כולם אומרים לכם שאתם צריכים לאהוב את עצמכם. אתן משלמות עשרות אלפי שקלים לפסיכולוגים ופסיכיאטרים כדי שילמדו אתכן איך לאהוב את עצמכן. הרצאות, סדנאות, תעשיה שלמה של ספרי-עזר. איך לאהוב את עצמכם. זה קשה. זה יעד נכסף. זה תנאי בסיסי למערכות יחסים בריאות. השבוע, כמדי ולנטיינ'ס דיי, ישלחו את רווקי ורווקות העולם לחפש אהבה, ואת הזוגות (והשלישיות – אנחנו לא מפלים) לחגוג את האהבה שמצאו. אף אחד לא ישלח אתכם לחגוג את חיפושי האהבה העצמית שלכם. את זה תצטרכו לעשות בדיסקרטיות ובתשלום עם אנשי מקצוע.

וזה מעניין, כי אנחנו מוקפים באנשים שמאוד אוהבים את עצמם – שחקנים, זמרות, דוגמנים, פוליטיקאיות ועוד – והאהבה העצמית שלהם מקוממת אותנו. לא רק שהם מצליחים ומפורסמים, הם גם עפים על עצמם? חשים את עצמם? אוהבים את עצמם? זה לא פייר. למה הם כן ואנחנו לא? התשובה כנראה מורכבת, אבל יכול להיות שיש להם פסיכולוגים יותר טובים ותרופות יותר יקרות. אצל חלקם, בבירור, האהבה העצמית מוצדקת. אצל אחרים היא מנוע לפעולה. אצל מיעוטם היא אולי מגן אחרון מפני קריסה נפשית והכרה במציאות. אפשר ללמוד מהאהבה שלהם לעצמם לא מעט. בתור התחלה תמיד טוב לשנוא קצת פחות.

25. אסי עזר

יו, זוכרים שאסי עזר היה פעם חמוד? עם השנים, ככל שגברו אצלו הזחיחות ושביעות הרצון העצמית, נהיה קשה יותר ויותר לחבב את נער הפוסטר של קשת, אבל נדמה שדווקא הדחתו מתקן המאמי הלאומי גרמה לו לאהוב את עצמו יותר. זה יפה מאוד, אבל עזר עדיין מזיע מדי ממאמץ להתחבב על הקונצנזוס – מה שמוכיח, באופן בלתי נתפס ממש, שהוא עדיין לא מת על עצמו מספיק. יש על מה לעבוד.

24. ינון מגל

הוא מפנטז על ראש הממשלה טובח בעיתונאים עם תת מקלע, הוא מפנטז על העמסת בחורות עם קילשון על משאית, הוא התגלמותה המזוקקת של הדושיות הישראלית, מכונת רעל ופייק ניוז של איש אחד בשירות נתניהו. רק כמויות אסטרונומיות של אהבה עצמית יכולות לתחזק נפשית מופע כזה של שנאה מבעבעת ולעשות ממנו קריירה משגשגת. כך שזה בעצם עניין הישרדותי.

23. יסמין מועלם

"מול המראה, עפה על עצמי" אמרה באלבום הבכורה שלה, ושכנעה את כולנו שהיא צודקת. בדיוק בתקופה שכולנו היינו מטונפים על הספה בסגר, יסמין מועלם הזכירה לנו את יתרונת התעופה העצמית, ונראה שעם העלייה לגדולות, החתונה והלידה שקרו מאז, מועלם רק עפה על עצמה יותר ויותר. זה בדם שלה.

22. טל רשובסקי

נוכל הפסטה הנודע לשמצה אוהב את עצמו כל כך עד שהוא לא מוכן לתת לאף אחד להפריע לו לסתלבט, ועודלהתראיין על זה בכל פינה אפשרית. גיבור או נבל, זה כבר לא משנה. כי הוא גיבור. והוא פתוח. או סגור. עוד מקור של השראה לכולנו.

21. תום יער

סטנדאפיסטים בדרך כלל שונאים את עצמם, שזאת דרך מאוד מצחיקה לומר שהם אוהבים את עצמם. השנים האחרונות תופסות את תום יער מרוצה מעצמה מאוד. יש לה לא מעט סיבות להיות מרוצה מעצמה – מ"ארץ נהדרת", דרך מופע יחיד שרץ יפה, ועד בית הקפה החמוד שלה – והיא בסך הכל הרוויחה בעבודה קשה את האהבה העצמית הזאת. אנחנו, שעקבנו מקרוב אחר עלייתה מאשפתות המרמור של הסטנדאפ התל אביבי, מאשרים את המסר הזה.

20. רן דנקר

מהדורת האהבה העצמית של רן דנקר היא הדבר הכי טוב שקרה לרן דנקר. פתאום הוא פוליטי, פתאום הוא קרוסדרסר, פתאום הוא מרחף כמו פרפר ועוקץ כמו דבורה בביטחון של מי שלמד בדרך הקשה לאהוב את עצמו. תראו מה שקצת אהבה עצמית יכולה לעשות.

19. קרן מור

אומרים שקרן מור מאוד אוהבת את עצמה. ואנחנו אומרים שאם אנחנו היינו במקומה היינו אוהבים את עצמנו אפילו הרבה יותר ממנה. למה שאישה מופלאה כמותה לא תאהב את עצמה במקסימום? יש לה כל כך הרבה קרדיט אצלנו שגם אם הייתה מייסדת רודנות צבאית בשליטתה היינו זורמים.

18. ברק כהן

הלוואי שעוד דמויות פוליטיות בשמאל הרדיקלי היו יודעות לעוף על עצמן כמו ברק כהן. הוא עף על עצמו כשהוא צודק וכשהוא טועה, הוא עף על עצמו כשהוא שר ומופיע, הוא עף על עצמו כשהוא מדבר על השכינה. כמה אהבה עצמית יש שם? כנראה כמה שצריך. המאבקים שניהל כהן במסגרת "באים לבנקאים" היו מפרקים אדם חלש יותר. כדי לשמור על שפיות מסוימת בתוך מאבק פוליטי מתמשך למען שוויון, אהבה עצמית היא קריטית. לברק כהן היא מאפשרת לשמוח, לצחוק ולהרים חפלות בפרצוף של המשטר. כפיים.

17. חנה לסלאו

אנחנו מהמרים שחנה לסלאו לא תמיד אהבה את עצמה, ויעידו על כך נקודות השפל אליהן הגיעה ברכבת ההרים של הקריירה שלה, אבל העשור האחרון עשה לה טוב וקיבע את מעמדה כדיווה, וכידוע "דיווה" בעברית זה מישהי שקיבלה קארט בלאנש מהחברה לחוש את עצמה. מזל, כי גם אנחנו מתים על הרכבת הרים הזו.

