יש אמיתות שהתודעה, המוח והאישיות משלבים זרועות כדי שלא ייכנסו פנימה ויפזרו סימני שאלה בכל מקום. כולם יודעים איך נראים האנשים שהסתכלו לאמת מסוימת בעיניים יותר מדי זמן – הם פורשים מהלימודים כדי לפעול נגד שינויי האקלים, הם לובשים מכנסיים עם כתמי דם מזויפים ומפגינים נגד ברית מילה, הם יוצאים למסעות ליקוט כדי לשרוד אסון מתקרב. הנה אמת ששורפת אחוזים נאים מסוללת ההדחקה של כולם: כולנו כלואים במערכת יחסים מתעללת עם כסף, וכמעט בלתי אפשרי למרוד בו כי כל רצון אנושי בסיסי מקודד אליו. רוצה לישון במקום חם ובטוח? זה נקרא "שכר דירה". לאכול? "ללכת לסופר". לכסות את הגוף בבגדים חמים? "למדוד שלושים דברים בקניון להתפשר על משהו ואז ללבוש אותו כל יום במשך שבוע בתקווה לא לפגוש אף אחד פעמיים". גדלנו על כסף והוא עיצב את כל ההרגלים שלנו גבוה מעל מה שמגיע לנו כבעלי חיים מתכלים, ואז בחוצפתו לפעמים אין מספיק ממנו וצריך להצטמצם. ככה עושים את זה:

1. לאכול בבית:לאכול בבית זה עיטור העוז של הבגרות. זה אומר שאת לא רוצה לאכול משהו שאת לא יודעת מי הכין, ועל פי משחקי השף סביר שהוא צעק "היידה שף" תוך כדי (מגעיל) או שאת לא בטוחה בטיב המרכיבים שלו, ואם לסמוך על הודעות בקבוצות ווטסאפ משפחתיות עלול לגרום למחלות רבות ומסריחות 100 אחוז תעבירו, או שאת לא רוצה לבזבז על ארוחה אחת כסף שיכול לקנות מצרכים לשבוע.

יש דרך אחת לבשל: לזרוק את היומרה ולהיצמד למתכונים. בא לך פסטה? לא לאלתר

הכל נכון, אבל בישול שייך לקבוצת הכישורים שאנשים חושבים שיש להם גישה טבעית אליהם רק כדי להתרסק על היומרה. הכל בגלל תוכניות בישול. האדם הסביר חושב שאחרי עשרות שעות צפייה הוא יודע להעמיד סיר. הנה, עצמתי עיניים, הרחתי את הירקות, נזכרתי בסבתא, אמרתי את המילים "חומרי גלם", אלה המרכיבים שאמורים ליצור מנה מוצלחת. לא אחי, ולראיה פסטה חיוורת בשמנת שנראית כמו משהו שהיו עושים עליו ריפורט ב"אימהות מבשלות ביחד".

יש דרך אחת לבשל: לזרוק את היומרה ולהיצמד למתכונים. בא לך פסטה? לא לאלתר. זה פסטה לא מופע אימפרוביזציה, ואת רוצה לאכול, לא להיות מובכת ולשאול איך בזבזת על זה ערב. מגגלים איך להכין פסטה, מוצאים את המתכון המפורט והכפייתי ביותר שיש ועושים בדיוק את מה שהוא אומר. כן כולל החלק שצריך לסובב את הסיר שלוש פעמים אחרת אמא שלך תמות. בתאבון.

2. לרכוב על אופניים:הדברים הכי כיפים בעולם המבוגרים הם אינטרפרטציה לפריבילגיה ילדית שמבוגרים נאלצים להשאיר מאחור. מונית היא בסופו של דבר טרמפ מהורה, אדם מבוגר שלוקח אותך ממקום למקום, רק שבמקום "אהבה" ו"מחויבות" ו"רצון לעזור לך להיכנס לחבורה שאת מעוניינת בה ויה טרמפ ליום כיף בקניון", את משלמת על הטרחה בכסף.

