בואו נודה באמת: כולנו מרגישים היטב את תחושת הלופ. התחושה המוזרה הזו שהכל חוזר על עצמו. חמש השנים האחרונות לבדן – שנעו בין בחירות, מגפה עולמית, בושה ענקית בנבחרים שלנו או סתם תחושה שהדברים לא הולכים למקום יותר טוב – מלוות בהרגשה התמידית שהכל נמצא במעגלים. שאפילו בחדשות, שאם נאמין לשם שלהן אמורות להגיד לנו מה חדש, קצת סובבות סביב עצמן. אמש שודרה הכתבה השנתית של "אוי גוועלד, הצעירים המופקרים לוקחים סמים ושותים אלכוהול באילת!", ונזכרנו בעוד כמה כתבות שבחדשות אוהבים למחזר.
>>אלון אבוטבול ז"ל: פרידה מכוכב הקולנוע האמיתי הראשון בישראל
>>מה חדש בדיסני: 8 סדרות וסרטים שכנראה תרצו לראות בחודש אוגוסט

הצעירים המופקרים

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא בן נוער מופקר ומושחת, שעוד מעז לשתות אלכוהול בעיר הקדושה והחסודה אילת. בתפריט תמצאו משפטים ברוח "אני לא מבינה איפה ההורים שלהם?", "עצוב לראות לאן הנוער מידרדר", וכמובן – האשמות כלפי התרבות החילונית/מערבית הרדודה, או לחלופין הממשלה הפושעת של ביבי. נראה שהכתבים שכחו את צעירותם, כי בני נוער בכל העולם נוטים לברוח ולעשות שטויות (כמובן בגבולות מסוימים), ובכל דור ודור חייב המבוגר לצקצק ש"הנוער של היום", ובכן, "הוא לא הנוער של הלילה". קיו להטיית ראש של יונית.

הזמר הוותיק

כולם מכירים את הזמר הוותיק. הוא כתב "נכסי צאן ברזל" (עוד קלישאה), השירים שריגשו מדינה שלמה (עוד קלישאה), אבל עכשיו – הפלא ופלא – הוא צריך לקדם משהו (דיסק או הופעה גדולה בהיכל התרבות), ולכן הוא מתראיין. הוא יספר איזה אנקדוטה חמודה על שיר שהלך לאיבוד, או לחן שקרה במקרה; יספר קצת על האלבום החדש (בכל זאת, לא בשביל זה באנו?) – ואז מגיע רגע השיא של הראיון: הרגע שבו המראיין חמור הסבר שולף את השאלה הקבועה של "אז מה דעתך על <הרכב/זמר פופ עכשווי>?". וכאן התשובה מתחלקת לשניים – אם הזמר יבאס את המראיין, הוא יגיד שהם דווקא סבבה והוא זורם עם הזמן. אבל אם הוא ירצה לרצות – הו הו! אז חרצובות הלשון ייפתחו, והזמר הוותיק ועז המבט יספר כמה המוזיקה הזאת לא אמיתית, ומזויפת, ומהונדסת משיקולים מסחריים. כל זה לעומת הפופ המתוק שהוא עשה בסבנטיז, שלא נעשה בכלל כדי למכור תקליטים – אלא בשביל הנשמה. טוב אחי.

הליכודניקים המצקצקים

כולנו מכירים את זה: הכתבה הנוסטלגית, שבה נהוג להביא את "ותיקי הליכוד" (כולל כאלה שהיו חברי כנסת מהליכוד לפני חמש דקות ממש), שאוהבים להתנשא ולהרים את האף על הסבב הנוכחי של הליכודניקים, חסרי ה"הדר הבית"רי". זה נשמע נורא משכנע, עד שאתה נזכר מה היה היחס בזמן אמת לשרת החינוך לשעבר לימור לבנת, מה כולם חשבו על בני בגין ועוזי לנדאו כשהם ממש היו בכנסת, וגם -כן ידעתם שאני אגיע לזה- כמה מפחיד היה אריק שרון כשהוא נבחר ב-2001. בקיצור, אל תתפלאו אם עוד כמה שנים תראו בכתבות האלה את טלי גוטליב וחנוך מילביצקי, מסבירים למה "הליכוד איבד את הדרך", עם טון מתגעגע לממלכתיות של פעם. להקיא כל פעם מחדש.

