בשנת 2019, כלומר לפני כ-200 שנה, צצה לה בנטפליקס סדרה קטנה ומפתיעה בשם "חינוך מיני", ובמרכזה בית ספר בעיירה קטנה באנגליה ונער שהופך לסקסולוג הצעיר בעולם. במשך ארבע עונות היא דיברה על מיניות ויחסים בקרב בני נוער בצורה שמדברת גם לצעירים וגם למבוגרים, ובמסווה של סדרת נעורים מופרעת הצליחה להעביר את כל צופיה שיעור בחינוך מיני, ואני לא מדבר על השיעור המביך עם יועצת בית הספר שמלבישה קונדום על בננה.

במיטבה, "חינוך מיני" הראתה לנו איך מערכות חינוך שמרניות הופכות את הנושא שהכי מעניין בני נוער (ושהכי חשוב ללמד אותם) לשיח מביך ומדכא, תוך כדי שהיא מספרת סיפור שאנחנו כל הזמן רוצים ממנו עוד. עונת הסיום של הסדרה שעלתה בשבוע שעב מביאה לסיום את סיפורם של הסקסולוג הצעיר אוטיס מילבורן וחבריו, רק חבל שביחס לעונות הקודמות היא הייתה כל כך פרווה שעוד רגע וגם בעמותת "ראש יהודי" היו מאמצים אותה.

בסוף העונה הקודמת קיבלנו את הבשורה שתיכון מורדייל נסגר והתלמידים מתפזרים לבתי ספר אחרים, טוויסט שמצד אחד נפטר מלא מעט דמויות מיותרות שסיימו את חלקן בסדרה, ומצד שני מאפשר כניסה של דמויות חדשות. האם צריך כל כך הרבה דמויות חדשות בעונת סיום? כנראה שלא.

העונה הרביעית נפתחת בתיכון קוונדיש, תיכון ניו-אייג'י שמטפח את תלמידיו בהגזמה במקום לדכא אותם.אוטיס מילבורן, עכשיו על תקן התלמיד החדש, ממשיך להיות שמוק חסר תקנה והופך להיות אחד הפרוטגוניסטים הכי בלתי נסבלים שהופיעו על המסך. הנער החביב וחסר הביטחון הפך לנגד עינינו לדוש שעסוק רק בעצמו ולא מסוגל לראות שום דבר מעבר (בן נוער טיפוסי, יהיו שיגידו), מה שהופך את הרגעים בהם הוא נכשל ונופל על הפרצוף להרבה יותר מצחיקים.

מבחינת הקאסט הישן כולם ממשיכים את קווי העלילה שלהם ומצליחים למצוא אפילו כמה קווי עלילה חדשים, כמו הדילמה של אריק בין הכנסיה לבין הנטייה המינית שלו, אדם גרוף שהתחיל בתור הבריון השכונתי מחליט ללכת לעבוד בחווה עם סוסים, ג'קסון מגלה גוש באשכים ואוטיס צריך להילחם על המעמד שלו כשהוא מגלה שבבית הספר החדש כבר יש תלמידה שהיא מטפלת מינית אהובה.קו העלילה של אוטיס הוא אולי החלש ביותר, בעיקר בגלל הקאסט של בית הספר החדש ובכלל המהות של המקום.תיכון קוונדיש נראה כמו פרודיה על שיטות החינוך המתקדמות ולא כמו הבנה ויישום שלהן, נקודת מבט שמרנית יחסית לסדרה כמו "חינוך מיני" שפרצה כל גבול אפשרי על מסך הטלוויזיה.

העונה מתמקדת מאד בשיח זהויות, נושא שלמען האמת קצת נשבר הזין ממנו (משחק מילים לא מכוון). אני בעד שכל אחד יהיה מה שבא לו, איך שבא לו ואם מישהו רוצה שיפנו אליו בדרך מסוימת, באמת באהבה, אבל כמה עוד אפשר לדבר על זה? הנושא נמאס כבר בספיישל השלישי של דייב שאפל שעסק בזה, נמאס כבר בעונה האחרונה של "אופוריה" ונמאס גם עכשיו.

הבעיה הגדולה היא שמתייחסים למין ומגדר כאל בעיות מרכזיות ולא כמאפייני דמות. הפרק השלישי של "האחרונים מבינינו", לדוגמה, הראה לנו סיפור אהבה בין שני גברים מבלי שעצם "האהבה האסורה" ביניהם מהווה כל מכשול, אלא פשוט משהו שמאפיין אותם ומאפשר להם להתחבר וליצור מערכת יחסים עמוקה. הנושא הוא ההישרדות שלהם בסוף העולם ולא הנטייה המינית שלהם. זה לא המקרה ב"חינוך מיני", שאמנם עוסקת בתחום, אך זה לא אומר שזה חייב להיות האיפיון המרכזי של הדמויות האלה.

הקבוצה הפופולרית בתיכון מורכבת הפעם מאבי (אנתוני לקסה), נערה טרנסג'נדרית שהיא גם הכי פופולרית בתיכון, רומן (פליקס מופטי), גבר טרנסג'נדר ובן הזוג של אבי, ואיישה (אלכסנדרה ג'יימס) נערה לסבית-שחורה-פוליאמורית-כבדת-שמיעה. החבורה הזאת מתייפייפת, וזה כל הקטע שלה, אבל גם עם המודעות לכך זה בלתי נסבל כי הם פשוט לא מרגישים כמו אנשים, אלא כמו ייצוג מאוד פלקטי וכמעט פארודי של הזהות המינית שלהם. זה מייצר מגוון סיטואציות שמרגישות מזויפות, לדוגמה כשאבי לא רוצה לשכב עם רומן, ובוחרת לשרוף את השטיח במקום לדבר איתו על זה או להמציא עשרים תירוצים לברוח כמו בן אדם סביר.

העונה מכילה גם נסיונות לקחת את הסיפור צעד אחד קדימה, בעיקר עם דמותו של קאל (דואה סאלח), נער טרנסג'נדר שמפתח דיכאון אובדני בגלל השינויים בגופו מהטיפול ההורמונלי. למרות שהם מנסים לשתול רמזים קטנים לאורך העונה, שום דבר מכל זה לא מתחבר והסיפור מרגיש מנותק לגמרי מהסדרה. אם היו בונים את זה קצת יותר טוב ברמה התסריטאית ומנקים קצת שומן עודף, אפשר היה לתת לסיפור שלו טיפה יותר מקום ולדבר על מה קורה כשבני נוער נכנסים לטיפולים מהסוג הזה ללא השגחה, נושא שאשכרה ראוי לתת לו יותר מקום בסדרה כמו "חינוך מיני".

