השבוע עולה לאקרנים בישראל "אנונימי לגמרי", סרט ביוגרפי חדש על חייו של האייקון המוזיקלי בוב דילן, בכיכובו שלטימות'י שאלאמה. הסרט זכהלביקורות די טובות (אצלנו פחות), ושאלאמה זכה למועמדות לאוסקר, אבל הוא בהחלט לא השחקן הראשון שנתן לנו את הפרשנות שלו על רוברט צימרמן הזקן. דילן הוא אחד הקולות המיוחדים בהיסטוריית המוזיקה וגם טיפוס די מעצבן, ולכן זכה בקריירה שלו למספר חיקויים בולטים. הנה כמה מהמוצלחים ביותר.

>> מה חדש בדיסני+: 6 סדרות מסקרנות שבטח תרצו לראות בחודש מאי
>> המהפכה של טוני גילרוי: הכוח לשנות את היקום של "מלחמת הכוכבים"

דיינה קארבי | סאטרדיי נייט לייב

דיינה קארבי, חבר "סאטרדיי נייט לייב" בין 1986 ל-1993 היה ידוע בחיקויים שלו. הם לא היו הכי מדוייקים, אבל קארבי היה מאסטר במציאת כמה מאפיינים קוליים של מושא החיקוי ולהפוך אותו לקריקטורה מזוהה ומצחיקה. קחו לדוגמא את חיקוי בוב דילן שלו, בו הוא בעיקר ממלמל באופן לא ברור בזמו שמנחה "וויקנד אפדייט" באותה תקופה, דניס מילר, מתרגם אותו בשביל הצופים ה"Dylan-impaired". הקונספט של דילן מדבר בצורה כל-כך לא מובנת שבני אנוש רגילים זקוקים לתרגום לשפה אמיתית יהיה מוטיב חוזר ברשימה הזאת, אבל קארבי הוא אחד הראשונים שעשה את הגאג הזה.

ג'ון סי ריילי | הולך חזק: סיפורו של דיואי קוקס

בקומדיית המופת "הולך חזק", ג'ון סי ריילי מגלם את כוכב הרוק הפיקטיבי דיואי קוקס. קוקס הוא שילוב של כמה וכמה מוזיקאים: יש בו קצת אלביס, קצת ג'וני קאש ובסצנה זכורה אחת גם הרבה בוב דילן. קוקס מרכיב את משקפי השמש המוכרות ושר שיר מלא במילים אקראיות ומשפטים כמו "Inside the three-eyed monkey within inches of his toaster oven life". כאשר עיתונאי שואל אותו לגבי הדימיון בין המוזיקה שלו לזאת של דילן, קוקס העצבני צועק עליו "אולי בוב דילן נשמע כמוני? למה אף אחד אף פעם לא שואל את בוב דילן 'למה אתה נשמע כמו דיואי קוקס?'".

ווירד אל ינקוביק | BOB

האהבה של דילן לליריקה מעורפלת ומסובכת הייתה גם הבסיס לפרודיה של מאסטר הפרודיה המוזיקלי ווירד אל ינקוביק על בוב דילן. בשיר "Bob" ינקוביק משחק עם העובדה ששמו הפרטי של דילן הוא פלינדרום, כלומר נקרא אותו דבר משני הכיוונים, וממלא את השיר במשפטי נונסנס פלינדרומיים כגון: "Lisa Bonet ate no basil" ו-"Rats live on no evil star". ינקוביק צילם גם קליפ מהיר לשיר, פרודיה על הקליפ האייקוני של בוב דילן ל-"Subterranean Homesick Blues", בו דילן מחזיק כרטיסיות עם מילות השיר ברחוב.

סת' מקפרלן | Cavalcade of Cartoon Comedy

בוב דילן היה גם מושא הפרודיה של אחד הפרוייקטים הפחות מוכרים של יוצר "איש משפחה" סת' מקפרלן. סדרת הרשת "Seth MacFarlane's Cavalcade of Cartoon Comedy" הציגה בעצם את המערכונים המצויירים הקטנים שיש ב"איש משפחה", אבל בלי כל עלילת הסדרה בין לבין. במערכון הזה, מקפרלן מדבב את בוב דילן שנפגש עם חברו טום וייטס. שני המוזיקאים מדברים במלמולים לא ברורים שמתורגמים לאנגלית על ידי כתוביות ואז מגיעים גם פופאי ומוחמד עלי. סדרת הרשת המוזרה הזאת לא זכתה להצלחה, וערוץ היוטיוב שלה לא קיים יותר, אך למזלנו אפשר לצפות בפרק הזה שהועלה על ידי… עמוד היוטיוב הרשמי של טום וייטס? וואט דה פאק?