אופניים הם טעם נרכש, כלומר זה רע עד שזה מדהים. הם מציעים פעילות גופנית אגבית, וכמו כל ספורט יכולים לחבר את הנפש לגוף כמו שציונות קיוותה שחקלאות תחבר את האדם לאדמה

בכולם יש שארית ילדותית שעומדת מול מטלות היומיום וחושבת "אבל איך אני אעשה את זה אני קטנה" ומולה את השירותים האלה, שעונים לך "נכון ממי את גורה והעולם לא נחמד אלייך היום בואי אני אסיע אותך לסנטר, תחביבים: דיג". לצערנו הפריבילגיה להתנהג כמו ילדים גבוהים, שמנים ולבושים יפה שמורה למבוגרים שיש להם כסף. מה אפשר לעשות? לנסוע על אופניים. זה לא קל. סטטיסטיקה שהמצאתי כדי לתמוך בדעותיי קובעת שמי שמתנייד על אופניים בלבד מבטל פגישות בשיעור שגבוה בשבעים אחוז משל המתניידים בדרכים אחרות, ובצדק.

מעליב לחשוב שהטכנולוגיה התקדמה למקום שלוויינים עוקבים אחרינו, אבל הם צריכים לראות אותנו מתניידים באמצעות גלגלים ורגליים. פדיחה. לעומת זאת אופניים הם טעם נרכש, כלומר זה רע עד שזה מדהים. הם מציעים פעילות גופנית אגבית, וכמו כל ספורט יכולים לחבר את הנפש לגוף כמו שציונות קיוותה שחקלאות תחבר את האדם לאדמה. הגוף מפסיק להיות נשא של הנפש, קופסה מתוחכמת שתפקידה להעביר מחשבות, רעיונות ורגשות ממקום למקום. פתאום הם עובדים בזה יחד – הנפש מעודדת את הגוף להמשיך לפדל בעליות והגוף בתמורה מפריש לנפש הורמונים שגורמים לה לשמוע פלייליסט "חרמנית ברחובות" בספוטיפיי ולחייך לכלבים.

3. לא לתכנן תוכניות יקרות:אף אחד לא מגיע לעיר כדי להישאר בבית. אפשר לעשות את זה בכל מקום וכנראה בזול יותר. אנשים עוברים למקומות כדי לראות איזו תהודה תהיה לאישיות שלהם שם, עם מסיבות והצגות וקוקילידה ב־15 ש"ח, ולעומת זאת הדברים האלה עולים כסף, מה שמאלץ אותך להפשיט את התוכניות שלך מכל דבר יקר ולהסתפק במשאב המדהים ביותר של ערים גדולות: מרחב מלא אנשים כמוך, שעזבו מקומות שהם גדלו בהם כדי להגיע לכאן. מה כיף בזה? אפשר לצאת לפגוש אותם ולהרגיש רגשות.

רגשות הם טיול מאורגן בנפש שלך, מחזיקים מטריה ומדונה וצועקים "חבר'ה קשב אליי, אנחנו עכשיו עומדים מול התאהבות, זה עושה חוסר תאבון ולחייך כשמקבלים הודעה ולעצום עיניים בשירים של עידן רייכל"

כשאומרים שהדברים הטובים ביותר הם בחינם מתכוונים רק לרגשות, כי כל שאר הדברים שבחינם מגעילים. בגלל רגשות אנשים משתמשים בסמים למרות שזה מסוכן, לא חוקי וקונים אותם מזר שנעלם לחשכה על אופניים חשמליים – כי סמים מסנתזים רגש, ולהרגיש זה הכיף הכי גדול שבני אדם יכולים לחוות. יש תפיסה שגויה ששווה להרגיש רק רגשות מפלטת השמחה של האימוג'ים, אהבה (לב אדום), שמחה (לב צהוב), חום (לב כחול), משפחתיות (לב ורוד נצנצים). שטויות.