ובכל זאת כמה מילים טובות לסיכום:הפינאלה של כל אחת מהדמויות המרכזיות בסדרה הייתה ראויה בהחלט. מאוכזבים שבסופו של דבר אוטיס לא סיים עם מייב? מה חשבתם שיקרה? כמה זוגות מהתיכון אתם מכירים שהתחתנו וחיו ביחד לנצח? זה כמעט לא קורה. מערכות היחסים האלה מהתיכון נשארות מאחור, אבל כל החוויות שלנו מגילאי הנעורים עיצבו אותנו להיות מי שאנחנו לאורך השנים.

זה גם העניין בסדרה: לאורך הזמן אנחנו רואים את אוטיס מתעצב להיות גרסה טובה יותר של עצמו (גם אם לרוב הוא שמוק אנוכי). לצד כל תלמידי התיכון, המורים וההורים ולצד הומור פרוע, צילום טוב ופסקול שנבחר בקפידה, קיבלנו סיפור יחסית מלא ועגול. היא גם מסתיימת בזמן, רגע לפני שהיא נהרסת והופכת לבליל מקושקש של שמונה עונות עם יותר מדי דמויות מתחלפות וללא יעד סופי מוגדר. זה כשלעצמו הישג מרשים שמצטרף לשורת ההישגים שהסדרה הזאת רשמה לעצמה. גם אם העונה הרביעית היא אולי העונה הכי פחות טובה של "חינוך מיני", היא הצליחה להגיע לקו הסיום בלי להתבזות ומצאה סוף ראוי לסדרה הכי מהפכנית בנטפליקס.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• נטפליקס
• סדרות מומלצות
• סקס ויחסים

הרבה מהחברות שלי לא מבינות איך אני מנהלת שגרת חיים של בחורה שוברת לבבות. אני לא הבחורה הכי יפה בחדר, לא הכי חכמה, לא הכי מטופחת ובטח שלא הכי עשירה (אם תהיתם בכלל). ביננו? לגברים שמתהלכים ביננו אין הרבה סיבות לרדוף אחריי. כן אמרו לי שאני הכי מצחיקה, אבל עם מצחיקה לא שוברים לאף אחד את הלב. ובכל זאת, התנהלות חיי האהבה שלי משאירה רבים פעורי פה, ונשים מסוימות אף מעוניינות לשלם לי כדי לשבור לבחורים אחרים את הלב. אז איך אני, הבחורה שהיא הכי לא הכי-הכי, מצליחה לסובב על אצבע אחת כל כך הרבה מבחורי תל אביב? החלטתי להכין מדריך.

אבל לפני שנתחיל, יש כמה הסתייגויות שעלינו לקחת בחשבון – הרבה נשים בעולמות הפופ כתבו שירים איך להיות הנערה ששוברת לכולם את הלבבות, ובכולם המטרה הייתה זהה – ליהנות. אנחנו לא מחפשות להרוס לאף אחד את החיים, אנחנו מחפשות כיף. אנחנו לא מעוניינות להיות נשים רעות, אנחנו פשוט עונות על צרכים רגשיים של הגברים בחיינו מבלי להתחייב אליהם. אנשים מסוימים יקראו לזה "דגל אדום", אנחנו קוראות לזה "חיי הנעורים". המדריך מיועד לנשים בגילאי 20 עד 30, כי אחרי גיל 30, אף אחד לא קונה את הבולשיט הזה ולאף אחד יותר אין כוח למשחקים האלה.

ועוד נקודה שחשוב לי לציין – שלא הפכתי את עצמי לכזאת. לא שמתי לעצמי מטרה לשבור לגברים בחיי את הלב, זה קורה באופן טבעי. תמיד הייתי אדם כזה, קצת בלי רגישות. בשנתיים האחרונות, לאורך טיפול פסיכולוגי ארוך, הבנתי שההתנהגות שלי היא פשוט רעילה. אני דגל אדום מהלך בבת אדם. אף פעם לא היה לי אכפת מחיי אהבה, מרגשות של הבחורים שאני יוצאת איתם או באופן כללי מרגשות של זרים שהם לא שני החברים הקרובים שלי. בכל זאת אני בחורה בת 25 שגרה בפלורנטין וכותבת בטיים אאוט, למה שיהיה לי אכפת מרגשות של אחרים?

ולכן אני לא ממליצה לבחורות רגישות, בחורות נקשרות, או לכל אחת שיש לה סף אכפתיות גבוה לנסות את המדריך. למה? כי אז תשברי לעצמך את הלב – וזאת לא המטרה שלנו. המטרה שלנו היא ליהנות, ועל הדרך לגרום לכל הבחורים באזור ללכת שבי אחרייך. אני גם לא ממליצה לגברים להשתמש בו בהיפוך מגדרי, כי אז תצאו דוש וזה לא העידן הנכון לזה.ובלי קשר, כבר אמרו לי שהמדריך דומה ל"שיטת דניס" ב"פילדלפיה זורחת". אני נשבעת שיש לי חור בהשכלה ומעולם לא צפיתי בסיטקום הזה, אבל מניחה לעצמי שזה נכון – כי אנשים רעילים פשוט פועלים באותם דפוסים.

חודש ראשון: "ההתחלה" או "השלב בו את מעמדה פנים שאת בחורה נורמלית"

תהיי זמינה:בשבוע עד שלושת שבועות הראשונים של הקשר, תהיי הכי זמינה בעולם. תעני לו אחרי דקה, או חמש דקות לכל המאוחר. אם לוקח לך יותר משעה לענות תכתבי "חח סליחה על הדילאיייי". תני לו הרגשה שהוא מרכז העולם. יהיו בחורים שיבהלו מההתעניינות שלך וירד להם ממך, לחלק אחר מאוד יעמוד מזה. גברים רעילים כמוך יקחו צעד אחורה, גברים נורמטיביים ישמחו שסוף סוף יש מישהי שרוצה אותם. אבל כולם יחשבו ויבינו שאת בקטע שלהם. מדגישה: בשבוע עד שלושה שבועות ראשונים של הקשר, גג חודש. לא יותר מזה.