השיגעון התורן

כן, יש טרנד לוהט, הורים יקרים – והילדים שלכם כבר מכורים אליו. בין אם זה פוגים, פוקימון גו או בומברדילו קרוקודילו, כתבי החדשות תמיד יודעים להיות עם יד על הדופק, החל מחודש אחרי שהטרנד דועך. כל הלהיטים כבר כאן: הורים שמודאגים מזה שהילדים "כבר לא משחקים בחוץ" (גם אתם כבר לא מייבשים ביצות), פסיכולוגית שמספרת שהרבה יותר טוב "לא להיכנע לתכתיבים חברתיים" (ואז לקבל מכות ממי שכן), וכמובן – מחלקת היח"צ המאושרת של המוצר, שמרוויח המון זמן מסך בין הפרסומות, מכתבה במהדורת חדשות לכאורה רצינית. אבל אין לזה קשר, כמובן. אנחנו רק מדווחים.

הלשעבר

כולם מכירים את "הלשעבר". כל מה שאתם יודעים עליו זה שהוא היה בכיר באחת ממערכות הביטחון, לא שזה קל לפספס, כי תמונה שלו במדי חאקי נמצאת סנטימטר מהראש שלו בפריים המדוקדק שהכינו לו במשרד יחסי הציבור. "הלשעבר" בא להתראיין, והוא תמיד מודאג. מודאג לא חלילה מהאיומים החיצוניים שלנו (כי איתם זה קלי קלות להתמודד), אלא מהמצב בתוך החברה הישראלית. הו, השסע הקדוש. הוא יסביר בנחרצות אין קץ כמה המצב הנוכחי מוביל את ישראל לאבדון, וברמיזה הוא יקרוץ כמה פעמים ש"כמה חשוב שאנשים חדשים (אני) וכוחות רעננים (אני אני) ומפלגות חדשות (אני אני אני אני) יזרימו דם חדש למערכת הפוליטית". הוא כמובן לא מדבר על עצמו, חס וחלילה. רק על המצב שבוער מסביב. למען הסר ספק – יש בעיות אמיתיות, וחשוב שאנשים שאכפת להם מהמדינה ידברו תמיד. אבל רק כשהראיון ייגמר, תיזכרו שלא מזמן גם הוא היה חלק מהמערכת הזאת. לפעמים אפילו ממש באסון שעיצב את חיינו בשנים האחרונות.

יואב גלנט בריאיון ליונית לוי ועמית סגל. צילום מסך, קשת 12

מזג האוויר הקיצוני

איך ערוצי טלוויזיה אוהבים מזג אוויר קיצוני. איך הם אוהבים את הפריימים של עצים עפים בסופה, של שכונת הארגזים מוצפת במים בפעם המיליון, את המשאית שבקושי מצליחה לשרוד – או מהצד השני, את החום ש"לא ראינו כמותו" (כל שנה מחדש), שיאי הטמפרטורות שכל הזמן נשברים ואת נקודות הקיצון. יכול להיות שיש לזה סיבה? עזבו, תמשיכו להראות אנשים מזיעים בפריים. איך הם אוהבים לשלוח את החזאי התורן לאמצע כביש איילון, לעמוד שם בקור מקפיא ולהסביר לכולם ש"הסופה יחזקאל נכנסת כרגע לארץ ותחלוף בעוד מספר ימים", או ש"גל החום יהיה כאן ואז יעבור מתישהו". איך אמר טדי נגוסה? במזרח התיכון חם. כל כך חם. ולפעמים פחות חם. זה לא חדשות.