16. ירון טראקס

הבלוק כבר לא איתנו, וגם ירון טראקס עזב את העיר, אבל רוחו עדיין איתנו והיא עדיין חופרת לנו על הסאונד המושלם של המיקסר שהוא בנה ועל הווייב ועל זה שהאהבה תנצח. לא שחסרים בחיי הלילה אנשים שמאוד אוהבים את עצמם, אבל אצל הנסיך הגולה של חיי הלילה לפחות היה לזה כיסוי.

15. עידו רוזנבלום

כמה שעשועונים אפשר להנחות ועדיין לאהוב את עצמך כל כך? אנחנו לא יודעים, אבל נראה שעידו רוזנבלום מתכוון לבדוק את זה בשביל כולנו.

14. מגי אזרזר

כל דור צריך דיוות תיאטרון משלו ומגי אזרזר היא הדיווה שהיינו צריכים. אפשר היה לומר כל מיני דברים על מידות הכישרון והתעופה העצמית שאיפשרו לה לכבוש את מעמדה, אבל האמת היא שמספיק להסתכל על התמונה הזאת שצולמה לכתבת שער במגזין "את". שמישהו יאהב אותנו ככה.

13. מירב מיכאלי

פוליטיקאים חייבים לאהוב את עצמם, כי מעטים אחרים יעשו את זה עבורם. אם חשבנו שיש בכל זאת גבול לכמה שפוליטיקאים יכולים לאהוב את עצמם, באה מירב מיכאלי בגרסה שאחרי התבוסה בבחירות – והוכיחה שאין. עוד הישג מרשים לשמאל הישראלי.

12. חיים לוינסון

מטאור מעורר השראה בתחום האהבה העצמית. הוא ממוקם גבוה ברשימה כי הוא האור בראש המחנה: עיתונאי מלא ביטחון עצמי, מפרק בביטחה ובנחת את כל מי שמנסה לעלות מולו לדיבייט, מטריל בכישרון את הרשתות, בעיתון, ברדיו, בטלוויזיה, מבסוט מעצמו כפי שרובנו לא היינו מעזים לחלום להיות.

11. טיים אאוט

איך נוכל שלא לאהוב את עצמנו? תראו איזה חמודים אנחנו, אפילו עקפנו את לוינסון.

10. אסף זמיר ומאיה ורטהיימר

אהבה עצמית היא דבר דינאמי, וזוגיות טובה תוכל לגרום לכם לאהוב את עצמכם עוד יותר. במקרה של הזוג המלכותי מטעם עצמם, הזוגיות היא מגבר אהבה עצמית מופרע שהופך כל אחד מהשניים למקור אהבה עצמית מרשים, אבל כזוג? זהו מגה-זורד של אהבה עצמית שמהדהד ממנהטן לתל אביב ובחזרה.

9. ערן זהבי

אם היה אכפת לנו מכדורגל ישראלי הוא היה ממוקם כנראה גבוה יותר, אבל גם מתוך חוסר עניין מוחלט בז'אנר בולטת אהבתו היוקדת של ערן זהבי לעצמו. וככה אנחנו רוצים את הסטארים שלנו. תחושת העליונות שלהם, כל עוד היא מקבלת גיבוי על המגרש, מחלחלת אל האוהדים ואל השחקנים האחרים בקבוצה. האהבה העצמית שלהם מזינה את כולם, כמו משק אוטרקי של תחושת מגיע-לי מתמדת. פיו פיו פיו.

8. מיכל אנסקי

איך. היא. אוהבת. האישה שיכולה להיות סמל של תנועת "לאהוב את עצמך", האישה שלימדה אותנו לאהוב לומר "טעים לי בפה", האישה ששמה את עצמה על המפה הקולינרית משוק הנמל ועד מאסטרשף. אנסקי מכירה – ויש שיאמרו מפריזה – בערך של עצמה ומתנהלת בהתאם והמציאות, בתגובה, די מסתדרת לה. אם זה לא מודל לחיקוי אנחנו לא יודעים מה כן.

7. גיא פינס

כל מי שעוקב אחרי גיא פינס באינסטגרם יודע עד כמה האיש מאוהב בעצמו. הסלפי עוד הגיוני, תמונות חדר הכושר עוד סבירות – אבל מה יהיה עם מתכוני האוכל המוגזמים האלה? מצד שני, מה חשבנו שיצא מאדם שגרם לכל אושיות הוליווד להגיד את השם שלו למרות שבאנגלית הוא שם מוזר? גיא פינס אהב את עצמו עוד לפני שזה היה טרנדי, וכמי שעוסקים ממש כמותו בשטויות למחייתנו אנחנו יודעים כמה זה קשה. מצדיעים לו.

6. גילה אלמגור

ורק כדי להוכיח שהרשימה הזאת היא לא רק דאחקה סרקסטית: גילה אלמגור היא פלא שזכינו לחזות בו, ומגיעה לה כל האהבה עצמית והאהבה הציבורית שיש. מי שמכיר את סיפור חייה, כפי שסופר מפיה באינספור תוכניות ראיונות, יודע שבלי לאהוב את עצמה ספק אם הייתה שורדת, ובוודאי שלא מגיעה למעמדה כגדולת השחקניות הישראליות.

5. אסף אמדורסקי

דור שני לאהבה עצמית. ילד הפלא ששרד את הניינטיז, בפרפרזה על הציטוט ממבצע סבתא, התחיל עם לאהוב את עצמו הכי חזק ואז הגביר. בשנים האחרונות התווספו לזה גם לבוש צעקני ופטרונות מוצדקת על מוזיקאים צעירים, אבל מה שהיה ותמיד נשאר זה אווירת המגניב-מדי-בשביל-בית-הספר. וזה נכון, אסף, אתה באמת מגניב מדי עבורנו.

4. רון חולדאי

אם אתם הייתם ראש עיריית תל אביב מאז עידן המזוזאיקון גם אתם הייתם אוהבים את עצמכם, או לחילופין קופצים לים התיכון ונמלטים בצווחות ובחתירה נמרצת בכיוון קפריסין. כך או כך, עם ההצלחה של חולדאי קשה להתווכח, ואם תתווכחו הוא יפטר אותכם. כך שהוא צודק. תמיד. למפרע. מה יש לא לאהוב.

3. איילת שקד

סתם אומרים על איילת שקד שאין לה רגשות. יש בה הרבה אהבה והיא מפנה אותה כלפי עצמה. כך יוצא שהיא לעולם אינה טועה, לעולם אינה מובסת, לעולם אינה נבעטת הביתה בידי המצביעים. כך היא יכולה להמשיך הלאה מבלי שהמציאות תחבוט בה, כי בניגוד למנהיגות שמאל-מרכז מובסות שעסוקות כבר עשור בחשבון נפש, שקד לא מתבלבלת וממשיכה להיות מרוצה מעצמה. זה מה שנותן לה את הדלק לנסות ולחזור שוב ושוב. ובסוף היא הרי תצליח.