רגשות הם טיול מאורגן בנפש שלך, מחזיקים מטריה ומדונה וצועקים "חבר'ה קשב אליי, אנחנו עכשיו עומדים מול התאהבות, זה עושה חוסר תאבון ולחייך כשמקבלים הודעה ולעצום עיניים בשירים של עידן רייכל". נכון שזה כיף יותר מהיום של החרדה – "חברים, בואו תתכנסו פה מולי אבל לא יותר מדי קרוב כי זה מזכיר לי את התיכון. רגע, אני נאלצת לעצור את ההדרכה כדי לשלשל בשירותים של הבית קפה פה ליד מקווה שתהיו פה כשאחזור בטח לא כולם עוזבים אותי בסוף". אבל למה לוותר על זה? אלוהים או חיזרים או ביולוגיה לא נתנו לנו נפש כדי שנפחד מאגפים שלה. כמו שכתוב על חולצות סוף מסלול שגם הן חינם: מי שלא דרך בבוץ לא ינשום אוויר פסגות ינואר 2007 עייפים.

• איך לעשות דברים
• עירוני
• טורים אישיים
• הבועה

1.יומיים לפרסום גיליון הרווקים השנתי של טיים אאוט, זמן טוב לקצת מספרים שמראים שתל אביב היא עיר של רווקות ורווקים: 37 אחוזים ממשקי הבית בעיר הם וואן-מן-(או-וומן)-שואו, כמעט כפול ממספרם הכולל בישראל (19 אחוזים) ובסך הכל יותר מ-150 אלף איש. המספר הזה כולל אמנם גם אנשים בזוגיות שחיים בנפרד, אבל מספרם זניח. שיאני הרווקות בעיר הם הגברים בין גיל 29-25 (84.6 אחוז) ונשים בנות אותו גיל (74 אחוז). גן עדן לרווקים? אולי. ואולי דווקא גיהנום.

2.מדי שנה עם פרוץ חגיגות גיליון הרווקות השנתי שלנו (בדוכנים בשלישי, 11.2), עולים ושבים המנג'סים ששואלים מה לגבי גיליון הנשואים הלוהטים. התשובה, לא נעים לומר, טמונה בשאלה: תל אביב היא עיר שחוגגת ומאפשרת את הרווקות. זה המקום שבו הרווקות היא אופציה לגיטימית לחלוטין, ולא רק מצב ביניים בדרך אל הזוגיות הנורמטיבית הנכספת. וזה לא עניין של גיל. על פי נתוני השנתון הסטטיסטי של 2018, למעלה מ-40 אחוז מהתושבים בין גיל 35 ל-49 אינם נשואים. במדינה שמקדשת את הזוגיות זו כמעט הכרזת מרד.

3.דבר אחד בטוח: תל אביב היא לא עיר טובה למי שאינו מעוניין להישאר ברווקותו. העיר, כידוע, מזדקנת. בין 2008 ל-2017 הצטמצם מספר הצעירים בה ב-8 אחוזים והוא ממשיך להצטמצם. כתוצאה מכך גם האופציות לזוגיות הולכות ומצטמצמות. ומזדקנות. הגיל החציוני בתל אביב הוא 35.9 (לעומת 29.8 בשאר המדינה). הרווקים והרווקות הלוהטים והלוהטות בגיליון של השבוע, כמו בתשעה שקדמו לו, משקפים את התל אביביות על גווניה יותר מכל רשימה אחרת. כי רק בתל אביב להיות רווק זה לוהט.