למה השמאל מפסיד

המועד: בדרך כלל אחרי מערכת בחירות שבה בנימין נתניהו מנצח (אתם יודעים, האירוע הנדיר הזה שקורה פעם בשנתיים). המשתתפים: בדרך כלל אותם פרצופים. חברי כנסת לשעבר ממרצ, סוציולוגים שונות, פעילים חברתיים – אפשר להרכיב רשימה כזאת בשלוף מהראש. וגם הטיעונים הם תמיד, מה לעשות, אותם טיעונים ישנים – כן, השמאל התנכר לפריפריה ולאוכלוסיות מוחלשות; כן, אחוזי ההצבעה בתל אביב נמוכים יותר מבעפרה ובני ברק (אחלה גרף, מרשים!); כן, החרמות ו"רק לא ביבי" הן אסון (לא, כי לשתף פעולה עם ראש ממשלה מושחת עם לשכה מלאה בסוכני קטאר זה פנטסטי). יאללה גם כן, שמענו אתכם. ואז עוברות שנתיים, ויש עוד בחירות, והכתבות נשלפות מהארכיונים – עם הצ'חצ'חים והגרבוזים וכל מה שביניהם. למה השמאל מפסיד? אולי כי אתם משעממים ת'תחת.

מחירי התיירות עולים

ז'אנר אהוב מאוד על עורכי חדשות. קודם כל, כי זה כסף ועיסוק בכסף בדרך כלל מושך אנשים. שנית, זה נוגע לתחושת ה"פראייריות" של האזרח הישראלי. הנה, החברות הרעות דופקות אותנו במחיר. בדרך כלל זה בא בתוספת ראיון עם משפחה (פריים אהוב – אבא עם ילדה על הירך) שמסבירה כמה "המחירים על חבילות נופש הם עושק", ו"כבר אי אפשר לבלות בחופשה". ואז אתה שואל את עצמך – מי קהל היעד? במדינת ישראל, גם צופי החדשות, יש רבים שלא מצליחים בכלל לחשוב על חופשה בחו"ל – כי הם עניים מדי, או סתם בני אדם שעסוקים הרבה יותר בהישרדות יומיומית (לפעמים פיזית) מאשר בשאלה "מתי סוף סוף ניסע לרודוס?". בסוף, זה קל מאוד לייצר את האייטמים האלה, כי הם עובדים בדיוק על סוג האנשים שמייצרים אותם – סחים ממעמד הביניים שמתמרמרים על טיסה ללרנקה. ואז אתה גם נזכר שמחירי החופשות תמיד עולים בקיץ, עד שהם נרגעים אחרי החגים. כל פאקינג שנה מחדש.

לאן נעלם…

בדרך כלל כתבות כאלה מגיעות באולפן שישי, רגע לפני שמקפלים את האולפן ומזמינים מונית לאמנון אברמוביץ'. כתבת "לאן נעלם…." – הזמר הגדול, השחקן הגדול, הדמות המיתית שכולנו הערצנו. בדרך כלל זה מתכתב עם סוגת "הראיון עם הזמר הוותיק" (ראו סעיף 3), אבל לפעמים זו נראית כתבה ממש מושקעת – עם חומרי ארכיון, וקטעים נדירים ושירים שאף אחד לא שמע! בשורה אמיתית, אתם חושבים? תחשבו שוב, כי בדרך כלל בסוף הכתבה (ולפעמים גם באמצע שלה) מבהירים שכל הכתבה הזאת בכלל נועדה לקדם את סדרת הדוקו החדשה על "לאן נעלם…." – שתשודר בקרוב בכבלים או בלוויין. כל מה שראיתם בכתבה, תוכלו לגלות בקצת יותר אריכות בסדרה האמיתית שעליה ממש עבדו אנשים ותשודר עוד מעט. מה הכתבות האלה נותנות? יח"צ לסדרה, אבל בעיקר פילר לאולפן שישי כדי למלא עוד כתבה רגע לפני שארז טל וקטורזה נכנסים לפריים. בפועל מדובר במפעל שסוחט מדוקומנטרים את כל המיץ שיש בהם, רק כדי שיקבלו את הבוסט של אולפן שישי. טכנית זה כשר, אבל המיחזור הזה כבר ממש מסריח.