2. אביב גפן

האם אביב גפן הוא האדם שהכי אוהב את עצמו בתל אביב? כן, ברור, הוא עשה סדרה על עצמו והתעקש לכתוב ולקריין אותה. האם הוא קיבל את המקום השני רק כי לא רצינו לתת לו את הסיפוק של להיות במקום הראשון במשהו? כן, ברור. האם זה יעצור אותו מלאהוב את עצמו כל כך? להיפך. אם כבר, זה יגרום לו לסגור עוד קמפיין. תאהב את עצמך אביב, כי אנחנו כבר לא יכולים.

1. שלומי שבן

אם שמעתם את האלבום האחרון של שלומי שבן אתם לא צריכים שנספר לכם כלום על שלומי שבן. כמה גאוני, מבריק, יצירתי, מתוחכם, אלגנטי, שאפתני, יהיר, אליטיסטי, מחובר, מנותק ומתורבת אפשר להיות. והוא יודע את זה. והוא אוהב את זה. ואת עצמו. וכל מסלול הקריירה שלו הוא כזה, שבו הוא נתפס כמי שיודע בדיוק מה הוא שווה ויותר מכך, ולוקח קצת זמן עד שכולם מסכימים איתו, אבל עד שזזתם הוא כבר שווה יותר. ההתפתחות של שבן כמוזיקאי ואמן, בדרך הבטוחה להתקבע כמוביל בדורו, לא רק מצדיקה את האהבה העצמית שלו אלא גם תלויה בה במידה מסוימת. שבן מחליף את המיתוס של האמן המיוסר במיתוס של האמן שעף על היצירה של עצמו ואוהב את עצמו דרכה. תלמדו: לאהוב את עצמכם זאת אמנות.

• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 933 // חג האהבה העצמית
• ❤ תל אביב
• הבועה
• האנשים שעושים את תל אביב
• סלבס

אז נכון, לא באמת צריך את ולנטיינ'ס בשביל לאהוב מישהו, בטח לא את עצמנו, אבל מי אמר שאנחנו עושים רק דברים שצריכים? אם כבר יש יום ספציפי שיוחד בשביל זה, תביאו, נשתמש. אהבה עצמית היא דבר לא מאיים – הנה, תראו איך בשתי שניות אנחנו מנפיצים לעצמנו אישור מחלה, יושבים בבית ומזמינים וולט של קוסקוס מנחם שיאהב אותנו. או לפחות יוכיח את האהבה הבלתי תלויה בדבר שאנחנו רוכשים עבור העצמי.

שימו ליזו ברקע, זה הרגע שלכם, תזיזו הצידה הסחות דעת. כמובן שיש לאהבה עצמית עוד ביטויים חוץ מקוסקוס, אז בואו נשים בצד את ההתחמקויות – אנחנו רוצים לחגוג את הולנטיינס עם אוננות. מה יותר טוב מחג האהבה? חג הלהביא ביד. דמיינו את זה כחג יהודי אמיתי, המצווה לאהוב לבטלה. סעודה חגיגית שכל מטרתה – זרוע הנטויה. חלום. ושיהיה ברור, שזו לא סתם גחמה. אנחנו חשות בהתעוררות – התעוררות מינית נקרא לזה – בכל מה שקשור לעבודה עצמית. ואנחנו לא היחידות.

שלי ורוד, מטפלת מינית מוסמכת המתמחה בפתרון בעיות אינטימיות, מאששת את התחושה שלנו בנוגע לפריחה מינית מסוימת שמתרחשת כעת בארץ הקודש. לפיה, "יש פריחה עצומה בהקשר למיניות, ובעיקר מוצרי בריאות מינית. בקליניקה שלי אנשים מבקשים לדעת איך להתחבר לתחושות ההנאה טוב יותר, ואיך להיעזר במוצרים. מלא מבקשים מוצרים להנאה עצמית". ואנחנו לא רוצים לומר שאמרנו לכם – אבל אמרנו. אולי אלו תוצאות הבחירות, מגיפות עולמיות, הלחץ הכלכלי, הייאוש הכללי או מזג האוויר – משהו דוחף את הישראלים מסתבר להביא ביד כאילו אין מחר. "לדעתי זה שינוי מאוד חיובי", אומרת ורוד, "כי זה מגוון, מעצים תחושות וגם עוזר לגברים או נשים להכיר את המיניות שלהם/ן במקום הכי אינטימי – מול עצמם/ן".

והנה רק בחודש שעבר הושקה בסופ פארם קטגוריית Sexual Wellness – משהו שהיה בלתי אפשרי לפני, נניח, עשור. נכון, גם קודם נמכרו ברשת מוצרים שקשורים במיניות, באתר ובחנויות הפיזיות, אבל ההשקה ציינה תפנית שיווקית ביחס הכולל למיניות ולצרכנות הקשורה בה. ההבנה שמוצרי מין הם כאן כדי להישאר. ואולי הפריחה הזו מגיעה בעקבות הסבלנות של השנים האחרונות לסקס, והכניסה שלו לקטגוריות פיל-גוד שמשיקות לניו-אייג'. גווינית' פאלטרו והמותג שלה, מגוחך ככל שיהיה (ויהיה) הם דוגמה טובה: אמנם לא בטוח שכולנו זקוקים לנרות ב"ריח וגינה" כדיי ליהנות מחיי המין שלנו, אבל אין ספק שהכניסה של ויברטורים לאזור הזה של wellness, לצד כל שכניהם הסבונים, היא משמעותית. גם בנטפליקס חשבו כך, ולא מפסיקים לפנק בשנים האחרונות עם הנגשת מידע על סקס. "מקרוב" עשה את זה מעולה ב-2018, אך בשנה שעברה קיבלנו את הדוקו המעולה "עקרונות העונג", שמראיין את מיטב המומחיות בתחום. נראה שאוננות עושה את הדרך להיות לג'יט.

להיות לג'יט? היא תמיד הייתה לג'יט. לא? אז לא: לפחות עבור חלק גדול מהאוכלוסיה, אוננות אינה מובנת מאליה גם היום. גם המחקר על אוננות גם לא ממש מובן מאליו – ולמען האמת סקס נחקר ברצינות רק במאה שנים האחרונות – אז קשה בכלל לראות מאיפה להתחיל. אולי, נגיד, במחקר שנערך ב-2022 באונברסיטת אוסלו שאלו נשים וגברים אם הם הביאו ביד בחודש האחרון. יותר מ-4000 נורווגים מגילאים ושכבות אוכלוסיה שונות הניבו תוצאות מעניינות: 84% מהגברים העידו שאוננו במהלך אותו חודש, כשלעומתם רק 66% מהנשים הודו בדבר דומה. באנגלית לתופעה הזו אפילו יש כינוי – "The Masturbation Gap".