תפגשי איתו המון:תבלו ביחד, תעשו דברים שהוא אוהב (וגם את אוהבת כמובן), תני לו הרגשה שאת רוצה לבלות איתו כל היום ושרוב הזמן שלך מוקדש עבורו. סרטים, הצגות, תערוכות, לשבת בבר. תיפגשו לפחות בין 2-4 פעמים בשבוע. את החיים שלו והוא החיים שלך. בלעדייך אין לו מה לעשות ביום יום, כי את הדבר הכי כיפי שיכול לקרות לו. חודש ראשון זה זמן טוב לבסס את העובדה שאתם כמעט כמעט זוג, אבל לא מוגדים רשמית כי זה עוד מוקדם. זה השלב בו לרוב מקיימים יחסי מין. דבר שגורם לכך שהוא יקשר אלייך יותר ויותר ויפתח בך תלות כלשהי. עם זאת, את לא חייבת כלום לאף אחד ויכולה לעזוב בכל רגע שתרצי, אל תשכחי את הנקודה החשובה הזאת.

תתייעצי איתו:תשאלי מה דעתו על דברים, כל הדברים. החל מה הוא חושב על מה שאת לובשת, על התפקיד החדש שלך בעבודה, מה כדאי לך לעשות עם ההורים, לאיזו מסעדה ללכת עם החברות, ועד לאיך הוא תופס את החיים ומה המשמעות של הקיום בעיניו. תני לו את התחושה שדעתו חשובה לך ומעניינת אותך, שהוא מעיין ידע נובע, שבלעדיו כנראה היית מתה כי הוא החכם באדם. כרגיל בשבוע עד החודש הראשון.

את לא פנויה רגשית:תחזרי על האמירה הזאת בפניו לפחות פעם ביום. את לא פנויה רגשית, את לא מחפשת זוגיות ואת לא רואה את עצמך כרגע מתחייבת. זה לא כי את לא רוצה, אלא כי את לא יכולה, כי החיים לא נותנים לך הזדמנות וזמן להיות בקשר, כי את מתגברת על האקס שלך מכיתה ט', כי ככה. בשורה תחתונה – חשוב מאוד שתדגישי שאת לא פנויה רגשית. משפט רעיל של אנשים רעילים. פרו טיפ לרעילות במיוחד: בין לבין גם תזרקי אמירות כלליות על בחורים אחרים שכרגע את נפגשת איתם והם "חופרים" לך או לא מעניינים אותך, ואת נפגשת איתם סתם כדי למלא חלל כלשהו. זה יבלבל אותו יותר והוא לא יבין את המעמד שלו אצלך בחיים.

חודש שני: "חוסר יציבות" או "זה הזמן להתרחק ולגרום לו להתאבסס"

"נראה לי אנחנו צריכים לנתק קשר":מזל טוב, אם הוא בחור נורמלי – אחרי חודש שאתם מבלים, יוצאים ושוכבים – הוא נקשר אלייך רגשית. זה הזמן להכריז שאת רוצה לנתק קשר. בלי סיבה. כי יש לך עומס, כי החתול שלך גוסס ואת צריכה להקדיש לו יותר זמן, כי בדיוק אכלת אסיד והיקום אמר לך שאת צריכה להפסיק לדבר עם בחורים שהשם שלהם מתחיל בע' ונגמר בס'. תחשבי על משהו, את חכמה מספיק. אחרי שניתקת קשר בסערה, תחכי בין יום עד לחמישה ימים, ואז תבקשי לחזור שוב לקשר. תבלבלי אותו, אל תעשי לו חשבון, עד שלא יוכל לישון.

מתרחקות בהדרגה:בגדול, כבר יש לך אותו. אם זה היה המדריך לאיך לגרום לו להתאהב, היינו מסיימות כאן. אבל זה המדריך לבחורה רעילה – אז זה השלב בו את פשוט ניהנת מלראות אותו כרוך אחרייך. זה הזמן להתחיל להתרחק בהדרגה. במקום לענות לו מהר, תעני לו פעם פעמיים ביום. במקום להיפגש 4 פעמים בשבוע, תפגשו פעם בשבועיים. הדגש הוא שתמשיכו להיפגש ולדבר כי זו הדרך להשאיר אותו מבולבל ומאוהב. אסור לך להראות חוסר התעניינות, אלא להראות עומס ולחץ בחיים. אתם לא נפגשים לא כי את לא רוצה, אלא כי את לא יכולה. את מאוד רוצה, פשוט החיים…

תתחילי עם בחורים אחרים מולו:זה צעד מאוד רעיל, אבל הוא קצת בלתי נמנע. אם את מיישמת את צעד 6 וממשיכה להיפגש איתו אחת לשבוע-שבועיים, אז יש לך הזדמנות למוסס לו את הלב בלייב. איך תעשי זאת? פשוט תפלרטטי עם בחורים אחרים. את יכולה להתחיל איתם באופן ישיר, אבל את יכולה גם סתם להסתכל או לחייך לברמן ולבחורים אחרים בבר/מסיבה. אם הוא שואל אותך למה את עושה את זה, תסבירי לו בעדינות שאתם לא בזוגיות או משהו. ובמילא את לא מחפשת שום דבר רציני כי את לא פנויה רגשית, זה הכל לכיף. זוכרת?

הסוף, ההתחלה ומה שביניהם: טיפים כלליים עד שתחליטי להפסיק להתעלל בו

תכיני לו פלייליסט:זה חלק חשוב מהמדריך. לא משנה מתי, העיקר שתכיני לו פלייליסט יפה ומושקע. מצידי תכיני לו פלייליסט בשבוע הראשון שאתם מכירים "כי הוא גרם לך להרגיש", או ביום שאת רוצה לנתק ממנו קשר "וזה הזיכרון האחרון ממני". פלייליסט זה דבר רגשי ומחובר. הוא צריך לחשוב עלייך כל הזמן ושירים הם זיכרונות שצרובים לנו במוח. כמובן שהשירים צריכים לדבר על אהבה, על שברון לב ועל מערכות יחסים. הפלייליסט הזה ילווה אותו בכל מהלך הקשר שלכם ולמעשה זו פיסת זיכרון נצחית שלך שתלך איתו לכל מקום.