4.הדבר היחיד שמאיים על הסטטוס של הרווק.ה התל אביבי.ת, הכוח המניע את גלגלי התשוקה של העיר, הוא יוקר המחייה המטורף בה. זו הסיבה לירידה במספר התושבים הצעירים בעיר: הם נפלטו החוצה. מחירי השכירות גבוהים בכ-50 אחוז מהממוצע הארצי, כ-51 אחוז מכלל תושבי תל אביב גרים בשכירות, ובמצב עניינים כזה, לפחות מבחינה כלכלית, פשוט לא הגיוני להיות רווק.ה. ואף על פי כן, הלייף-סטייל הרווקי ורוח החירות שלו עדיין מנצחים. בינתיים.

5.התופעה הבולטת של עידן הרווקות הנוכחי היא המונופול של הטינדרים למיניהם על שוק הדייטינג וההשפעות השליליות שיש לכך על עצם החיפוש אחר זוגיות. בגיליון המודפס תמצאו כתבה מרתקת על תחילתה האפשרית של תגובת נגד לרודנות האפליקציות. ואכן, על פי נתונים שהתפרסמו לאחרונה, טינדר מייצרת כ-30 מיליון מאצ'ים ביום על 1.5 מיליארד סווייפים. תל אביב, מן הסתם, היא שבריר מכל זה אבל היחס באחוזים בוודאי דומה: הסיכויים בעיר מוטים נגד זוגיות ונגד מי שמחפש אותה. זה כנראה חלק מהכיף.

>> סקר טיים אאוט העולמי: תל אביב גן עדן לרווקים? הצביעו, השפיעו ונספר לכם לאן תטוסו השנה

• הבועה
• עירוני
• רווקים ורווקות לוהטים
• טורים אישיים
• טור דעה

א. להבין למה התחלת לעשן:אין דבר כיף יותר מליצור לעצמך חור בלב בצורת משהו ואז למלא אותו בדבר הזה בדיוק. זו הגדרה רומנטית אבל נכונה להתמכרות, כשבתוך המושג עצמו יש היררכיה – ככל שהתמכרות נותנת לבעליה פחות היא כיפית יותר. התמכרות לקניות משיגה בגדים, רהיטים ומוצרי חשמל, התמכרות לבן אדם אחר היא התאהבות ולקריאה נוספת אפשר לעיין בפלייליסטים של עידן רייכל בספוטיפיי. סיגריות לא נתנו לאף אחד כלום.

ישתעלו המעשנים – היי, סיגריה משיגה לי הפסקה מהעבודה כמה פעמים ביום. לא, היא לא, יא נרקומנים שקרנים. אנחנו לא בסין, זה לא גולאג, העבודה שלנו פחות חשובה מלהכין כיסויים לאייפון במכרות של עלי אקספרס.

למעשה הנה טריק מדהים לקבלת הפסקה מהעבודה על חשבון המעסיק, הוא נוסה פעמים רבות ועובד ב־100 אחוז: 1. קמים מהכיסא; 2. אם המנהלת שלך שם אומרים "חמש דקות אני חוזר", אם זה מנהל אומרים "חמש דקות אני חוזר אחי"; 3. יוצאים החוצה. הפסקה נעימה.

החלק הכי קשה הוא להיפרד מעצמך המעשנת, הכיפית, שמתייחסת למחקרים מדעיים על נזקי הטבק ומחלות ריאות כמו לכישוף צועני

סיגריות מציעות משהו אחר. יש מעט מאוד אנשים שמסוגלים לפזרנות כלכלית אמיתית, כמו האגדה האורבנית היפה על ניקול ראידמן שקנתה פפסי מקס בבית קפה, השאירה שטר של 200 והלכה. במה כולנו עשירים פחות או יותר באותה מידה? בזמן. לכולם יש פחות או יותר אותן 80 שנה, ובמשאב הזה סיגריות מאפשרות לך לנהוג כמו אוליגרכית. מעשנים ממוסגרים בקליפ ראפ בלתי נראה, רק שבמקום לעמוד על ג'יפ ולזרוק שטרות על טיגריס הם עומדים ליד AM-PM ומעשנים מלבורו אדום, זורקים יומיים מהחיים שלהם על הרצפה המלוכלכת ליד קרטון של בצל מובחר. כן מאמי. ככה אני – עשירה.