חוקרים וחוקרות רבים מאמינים שהסיבה למיעוט האוננות היא לא שנשים פחות מיניות – אלא שגורמים חברתיים שונים מונעים מהן להקדיש לעצמן את הזמן הזה. הטאבו לגבי מיניות נשית, המחסור בחינוך מיני ובהסברים על גופן או היחס החברתי לנשים פעילות מינית. אבל חכו, יש עוד. ד"ר ליאת יקיר – ביולוגית, מרצה וחוקרת (שגם הביאה לעולם את השידוך האייקוני מ"חתונמי" של ניר והגר) מסבירה בהרצאותיה שאפילו לפי המדע, עבור נשים סטרס הוא קוקבלוק משמעותי. זה עניין מוחי לחלוטין, אבל גם חברתי: המהפכה הפמיניסטית הביאה את הגלולה ואת החופש, אבל נשארו חובות רבות שמוטלות על נשים – משפחה, עבודה, ילדים, טיפול בבית, שכר דירה – כולן סיבות לסטרס.

יואב אלעני, אחד מבעלים של מוסד הסקסישופ (בשותפות עם יוסי פיליבה), גם חש בהתעוררות משמעותית בתחום ההתעוררות. החנות שלהם קיימת בגלגולים שונים כבר משנת 1996, והם מוכריים, בין היתר, בתור היבואנים של המותג סטיספייר וחומרי הסיכה של ID. בשלוש שנים האחרונות הם גם יצרנים של מותג מוצרי מין בשם TOYBOX, שהצטרף כעת למדפי סופרפארם. מוצרי מין נמכרים יותר, כך הוא מספר לנו. למוצרים יש נראות משמעותית באינטרנט, ובעקבות הקורונה הם נסקו במכירות – ומאז לא ירדו. אם כבר, להפך. אלעני מתאר עלייה משמעותית בתקופה האחרונה, מה שמסביר במעט את ההחלטה של סופרפארם להתרחב בתחום. .

לפי אלעני, הפריחה בתחום היא דבר שרואים כבר שנים – אבל עכשיו ממש מתפוצץ, ולדעתו יש לכך כמה סיבות: "יש נירמול של היחס באוכלוסייה לנושא. תחום אביזרים יצא מחנויות המין לעולם הפארמים, וקיבל את הכותרת של 'בריאות', שהופכת אותו יותר ידידותי למשתמשת או המשתמש. זה משהו שכולם עוסקים בו, ומוציא אותו מהמקום הסליזי. זה נלקח למקום שכל אחד מאיתנו צריך לחוות ולחיות בעולם שבו יש בריאות מינית, והבריאות המינית שלנו היא חשובה ולא צריך להזניח אותה. גורם נוסף שהשפיע מאד על הנרמול של הנושא זה מגיפת הקורונה, שהפכה בן לילה את השימוש באביזרי מין למשהו שהוא נחלת הכלל. תעשיית ה- 'Pleasure Products' פרחה בתקופה הזו, והפכה את הסיפור לנחלת הכלל".

אז ככה התהליכים קורים. חוץ מזה, חנויות סקס היום פשוט נראות אחרת. אם פעם הן היו מוחבאות ונדירות, כיום הנוכחות שלהן משמעותית באונליין ובאופליין. חוץ מזה, הן מאד מאד יפות ומזמינות. למשל, סיסטרס שממוקמות בנמל תל אביב או האסתטיקה של הסקסישופ. ובעולמות האינטרנט, מותגים כמו סטיספייר, סוואקום וללו חרטו על דגלם את תחום העיצוב, וגם זכו בפרסים על כך. "בתקופת הקורונה המחזורים של התעשייה צמחו לפחות פי שתיים", מסביר אלעני. "אנחנו עדים לזה שהנסיקה הזו ממשיכה. בתקופת הסגרים המכירות היו באונליין, אבל אחרי הן גם עוברות לאופליין. אחד הדברים שאנחנו עדים לו זה שרשתות גדולות מגלות את הפוטנציאל שיש בקטגוריה הזו ורשת כמו סופרפארם פתאום מכניסה שלל אביזרים ומוצרים מתוחכמים למדף וגם לאונליין. סופרפארם ושופרסל הכניסו קודם כל לאונליין, ראו כי טוב, והמשיכו ולקחו את זה צעד נוסף. סופרפארם הכניסו את זה גם לחנויות עצמן".

סוגיה נוספת היא המחיר, שהפך לנגיש יותר לציבור הרחב. אלעני מספר שכשהתחיל לעסוק בתחום בשנת 1996, המחירים ממש לא היו כמו היום. ויברטור היה עולה אלפי שקלים, וכמובן שגם המבחר והחומרים היו מוגבלים. היום נדיר למצוא בחנויות דילדו שמדיף ריח של גומי, בניגוד לפעם. הסיליקונים אנטי אלרגניים וידידותיים שאפשר להשתמש בהם בלי לחשוש נמצאים בכל פינה רוטטת. וגם זה דבר, כפי שאלעני מסביר: "גם מבחינת הפונקציות של הצעצועים: בעבר היה רוטט, לא רוטט. היום יש רוטט, טופח, מקצבים שונים, כזה שעולה ויורד, נכנס ויוצא. כל אפשרות קיימת. הטכנולוגיה מביאה אותנו לשם במהירות הבזק".

בתור מי שעשה קריירה מכל המסביב, לאלעני יש גם מה להגיד על אוננות – "היחס של החברה לאוננות הוא אמביוולנטי. לא ממש מדברים על אוננות, מדברים על שימוש בצעצועים, ולא ממש נכנסים לשאלה אם השימוש הוא שימוש יחיד או זוגי. זו אחת הסיבות שצעצועים לגברים הם הרבה פחות פופולאריים, כי הם כאילו מכוונים לאוננות. הגישה היום היא שאביזרי מין יכולים לשמש גם בתוך זוגיות וגם בלבד. לתת כותרת שהמוצרים הם לאוננות עושה להם קצת עוול. בעולם אידיאלי, אוננות נחשבת למשהו בריא ורצוי, וחלק בלתי נפרד מבריאות מינית. אני מניח שלזרמים דתיים או מסורתיים יש קצת יותר בעיה עם זה. אנחנו משתדלים לא לעטוף את המוצרים בעטיפה של אוננות כי לדעתנו זה עשוי להוריד מקרנם מחד, ולהרתיע את הרוכש מאידך".