דן קסטלנטה | משפחת סימפסון

זוכרים את הפעם ש"משפחת סימפסון" צחקו על בוב דילן? כנראה שלא, כי זה מעונה 16. בפרק "She Used to Be My Girl", אנחנו פוגשים את דמותה של קלואי טלבוט, חברת כיתה לשעבר של מארג' סימפסון, בדיבובה של קים קטרל. מאז התיכון קלואי הפכה לכתבת חדשות רצינית והתכנית מדגימה זאת בעזרת ראיון שלה עם בוב דילן, בו היא שואלת אותו מה הדת שלו עכשיו (אזכור לפלירטוט של דילן עם יהדות ונצרות). דילן עונה תשובה ממולמלת ולא ברורה ובסופה מוסיף "שלום". לפי ויקיפדיה, מפיקי "משפחת סימפסון" הציעו את התפקיד הקטן לדילן, שסירב, אז הדמות דובבה על ידי קולו של הומר סימפסון (ועוד מלא דמויות אחרות) דן קסטלנטה. לא טוב לך להיות צהוב, בובי?

דונלד גלובר | קומיוניטי

בפרק חג המולד המוזיקלי של "קומיוניטי" יש כמה שירים בסגנונות שונים, המתאימים לדמויות השונות: ראפ בשביל עבד וטרוי, מקהלה נוצרית בשביל שירלי וכו'. כדי לפתות את פירס הזקן להצטרף לרוח חג המולד, טרוי ועבד מבצעים שיר בשבם "בייבי בומר סנטה", שמציג היסטוריה חלופית של סנטה קלאוס בתור בן דורו של פירס – עם רפרנסים לאלביס, רייגן וגם בוב דילן. "סנטה נלחם בוודסטוק ובוייטנאם, ועישן מלא סמים ושרף את החזייה שלו", דונלד גלובר שר במבטא הדילן-י הטוב ביותר שלו. כמובן שבוב דילן לא באמת היה בוודסטוק (או וייטנאם), אבל זה עוזר לשכנע את פירס בכל מקרה.

ג'יימס אוסטין ג'ונסון | סאטרדיי נייט לייב

ג'יימס אוסטין ג'ונסון, חבר קאסט "סאטרדיי נייט לייב" שידוע בעיקר בזכות חיקויו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, הוא מעריץ דילן אמיתי. בהופעות שלו בתכניות אירוח הוא נוהג לדבר על דילן, ואף זכה להופעת אורח קטנה ב"אנונימי לגמרי", אבל רק השנה זכה לחקות את בוב במערכון שלם ב-SNL. במערכון, דילן מלווה את טימותי שאלמה (קלואי פיינמן) לפרימיירה של "אנונימי לגמרי" ונאלץ לענות על שאלות של כתבת באזפיד לגבי נושאים שהוא לא מבין בהם בזמן שהוא ממש רוצה להגיע לבופה. קונספט די חלש, אבל ג'ונסון עושה עבודה מעולה בתור דילן עכשווי שרק רוצה לאכול קצת טירמיסו.

קייט בלאנשט | אני לא שם

לא רק צחוקים רצו על דילן היקר, אלא גם ניסיונות לגלם את דמותו בסרטים רציניים יותר. שנים לפני שטימות'י שאלאמה ניסה להציג את דילן האנונימי לגמרי, 6 שחקנים שונים ניסו לתפוס חלקים שונים בדמותו של המוזיקאי – וזה רק בסרט אחד. "אני לא שם" מ-2007 ראה דילנים מאת כריסטיאן בייל, הית' לדג'ר וריצ'רד גיר, אבל אין ספק שמי שגנבה את ההצגה היא קייט בלאנשט, שביצעה חיקוי כמעט אחד לאחד מתקופת נטישת המעריצים המקוריים של דילן, והשאירה את הדילן הכי קרוב למציאות, דווקא בידי אישה.