כינויי חיבה:תמיד תקראי לו בייב, אהוב שלי, מתוקי, מאמי. הוא צריך לחוש את הקרבה הזאת ממך. הוא צריך לחשוב שעוד קצת מאמץ מצידו ואתם תהיו ביחד, עוד קצת זמן ואחרי שיעבור העומס בחייך וזהו אתם זוג. אחרי פרק זמן כלשהו, אחרי איזשהו דדליין בלתי ברור ולא הגיוני שאת כל הזמן מנפיצה – תגיע ההגשמה האולטימטיבית של מה שקורה כאן כל הזמן הזה.

אחרון חביב והחשוב ביותר:לגרום לו לחשוב שיש סיכוי. לעולם לא לנתק קשר. מתישהו בעתיד אתם תהיו ביחד. את לא-לא רוצה אותו, את לא יכולה כרגע. את עמוסה, יש לך מלא על הראש, את מתגברת על האובדן של הדגים שהיו לך בכיתה ו'. תשאירי אותו על אש קטנה, תעני לו להודעות, תמשיכי להיפגש איתו. אם את מרגישה שהוא מתרחק ממך ואת עדיין מעוניינת בקרבתו, תחזרי על צעדים 1 עד 4, ושוב צעד 5. וכמובן,בהצלחה לך בחורה רעילה! בחיים לא תמצאי ככה זוגיות אוהבת.

• הבועה
• סקס
• סקס ויחסים
• מדריך

בשנת 2010 הקמתי את מגזין "ביד", מגזין הפורנו הגאה הראשון בישראל, במטרה לתת במה לאמנים להביע את יצירותיהם סביב השדה הגברי. במגזין, לדורותיו, בחתי להציג עבודות של אמנים ישראלים, צילומים אמנותיים ותמונות חושפניות של גברים ישראלים מקומיים.המגזין מכיל בתוכו צילומים, כתבות, איורים, שירה וכל מה שעוסק בפאלוס, איבר המין הגברי. הוא זוכה להצלחה בארץ ובעולם, באמסטרדם ובברלין הוא נמכר בחנויות, ואף הרחיק לכת והגיע עד לאוסטרליה, קנדה, דובאי, דרום אפריקה וטוקיו, שם הזמינו אותו במיוחד.

בתקופת היווסדו של המגזין, עבדתי במקביל בסטודיו למיתוג של לקוחות בתחום האופנה. היינו יוצרים הפקות עם דוגמנים ודוגמניות במידות אפס, כמקובל בתחום. זה הרגיש לי לא נכון ונוצר בי הצורך לתת במה למגוון רחב של מודלים אחרים ונוספים שקיימים. החלטתי לתת לזה ביטוי ביצירת המגזין.

עוד מראשית דרכו רציתי לאתגר את תפיסת הדימוי הגוף הגברי ולהציג במכוון, בכל גיליונותיו, מודלים בעלי מידות גוף שונות ומגוונות, במטרה לתת ביטוי אותנטי ולשקף את מכלול הגברים שבקהילה. הבחירה במגוון הקיים, ובשונה מאידיאל היופי המוכר לנו, נעשתה במטרה להציג את הגברים שאנחנו באמת, אותם גברים שכולנו מכירים מחיי היומיום, השליח שמגיש לנו את ארוחת הצהריים במשרד, המוכר שהייתי פוגש כל יום בפיצוצייה ליד הבית, הבחור שהציע לי דרינק בבר וגם את זה שרקד איתי בקלאב.

מאז יצאתי לדרך והפקתי תשעה גיליונות בקונספטים שונים. בכל גיליון היה לי חשוב לבחור מצולמים במידות שונות ומגוונות. במשך הזמן עברתי לעבוד במשרד הפרסום מקאן, ובתפקיד בכיר יותר זכיתי להשפיע על לקוחות בבחירת הפרזנטורים לקמפיינים. הקפדתי שיהיו בעלי ערך חברתי מוסף, בנוסף לנראות החיצונית ולגוף הרזה. יצרתי קמפיינים שמתעסקים בדימויי גוף, גם אצל גברים וגם אצל נשים. אבל הדרך עוד ארוכה לנו כחברה. בתקשורת, לא פעם, וגם לאחרונה, אני שומע וקורא על אנשים שהולכים במדרון תלול של הפרעות אכילה, שקשה הדרך ממנו חזרה. אנחנו צריכים, כחברה, להכיל את כלל המידות כמו שאנחנו דואגים לעבוד על הכלה של גזענות.

הרחק מלב הקונצנזוס, אני נותן במגזין במה לעירום הגברי בתפארתו ולחבריה הייחודים של הקהילה. מוצגים בו גברים בעירום מלא וזו הדרך שלי לקרוא תיגר על הצנזורה הקיימת סביבנו. הגברים המצולמים למגזין נבחרים על פי מידת הפוטוגניות שלהם כפרמטר עיקרי, ולא על פי מראה, גיל ומידות גוף מקובלות בתעשייה, כך שכל אחד יכול ומוזמן להצטלם למגזין. כיום, כאשר קיימות ומתפתחות קהילות נוספות לצד זו המקובלת והמיינסטרימית, אנשים מתעניינים בשונה והמיוחד הנמצא בכל אחד מאיתנו.

קהילת הדובים, לדוגמה, עורכת תחרות שנתית, כפי שמקובל בקהילות מקבילות נוספות, בה היא מכריזה על "מר דוב ישראל" שנשלח לייצג את ישראל בעולם, והוא, למשל, מסוג המודלים שאני שמח להציג אצלנו במגזין ולהראות שבהחלט יש מקום גם לגוף "עבה בשר" בחברה שלנו כיום ואין צורך להתבייש או, חלילה, להרגיש מנודה בשל כך.ביצירת המגזין שמתי לי למטרה לייצר את החיבור של הקהילה הגאה לצד החיובי של גברים גדולים, בכל המידות והגוונים. יש ליינים של מסיבות שמתקיימות לאורך השנה כמו "ביף" או "דובי" שמיועדות לדובים לצד צ׳ייסרים (גברים רזים שנמשכים לדובים), מה שמעיד שבפועל קיים עניין וקיימת משיכה גם למראה הזה, ללא קשר לאידיאל היופי המוכר לנו מהפרסומות.