אבל למה עכשיו? למה עכשיו ממש ישראלים מתחרפנים ממוצרי מין?
"דווקא לגבי השוק הישראלי זה מאד מעניין מה שקורה. האוכלוסיה הלא מסורתית מגלה את עולם מוצרי המין, זה די טבעי והגיוני. אבל מאידך גם האוכלוסיה המסורתית מקבלת ומגלה את עולם אביזרי המין, בצורה טיפה שונה. העולם הדתי כיום משווק אביזרי מין כ"מוצרים לשלום בית". ברגע שזה מוצר לשלום בית, גם הרבנים הכי גדולים ממליצים. אחד הצעדים הגדולים שאנחנו עשינו ב-2013 כדיי להכניס את עולם מוצרי המין לעולם הדתי חרדי, היה להוציא כשרות לחומרי סיכה. באותה שנה הוצאנו כשרות לחומרי סיכה של חברת WET. זה עשה כל כך הרבה רעש בעולם שקונאן אובריאן דיבר על זה בתוכנית שלו".

והטאבו, מה איתו? כי אנחנו לא איפה שאנחנו יכולים להיות כחברה אנושית ביחס לאוננות
"הטאבו שיש לנושא אוננות, אם אנחנו בודקים בשורשים של זה, הוא עמוק בעולם הדתי מסורתי שבו מעודדים קיום יחסי מין בין גבר ואישה נשואים על מנת להביא פיריון. על מנת לנרמל את הטאבו על אוננות, אני חושב שיש לנו עוד דרך ארוכה. אחד הדברים שאנחנו רואים זה שימוש במוצרים לגברים שהופך לאט לאט יותר פופולארי. אני חושב שהשנים הקרובות יבשרו לנו מהפכה בתחום הספציפי הזה, פתאום כולם ירגישו שהרבה יותר כיף לקנות מוצרים גם לגברים כי המוצרים האלה הולכים ומתפתחים. אז הנרמול הוא ללא ספק חלק מטכנולוגיה שמתפתחת – ככל שיתפתחו מוצרים יותר כיפיים, כך לכולנו לא תהיה בעיה להודות ש'וואלה, קניתי את המוצר הזה, הוא מדהים'. ואין ספק שאנחנו בדרך הנכונה".

• סקס ויחסים
• אוננות
• חנויות סקס
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 933 // חג האהבה העצמית

כשזימנו אותי לראיון בעיריית תל אביב-יפו שמחתי. אמרתי לעצמי, הנה מקום עבודה מסודר, משכורת קבועה, לא גבוהה אמנם אבל סבירה כנקודת התחלה, אופציה לקביעות, ואולי אוכל לתרום גם לחברה – אני מעדיפה לעבוד עבור הציבור מאשר בחברה פרטית. אמרתי לעצמי, יופי, אני יכולה להיות רגועה, חיפשתי מקום יציב אחרי שנים של חוסר יציבות ואולי מצאתי.

מהסתובבות במסדרונות העירייה אני יכולה להגיד שמרגישים פחד, שיש מילים שנאמרות בלחישה, שהמקום רחוק מלהיות ייצוג או סמל לדמוקרטיה, ליברליזם וחופש ביטוי

הגעתי לראיון עבודה עם ציפי ברנד, אותה הכרתי רק מפעילותה העירונית. אני אדם מודע פוליטית, אבל בפוליטיקה העירונית אף פעם לא ממש עסקתי. במדינה שלנו יש גם כך הרבה סערות, אז את הפוליטיקה העירונית השארתי לאחרים. כאמור לא ידעתי הרבה על ציפי ברנד, לפני ראיון העבודה עשיתי מה שכל בני דור ה-Y עושים לפני ראיון ופתחתי ויקיפדיה, קראתי על ההיסטוריה של ציפי, על הפעילות בתקשורת ובקולנוע ומי היא לפחות לפי הגדרת ויקיפדיה. אני מודה שגם יצא לי לראות את פניה איזה פעמיים כשעבדתי כמנהלת פלור של הפיקוק. מעבר לכך, לא דיברנו ולא הכרנו.

ראיון העבודה היה מוצלח לדעתי, הייתה שיחה מעניינת ועשה רושם שאנחנו מגיעות מתחומי עניין דומים ושיש לציפי תשוקה רבה למה שהיא עושה, שבאמת מעניין אותה כתל אביבית וכאמא לילדים בעיר להפוך את תל אביב לעיר הכי טובה שאפשר. אמביציה ונחישות אלה תכונות שמרגשות אותי. כנראה ששתינו הרגשנו שהמפגש היה טוב והיא החליטה להעסיק אותי. חשבתי לעצמי שהתמזל מזלי לגדול בעיר פתוחה, ליברלית, שמאפשרת ריבוי דעות ופלורליזם.

התחלתי לעבוד בעירייה ב-1.1.2023; מבחינה פורמאלית עדיין לא התקבלתי כי לא עברתי את המכרז (ראיון עם שמונה אנשים ממחלקות שונות בעירייה), אבל את העבודה התחלתי לעשות. הגעתי למשרד, העוזרת הקודמת של ציפי עשתה לי חפיפה קצרה, נזכרתי איך משתמשים באאוטלוק (ימי הצבא העליזים) ועוד ועוד דברים די רגילים. נחשפתי לעיסוקים השונים של ציפי, לקשר עם התושבים, לדאגה למערכת החינוך העירונית, לנושא התחבורה, לסיוע לקהילת מרכז העיר ותיכון עירוני א' בו למדנו שתינו למדנו לשמור על מגרש הכדורסל שלהן, להצטרפות להורים במחאות בצפון העיר על מצב האלימות. ריגש אותי לראות שבאמת יש אפשרות לעזור להפוך את החיים פה לטובים יותר.

רק דבר אחד הפתיע אותי מאוד ביחס לעיריית תל אביב-יפו: לא ידעתי שברגע שאני אומרת או עושה משהו שלא עולה בקנה אחד עם עמדתו של ראש העיר – אהיה בבעיה. כלומר, ידעתי שהוא פיטר את ציפי ושמעתי את הקלטת השיחות וזה הרגיש לי לא לגמרי פיין, אבל כנראה שזה לא חדר אותי ברמה כזו שכדאי לי לבדוק את עצמי לפני שאני מדברת או לפני שאני משתפת פוסט. וכך, בערך עשרה ימים אחרי שהתחלתי לעבוד בעירייה, ציפי העלתה שני פוסטים שעניינו אותי. שיתפתי אותם בתום לב. לא העלתי על דעתי שהפוסטים האלה יחזרו אליי כמו בומרנג.

מכרז הקבלה שלי לעבודה היה ב-11.1, כמה ימים אחר כך קיבלתי הודעה למייל העירוני – אותו פתחו עבורי ממש עשרה ימים קודם לכן – שלא התקבלתי ואני מזומנת לשימוע. הייתי בהלם. ממש רעדתי. עד אותו רגע הרגשתי שאולי מצאתי לעצמי מקום ופתאום הסטירה הזו. אין דרך טובה לתאר חווית פיטורים חוץ מהתקף חרדה. במכתב השימוע נאמר לי, בין השאר, שלא התקבלתי לתפקיד ע.נבחר ציבור בעיריית תל אביב-יפו כי בחרתי לשתף פוסט שמבקר את העירייה "וזאת תוך הפרת נורמות המשמעת החלות על עובד עירייה".

