובר באדם עם מחלת נפש לא מטופלת, ואין סיבה לייחס לדבריו חשיבות – לא כשהוא רצה להיות נשיא, ולא כשהוא אמר שיש בהיטלר גם צדדים חיוביים. לפחות קיבלנו על זה פרק נחמד של סאות' פארק, אבל נראה לי שמיצינו.

ינון מגל

הפטריוט היה צריך לעוף מהמסך כבר לפני שנים, עוד כשרחלי רוטנר פרסמה על השיט שאמר לה והובילה להקאתו מהזירה הפוליטית. גם בלי זה – ינון מגל הוא מכונה משומנת של פייק ניוז ושופר גאה ובריוני של מכונת הרעל, והוא ממש לא מתכוון לעצור עד שיחזור לכנסת, בטח לא כשערוץ 14 נמצא בלב השיח הציבורי. הלוואי שהתשובה הייתה להתעלם מכל השטויות רפות השכל שהוא פולט בקצב לא שפוי, אבל כנראה שזה לא יעזור. שמישהו יחביא לו את המפתחות לאולפן.

פוליטיקאים. כן, כולם

דווקא בתקופה הזאת זה מרגיש כאילו הפוליטיקאים נמצאים על המסך יותר מאי פעם. בטח יותר משהם בעבודה שלהם. והפעם, זה לא רק ביבי – זה כל הפיאסקו שנהיה סביב המלחמה. חברי הכנסת שמגיעים להתראיין, הדלפות מישיבות קבינט, חוסר יציבות מוחלט. בכל פעם שפוליטיקאי מופיע על המסך אי אפשר שלא לתהות – אין לכם מלחמה לנהל? אין לכם ציבור לעבוד בשבילו? זאת לא בקשה מהפוליטיקאים, הם גם ככה לא שמים עלינו, אלא מערוצי התקשורת – תפסיקו לתת במה לגן החיות המבחיל הזה שמתנהל בכנסת. אולי אם הם יהיו פחות עסוקים על המסך, יתפנה להם זמן לנסות לנהל את המדינה.

• המסך
• דמויות וירטואליות
• פוליטיקאים
• אסי עזר
• ינון מגל
• ניקולס קייג'
• טום קרוז
• ג'ארד לאטו

לפני שלושה שבועות חגג לאלו שיפרין יום הולדת 91. המוזיקאי היהודי יליד ארגנטינה הלחין ב-1966 את נעימת הנושא הג'אזית בעלת המקצב המיוחד, שתרמה רבות להפיכתה של סדרת הטלוויזיה "משימה בלתי אפשרית" ללהיט מיתולוגי. הנעימה המפורסמת שבה לעטר את הפתיחה של הסרט בעל אותו שם שיצא למסכים ב-1996, אם טום קרוז בתפקיד הסוכן הסמוי אית'ן האנט. עם השנים והסרטים היא זכתה לשלל וריאציות שהלכו והתרחקו מהמקור, והפכה להד. אבל לא צריך יותר מארבעה צלילים כדי לזהות אותה. לורן באלף, מלחין הסרט השביעי בסדרה, שתל כמה מהתווים המוכרים במקומות אסטרטגיים והם חודרים הישר למערכת הדם.

הם נמצאים בסצנת הפתיחה התת ימית, שוחים כמו כרישים סביב צוללת רוסית המאוכלסת בגברים שמדברים אנגלית במבטא רוסי. הצוללת, המצוידת במערכת ממוחשבת מתקדמת במיוחד, נתקלת בבעיה המעלה הדים למחשב העל האל ב"2001: אודיסיאה בחלל", שפיתח אגו. משם אנחנו עוברים לסצנה האופיינית שבה אית'ן מקבל את המשימה הבאה שלו. הפעם מוטל עליו לאתר שני חלקים של מפתח בצורת צלב שנראה לאחרונה על הצוללת. ההסבר הרשמי הוא שבדומה לסרטי אינדיאנה ג'ונס למיניהם, המפתח הזה הוא האמצעי האחד והיחיד לשלוט באיום הגדול של הרגע – תוכנת בינה מלאכותית אימתנית שפיתחה מודעות משל עצמה. מספרים לנו שמי שישלוט בה ישלוט בזרימת האינפורמציה ובאמצעותה ישלוט במין האנושי, ולכן מעצמות וארגוני פשע רוצים להשיג את אותו מפתח קטן שעובר מיד ליד. הגיון, או שמא בינה, אין כאן – אבל אפשר להבין את הצורך באביזר מוחשי כדי להתניע עלילה של מרדפים וכיוסים על פני הגלובוס. היצ'קוק העניק לתחבולה הזאת את השם "מקגפין".