בוב דילן | Don't Look Back

לפעמים הפרודיה הכי טובה באה מהאיש עצמו. כך בסרט הדוקומנטרי האלמותי על דילן מ-1967, דילן הופך לפרודיה על עצמו: צוציק שחצן בעל חשיבות עצמית עם קול מעצבן שאוהב לצעוק על אנשים. בסצנה זכורה אחת, אחד מחבריו של דילן זורק בקבוק זכוכית מחלון של חדר מלון (דיק מוב, אנחנו מודים), ודילן יוצא על כולם בנאום היפי עצבני חוצה להבות. דילן הוא אחד האמנים החשובים בהיסטוריית המוזיקה המודרנית, אבל הקטע הזה מראה לנו שהוא גם יכול להיות מגוחך לפעמים, מאן.

• קומדיה
• בוב דילן
• מוזיקאים
• דיסני+
• טימותי שאלמיי

הסצנה הכי יפה ב"אנונימי לגמרי" מופיעה ממש בהתחלה. בוב דילן הצעיר והעדיין אנונימי עולה לרגל לבית חולים בניו ג'רזי, שם מאושפז הזמר-המשורר האקטיביסט וודי גאת'רי, שחלה במחלת הנטינגטון ואינו מסוגל עוד לדבר. לצד מיטתו יושב ידידו ושותפו לדרך פיט סיגר. דילן אומר לגאת'רי כמה הוא מעריץ אותו (את סיגר פחות) ואז שר לו את "שיר לוודי" שכתב לו ועליו. גא'תרי מביע את תודתו והערכתו ללא מילים, וסיגר מזמין את דילן לישון בביתו.

>>השתלטות הרובוטים: השימוש ב-AI מבזבז את הכישרון של ארץ נהדרת

זאת סצנה נוגעת ללב שמפגישה שלושה ענקי שירה בשלבים שונים בחייהם ובקריירות שלהם – התחלה, אמצע וסוף. והיא בדיונית בעיקרה. דילן אמנם ביקר את גאת'רי בבית החולים ב-1961, אבל סיגר לא היה שם, ואת השיר הוא כתב בעקבות הביקור. זה מסוג הדברים שמותר לעשות בביוגרפיות קולנועיות. הבעיה היא ששום דבר בהמשך הסרט לא משתווה לסצנה הזאת, ושדילן יישאר אנונימי עבור הצופים גם בסופו. "אנונימי לגמרי" גרף שמונה מועמדויות לאוסקר, בהן לסרט, לתסריט, לבימוי ולשלושה מהשחקנים. לטעמי רק אחת מהן מגיעה לו, וזאת לא המועמדות לטימותי שאלאמה, וגם לא לג'יימס מנגולד – אחד הבינוניים שבבמאים המוערכים בהוליווד.

"אנונימי לגמרי" עוקב אחר עלייתו המטאורית של דילן בשדה מוזיקת הפולק/מחאה, עד שפנה לעבר גיטרות חשמליות ארבע שנים אחרי כן ונדחה על ידי מעריציו כבוגד (אירוע שתואר באופן מתומצת, מטאפורי ואפקטיבי הרבה יותר ב"אני לא שם" של טוד היינס). בין לבין הוא שר את שיריו המפורסמים, מנהל רומנים לא מחויבים עם שלוש נשים, ומביע הרבה אדישות ואף בוז לכל נציגי הקפיטליזם, בין אם אלה מנהלי חברות התקליטים הגדולות או מנהלי פסטיבל ניופורט למוזיקת פולק שמציגים עצמם כאלטרנטיבה לממסד השמרני. הסרט נטול נרטיב קלאסי – הוא משוטט מפה לשם, ומה שמספק לו תבנית עלילתית כלשהי אלה הופעותיו השנתיות של דילן בפסטיבל ניופורט – החל מהפעם שהוא היה אורח של ג'ואן באאז, דרך הפיכתו לכוכב הגדול שכולם מחכים לו, ועד לבגידה הגדולה.