• המסך
• החדשות
• טרנד
• כאן 11
• ערוץ 12
• חברת החדשות

שף טוב ישמח לגלות לכם שהשלב הראשון של כל מנה טובה הוא חומרי גלם טובים, אבל איכות זה לא מספיק כדי ליצור מנות מעניינות – צריך להיות כישרוני, נדיב ומעניין כדי באמת להרשים. אחת הדרכים היא לנסות ולהבין מה חומרי הגלם של הרגע, המוצרים שכל שף רוצה לשלב במנותיו כדי להיתפס עדכני. הנה 7 חומרים שממש כדאי לכם לשלב בארוחה הבאה אם אתם רוצים להרשים אפילו את עצמכם.

>>12 אוזני המן הכי מצטיינות של העונה, ואוזן אחת שמנצחת את כולן

1. לחוח

הפנקייק התימני זוכה בימים אלה לעדנה והוקרה גם במקומות שאין להם שום קשר לעניין. קל מאוד לעבוד איתו ולהפוך כל מנה לטרנדית: להניח עליו כל מה שבא לכם לאכול, לקפל ולנגוס – מביצת עין ועד תמנון (עוד טרנד שמיד נגיע אליו) וכמובן בגרסה מתוקה עם פירות, כמו בבראנץ' ברומיה, בר היין של פנדה.
איפה קונים:המאפייה התימנית בכרם היא מקום טוב להתחיל בו, ויש גם בוולט

2. כנף ובטן דג

שני נתחים שבעבר אף דייג לא היה עושה מהם עניין, ואף לקוח שמבין עניין לא היה טורח לשלוף עבורם את האשראי. אבל היום כנף דג היא שיא הבון טון, ע"ע פרא ומרלוזה ובטח יש עוד מקומות ששכחנו. בטן דג נחשבת מעדן, במיוחד כשהיא חרוכה, דבר שקל מאוד לעשות אם טורחים להצטייד בברנר מטבחי.
איפה קונים:בחנות הדגים השכונתית ליומיום, בקצביית הדגים של יובל בן נריה לאירועים מיוחדים.

3. סחוג

יחד עם הלחוח גם הסחוג זוכה לתור זהב משלו (בקרוב הזיווה חוזרת?), ולא רק במסעדות מהז'אנר. אפשר ללכת על הדיל המסורתי ולנגב עם קובנה (טרנדית גם אחרי עידן מאיר אדוני) וכחלק מצלחת חריפים (עוד טרנד), או לגייס יצירתיות סטייל חיים כהן ולהגיש עםנתח קצבים ולזניה פרסית.רק תיזהרו לא לשרוף את הלשון לעצמכם ולמי שיזכה לטעום.
איפה קונים:בכל סופר ומעדנייה (אנחנו אוהבות את אמיגה בשוק התקווה). טהרנים יכינו לבד בבית.

4. בטטה לבנה

בטטה כתומה לא לגמרי אאוט, אבל במסעדות מככבת חד משמעית הגרסה הלבנה. הטעם דומה, טיפה פחות מתוק אולי, אבל הצבע הרבה יותר ורסטילי ומחמיא לשאר חומרי הגלם שבצלחת – דגים, בשר ואפילו גבינה כמו במנת בטטה לבנה בציר של עצמה עם גבינת לשם מחוות הנוקד. תרשו לדמיון להתפרע, אחרת זה סתם ירק משעמם.
איפה קונים:שוק הנמל הוא הימור בטוח, ומן הסתם גם הדוכנים בשוק הכרמל.

5. תמנון

כאן אנחנו כבר נכנסות למים עמוקים יותר, כי עם תמנון צריך לדעת לעבוד. מצד שני, כשקונים אותו במקום שיודע לטפל בשלב הריכוך, השמיים הם הגבול מבחינת טכניקות הכנה – צלייה בגריל, כבישה, נא בסלט, מעושן או טיגון פשוט במחבת. להשראה ורעיונות דברו עם דוקטור גוגל שיציע תמנון בגריל פחמים עם מסבחה וגרגרי חומוס (אריא) או תמנון בגלייז בירה על לחוח (צ'נה), גרסה שתופסת שני טרנדים במכה.
איפה קוניםבחנויות דגים עם מוניטין, בטשון למשל.