בדיוק כאן נכנס מגזין "ביד" ומהווה את הפלטפורמה שנותנת את הבמה הראויה, בעיניי, למודל מסוג זה.המגזין משתייך לז'אנר הפנזין, הוא עובד ללא מטרות רווח, והכסף הנכנס מהמכירות ומגיוס ההמונים עובר ישירות לטובת הפקות הדפוס. העבודה במגזין הינה וולונטרית, כולנו עובדים באופן התנדבותי מלא, גם המצולמים וגם הצלמים וכן כל שאר היוצרים, על מנת לבודד את אלמנט הניצול הקיים בתעשיית הפורנו ולתת במה חשופה לכולם. מגיע לכולנו.

>> על מנת לאפשר את הפקת הגיליון העשירי,יצאנו בקמפיין גיוס המונים. בתמורה לתמיכה ולסיוע במימון ניתן יהיה ליהנות ממגוון תשורות שונות בהן קבלת גיליון מס' 1, הראשון של המגזין, לוח השנה המיוחד שהופק כחלק מגיליון מס' 8, שוברים לסטודיו קעקועים בתל אביב, העתקים של המהדורה העשירית והחגיגית שתצא בכריכת ספר עב כרס, וגם הזמנה אישית לאירוע השקת הגיליון ה-10 של המגזין.קליק אחד כאן ואתם בדרך.

• ❤ תרבות
• להט"ב
• שבוע הגאווה
• מגזין
• מיניות
• סקס ויחסים
• סקס תל אביבי
• טור אישי

האלבום השלישי שלי,LOVERS,נכתב במהלך ואחרי פרידה מזוגיות של עשור עם מי שחשבתי שיהיה בן הזוג שלי לתמיד. לייט-בלומרית מוחלטת, בגיל 35, עברתי לגור בדירה פיצפונת ליד שוק לוינסקי והתחלתי לטעום את העולם – להבין מה אני אוהבת, מה מדליק אותי ומי בכלל הטיפוס שלי. כל שיר באלבום מספר על מפגש עם גבר אחר שפגשתי בשנה הראשונה הזאת, לפעמים ללילה אחד, לפעמים לתקופה. ככה יצא שכתבתי את אלבום הטיילור סוויפט שלי.

Avocado Song: אבי מהטינדר

בסוף 2020 עוד הייתי בזוגיות, ביחסים פתוחים. הכרתי בטינדר את אבי, בחור ביישן ורזה עם עיניים כחולות שהיה בו משהו אמיץ, מחוספס. הוא פגש אותי על ספסל בפלורנטין בשישי בצהריים, לא רחוק מהבית שבו גרתי אז עם בן הזוג. הלכנו יחד לשוק לוינסקי, ניכר שהוא לא מכאן, שאני צריכה להכיר לו את העיר. לא עפתי על איך שהוא נראה אבל הרגשתי שאני רוצה להתקרב, שהוא מסקרן אותי. לא מצאנו מקום לשים את התחת בשוק אז הוא לקח אותי על הקורקינט לגינת אליפלט. על ספסל בגינה הוא סיפר לי שיש לו בת קטנה, שגרושתו והוא ביחסים מורכבים, שהוא אלכוהוליסט בגמילה ושהוא ישב בכלא שנה על נהיגה בשכרות בזמן שהוא היה בשלילה. איכשהו זה לא הרתיע אותי, הוא נראה כזה מתוק ולא מאיים, התנשקנו קצת והוא לקח אותי הביתה. חשבתי שיכול להיות נחמד לראות אותו שוב. הקוטביות הזו בין הגבר הרגוע והבטוח שחיכה לי בבית, לבין ה"ילד הרע" שישב מולי עם סיפור החיים הפרוע והמרגש – משכה אותי. בדייט השני כבר לא מצאתי באבי את אותו עניין, כשהוא שם עליי ראש בצורה שעוררה בי רחמים יותר מאשר משיכה, הבנתי שאני פשוט לא שם. את אבוקדו סונג כתבתי על החם-קר הזה, על התחושה המוכרת שאני הכי בעניין בהתחלה ואז מתקררת מהר. כמו אבוקדו בחורף, יש לי עונה קצרה.

Balcony: מתן המהוסס

את מתן הכרתי דרך חברים משותפים, היינו מתראים לא מעט בבר הקבוע שחברה עבדה בו וניכר שיש בינינו וייב. נמשכתי לקול העמוק שלו, לאדישות שהוא שידר, לאיך שהוא גלגל לי סיגריות בלי שביקשתי. המתח המיני הלך וגבר וחיכיתי שהוא יעשה צעד, שינשק אותי, שיציע שניפגש. בסוף כתבתי לו שאני בעניין, התוודיתי שקיוויתי שהוא יקלוט את הפלירטוט שלי ויזום. "היית צריך לנשק אותי כשעמדנו במרפסת אחרי המסיבה", כתבתי לו. והוא אמר: "אני יודע". "אני באה אליך", הגבתי. בילינו יחד ערב מביך ברמות של טייק אאוט אסייתי טעים וסקס מאוד מהוסס. אחר כך כבר היה ברור לשנינו שזה לא יימשך. "בלקוני" נכתב על הרצון שלי להיות מחוזרת, על הגילוי שמה שמדליק אותי זה גבר שעושה את הצעד הראשון עם כמה שזה לא פמיניסטי מצדי, ואולי מתוך זה אני תמיד זאת שיוזמת ועושה את הצעד.

House Guest: ארז הנעלם

אחרי שעברתי לדירה משלי, וחודש לפני שאני והאקס נפרדנו, הכרתי את ארז באפליקציה. רגע אחרי שהיה בינינו מאצ' הוא ביקש לדבר בטלפון והייתה שיחה זורמת ורצינית. הוא גר בחו"ל תקופה ועבר פרידה מאישה שאהב מאוד אבל זה הסתבך. הזמין אותי ליין ושיחה אצלו בבית, הוא היה חכם וחריף, עם שיער ארוך בהיר ועיניים כהות. כשהגעתי הוא עשה לי סיור בבית הענק שלו שהוא משפץ בעצמו ומשכיר חדרים בו לחברים, בית עם חלונות גבוהים, מרפסת בכל חדר, מהבתים הנדירים של תל אביב של פעם. היין היה טעים והשתכרתי קצת, ומה שאני זוכרת מהשיחה זה בעיקר שהוא התעקש להסביר לי למה הדעות הפוליטיות שלי מתונות מדי ולא הצבעתי נכון. אחר כך הוא הציע לעשות לי מסאז' ולקח אותי למיטה. ישנתי שם כי הוא התעקש וירד גשם מטורף למרות שלא היה לי עניין מיוחד לקום איתו בבוקר, אבל הבית המרהיב הזה ברחוב יוקרתי בתל אביב לא יצא לי מהראש. השיר נכתב על הבית ועל הלילה הזה, שהיה רק אחד, כי ארז נעלם ולא שמעתי ממנו יותר. שנה אחרי הוא התקשר להתנצל שהוא התאייד והזמין אותי למסיבת יום ההולדת שלו. שקלתי לבוא רק בשביל להיות שוב בבית הזה.