מה שאמור להדביק אותנו למסך זו הופעתו המדוברת של טימותי שאלאמה כבוב דילן. שאלאמה, שלוהק לתפקיד אי אז ב-2020, למד לנגן בגיטרה ובמפוחית במיוחד עבור הופעתו בסרט, והוא עושה זאת היטב. הוא גם שר יופי. אך מעבר לכך הוא מגיש חיקוי של דילן, ולא באמת הופך לדילן. זאת הופעה שכולה העמדת פנים, ללא עומק רגשי. זה בולט במיוחד בסצנה שבה אחת מנשותיו עוזבת אותו והוא יוצא מגדרו ורוכב על האופנוע שלו בתקווה לעצור אותה לפני שתעלה על המעבורת. אך כשהוא מגיע לשם פניו נותרות ריקות. שאלאמה הוא שחקן בעל יכולת, אבל נראה שהתסריט שהונח בידיו, והבימוי החיוור של מנגולד, לא עזרו לו לבנות דמות.

שאר השחקנים בסרט יותר טובים. אל פנינג ("קתרינה") נהדרת כסילבי – תרכובת של בנות זוג שונות של דילן מאותן שנים. היא אמנם קיבלה לידיה תפקיד קלישאתי של האישה שנותרת מאחור, אך היא ממלאת אותו בניואנסים. גם מוניקה ברברו, שזה תפקיד הפריצה שלה, טובה כג'ואן באאז, זמרת ומאהבת לעת מצוא. והיא שרה יפה מאוד, גם אם אף אחת לא יכולה לשיר כמו ג'ואן באאז. סקוט מק'ניירי – משחקני המשנה הבולטים בהוליווד ("ארגו", "קוד שרוף") – טוב כתמיד בתפקיד גאת'רי, ובויד הולברוק ("לוגאן") שורף את המסך כג'וני קאש, אחד האנשים היחידים, פרט לגאת'רי, שדילן מעריך ומוקיר (כמתואר בסרט, הם כתבו זה לזה מכתבי אהבה). כזכור, לפני 20 שנה מנגולד ביים את "הולך בדרכי" – ביוגרפיה בינונית של ג'וני קאש בכיכובו של חואקין פניקס. אני תוהה אם סרטו הבא יהיה על ג'ואן באאז.

טוב מכולם אדוארד נורטון בתפקיד פיט סיגר. זמר הפולק האקטיביסט, שנרדף על ידי הממסד אך תמיד שמר על אופטימיות, היה אחד התומכים הראשונים של דילן, אך נראה שזה לא היה הדדי. נורטון בהחלט עשוי לזכות באוסקר על הופעתו החמה והשקטה, עד שהוא יוצא מעורו באותו פסטיבל מדובר. לצידו מופיעה אריקו הצונה בתפקיד רעייתו התומכת. היא מקבלת הרבה תקריבים שבכולם יש לה הבעה אחת – ואני לא מאשימה אותה, אלא את הבמאי.

השם שנבחר לסרט, "אנונימי לגמרי", כמו מכריז מראש על כישלונו לפענח את דמותו של דילן. זאת התחמקות שמותירה אותנו עם הדימוי של הגאון האדיש. הסרט, שנפרש על פני 140 דקות, מהנה בעיקר בסצנות של השירים – כאלה יש המון והם מושרים בשלמותם – אבל הדרמה שטוחה ולא מתגבשת למשהו מעניין. וגם אין כאן איזו אמירה מהדהדת על התקופה ועל אמריקה. עוד סרט בינוני על אמן גדול.
3 כוכבים
A Complete Unknown. בימוי: ג'יימס מנגולד. עם טימותי שאלאמה, אדוארד נורטון, אל פאנינג. ארה"ב 2024, 140 דק'

• ביקורת סרטים
• טימותי שאלמיי
• בוב דילן
• ביוגרפיה
• פולק רוק
• מוזיקאים

"חולית: חלק 2" מתחיל בנקודה שבה הסתיים "חולית" ב-2021. כשהסרט הראשון יצא למסכים עדיין לא היה אישור להפקת החלק השני, אבל כמו שמדגיש יוצרו דני וילנב, זה לא סרט המשך, אלא חלקו השני של הסיפור המסופר בספרו של פרנק הרברט מ-1965. הסרט הראשון בנה בקפידה את העולם ואת הפוליטיקה הגלובאלית, והציג בפנינו את הגיבורים. הסרט השני קוטף את מה שנזרע בסרט הראשון, ומסתער על העלילה במלוא העוצמה. זה שילוב מעורר השתאות של חיזיון מד"ב מעוצב להפליא, אפוס תנ"כי עמוק ורחב, סיפור רענן ושובה לב על אהבה ראשונה, אקשן מסעיר וקולנוע מזהיר. בעידן של סרטים מנופחי תקציב על גיבורי-על קומיקסיים שנגזרו מקרטון, "חולית: חלק 2" מזכיר לנו מהו גיבור אמיתי, עם קוי מתאר מיתולוגיים ונפח אנושי ומוסרי.