6. גוצ'וג'אנג

ממרח פלפלים קוריאני שמשדרג כל סנדוויץ', אבל עם חומרי גלם טובים וקצת השקעה הוא יסדר לכם ארוחה דליקטס. תבשילי קדרה, מוקפצים, חריימה ואפילו רוטב לפסטה ירוויחו משליכטה קטנה של גוצ'וג'אנג, שמוסיפה עומק ואוממי. לפני כן כמובן שכדאי לטעום כדי להתאים את רמת החריפות לחך הפרטי, שאינו בהכרח קוריאני.
איפה קונים:בחנויות תבלינים ומוצרים מהמזרח הרחוק.

7. חמאה חומה

המתכון הכי קל והכי מתגמל שיגרום לכל ביצת עין להיראות כמנת שף. חמאה חומה מוסיפה למנה טעם אגוזי עמוק וקטיפתיות שרק חמאה יכולה לתת ויש לה אינסוף שימושים, ממריחה אלגנטית על חלה דרך בסיס לרטבים ועד שדרוג לסטייק שירד מהגריל.
איפה קוניםמתכון קל אומרים לכם. תכינו לבד.

• אוכלים שותים
• טרנד
• טרנדים
• חומרי גלם
• אוכל תימני

35 דקות נסיעה הלוך. 29 חזור. 48 שקלים. זה המחיר האמיתי של טרנד "קראנץ' החלב של הקורנפלקס". לא הקלוריות. לא הטעמים. לא הטקסטורה. הם רק שוליים בסיפור הזה. זמן וכסף קונים לך הכל. זה רק שאלה של כמה אתה באמת מעוניין לקנות. ואנחנו, מסתבר, ממש רצינו.

אם באתם לדעת איך הארטיק – אז "בסדר". אבל כמו שאפשר להבין, זה לגמרי לא העניין. ברוכים הבאים לעולם הטיקטוק מקום בו בני (ובנות, אנחנו לא מפלים) ה-14 מנסים לחקות בני ה-16 שמשחקים אותה בני 20. הסיפור, כמו תמיד, הוא טרנדים. ואל תגלגלו עיניים. גם אתם הייתם ככה. גם אני. זאת המהות של גיל ההתבגרות. לנסות, להתנסות, לחפש מודלים חדשים לחיקוי. למצוא את הלוק החדש, את הכוכב החדש, את הדבר החדש. להיות מיוחד כמו כולם.

השבוע כולם דיברו על הקראנץ'. בשבוע שעבר הם דיברו על הרולאפס. אבל עכשיו כשאפשר שוב למצוא רולאפס בכל מקום זה הפסיק להיות מעניין. כי זה הדבר הראשון שצריך להבין על טרנדים בטיקטוק: הם מעניינים כל עוד אי אפשר להשיג אותם. ברגע שכולם עושים את הטרנד, הוא כבר לא לוהט. הוא סתם המוני.

עוד דבר שצריך להבין על הטרנדים האלו זה שהם לגמרי לא מתוכננים. סליחה, זה לא נכון. בכל שנה אין ספור אנשים מנסים להנדס אין ספור להיטים לטיקטוק. לאף אחד אין באמת מושג איזה מהם יתפוס ומי שאומר לכם שהוא יודע משקר. יש כאלו שיודעים לצפות, יש כאלו שיודעים לשפר, אבל בסוף מדובר בחוכמת המונים (או טיפשות המונים, זו לגמרי שאלה של פרספקטיבה) ויכולת התכנון שלנו מוגבלת שם.

ההצלחה של קראנץ' הפיסטוק בשנה שעברה הייתה בלתי מתוכננת לחלוטין. ברמה האישית, יש לי תחושה שהפיסטוק קפץ את הכריש ממש מזמן, ושמדובר בטרנד קולינרי שחבל שלא השארנו מאחור ביחד עם מנות פסטה מוקרמות. פיסטוק, בכל מקום שבו הוא לא במינונים ממש קטנים כתבלין (היוש כנאפה), משתלט על הטעמים ולוקח את הראש. אבל החיים, אתם יודעים, וכמה משפיענים החליטו שזה טעים. ואז אנשים שעוקבים אחרי אותם אנשים רצו גם. אבל בגלל שאף חברת גלידה לא משוגעת מספיק לעשות מלא ארטיקים בטעם שנוי במחלוקת, נוצר מחסור. והשילוב בין אינפלואנסרים ומחסור הוא החומר שממנו עשויים טרנדים.