בעיר הליברלית ביותר בישראל, שבה חופש הביטוי אמור להיות גבוה מאוד בסולם הערכים – דווקא בעיר הזאת העירייה בוחרת לפטר אותי כי הבעתי תמיכה בנושא שנבחרת הציבור איתה אני עובדת שיקפה?

עכשיו אני שואלת את עצמי, איפה הנורמות האלה כתובות? מדוע לא קיבלתי לקרוא אותן טרם כניסתי לתפקיד? אם משהו הוא כל כך חשוב ו"נורמטיבי", כדאי שיעבור למועמד חדש טרם כניסתו לתפקיד, לא? אולי הנורמות האלה לא מתאימות לי ואבחר בגללן לא להתמיין? חשוב לציין כי קיבלתי את מסמך הנורמות רק לאחר שביקשתי שישלחו לי, לפני השימוע.

עכשיו אתעכב רגע על הפוסט ששיתפתי: הוא עסק בבעיית התחבורה של רוכבי האופניים בעיר, בתכנון השגוי של מסלולי הרכיבה ביחס למדרכות הולכי הרגל; כל מי שרוכב על אופניים בעיר באופן קבוע (זה כלי התחבורה העיקרי שלי) יודע שיש בעייתיות במסלולים הקיימים וגם בחדשים שנבנים. נשמע שהנורמות שעיריית תל אביב-יפו מעמידה בפני כמועמדת לעבודה – הן סתימת פה. בעיר הליברלית ביותר בישראל (כביכול), שבה חופש הביטוי אמור להיות גבוה מאוד בסולם הערכים, עיר העיתונות, התיאטרון, הקולנוע – דווקא בעיר הזאת העירייה בוחרת לפטר אותי כי הבעתי תמיכה חד פעמית בנושא שנבחרת הציבור איתה אני עובדת שיקפה?

אני לא מעוניינת לעבוד במקום שבו אני מרגישה חרב מונחת על הצוואר בכל פעם שאני משתפת פוסט או כותבת או אומרת את מה שאני חושבת. לא בעיר שלי ולא במדינה שלי

במציאות הישראלית הנוכחית, שבה העיר שלנו נדרשת להעמיד גבול ברור לממשלה שרוצה לרמוס אותנו, את הדמוקרטיה והליברליזם – בעיר הזאת סותמים פיות?
לשימוע לא הגעתי. הביך אותי לעמוד בסיטואציה אותה אני ממש לא מבינה. לא ידעתי איך אני יכולה להגיב לפיטורים האלה, אז שלחתי תגובה בכתב: "לאחר קריאת התקנון, אני לא רואה את הקשר בין מה שכתוב בו לבין הפוסט של ציפי ששיתפתי, שבגינו נמצאתי לא מתאימה לתפקיד. היות ותקנון המשמעת הובא לידיעתי רק אתמול לראשונה ולא ניתן לי קודם, לא אוזכר ולא הומצא לידי, הטענה כאילו איני לויאלית למקום עבודתי אינה נכונה. אני אדם לויאלי".

שלשום בבוקר, ה-8.2.2023, נחסם לי חשבון המייל העירוני, יום לאחר פרסום הכתבה בהארץ בנושא. הפיטורים הרשמיים שלי עתידיים לתאריך ה-20.2. אז מה אני אמורה לעשות עד אז? לבהות במחשב? להישאר בבית ולקבל שכר? זה המסר שהעירייה מעבירה לי? או שהמסר הוא שעדיף היה אם הייתי מגיעה לשימוע ומתנצלת על משהו שלא עשיתי? אנחנו נמצאים בתקופת משבר דמוקרטי. רון חולדאי עלה על בימת ההפגנה בקפלן לפני שבועיים ואמר שנגמרו המילים והתחילו המעשים. אתמול הוא החליט, אחרי קריאה של ציפי ברנד, להצטרף לשביתה במשק ביום שני. אז דמוקרטיה בישראל כן? אבל בתל אביב-יפו לא?

באמת שידעתי מעט מאוד על הפוליטיקה העירונית, אבל מהסתובבות במסדרונות העירייה במשך חודש ימים אני יכולה להגיד שמרגישים פחד, שיש מילים שנאמרות בלחישה, שהמקום רחוק מלהיות ייצוג או סמל לדמוקרטיה, ליברליזם וחופש ביטוי.

אני אוהבת את תל אביב-יפו, היא הבית היחיד שהיה לי, גם כשנולדתי בעיר אחרת. היא הבית שלי, המקום בו המשפחה שלי, החברים שלי, החיים שלי, האומנות שיצרתי. כואב לי ללמוד כל יום שגם פה הראש לא מייצג את הציבור, שאולי הוא עשה לה ולנו טוב, אבל שכנראה בכל מקום, כל אדם ובכל זמן לא יכול להיות תקופה ארוכה מדי בכסאו. כוח מסנוור, זה מה שהוא עושה, ואף אחד מאיתנו לא מלך. רק בני אדם אנחנו. אז לא, אני לא מעוניינת לעבוד במקום שבו אני מרגישה חרב מונחת על הצוואר בכל פעם שאני משתפת פוסט או כותבת או אומרת את מה שאני חושבת. לא בעיר שלי ולא במדינה שלי.

• הבועה
• טור אישי
• עיריית תל אביב
• ציפי ברנד
• רון חולדאי
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 933 // חג האהבה העצמית

העיר של מיכאל מושונוב

הצלמניה

כשאני זקוק להשראה אני תמיד שמח לבקר בצלמניה – מקום קסום, כל תמונה שם היא עולם ומלואו. ארכיון הצילום השמור והאיכותי של רודי ויסנשטין הוא מסע אל העבר דרך תרבות וארכיטקטורה, אירועים היסטוריים ואסתטיקה אינסופית של גדול צלמי ישראל. החנות משפחתית ותמיד מזמינה ונעימה, והניהול של בן פטר דגן מצליח להביט אל העתיד עם המון כבוד לעבר. לפני כמה שנים מצאתי תמונה משנות ה-60 של הבניין בו אני מתגורר, היא ממוסגרת ותלויה אצלי בבית. אם מישהו מבקר את תל אביב, זאת התחנה הראשונה שהייתי עוצר בה.
טשרניחובסקי 5

האחים

אין כמו בילוי אצל האחים, אוכל ישראלי מדהים, מספק ובמחיר שפוי. כטבעוני, יש שם מבחר ענק של אחלה מנות. שיפוד פטריות היער מטריף את המוח. כל הקטנות מפנקות בקטע אחר, פשוט שפע. אני מעריץ את דוק, ותמיד נהנה לשבת שם, ליהנות מהאווירה של המקום יש אוכל מעולה יש מכולת אדירה וגם מערכונים מצחקים ברמקול של השירותים.
בית ציוני אמריקה, אבן גבירול 26