>>עדיין סמוראי: "שוגון" הוא האירוע הטלוויזיוני הראשון של 2024

כזכור, הסרט הראשון נפתח עם חלום של פול אטריאידס (טימות'י שאלאמה) על יפהפייה מסתורית במדבר (זנדיה), ולא היה ברור אם זו פנטזיה או שהוא רואה את העתיד. בסוף הסרט, אחרי המתקפה הרצחנית של בית הארקונן על בית אטריאידס במושבם החדש בכוכב אראקיס (שם נמצאים מאגרי האנרגיה של היקום), השורדים היחידים פול ואמו ג'סיקה (רבקה פרגוסון) מצאו עצמם בלב המדבר. שם הם הצטרפו לחבורה של דררים (התושבים הילידיים של אראקיס) בהנהגת סטילגאר (חווייר בארדם) ופול התוודע לראשונה לצ'אני, הצעירה מחלומו.

סטילגאר מאמין שפול הוא המשיח המתואר בנבואה עתיקה, ומרגע שכך החליט, כל דבר שפול עושה מתפענח על ידיו כהוכחה לכך שהוא הוא מואד'דיב שישחרר את הדררים מהכובשים. על האסוציאציות למאבקים באזור שלנו, שעולות מהספר של הרברט ומהעיבוד הנוכחי, כבר כתבתי בשבוע שעבר ולא אחזור עליהן כאן. פול מצידו דוחה בעקשנות את הגדרתו כמשיח, מה שמדמה אותו לנביאים סרבנים מסוגו של יונה הנביא (נביאי שקר הרי אצים להכריז על עצמם כמי שיש לה קו ישיר לאלוהים). העורק הדרמתי של הסרט הוא התעצבותו ההדרגתית של פול כמנהיג המקבל על עצמו את ייעודו מתוך אחריות ולא מתוך תאוות שלטון. לשם כך הוא מוכן להקריב את אושרו האישי, וזה כואב. אבל הייעוד הזה מוטל מלכתחילה בספק, משום שהנבואה הדררית העתיקה, כך מסופר לנו, בעצם הומצאה על ידי מסדר בנות הגשרית בהנהגתה של הכוהנת הגדולה (שרלוט רמפלינג). זאת קונספירציה שמטרתה לתת לדררים תקוות שווא, וכך לאפשר לקיסר היקום (כריסטופר ווקן) לשלוט בהם. האם זה סיפור של נבואה שמגשימה את עצמה?

הדרמה האנושית והפוליטית המורכבת הזאת נבנית באופן מדוקדק, בינות לסצנות אקשן שהן מסעירות בדיוק משום שהן גם דרמתיות. וילנב, שהוכיח שהוא מספר מחונן (שמעוניין במזרח התיכון) עוד ב"האישה ששרה" מ-2010, יודע שכוריאוגרפיה זה חשוב, אבל זה לא חזות הכל, ושכל פעולה צריכה להיות טעונה במשמעות. העקלתונים (תולעי החול האימתניות), שבסרט הקודם נראו רק בחטף ומרחוק, מקבלים הפעם תפקיד משמעותי בעלילה ובחיזיון. ואחרי שחיכינו שעתיים וחצי פלוס שנתיים וחצי, פול סוף סוף לומד לרכוב על העקלתון. סיקוונס הרכיבה הוא כל מה שיכולנו לצפות לו. זאת חוויה פיזית ממש, ואפשר לחוש כל גרגר חול שמתנגש בפניו. הפיזיות היא חלק ממה שמפריד בין הסרט הזה לבין יותר מדי מרקחות קולנועיות מהשנים האחרונות. "חולית: חלק 2" צולם במדבריות של ירדן, ואף שיש בו גם לא מעט יצירי מחשב הפנטזיה נחווית כאמיתית לגמרי.