Plastic Wrapper: עומר החתיך

התחלתי בפייסבוק עם עומר, מוזיקאי חצי מוכר שהיה לי סוג של קראש עליו. חתיך, גבוה וכריזמטי מאוד, מהסוג שיודע שהוא כזה. הייתי עדיין בזוגיות אבל כבר בדירה משלי ונראה לי שזה הקל עליו להיפגש איתי. כבר בפגישה הראשונה היה לי ברור שאני הולכת להתאהב בו בקטע חמור. נפגשנו לדרינק קצר בבר הקבוע שלי והחיוך שלו הרס אותי. אחרי יומיים של חוסר תקשורת אזרתי אומץ וכתבתי לו שאני אשמח לראות אותו שוב. הוא הזמין אותי למרק ויין אצלו בבית והתרגשתי נורא. משהו בעומר, בדרך שבה הוא ניסה להרשים אותי, ניגן לי שירים בגיטרה, השמיע לי פסקול לסרט שהוא עובד עליו, בישל לי והסתכל בעיניים, המיס בתוכי את הציניות הקשוחה, פירק אותי מהשריון שלי. גבר מהסוג שמסתכל לך בעיניים ואומר לך כמה את יפה ומיוחדת, ותוך כדי הסקס מתפעל מכל חלק בגוף שלך, אז עוד פירשתי את זה כאהבה. הסקס היה לא פחות ממדהים וכשהתקלחנו ביחד כבר הייתה שבורה עליו. באתי אליו שוב אחרי שבוע, דיברנו שאשן אצלו אז הבאתי תיק. כשהגעתי הוא הבהיר לי שסקס זה סבבה אבל אני לא הולכת לישון אצלו, שכבנו והוא לקח אותי הביתה מאוחר בלילה. הרגשתי מפגרת ושבורת לב ובבוקר כתבתי את פלסטיק ראפר שיצא מתוק ונאיבי כמו שיר של טיילור סוויפט.

Taxi Ride: שי החסום

שי היה אהוב שלי עוד ב- 2019, כששנינו היינו ביחסים פתוחים. התאהבתי בו בדייט השני והיינו ביחד בערך שלושה חודשים, גבר שרירי ורחב, עם חיוך כובש ומניפולטיבי. הוא היה גר בצפון ומגיע לעבוד כמה פעמים בשבוע בעיר. בגלל שעדיין גרתי עם בן הזוג לא ממש היה לנו איפה להיפגש כדי לממש את המשיכה המטורפת שהייתה בינינו. בשיר אני מתארת נסיעה במונית למשרד שלו בדרום העיר מאוחר בלילה, כשאני יודעת שיש לו רק שעה להיות איתי לפני שהוא טס לביזנס בחו"ל. הייתי מפנטזת שאסע איתו יום אחד לכנסי גיוס הכספים המפוארים שהוא מבקר בהם בארה"ב. לבושה בשמלת ערב והוא בטוקסידו נכבוש את כולם עם הכריזמה שלו והיופי שלי ונביא הביתה ערמות. זה כמובן לא קרה כי קצת לפני הקורונה החלטתי שהמרחק בינינו קשה לי מדי וסיימתי את זה. אחרי שאני והאקס נפרדנו, שי עבר לעיר ויצר קשר והיינו שוכבים מדי פעם, יושבים במטבח שלו בתחתונים ומדברים שעות. שי תמיד יישאר עבורי הארכיטיפ של גבר מהמם וחסום רגשית שפספס הזדמנות למשהו מהמם שיכל לקרות בינינו. הוא היחיד שיודע שהשיר נכתב עליו.

Murder On The Dance Floor: יואב והצלקת

בערך חצי שנה אחרי שאני והאקס נפרדנו כבר הרגשתי שאני מוכנה לפגוש מישהו חדש. יואב כתב לי איזה משפט מתוק באפליקציה, דיברנו בטלפון בערב שישי ונפגשנו בקפה שליד הבית שלי בשבת אחר הצהריים. הוא לא היה הטעם שלי פיזית אבל נמשכתי לאיך שהוא לקח את היד שלי וחיבק אותי כבר בדייט הראשון, הקשיב לי והחמיא בלי סוף, אחרי שני מפגשים נוספים התאהבתי בו. במשך שבועיים רדפתי אחריו והרגשתי שהוא רוצה-לא רוצה, מה שכמובן רק בלבל ומשך אותי עוד יותר. מאז למדתי שאין שום דבר מדליק באתגר הזה. בערב שזה נגמר לקחתי אותו למסעדה האהובה עליי והיה ערב מדהים – האוכל היה טעים, השתכרנו וצחקנו מלא, התמזמזנו על הבר ורקדנו לפופ טראשי שניגן דיג'יי שהכרנו. הוא הזמין אותי אליו הביתה והתרגשתי מאוד, לא ממש שכבנו עד אז ושנינו חיכינו לזה. בדירה שלו, אחרי שהתפשטנו, הוא אמר לי לא. כבר היה מאוחר מדי ושיכור מדי לחזור הביתה, קמתי בבוקר אצלו עם תחושה קשה שלא ממש עברה מאז. השיר מתאר את הלילה הזה, שהתחיל חלום והפך להיות צלקת.