פיקוק

הפיקוק בשבילי הוא באמת סוג של בית. אני מבקר בטווס מאז היום הראשון שהוא נפתח, וזה מרגש להכיר מוסד מתחילת דרכו. הצוות מקסים, תמיד כיף לשתות ולאכול שם וכמובן, תמיד פוגשים שם חברים. יש אמנות על הקיר ומוסיקה כייפית, אני נמצא שם הרבה.
מרמורק 14

416

לדעתי אחת המסעדות הטבעוניות הטובות בעולם. כל חגיגה אשמח לחגוג שם, אוכל מקורי וטעים עם קוקטיילים משוגעים. בתור טבעוני זה כל כך כיף לדעת שיש מקום כזה שעונה על כל קרייב בצורה מושלמת, אתה מרגיש שיש המון מחשבה מאחורי כל מנה, ועכשיו גם יש בראנץ מדהים.
קניון TLV, החשמונאים 94

חומוס שלמה ודורון

הגו טו חומוס שלי. יצירת אמנות על צלחת. הפול מושלם ותמיד בא בטוב, יש המון מסורת ויש המון חדשנות במטבח הזה. תמיד כיף לבוא והאמת שגם כיף להזמין אל הבית. זה מגיע מדויק מאוד.
ישכון 29

העיר של עומר ג'ו נוה:

חוף וגבעת הילטון

המקום השקט שלי. על הגבעה מול החוף (גן שפיגל) אני אוהב לבלות עם עצמי מוקדם בבוקר, לפני שיש אנשים. אני יושב שם למדיטציה, לפעמים שותה שם את הקפה של הבוקר. אחה״צ אוהב לצפות שם בשקיעות עם חברים. בימים ותקופות חורפיים פחות, הילטון הדרומי זה החוף האהוב עליי. סוד קטן – בחודשי הקיץ יש צל על החוף עד השעה 11:00. חלום.

לה גאטרי/הפינר

לה גטרי זה מוסד בשבילי, עוד בימים שהוא היה בבן יהודה היינו אוכלים שם באמצע הלילה את הקרואסון הכי מושחת וטעים בעיר – עם גבינות, נקניקים וביצה עלומה. זו שחיתות ברמה הגבוהה ביותר. היום המקום עבר לקינג ג׳ורג׳, ובערב הוא הופך לבר יין מושלם תחת השם הפינר. שפע יינות טבעיים, אווירה של אירופה ברחוב וקרואסונים נוטפי חמאה גם בערב.
המלך ג'ורג' 97

קיי

למי שמכיר את השסק ז״ל – הבר האגדי ברחוב לילינבלום, שהיה המקום האהוב עליי (ותכלס, עד היום) – אז הקיי זה ממשיך הדרך. אווירה נכונה, דארקנס, מוזיקה מעולה, ואין הרבה מקום. אל תבואו :).
הרצל 4

85/15

כשאני רוצה ארוחה זה אחד המקומות האהובים עליי. קרוב לי הביתה, תמיד יש שם אווירה של בלגן טוב וכיף – המנהל, הטבחים, המלצריות, הברמנים והלקוחות – כולם באווירה של חגיגה. הקוקטיילים אש, האוכל תמיד וואו, והאנשים יפים.
מלכי ישראל 15, כיכר רבין

חומוס שלמה ודורון

עוד מוסד שאני מבקר בו מימי נעוריי כאן בעיר הולדתי. זה ה-מקום אם אתם אוהבים פול. באופן אישי אני כ״כ אוהב פול – הרבה יותר מאשר חומוס – וזה פשוט המקום עם הפול הכי טעים בעיר. זה גם מקום שתמיד פוגשים בו חברים טובים בהפתעה. וגם, זה המקום שבו נולד המפגש המחודש שלי ושל מיכאל, והלהקה החדשה שלנו – קריסטלים.
ישכון 29

• העיר שלי
• מיכאל מושונוב
• שלמה ודורון
• מוזיקאים
• הצלמניה
• האחים
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 933 // חג האהבה העצמית

ברים רומנטיים בתל אביב יש כמו חול, אבל רק המובחרים ביותר מביניהם באמת מצליחים לספק את שילוב האווירה-אלכוהול-אינטימיות שמקום רומנטי באמת מייצר. אז איפה יש ברים רומנטיים בעיר? כנראה במרחק הליכה מכם – אלו הברים הכי טובים בתל אביב לדייט רומנטי מוצלח.
>>לבבות בעיניים: 12 הקומדיות הרומנטיות הכי טובות בנטפליקס

1. לוסי

בר קוקטיילים מתוק ואינטימי שמעוצב כמו סלון ביתי קטן ונעים – עם משטחי עץ, אור נרות חמים ומספר מקומות ישיבה בודדים שמעידים על אקסקלוסיביות – כך שאם הצלחתם להשיג מקום, כבר מגיעות לכם כמה נקודות בונוס. אפשר לשבת על הבר ולצפות במיקסולוג משקשק את הקוקטיילים, או בשולחן בפינה ולהתכנס בין עצמכם. בתפריט חמישה-שישה קוקטיילים מתחלפים בהשראה ספרדית, ועם חומרי גלם משוק הכרמל הסמוך, הם נהדרים ומשכרים בדיוק במידה הרצויה.
רמב"ם 5, תל אביב

2. פנסיה

בר מתוק, היפסטרי במובן החיובי של המילה, שיש לו חצר אחורית חלומית שאפשר לשבת בה בשקט, ואם יהיה לכם ממש מזל אף להתמזמז. בפנסיה יש יינות מעולים מכל העולם במחירים נוחים, ספיישלים קולינריים מפתים ומסקרנים, וגם פנקייקים הולנדים קבועים בתפריט – שאם זו לא רומנטיקה, אנחנו לא רוצים להתאהב. מקום מושלם לדייט כיפי שתצאו ממנו מבוסמים, מאוהבים ועם חשק עז לפרוש לפנסיה. אבל ביחד.
לבונטין 2, תל אביב

3. שאפה

שוק הפשפשים כבר נותן תחושה שנמצאים בספרה אחרת, ולרומנטיקה זה בהחלט חיובי. בשאפה, אולי בניגוד לרוב שוק הפשפשים, יש אווירה אופטימית ולא מעט שאפות ושאפים שמגיעים לשמוח, לשתות ולשכוח קצת מכל המסביב. במקום מתארחות הופעות חיות, כך שאם אתם בדייט לא להיט תמיד אפשר לברוח קצת למוזיקה, ואם אתם בדייט טוב – המוזיקה החיה רק תוסיף לחוויה החיובית. חוץ מזה, קוקטיילים צבעוניים, אוכל טעים ואם אתם ממש ברי מזל גם תיירים אמיצים.
נחמן 2, יפו