ב. להחליט להפסיק:החלק הכי קשה הוא להיפרד מעצמך המעשנת, הכיפית, שמתייחסת למחקרים מדעיים על נזקי הטבק ומחלות ריאות כמו לכישוף צועני. אבל יש תכונות שלא נועדו להזדקן איתך, החן שלהן מחמיץ והופך למניירה מדאיגה. מעשנת בגיל 16, חמודה שלנו, מטליאה את האופי עם איך שאת חושבת שמבוגרים מתנהגים. מעשנת בגיל 25, ממי שלי, יש לך הרבה רגשות במשמרת, קחי סיגריה. מעשנת בגיל 55, אחי, זה רעל. את לא צריכה לעשן סיגריה, את צריכה לעשן דנונה.

ג. לספר לכל מי שאת מכירה:הנה תמלול אותנטי של מחשבות בזמן סיגריה ראשונה: "איכס, איכס, לא, למה, די, הפה שלי מרגיש כמו הנשמה של וולדמורט, די, אני רוצה לאכול משחת שיניים, כל יועצת בבית ספר שהייתה לי אי פעם צדקה".

סיגריות מחזיקות את הפער הגדול ביותר בין איך שהפעולה נראית מהצד – מרגיעה, נינוחה, מרעננת, אלגנטית; ובין איך שהפעולה עצמה מרגישה כשמבצעים אותה – מסריחה, מעייפת ומכבידה. איך בכל זאת מתחילים לעשן? בגלל לחץ חברתי. כזה שמופעל עלייך אקטיבית אם החיים שלך הם תשדיר שירות מהניינטיז, או ברוב המקרים כזה שהמעשן מפעיל על עצמו. כדי להתקרב למישהו, כדי להידמות למישהו, כדי לאמץ שינוי קוסמטי בתקווה שהוא יחלחל פנימה ויחולל שינוי פנימי, מה שלא יהיה שגורם לך לצלוח את חמשת הסיגריות הראשונות והדוחות שהופכות את הסיגריה השישית לדבר הכי טוב שקרה.

אף אחד לא מתמכר לסיגריות עם הריאות. ניקוטין זו המצאה שמתה בניינטיז, כמו ארוחות במיקרוגל ופנסיה. מתמכרים לסיגריה כי סיגריה היא פתרון קסם למבוכה כי היא מקיפה אותך בבועה בלתי נראית של תעסוקה פסיבית

כדי להפסיק צריך לייצר לחץ חברתי הפוך. לא עישנת כל פרק זמן שאפשר לקצוב? הגיע הזמן לספר את זה לכולם כאילו יש לך טורט ספציפי מאוד שמעדכן בהרגלים שהשלת מהחיים שלך. להכחיל וויים שלא חשבת שיוכחלו כדי לעדכן כל אדם בחייך שהפסקת לעשן וחשוב שידע. זה דבר אחד להשבר מהפסקת עישון, זה דבר אחר לעשות את זה אחרי ששתלת לכל מכר עד דרגת אנשי קשר "לא יודעת מי זה" בטלפון שאת אפסה לא יודעת להתמיד בדברים ולכן אף פעם לא תקודם לאחמ"שות.

ד. למצוא מה לעשות עם הידיים:אף אחד לא מתמכר לסיגריות עם הריאות. ניקוטין זו המצאה שמתה בניינטיז, כמו ארוחות במיקרוגל ופנסיה. מתמכרים לסיגריה כי סיגריה היא פתרון קסם למבוכה כי היא מקיפה אותך בבועה בלתי נראית של תעסוקה פסיבית. עומדת בחבורה של אנשים ומעשנת סיגריה – נורמטיבי. עומדת בחבורה של אנשים ושותקת – מתי הם יחשדו שאני מתכננת לרצוח את כולם ולדובב את הגופות שלהם כמו בתיאטרון בובות?!