משביססנו את נקודת המוצא המופרכת למדי, נמשיך ונאמר ש"משימה בלתי אפשרית: נקמת המוות – חלק ראשון" הוא סרט מבדר מאוד, משובץ במרצפי אקשן באמת מעולים, בדיאלוגים סבבה ובשחקנים ושחקניות טובים שמריצים אותם בחן, כשמה של דמות חדשה. העלילה שבה ומנתבת שלל דמויות מרכזיות לאתר התרחשות אחד, והבימוי מניע אותן על המסך באלגנטיות. יש, כמובן, גם קטע משעשע עם מסיכות משנות זהות – תזכורת לאחת מהשעיות הספק האופייניות לסדרה המקורית, וסצנה טיפוסית של נטרול פצצה תחת לחץ.

בגיל 61 טום קרוז עדיין מבצע את הפעלולים המטורפים שלו בעצמו, ומאלץ את הצלמים להצטרף אליו. את הקפיצה עם אופנוע מעל מצוק בנורבגיה (שמתחזה לאלפים האוסטרים) הוא צילם שש פעמים ביום אחד. עם זאת, נראה שקרוז, שהפיק את כל סרטי הסדרה, מרגיש שהוא אוטוטו יעבור את השיא, ולכן "משימה בלתי אפשרית 7" מתנהג כמו סרט סיום. זה לא רק העובדה שמדובר בפיצול הסרט לשני חלקים באורך של קרוב לשלוש שעות כל אחד. זו גם ההתכנסות של שחקנים מסרטים קודמים, בנוסף לאנשי אמונו הקבועים ווינג ריימס וסיימון פג. רבקה פרגוסון, שהצטרפה ב-2015 בתפקיד הסוכנת הבריטית הסוררת אילזה פאוסט, חוזרת בשלישית, ואליה מצטרפת ונסה קירבי בתפקיד סוחרת הנשק מהסרט הקודם. הנבל הראשי הוא הטרוריסט הבינלאומי גבריאל (איסאי מוראלס), שהסרט גורם לנו לחשוב שהוא כבר נראה בסדרה בעבר, אף שלא כך. מוראלס, הזכור מהעונה הראשונה של "אוזרק", מרשים גם כאן בהופעה מדודה אך לא אטומה. ופום קלמנטיף הצרפתייה נראית מצוין כמתנקשת השתקנית שעושה את דברו.

כשאילזה הצילה את חייו של איתן ב"משימה בלתי אפשרית: אומת הנוכלים" מ-2015, הסרט הראשון בסדרה בבימויו של כריסטופר מקוורי, זה היה מפתיע ומרגש. מאז כבר התרגלנו שנשים וגברים מרביצים אלה לאלה ומצילים אלה את אלה, ללא אבחנה מגדרית. מבחינה זו התוספת החדשה – היילי אטוול בתפקיד הגנבת גרייס – מעט שונה. היא אינה מצטיינת בנהיגה, למשל, אבל זה בסדר – זה לא תחום ההתמחות שלה, והיא תלמד. בינתיים הדינמיקה בינה לבין אית'ן מזכירה את קומדיות הסקרובול של שנות השלושים, וזה עובד.