4. BOB

בוב שבבן יהודה הוא רכש חדש לעיר, וגם לרשימה הזו, וכמה טוב שהוא הגיע. בר יין מבית היוצר של מושיקו גמליאלי (בר 51) שממשיך להביא את הבשורה הקולינרית שלו לעיר, וגם כשמדובר בבר יין, הוא עושה זאת בסטייל הייחודי לו. תפריט אקלקטי אך מוקפד של יינות מכל העולם, נשנושים טובים וערבים לחיך במחירים נוחים ומפתיעים, ושיק רומנטי-מתוחכם שמורגש בכל אלמנט. בקיצור, דייט למביני עניין.
בן יהודה 17, תל אביב

5. אויסטר קלאב

מה יותר רומנטי מלשלוק אויסטרים ביחד? לא הרבה דברים. אה בעצם, להוסיף לחווית השליקה המשותפת כוס גבוהה ואלגנטית מלאה בשמפנייה קרירה מבעבעת, כי אם כבר אז כבר. בקיצור, אם מדי פעם בא לכם איזה דייט של חייבסים אבל בקטע טוב, אויסטר קלאב הוא המקום שלכם. בר מהוגן, סקסי והדוניסטי במידה כמו בכל עיר גדולה שמכבדת את עצמה, עם מגוון מיני אויסטרים, שאר צדפות ועוד תוצרת טרייה מהים וכמובן גם שמפנייה צוננת להרים איתה לחיי האהבה.
אחד העם 19, תל אביב

6. סאקה בה

דייט מושלם לחובבי יפן, כי המקום החדש יחסית ברחוב זבולון הוא העתק של האיזיקיות של אוסקה וטוקיו, והוא הכי נאמן למקור שפגשנו. כלומר – ברמת חדר עישון, או יותר נכון תא עישון, אם בא לכם לחלוק שאכטה ולהסריח ביחד (רומנטיקה, פנים רבות לה). על הקירות קטעי אנימה פורנוגרפיים שאולי יכניסו אתכם לאווירה, ובעיקר תמצאו כאן תפריט מושלם של ביסים חלומיים בנוסח יפני מובהק – החל מגיוזות מופתיות, ועד מאקי מהונדס היטב או טורי אודון. ובעיקר, מלא סאקה משכר כדי להקליל את האווירה כמו שצריך.
זבולון 8, תל אביב

7. Brix

מקום בו תוכלו לשבת על בקבוק יין, ופעמיים בשבוע לאכול שם אוכל צרפתי קלאסי שמבשל ביד מיומנת השף יונתן רושפלד. גם בשאר ימי השבוע יש אוכל טוב, כמו ברוסקטה עם דג נא, צלחת גבינות מפוארת, סלטים רעננים ושאר נשנושים מתחלפים. הבונוס האמיתי הוא שבאיזור, על אף מרכזיותו, אין צפירות, מכוניות מרעישות או תנועה מוגזמת – כך ששום דבר לא יפריע לכם להיות ממש מאוהבים.
כיכר גבעון 4, תל אביב

8. Cote

הקוט הוא מקום אידאלי לדייט ראשון, שני או שלישי הודות ללוקיישן הרומנטי בעיר הלבנה. שנית, הודות לעובדה שהוא מעוצב למשעי עם מפות לבנות, נרות גדולים נוטפי שעווה ומבחר יינות מרשים שיאפשר לכם להשוויץ לדייט בידע הבלתי נדלה שלכם ביין. ויש לכם כזה, נכון?
אחד העם 33, תל אביב

9. ג'ונז

בג׳ונז, הבר מבית מלגו ומלבר, יש שלט קטן בכניסה שמבקש מהאורחים לא לבוא בכפכפים או בגופיות. כבר אהבנו. דייט הולם דורש אאוטפיט הולם. שלא לדבר על מוזיקת הג׳ז שמתנגנת ברקע, התאורה האפלולית והסקסית, הפיצות הדקיקות והקוקטיילים הצוננים – והרי לכם דייט רומנטי לפי הספר ממש.
זבולון 13, תל אביב

10. לייבררי בר

הבר האלגנטי של הנורמן, לדעתנו ולדעת רבים מלון הבוטיק הכי יפה בעיר, מתאים לדייט מושקע באווירה בריטית. ספרייה עם ספרים עתיקים שהובאו במיוחד מאנגליה מחזקת את התחושה האינטלקטואלית והקוקטיילים, קלאסיים ומקוריים כאחד, משווים לבילוי אופי קליל יותר. האוכל, בצלחות קטנות ומסוגננות, מגיע ממטבח מסעדת אלנה הצמודה.
נחמני 23, תל אביב

11. נילוס

רהיטי עץ כהים, מדרגות לולייניות שמובילות לקומה עליונה, וילונות כבדים, מנורות שקועות בתוך תקרה מימי המנדט, תאורה מעומעמת כתמתמה, אוכל פשוט ומדויק, אלכוהול בסיסי וקלאסי ווייב עתיק אך מדויק – אלה הם המרכיבים שהופכים את הנילוס למקום סופר רומנטי. אמנם צפוף שם ולא תמיד יש מקום להתחבא ולהיות ביחד, אבל עדיין מדובר באחד המקומות הכי אינטימיים בעיר.
אלנבי 33, תל אביב

12. איזקאיה

בר האיזקאיה בנקסט דור של מנטנטן הוא אולי לא מה שהייתם מחשיבים כשם נרדף לרומנטיקה. אין בו אור נרות, כינורות ברקע או שושנים, אבל הוא קטן, אינטימי, אפלולי וגם אפשר לעשן בו בפנים (שימושי עבור לא מעט מכם, מה לעשות). אם יתמזל מזלכם לתפוס מקום על הבר הקטן, ללגום סאקה בכמות בלתי מבוקרת ולזלול שיפוד יקטורי – אנחנו מבטיחים לכם דייט מהסרטים.
נחלת בנימין 57, תל אביב

13/14. בל בוי / באטלר

אם הגעתם עד הבל בוי ואווירת שנות ה־20 עולצת מדי עבורכם, סורו אל החדר הפנימי ששונה באופיו ב־180 מעלות. הבאטלר הוא קוקטייל בר אינטימי וסודי שמושפע מתרבות השתייה באנגליה בסוף המאה ה-19. הקוקטיילים עצמם הם תוצר של מחקר שערך הבעלים המיקסולוג אריאל לייזגולד בספרות מקצועית עתיקה, והם מלווים במגשי כריכונים סטייל Afternoon tea.
ברדיצ׳בסקי 14, תל אביב

• אוכלים שותים
• ברים בתל אביב
• בר יין
• בילוי רומנטי
• ארוחה רומנטית
• רומנטי
• רומנטיקה