מתמכרים לעישון משני איברים: היד והפה. השבועות הראשונים הם גיהנום של ידיים שפשוט משתלשלות מהגוף במבוכה ופה שחייב לעשות משהו. הבעיה היא להחזיק את הזמן עד שהם יסתגלו לבייביסיטר החדשה – כלום. חשוב לא ליפול לתחליפים רעילים, כמו לשקול לנגן על חלילית או לתופף על שולחן כמו ילד שירד לו הריטלין, או ללטף לעצמך את הירך כמו סוטה באוטובוס.

ה. להחזיק שבועיים:סיגריות הן אקסיות רעות. הן היו איתך בכל מקום, ואחרי ההפסקה צצות עוד ועוד סיטואציות שהגוף שלך אומר "יאללה סיגריה". סיימת פילאטיס? סיגריה. רבת עם חברה? סיגריה. הזמנת לאכול? סיגריה. השיטה היא לנוון את ההרגל, להתייחס אליו כמו לחברה שמדרדרת להחלטות רעות, כמו לגרום לשיער שלך להסריח כמו מונית שירות מעכשיו ועד הנצח. שבועיים הם מספיק זמן שלא יהיה לך נעים מעצמך לחזור לעשן. זה עובד על אותו הגיון שגורם לאנשים לארוז שליש מנה הביתה לאכול קרה בעמידה בבוקר. מה, שבועיים. או מה, חמישה ביסים מלזניה. אני אזרוק את זה לפח?

• איך לעשות דברים
• טורים אישיים
• עישון
• הבועה
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

צפיתי בקליפ החדש של טיילור סוויפט לשיר "you need to calm down" ברגע שעלה ליוטיוב. כלומר, הצטרפתי לפרימיירה החגיגית, ראיתי את השעון הספירה לאחור מציג את הדקות, בדקתי כשנותרו 20 דקות לפני ההקרנה, אחר כך 15 דקות. הייתי שם, מוכנה לגמרי.

למה טיילור סוויפט עדיין מעוררת עניין, גם כשימי הדרמה שלה מאחוריה? הרי קנייה עבר לריב עם דרייק, קים טענה שאין דם רע, השלום עם קייטי פרי הוכרז כבר לפני ועידת קמפ דיוויד עם ההמבורגר והצ'יפס. אני חושבת שזה סוג הנשיות שטיילור סוויפט מגלמת – אמוציונלית בקטע מביך. אף שיש הרבה בחורות כאלה, לעתים רחוקות הן מוצגות כיותר מבדיחה. יש כל מיני חוקים של טעם טוב, שמצווים למשל להתרחק מהסנטימנטליות, כאילו סנטימנטליות היא לא תבלין מצוין אם יודעים איך להשתמש בו.

כמו ג'ון ווטרס והקאמפ המוקדם, המוזיקה של טיילור סוויפט הייתה חגיגה של משהו שברור שאנחנו אמורות להתבייש בו. באלבומים הראשונים שלה היא הצליחה לתת הרבה פרטים עשירים לחוויה הזאת – הרגשית, הדביקה. הלהיטים לחצו תמיד חזק מדי והיה זמן שהכאב היה נעים. עכשיו זה כבר לא נעים. השיר החדש נכתב על אוויר. אני לא יודעת על מה הוא מדבר והוא נטול רגש לחלוטין. יש בו עדיין פאנצ'ים חמודים והוא בהחלט נטול בושה, כלומר גורם לך לחשוב שאולי יש סיבה שדתות לחצו כל כך חזק על העניין הזה. אולי באמת בני אדם זקוקים לפאסון כדי להרים קצת את הסטנדרטים. בכל זאת יש תמיד תקווה שאולי הרגש עדיין נמצא שם מתחת לכל הנזלת של חדי קרן בצבעי פסטל, או מה שזה לא יהיה שהיא שופכת על הסטים שלה. לכן סביר שאחכה גם לאלבום עם מונה דקות, מקווה לטוב.