Retaliation Tactic: כעס ומרירות

השיר היחיד באלבום שהוא לא על גבר ספציפי אלא מתאר תקופה של כעס ומרירות שהייתי בה אחרי הפרידה. גרתי בדירה קטנה ורועשת מעל מועדון קריוקי שדפק לי בסים מהרצפה כל ערב. הרגשתי שכל דבר טוב שהיה לי בחיים נגמר עם הזוגיות, שאני בחיים לא אעשה יותר מוזיקה בלי מי שהיה בן זוגי והשותף המוזיקלי שלי. הלהקה שלי, שהוא ניגן בה בס, התפרקה, האולפן המשותף שהיה לנו בבית והיווה פרנסה עבורי, נסגר. הייתי צריכה להמציא את החיים שלי מחדש. הרעש שבחוץ, הדהד את הרעש מבפנים – סבלתי מחרדות, בקושי ישנתי, אכלתי מעט והתחלתי לחרוק שיניים. תוך כדי גם יצא האלבום השני שלי ויומיים אחרי התחילה מלחמה ונפלו טילים בתל אביב. למזלי כמו תמיד מוזיקה וחברים טובים היו שם לתמוך. היום כשאני שנתיים אחרי, אני שמחה שהשיר הכועס הזה מסיים את האלבום, כדי להזכיר לי שעברתי קושי גדול ויצאתי מהצד השני חזקה ובטוחה בעצמי יותר מאי פעם.

>>עדי שחםהיא מוזיקאית ומפיקה מוזיקלית.אלבומה השלישי LOVERSיצא בסוף אפריל והיא תשיק אותו בהופעה חגיגית באוזן ב-31.5עם הלהקה ותארח את חשש אמיתי

• ❤ תרבות
• טור אישי
• אינדי ישראלי
• מוזיקה ישראלית
• סקס ויחסים

אז נכון, לא באמת צריך את ולנטיינ'ס בשביל לאהוב מישהו, בטח לא את עצמנו, אבל מי אמר שאנחנו עושים רק דברים שצריכים? אם כבר יש יום ספציפי שיוחד בשביל זה, תביאו, נשתמש. אהבה עצמית היא דבר לא מאיים – הנה, תראו איך בשתי שניות אנחנו מנפיצים לעצמנו אישור מחלה, יושבים בבית ומזמינים וולט של קוסקוס מנחם שיאהב אותנו. או לפחות יוכיח את האהבה הבלתי תלויה בדבר שאנחנו רוכשים עבור העצמי.

שימו ליזו ברקע, זה הרגע שלכם, תזיזו הצידה הסחות דעת. כמובן שיש לאהבה עצמית עוד ביטויים חוץ מקוסקוס, אז בואו נשים בצד את ההתחמקויות – אנחנו רוצים לחגוג את הולנטיינס עם אוננות. מה יותר טוב מחג האהבה? חג הלהביא ביד. דמיינו את זה כחג יהודי אמיתי, המצווה לאהוב לבטלה. סעודה חגיגית שכל מטרתה – זרוע הנטויה. חלום. ושיהיה ברור, שזו לא סתם גחמה. אנחנו חשות בהתעוררות – התעוררות מינית נקרא לזה – בכל מה שקשור לעבודה עצמית. ואנחנו לא היחידות.

שלי ורוד, מטפלת מינית מוסמכת המתמחה בפתרון בעיות אינטימיות, מאששת את התחושה שלנו בנוגע לפריחה מינית מסוימת שמתרחשת כעת בארץ הקודש. לפיה, "יש פריחה עצומה בהקשר למיניות, ובעיקר מוצרי בריאות מינית. בקליניקה שלי אנשים מבקשים לדעת איך להתחבר לתחושות ההנאה טוב יותר, ואיך להיעזר במוצרים. מלא מבקשים מוצרים להנאה עצמית". ואנחנו לא רוצים לומר שאמרנו לכם – אבל אמרנו. אולי אלו תוצאות הבחירות, מגיפות עולמיות, הלחץ הכלכלי, הייאוש הכללי או מזג האוויר – משהו דוחף את הישראלים מסתבר להביא ביד כאילו אין מחר. "לדעתי זה שינוי מאוד חיובי", אומרת ורוד, "כי זה מגוון, מעצים תחושות וגם עוזר לגברים או נשים להכיר את המיניות שלהם/ן במקום הכי אינטימי – מול עצמם/ן".

והנה רק בחודש שעבר הושקה בסופ פארם קטגוריית Sexual Wellness – משהו שהיה בלתי אפשרי לפני, נניח, עשור. נכון, גם קודם נמכרו ברשת מוצרים שקשורים במיניות, באתר ובחנויות הפיזיות, אבל ההשקה ציינה תפנית שיווקית ביחס הכולל למיניות ולצרכנות הקשורה בה. ההבנה שמוצרי מין הם כאן כדי להישאר. ואולי הפריחה הזו מגיעה בעקבות הסבלנות של השנים האחרונות לסקס, והכניסה שלו לקטגוריות פיל-גוד שמשיקות לניו-אייג'. גווינית' פאלטרו והמותג שלה, מגוחך ככל שיהיה (ויהיה) הם דוגמה טובה: אמנם לא בטוח שכולנו זקוקים לנרות ב"ריח וגינה" כדיי ליהנות מחיי המין שלנו, אבל אין ספק שהכניסה של ויברטורים לאזור הזה של wellness, לצד כל שכניהם הסבונים, היא משמעותית. גם בנטפליקס חשבו כך, ולא מפסיקים לפנק בשנים האחרונות עם הנגשת מידע על סקס. "מקרוב" עשה את זה מעולה ב-2018, אך בשנה שעברה קיבלנו את הדוקו המעולה "עקרונות העונג", שמראיין את מיטב המומחיות בתחום. נראה שאוננות עושה את הדרך להיות לג'יט.

להיות לג'יט? היא תמיד הייתה לג'יט. לא? אז לא: לפחות עבור חלק גדול מהאוכלוסיה, אוננות אינה מובנת מאליה גם היום. גם המחקר על אוננות גם לא ממש מובן מאליו – ולמען האמת סקס נחקר ברצינות רק במאה שנים האחרונות – אז קשה בכלל לראות מאיפה להתחיל. אולי, נגיד, במחקר שנערך ב-2022 באונברסיטת אוסלו שאלו נשים וגברים אם הם הביאו ביד בחודש האחרון. יותר מ-4000 נורווגים מגילאים ושכבות אוכלוסיה שונות הניבו תוצאות מעניינות: 84% מהגברים העידו שאוננו במהלך אותו חודש, כשלעומתם רק 66% מהנשים הודו בדבר דומה. באנגלית לתופעה הזו אפילו יש כינוי – "The Masturbation Gap".