"קראנץ' החלב של הקורנפלקס" היה אמור להיות הקראנץ' פיסטוק החדש. הוא הונדס להיות כזה. הטעם נבחר בשיתוף אחת מקהילות האוכל הגדולות ברשת, אפשר לנחש שכדי להבטיח שהאינפלואנסרים יתנו רוח גבית. זה הטריק הכי ישן בספר. תגרום למישהו לחשוב שהוא חלק מהתהליך, והוא ילך איתך עד לאן שתבקש. תן לו קרדיט והוא ילך איתך עד סוף העולם. גם בכל מה שקשור למחסור אי אפשר שלא לחשוד שהכל מתוכנן. בואו, מי שהולך על יח"צ אגרסיבי של "הלהיט החדש של הקיץ" אמור לדאוג שבכל מקום שאפשר לקנות ארטיקים אפשר יהיה למצוא את הלהיט שלו. להגיד שזה לא המצב יהיה אנדסטיימנט המאה. וזה לא שהיה מלאי מטורף שנגמר. בעלי חנויות מספרים שלמרות שביקשו, הם לא קיבלו בכלל סחורה.

מהונדס או לא, זה לגמרי עבד. אם יש לכם טינאייג'רים בבית, סיכוי סביר לגמרי שממש ברגעים אלו הם צופים בסרטון שמספר איך בכל זאת אפשר להשיג קראנץ' קורנלפלקס. כאן בבית, היה מישהו מספיק אובססיבי – לא משנה מי – להקשיב לסרטון כזה, לעבור כל שעה על עשרות חנויות בוולט שמדי פעם, בשעה עגולה כשהירח מלא, פותחות למכירה מארז במחיר מופקע שכולל גם את הגביע הקדוש. ובאופן מפתיע למדי זה אפילו עבד. בשבת, אחרי שלושה ימים של חיפוש בלתי פוסק זה קרה. נמצאה חנות שמבצעת את השליחות. בכפר סבא.

אנשים אחרים היו חושבים שלנסוע לכפר סבא זאת הגזמה פראית. והם לגמרי צודקים. אצלי, נצר גאה למשפחה של נהגי מוניות, זה נחשב לגמרי סביר. או לפחות יותר סביר מנקודת המפגש עם השליח בכתובת המומצאת שנתנו באפליקציה. או מהעובדה שהיו לי בעבר עסקאות ממש מפוקפקות שנראה בדיוק אותו הדבר. אבל כל זה לא חשוב, כי חזרנו הביתה בהיי מטורף מההצלחה ועם שני קראנץ' חלב של קורנפלקס.

הביס הראשון מאוד מוצלח. ציפוי השוקולד מלא בקורנפלקס וזה לגמרי עובד. רק שבביס השני אתה מבין שיש בעיה. "החלב של הקורנפלקס" נשמע מצויין, אבל זה רק מיתוג. בפועל זה חלב עם מלא סוכר וצבע מאכל חסר טעם. כלומר חלב מתוק. ומה אתם יודעים. אם תקחו חלב מתוק ותעשו ממנו גלידה תקבלו גלידה מתוקה. וכאן הגלידה מתוקה באופן שלקרוא לו מוגזם לא מספיק מסביר כמה זה מוגזם. זה יותר בכיוון של "זה מרגיש כמו רגע לפני הרעלת סוכר". ליבת הקורנפלקס אומנם לא סבלה ממתיקות יתר אבל גם לא מאוד מוצלחת. נוצר שם איזה משחק מרקמים נחמד, אבל אם המליחות הייתה אמורה לאזן את המתיקות של הגלידה זה אפילו לא היה בכיוון. מצד שני את הליבה חיסלתי עד הקצה. עם הגלידה העדפתי לעצור.