• תרבות
• מוזיקה
• נשיות
• טורים אישיים
• טיילור סוויפט

• Facebook
• Twitter
• Email

תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על הבחירות החוזרות, אני רוצה לדבר על רנסנס החצבת.

לפני כמה שבועות ביצעתי בדיקת נוגדנים כדי לברר האם יש בדמי מולקולת חלבון שיכולה להילחם בנגיף הארור: החצבת. התשובה היתה שלילית. צריך להתחסן. לא הספקתי לברר מה הפרוצדורה לקבלת החיסון וכבר נחתו במכשיר הטלפון שלי ביום שלישיעשרות הודעות שבישרו על אדם שחלה בחצבת והסתובב בפסטיבל דוקאביב. איתרע מזלי וגם אני נכחתי במועד הנקוב בסינמטק. מבאס. אם כבר למות ממגפה עדיפה השחפת.

למחרת ביליתי את הבוקר בטלפונים למוקד משרד הבריאות אך איש לא ענה. אחרי כל רבע שעה על הקו נותקה השיחה. גררתי את עצמי לקופת חולים כדי להבין מה הפרוצדורה. שלחו אותי לבירור עם רופאת המשפחה היחידה שיכולה היתה לקבל אותי. היא לא קיבלה אותי. במקומה הפקיד שלה היה זה שהעביר את הכרטיס המגנטי ושאל מדוע הגעתי. מחלון חדרו נשקף הסינמטק. סיפרתי לו שבשבת אדם עם חצבת הסתובב שם. ״באמת?״ הוא נתקף בהלה והדפיס בשבילי מרשם לקבלת חיסון. ״לכי בית המרקחת, רכשי חיסון, פני לאחיות והן יזריקו לך״. חזרתי לבית המרקחת. הרוקח המבולבל אמר שמאז התפרצות המגפה לא מחסנים בקופות החולים אז אני צריכה לחצות את הכביש משפרינצק לרחוב הארבעה, להגיע ללשכת משרד הבריאות ולקבל חיסון. חתכתי דרך הסינמטק הנמצא בין שני מוקדי הבריאות האלה. ברחבת הסינמטק החלה מתגודדת קבוצת אמהות עם מגפון ושלטים. הגעתי ללשכת הבריאות. המאבטח עצר אותי ושאל: למה הגעת? בגלל החצבת. היית בדוקאביב? כן. באיזה יום? שבת. תעלי לקומה שנייה חדר 218 אמר ודחף לי ליד פתק עם מספר.

מצאתי בקלות. שורה של פרצופים מוכרים. מפיק שפעם פגשתי בראיון עבודה. עיתונאי עבר. אשתו של, הבת של, חברה של. כולם התמנגלו והעבירו רכילויות רותחות על האדם המדביק (פה כבר התבררה זהותה כאשה). לך תוכיח שבאמת ראית שישה סרטים בדוקאביב אם לא היית בתור לקבלת החיסון.

באי הסינמטק נכנסו לחדרים בהם ניתנה הזריקה כמו בסרט נע. יצאו ממנו עם מגבון אלכוהולי ופנקס חיסונים צהבהב. אני הייתי בלחץ והקפצתי את הרגל בעצבנות כי קראתי בחדשות שהחיסונים אוזלים והולכים ומה אם לא יהיה מספיק בשבילי? חוט המחשבה נקטע כשהרופא קרא במספר שבידי. מבחוץ נשמעו צעקות אשה במגפון: ״אתם הורגים את הילדים שלנו עם החיסונים!!!״. החלפתי מבט רב משמעות עם הרופא ובכיתי בלב על חצי יום העבודה שהלך לפח.

• עירוני
• תל אביב
• חצבת
• דוקאביב
• טורים אישיים