ברווח שבין שתי ההפקות שאלאמה התבגר בשלוש שנים, וזה מתאים למסלול של דמותו. הוא כבר אינו נראה כגבעול שברירי, אלא כעלם חסון, עדיין מהורהר, אך גם החלטי, והוא ממלא היטב את הקונטורים של הדמות המיתולוגית. זנדיה, שבסרט הראשון הופיעה רק כפאטה מורגנה, מתגלה כליהוק מושלם בתפקיד צ'אני, הלוחמת שמתאהבת באדם ולא בנביא – היא אינה מהמאמינים. גם בארדם נע לחזית, והוא מצוין בתפקיד המשיחיסט. שחקן חדש בשטח הוא פייד ראותה הארקונן, אחיינו הפסיכופט של הברון הארקונן (סטלן סקארסגארד). הוא מגולם על ידי אוסטין באטלר ("אלביס") בהופעה נחשית, ונראה שעיצובו הושפע מדמויותיהם של בני המלחמה ב"מקס הזועם: כביש הזעם". גם שאר הכוכבים (ויש הרבה מהם) קיבלו לידיהם דמויות מעניינות, חלקן חמקמקות, וכולם טובים מאוד.

כפי שפורסם, בניגוד לסרט הקודם שיצא אחרי תום סגרי הקורונה, הפעם האולפן המפיק לג'נדרי בטוח דיו בהצלחת הסרט, וכבר אישר הפקת עיבוד לספר השני בסדרה, "משיח חולית". "חולית: חלק 2" מסתיים בנקודה שסוגרת קווי עלילה מסוימים, ופותחת אחרים. הוא מציף אותנו רגשית בסדרה של אירועים קתרטיים, אך גם משאיר אותנו כמהים להמשך.
4.5 כוכבים
Dune: Part 2 בימוי: דני וילנב. עם טימות'י שאלאמה, זנדיה, חווייר בארדם, רבקה פרגוסון, ג'וש ברולין, כריסטופר ווקן, אוסטין באטלר. ארה"ב 2024, 166 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• חולית
• טימותי שאלמיי

• Facebook
• Twitter
• Email

השנה היא 2019 והפוליטקלי קורקט שולט ביד רמה. כולם מפחדים ליפול בלשונם או לספר בדיחות שיעברו את גבול הטעם הטוב, בני נוער מפסיקים לעשות סקס ומעדיפים לבהות בישבני אינסטגרם ולטקס האוסקר אין מנחה.

דווקא עכשיו, בתקופתנו החמודה אך הסטרילית, אופנת הפטיש מאיימת לחזור. לאחרונה ניתן להבחין בסממנים של התחדשות הז'אנר שהיה פופולארי לפני שלושים שנה בניינטיז (כן, הניינטיז היו לפני שלושים שנה, תתמודדו). הניצן הראשון והמנצנץ לתופעה הכה בנו בגלובוס הזהב, כשהאיט-בוי הנוכחי טימותי שאלאמיי עטה על עצמו רתמה שחורה מבית לואי ויטון בעיצובו של וירג'יל אבלו (חברו הטוב של קנייה ווסט).

גם אם חשבתם שמדובר בלא יותר מניסיון לשחזר את הלוקים הסנסציוניים של עזרא מילר הג'נדר-פלואידי, מדובר ככל הנראה במגמה. עוד מובילת דעת קהל, בלה חדיד, נצפתה לובשת רתמה מבית ורסאצ'ה על המסלול בשבוע האופנה לבגדי גברים של מיאלנו. כעת, כל מה שנותר לנו הוא לשאול –האם כולנו נפסיק לקיים יחסי מין אך נלך לעבודה עם שוט כאקססורי?

View this post on Instagram

A post shared by ? (@bellahadid)onJan 13, 2019 at 10:08am PST

• אלכסנדר מקווין
• פטיש
• טימותי שאלמיי
• אופנה
• החיים היפים

• Facebook
• Twitter
• Email

בעידנים קולנועיים קודמים הנטייה לספר סיפור שמתרוצץ בין זמנים הייתה מזוהה עם זרמים מודרניסטיים בקולנוע האירופאי, בעוד בהוליווד העדיפו לספר סיפורים עם התחלה, אמצע וסוף טוב. במאה הנוכחית הנטייה הזאת חדרה ללב המיינסטרים והפכה לאופנה במידה כזו שנדמה שקולנוענים רבים בוחרים בה כברירת מחדל, ולא פעם היא מייצרת חוויה מלאכותית.