התסריט אוזק את גרייס לאית'ן ושולח אותם למרדף בפיאט צהובה ברחובות רומא – כמו מישל יאו ופירס ברוסנאן האזוקים זה לזה על האופנוע ב"מחר לנצח". זה לא חדש (הבחירה במכונית הזערורית מזכירה את המרדף במכוניות מיני קופר מ"הג'וב האיטלקי"), אבל זה מבוים עם מספיק חן ואנרגיה כדי שנרצה עוד. יש לציין שרומא כיכבה השנה כאתר מרדפים גם ב"מהיר ועצבני 10", שם נגרם לאתרים ההיסטוריים הרבה יותר נזק דיגיטלי.

סיקוונס האקשן הטוב ביותר מגיע בסוף, על גבי רכבת על גשר גבוה. הוא הזכיר לי את סצנת הבית התלוי על צוק ב"הבהלה לזהב" של צ'פלין מ-1925. רוצה לומר, הוא מוקצן, ומותח ומצחיק גם יחד. בסופו של דבר "משימה בלתי אפשרית: נקמת מוות – חלק ראשון" הוא בעיקרו מבחר של סצנות אקשן שקובצו יחדיו, אבל הדבק ביניהם ראוי גם הוא למאכל.

4 כוכבים
Mission: Impossible – Dead Reckoning Part One בימוי: כריסטופר מקוורי. עם טום קרוז, היילי אטוול, רבקה פרגוסון, איסאי מורלס, וינג ריימס, סיימון פג. ארה"ב 2023, 163 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• טום קרוז
• קולנוע

יש לנו מזל שאנחנו חיים בעידן שבו טום קרוז הוא שחקן קולנוע, כי לא יעשו עוד כאלה: הכוכב ההוליוודי שידוע ביכולתיו המופרעות כפעלולן ומתעקש בדרך כלל לעשות את מרבית הפעלולים בסרטי האקשן בכיכובו בעצמו, עשה עוד צעד אל עבר הנצח בסרטון יוטיוב חדש שמתעד את "הפעלול הגדול ביותר בהיסטוריה של הקולנוע", סצנה עליה עובדים בהפקת "משימה בלתי אפשרית: נקמת מוות" כבר יותר משלוש שנים.

בסרט התיעודי הקצר הנ"ל, כתשע וחצי דקות אורכו, מתועדות עבודות ההכנה לפעלול שכללו לא פחות מ-500 צניחות חופשיות של טום קרוז ממטוסים ועוד כ-13 אלף קפיצות רמפה עם אופנוע מוטוקרוס, הכל למען קטע בסרט הבא בסדרת שוברי הקופות הבלתי אפשרית שבו מזנק קרוז עם אופנוע מצוק שתחתיו פעורה תהום עצומה ואמיתית לחלוטין, ולעבור מהאופנוע המזנק לצניחת פרי-בייס (צניחה ללא מטוס) אל עבר הקרקע. גורמים בהפקת הסרט הבהירו כי למרות כל אמצעי הבטיחות שננקטו, מדובר בפעלול שכל טעות קטנה בו היא סכנת מוות ברורה, ונראה שאת התעוזה האמיתית גילתה חברת הביטוח שהסכימה לשים פוליסה על הטרלול ההוליוודי הזה.

>> בגיל 60 טום קרוז חוזר לתפקיד שעשה אותו מגה-סטאר. והוא במיטבו
>> בתוך פרצוף שלך: 25 שנה לסרט האקשן הכי טוב בעולם

אתמול שיגר קרוז ברכה מיוחדת לצופי "טופ גאן: מאבריק" הישר מהסט של "משימה בלתי אפשרית", ובו הוא מודה להם על שצפו בסרט תוך כדי צניחה חופשית, כשהוא מצליח לשמור על טון דיבור רגיל לחלוטין יחסית למי שצונח במהירות של מאות קמ"ש אל הקרקע (ועבודת סאונד מדהימה בניקוי רעשי הרוח). הסרט "משימה בלתי אפשרית: נקמת מוות" פוצל לשני חלקים, והראשון שבהם יגיע אל בתי הקולנוע באמצע חודש יולי הקרוב, כשקרוז משחזר בפעם השביעית את תפקידו כסוכן אית'ן האנט, כשלצדו ישובו חברי הקאסט הקבועים וינג ריימס, סיימון פג, ונסה קירבי ורבקה פרגוסון. ששת הסרטים הקודמים בסדרה הכניסו כ-3.5 מיליארד דולר ויש מצב שנראה את קרוז קופץ ממטוסים עמוק אל תוך העשור.