קשה לראות איזשהו ארטיק מצליח לעמוד בסטנדרט הריגוש של מסע חיפושים מופרך כמו שעברנו. הקראנץ' חלב של קורנפלקס אפילו לא באזור חיוג הנכון. הוא ארטיק סביר, חביב אם יש לכם יכולות פירוק סוכרים גבוהה במיוחד. הוא בטח לא משהו ששווה לרדוף אחריו בין פיצוציות. הוא מרגיש מוגזם מדי, מהונדס מדי. ארטיק שהוא תוצר של ועדה. לא מאוד מרגש, לא מאוד טעים ובטח לא שווה נסיעה לכפר סבא.

• אוכלים שותים
• גלידה
• ארטיק
• טרנד
• רשתות חברתיות
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 949 // גאווה 2023

אם נתקלתם לאחרונה במעין כדור פינג-פונג ממולא ופריך ושאלתם את עצמכם מה זה ואיך אוכלים את זה, ברוכים הבאים לטרנד החדש – פאני פורי. אוכל הרחוב שמקורו בצפון הודו מורכב משני אלמנטים מרכזיים: פאני = מים בהודית, פורי = בצק. בהודו הוא נמכר בדוכני רחוב. לא נדיר לראות הודים מחכים בתור ארוך ומקפיצים בזה אחר זה עשרים ואפילו שלושים פאני פורי לפה.

בהודו נהוג למלא אותם במחית תפוחי אדמה מבושלים במים ושעועית מאש, אבל במסעדות העיר מעדיפים לקחת את הפאני פורי למחוזות יוקרתיים יותר, ולרוב תמצאו אותם ממולאים בטרטר דג

לפי המתכון המקורי מכינים את הבצק מקמח חיטה, סמולינה, קמח עדשים ומעט אבקת אפיה, נותנים לתערובת לעמוד כמה שעות ואחר כך מרדדים, קורצים עיגולים ומטגנים בשמן רותח. במהלך הטיגון העיגולים משחימים, תופחים לכדורים ומקבלים מרקם קריספי. לפני ההגשה יוצרים בכל כדור חור באצבע או בכפית וממלאים. מקומות שמתעצלים להכין בצק לבד יכולים להשתמש במטבעות פאני פורי מיובשים, שנמכרים בחנויות הודיות בתחנה המרכזית החדשה ובשוק ברמלה. בהודו נהוג למלא אותם במחית תפוחי אדמה מבושלים במים ושעועית מאש, אבל במסעדות העיר מעדיפים לקחת את הפאני פורי למחוזות יוקרתיים יותר, ולרוב תמצאו אותם ממולאים בטרטר דג. לאחר המילוי מגיע שלב הפאני – מים קרים מתובלים בכמון, תמרהינדי, גרגרי כוסברה, נענע ועוד תבלינים. את הנוזל מזלפים על המלית לפני ההגשה כדי לקבל שילוב מושלם של מרקם פריך בחוץ ומילוי רך ונימוח בפנים.

"פאני פורי בהודו הוא כמו פלאפל בישראל שאוכלים ברחוב בידיים", אומרת רינה פושקרנה, שפית ובעלים של מסעדת טנדורי. "כשפתחתי את המסעדה הראשונה שלי לפני 35 שנה הבאתי מהודו שף שהכין רק פאני פורי. הישראלים הסתכלו עלי 'מי זאת המשוגעת שמוכרת בצק עם מים מתובלים'. בחלומות שלי לא הייתי מאמינה שיכירו את המנה הזו בארץ". פושקרנה מספרת שהטוויסט המודרני לא פסח על הפאני פורי, שמוגש כיום בהודו כחטיף במסיבות בתוספת וודקה. בארץ הגרסה האלכוהולית עדיין לא נצפתה אבל היי, אנו פתוחים לחידושים.

איפה אוכלים פאני פורי?