הפתיח המסויג הזה נועד לבסס את התרשמותי שדווקא במקרה של "ילד יפה" הבחירה במרקם זמנים מפורר מוצדקת היטב, ותורמת לחוויה החושית והרגשית של הסרט היפה והפוצע שמתאר מעגליות מצמיתה. הסרט מבוסס על רב המכר מאת דיוויד שף מ־2008, שבו תיאר את התמודדותו עם התמכרות בנו ניק למת', וגם על ספרו של הבן ניק, שיצא במקביל. בהתאם, רוב הסרט נצמד לנקודת המבט של האב הדואב שמחפש כל דרך להבין מה עובר על בנו ולעזור לו, כולל התנסות בסם עצמו. גם בסצנות המעטות שבהן דיוויד נעדר והסרט מלווה את ניק, נדמה שנקודת המבט היא עדיין של האב – כמו בסצנה שבה ניק מנסה לפרוץ לבית אביו, המצולמת מתוך הבית הריק.

השבר שחווה האב, הרואה כיצד ילדו היפה והמוכשר (המגולם על ידי שלושה שחקנים בגילאים שונים) הולך והופך למשהו שהוא לא מבין, מבוטא היטב במארג אסוציאטיבי של שברי סצנות מזמנים שונים המאוחים באמצעות עריכה מוזיקלית דחוסה. הבחירה בחלק מהשירים בנאלית מדי, בהיותם ביטוי ישיר של מה שנראה בתמונה, כמו "זריחה שקיעה" מ"כנר על הגג" ("האם זאת הילדה הקטנה שגידלתי?"), או שירו של ג'ון לנון שהעניק לסרט את שמו. אבל השירים היפים, כמו המבע הקולנועי המוקפד והמעודן, עוזרים לנו להתמודד עם החוויה המעיקה שהסרט מזמין אותנו לתוכה. גשר הזהב בסן פרנסיסקו מופקע מהזיהוי התיירותי שלו באמצעות צילומו מזווית לא מוכרת, ומופיע כדימוי חוזר לקשר האמיץ בין האב לבן שמעורער שוב ושוב.

טימותי שאלאמיי לוהק לסרט עוד לפני ש"קרא לי בשמך" גרם לכולם לתהות איך מבטאים את שמו של מרעיד הלבבות הצעיר, והוא נפלא כאן במיוחד. הסרט אינו מספק הסבר פסיכולוגי או אחר (מעבר לפיתוי של האופוריה של הפעם הראשונה) למה גרם לנער המבטיח הזה לאבד את עצמו. למרות זאת, שאלאמיי מעצב בלי חת את כל הגוונים של הדמות – גם כשהוא אח גדול מקסים, וגם כשהוא גונב מאחיו הקטן את שמונת הדולר שחסך או מזריק לווריד בשירותים ציבוריים. אבל מוקד ההזדהות הוא האב המסור דיוויד, בגילומו של סטיב קארל, השחקן הכי חם וחכם בהוליווד. קארל מגיש הופעה שקטה וחשופה מבחינה רגשית, והוא שובר את הלב דווקא כשהוא נאלץ להרים ידיים ומדקלם באוזני בנו שדלתו סגורה בפניו.

הבמאי הבלגי פליקס ון גרוניגן עשה לעצמו שם ב־2012 עם "קריסת המעגל השבור", שהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר. במבט לאחור, הסרט על זוג הורים חובבי מוזיקה אמריקאית המתמודדים עם מות בתם הקטנה מסרטן נראה כהכנה לסרטו האמריקאי הראשון, שבו שיתף פעולה עם התסריטאי האוסטרלי לוק דיוויס, נרקומן לשעבר שזכה לפרסום כשעיבד למסך את ספרו "קנדי" על בני זוג המכורים להרואין. ון גרוניגן הביא איתו את הצלם והעורך שעבדו איתו בבלגיה, כך שמבחינות רבות "ילד יפה" הוא סרט פלמי אפל שצולם באור של קליפורניה.

סרט על:אב מתמודד עם ההתמכרות של בנו לסמים קשים

ללכת?כן. סרט יפה וכואב שבמרכזו שתי הופעות נפלאות

• סרטים
• ביקורת סרטים
• סטיב קארל
• טימותי שאלמיי
• המסך