• המסך
• קולנוע
• טום קרוז
• הוליווד
• שוברי קופות

את "אהבה בשחקים" המקורי, ההוא מ-1986 עם טום קרוז הצעיר, ראיתי במסך טלוויזיה קטן באוטובוס במהלך טיול כלשהו. מיותר לציין שלא התלהבתי. כשנודע לי שעובדים על סרט המשך התעוררה בי תחושת ביטול די אוטומטית, שאיתה באו ההרהורים המקובלים על המשכונים מאוחרים שנועדו לרכוב על גלי נוסטלגיה מתועשים. ההקדמה הזאת נועדה להגיד ש"אהבה בשחקים: מאווריק" הוא דווקא סרט סבבה, שהצפייה בו גרמה לי הנאה. לא אמליץ עליו לחברים מסוימים שאני מכירה את טעמם, אבל למי שרוצה אקשן עם עוד אקשן מתובל בקצת דרמה, אני יכולה להמליץ עליו בלי שזה יעשה לי כאב בטן. כי את מה שהוא עושה, הוא עושה מצוין, ובמינונים נכונים.

קחו למשל את התוספת ההכרחית של סיפור אהבה. קלי מקגיליס בת ה-65 כבר לא נראית כמו שנראתה פעם, אז במקומה הביאו את ג'ניפר קונלי בת ה-51 שנראית הכי יפה שהיא נראתה אי פעם. היא מגלמת בעלת בר גרושה שמכירה את מאווריק מקודם (שמה מוזכר בסרט הראשון כבת של אדמירל שניהלה איתו רומן קצר), ולכן כשהוא מגיע לבר שלה – בערך כמו אינגריד ברגמן ב"קזבלנקה" – יש ביניהם חיבור מידי. אבל גם אין לה ציפיות ממנו. הבר שלה הוא מקום ידידותי ושמח שבו היא המלכה, יש לה בת עשרה נחמדה ומאווריק הוא רק דמות משנה בסיפור שלה. קונלי מספקת הופעה משוחררת ונינוחה וזה הופך את הסצנות שלה להפוגות נעימות מקרבות התרנגולים של גברברי הטיס.

אותם גברברים, וברוח הזמן גם שתי עלמות נועזות, זומנו לבסיס של חיל האוויר כדי להתכונן למשימה בלתי אפשרית – הפצצה של כור אטומי בארץ עוינת כלשהי. כמו בסרט הראשון, שם המדינה אינו מוזכר, וגם אין רמזים ויזואליים למיקומה בגלובוס – זה סרט פטריוטי מבלי להסתבך עם פוליטיקה עולמית. מאווריק, שנשאר פוחז כשהיה גם בגיל 60 – מה שמסביר את העובדה שהוא עדיין רק קפטן – מוזעק לאמן את הטייסים הצעירים ולבחור את אלה מהם שיטיסו ארבעה מטוסים לתוך קניון מפותל שבתוכו הוקם הכור.

בין שניים מהטייסים – רוסטר (מיילס טלר) והנגמן (גלן פאוול) – מתפתחת יריבות כמו זו שהיתה בין מאווריק ואייסמן. ויש גם מתח בין רוסטר, בנו של גוס מהסרט הקודם, לבין מאווריק, שקשור לתחושות האשמה שלו בנוגע לאופן בו גוס נהרג. בקיצור, מבחינה עלילתית "אהבה בשחקים: מאווריק" הוא המשכון טיפוסי – גם משחזר את התבניות הדרמטיות של הסרט הראשון, וגם מתייחס אליו כאל העבר הטעון שרודף את הגיבורים החדשים (והישנים). למי ששכח, יש פלשבקים, כמו בסיכום של אירועי הפרק שעבר בתחילת פרק חדש בסדרת טלוויזיה.