החשודות המיידיות הן מסעדות הודיות ותיקות, אבל דווקא שם לא תמצאו את הכדורים הפריכים. אפילו פושקרנה לא מתעסקת איתם ומגישה במקום זאת בל פורי, סלט עם פורי שטוחים שבורים ופריכים, צ'אטני ובוטנים מתוך תפריט סטריט פוד שהושק לפני מספר חודשים. אם בכל זאת תרצו להתנסות בפאני פורי הנה ארבע אופציות מלוחות ואחת מתוקה:

טאיזו
בערב ההודי שקורה בכל יום ראשון מגיש שף יובל בן נריה פאני פורי במילוי טרטר דגי ים ומתובל בצ'אטני מנגו, שאלוטס, צ'ילי, כוסברה וחטיפי חומוס פריכים. בעזרת הפורי אוספים מעט מהפאני – מרק קל מתובל במלח שחור, אבקת מנגו, תמרינדי, מחית נענע, כוסברה, צ'ילי ומיץ לימון. בחגיגה הפקיסטנית שתתקיים במסעדה בתאריכים 18-21.8 יוגש ספיישל טרטר דח'יל פורי: פאני פורי במילוי טרטר דג, עגבניות צלויות, בצל וכוסברה (38 ש"ח לזוג/62 ש"ח לארבע יחידות).
טאיזו

יא פאן
בביסטרו האסייתי של בן נריה תקבלו את מה שהוא בעינינו הוא אחד ממשעשעי החך הטובים בעיר: פאני פורי במילוי טרטר דגי ים, רוטב פונזו מתוק, מחית יוזו, חלמון ועירית.ביס אחד מושלם זה כל מה שצריך (18 ש"ח).
יא פאן

206 דגים
מסעדת הדגים הוותיקה מקפידה להיות עם יד על הדופק. את הבצק לפאני פורי מכינים במקום, ולאחר הטיגון ממלאים בטונה בלו פין קצוצה, צ׳ילי, קריספי שאלוט, איולי וביצי דג דאון (טוביקו) (70 ש"ח לשלוש יחידות).

206 דגים, משה סנה 54, תל אביב

ריבר
ברשת האסייתית מגישים לפתיחת הארוחה מנת פאני פורי במילוי דג ים קצוץ, ג'ינג'ר, צ'ילי, בצל ירוק ויוזו. במנה יש שלוש יחידות ובמקום שמישהו ירגיש פראייר, פשוט תזמינו מנה לאדם (36 ש"ח).

סלאס
השף אור גינסברג מתרחק מהודו ולוקח את הפאני פורי למחוזות אסייתיים מתוקים עם מילוי קרם לימון יוזו, קציפת פסיפלורה ולמון גראס. הכדורונים מוגשים עלקולי פטל ליד סלט פירות קטן ומרנג סיגליות (48 ש"ח לשלוש יחידות).
סלאס

• אוכלים שותים
• אוכל הודי
• הכי טובים
• טרנד

צילום יותם שוורץ ל־ ArtBook | סטיילינג חומי פולק | ניהול קריאייטיבי טל קליינבורט | הפקה שי שטוק | איפור ושיער רונאל גושן ל־ ArtBook | עוזרת סטיילינג חן יצחקי

בין פאוצ'ים, בגדים צבעי ניאון, והקאמבק הבלתי מעורער של ג'ינס הליוויס המתרחב – הגיע גם תורם של שעוני Swatch שהיו לא פחות ממשאלת ליבם של כל ילדה ונער אי שם בשנות התשעים לאבזר אותנו כמו שצריך. רגע לפני השבוע הכי פאן בעיר, חודש הגאווה והקיץ הכי לוהט באזור, ישיק מותג השעונים השוויצרי שעון יד בהשראת חופי הים, המגדלים והשדרות של העיר.

השקת השעון בסמוך לשבוע האירוויזיון וחודשי הקיץ המתויירים, הוא חלק מכניסתה של תל אביב לרשימת ערים נחשקות של המותג שהגדירה את העיר כמכתיבת טרנדים ומזכה אותה בשעון Swatch TLV מעוצב בהשראתה. השעון המקומי יוצע לרכישה בארץ בלבד ובמהדורה מוגבלת. אז אין לכם עוד הרבה זמן.

יהב ושני שעון: Swatch יהב מכנסים: זארה | חולצה: ראלף לורן שני מכנסים: סאקס | חולצה: זארה | נעלים: אולסטאר

יהב ושני שעון: Swatch יהב מכנסים: פול אנד בר | חולצה: זארה | ז׳קט: cos שני חליפה: Miss Nori | נעליים: אולסטאר

• אופנה
• אירוויזיון 2019
• טרנד