אחת הסצנות הזכורות בסרט הקודם היא משחק הכדורעף שהציג לראווה את חזותיהם השריריים והמשומנים היטב של הגברברים. טוני סקוט עצמו הגדיר מה שהוא עשה שם כפורנו רך (הסרט הנוכחי מוקדש לסקוט, שהתאבד בקפיצה מגשר ב-2012). הבמאי החדש, ג'וזף קוסינסקי ("אבדון"), מספק סצנת פורנו דומה על שפת הים לפני שקיעה, עם הרבה יותר חזות מפוסלים (ומגולחים היטב), וגם היא תיזכר כשיא הארוטי של הסרט (סצנת המיטה עם בעלת הבר הרבה יותר קצרה, ויותר ידידותית מאשר חושנית).

אבל המנה העיקרית היא כמובן המשימה הבלתי אפשרית, שהתוואי הגיאוגרפי והעלילתי שלה דומה מאוד לזה של תקיפת כוכב המוות ב"מלחמת הכוכבים" (הראשון, המכונה היום "מלחמת כוכבים 4: תקווה חדשה"). כאמור, מאווריק נשאר פוחז כשהיה, אבל רק כשזה נוגע לעצמו, ולציוד צבאי ששוויו מיליארדים. כשזה מגיע למשימה הוא יעשה הכל כדי שכולם יחזרו הביתה בשלום, ולצורך כך הוא לא רק חונך אותם פיזית ורוחנית, אלא כמפיק של הסרט, הוא גם דואג לשים את עצמו במושב הטייס המוביל את המשימה. מופע האווירונאוטיקה מבוים לעילא, עם מטוסים שמפלחים את האוויר בעוצמה שקטה, תוך כדי יישום המוטו החוזר של הסרט "זה לא המטוס, זה הטייס", שדואג שהאקשן הסוער יהיה משולב בדרמה במינון נכון.

קרוז גם התעקש שוואל קילמר, שגילם את יריבו אייסמן בסרט הקודם, ישולב בתסריט. עקב סרטן בגרון קילמר נאלץ להשתמש בתיבת קול חשמלית כדי לדבר (כפי שאפשר לראות בסרט התיעודי המרגש "ואל", המוצע לצופי yes), ולכן בסרט הוא אינו מדבר כלל, אלא מתבטא באמצעות מחשב. הרקע האישי הזה הופך את המפגש בין שני השחקנים לרגע נוגע ללב.

קרוז בן הכמעט 60 הוא במיטבו בתפקיד שהפך אותו למגה סטאר. בסרטיו האחרונים הוא כבר החל להיראות כמומיה, אבל כאן החיות חזרה לפניו, והחיוך המפורסם שלו זורח בטבעיות. צימודו לשחקנים צעירים המתייחסים אליו כאל "אבא" עושה לו רק טוב, כי נחמד לראות את השחצן מפעם מראה לשחצנים של היום מה הוא שווה. בסך הכל "אהבה בשחקים: מאווריק" הוא סרט אקשן כיפי ולא מאוד ג'ינגואיסטי, שנוצק במסורת הסרטים הישנים והטובים של הווארד הוקס, על אחוות גברים מקצוענים (ואישה אחת עצמאית ומגניבה שמשתלבת ביניהם). והוא עובד עם ובלי נוסטלגיה למקור.
★★★★ 4 כוכבים
Top Gun: Maverick בימוי: ג'וזף קוסינסקי. עם טום קרוז, מיילס טלר, ג'ניפר קונלי, ג'ון האם. ארה"ב 2022, 131 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• טום קרוז
• סרטים מומלצים