חוקרים וחוקרות רבים מאמינים שהסיבה למיעוט האוננות היא לא שנשים פחות מיניות – אלא שגורמים חברתיים שונים מונעים מהן להקדיש לעצמן את הזמן הזה. הטאבו לגבי מיניות נשית, המחסור בחינוך מיני ובהסברים על גופן או היחס החברתי לנשים פעילות מינית. אבל חכו, יש עוד. ד"ר ליאת יקיר – ביולוגית, מרצה וחוקרת (שגם הביאה לעולם את השידוך האייקוני מ"חתונמי" של ניר והגר) מסבירה בהרצאותיה שאפילו לפי המדע, עבור נשים סטרס הוא קוקבלוק משמעותי. זה עניין מוחי לחלוטין, אבל גם חברתי: המהפכה הפמיניסטית הביאה את הגלולה ואת החופש, אבל נשארו חובות רבות שמוטלות על נשים – משפחה, עבודה, ילדים, טיפול בבית, שכר דירה – כולן סיבות לסטרס.

יואב אלעני, אחד מבעלים של מוסד הסקסישופ (בשותפות עם יוסי פיליבה), גם חש בהתעוררות משמעותית בתחום ההתעוררות. החנות שלהם קיימת בגלגולים שונים כבר משנת 1996, והם מוכריים, בין היתר, בתור היבואנים של המותג סטיספייר וחומרי הסיכה של ID. בשלוש שנים האחרונות הם גם יצרנים של מותג מוצרי מין בשם TOYBOX, שהצטרף כעת למדפי סופרפארם. מוצרי מין נמכרים יותר, כך הוא מספר לנו. למוצרים יש נראות משמעותית באינטרנט, ובעקבות הקורונה הם נסקו במכירות – ומאז לא ירדו. אם כבר, להפך. אלעני מתאר עלייה משמעותית בתקופה האחרונה, מה שמסביר במעט את ההחלטה של סופרפארם להתרחב בתחום. .

לפי אלעני, הפריחה בתחום היא דבר שרואים כבר שנים – אבל עכשיו ממש מתפוצץ, ולדעתו יש לכך כמה סיבות: "יש נירמול של היחס באוכלוסייה לנושא. תחום אביזרים יצא מחנויות המין לעולם הפארמים, וקיבל את הכותרת של 'בריאות', שהופכת אותו יותר ידידותי למשתמשת או המשתמש. זה משהו שכולם עוסקים בו, ומוציא אותו מהמקום הסליזי. זה נלקח למקום שכל אחד מאיתנו צריך לחוות ולחיות בעולם שבו יש בריאות מינית, והבריאות המינית שלנו היא חשובה ולא צריך להזניח אותה. גורם נוסף שהשפיע מאד על הנרמול של הנושא זה מגיפת הקורונה, שהפכה בן לילה את השימוש באביזרי מין למשהו שהוא נחלת הכלל. תעשיית ה- 'Pleasure Products' פרחה בתקופה הזו, והפכה את הסיפור לנחלת הכלל".

אז ככה התהליכים קורים. חוץ מזה, חנויות סקס היום פשוט נראות אחרת. אם פעם הן היו מוחבאות ונדירות, כיום הנוכחות שלהן משמעותית באונליין ובאופליין. חוץ מזה, הן מאד מאד יפות ומזמינות. למשל, סיסטרס שממוקמות בנמל תל אביב או האסתטיקה של הסקסישופ. ובעולמות האינטרנט, מותגים כמו סטיספייר, סוואקום וללו חרטו על דגלם את תחום העיצוב, וגם זכו בפרסים על כך. "בתקופת הקורונה המחזורים של התעשייה צמחו לפחות פי שתיים", מסביר אלעני. "אנחנו עדים לזה שהנסיקה הזו ממשיכה. בתקופת הסגרים המכירות היו באונליין, אבל אחרי הן גם עוברות לאופליין. אחד הדברים שאנחנו עדים לו זה שרשתות גדולות מגלות את הפוטנציאל שיש בקטגוריה הזו ורשת כמו סופרפארם פתאום מכניסה שלל אביזרים ומוצרים מתוחכמים למדף וגם לאונליין. סופרפארם ושופרסל הכניסו קודם כל לאונליין, ראו כי טוב, והמשיכו ולקחו את זה צעד נוסף. סופרפארם הכניסו את זה גם לחנויות עצמן".

סוגיה נוספת היא המחיר, שהפך לנגיש יותר לציבור הרחב. אלעני מספר שכשהתחיל לעסוק בתחום בשנת 1996, המחירים ממש לא היו כמו היום. ויברטור היה עולה אלפי שקלים, וכמובן שגם המבחר והחומרים היו מוגבלים. היום נדיר למצוא בחנויות דילדו שמדיף ריח של גומי, בניגוד לפעם. הסיליקונים אנטי אלרגניים וידידותיים שאפשר להשתמש בהם בלי לחשוש נמצאים בכל פינה רוטטת. וגם זה דבר, כפי שאלעני מסביר: "גם מבחינת הפונקציות של הצעצועים: בעבר היה רוטט, לא רוטט. היום יש רוטט, טופח, מקצבים שונים, כזה שעולה ויורד, נכנס ויוצא. כל אפשרות קיימת. הטכנולוגיה מביאה אותנו לשם במהירות הבזק".

בתור מי שעשה קריירה מכל המסביב, לאלעני יש גם מה להגיד על אוננות – "היחס של החברה לאוננות הוא אמביוולנטי. לא ממש מדברים על אוננות, מדברים על שימוש בצעצועים, ולא ממש נכנסים לשאלה אם השימוש הוא שימוש יחיד או זוגי. זו אחת הסיבות שצעצועים לגברים הם הרבה פחות פופולאריים, כי הם כאילו מכוונים לאוננות. הגישה היום היא שאביזרי מין יכולים לשמש גם בתוך זוגיות וגם בלבד. לתת כותרת שהמוצרים הם לאוננות עושה להם קצת עוול. בעולם אידיאלי, אוננות נחשבת למשהו בריא ורצוי, וחלק בלתי נפרד מבריאות מינית. אני מניח שלזרמים דתיים או מסורתיים יש קצת יותר בעיה עם זה. אנחנו משתדלים לא לעטוף את המוצרים בעטיפה של אוננות כי לדעתנו זה עשוי להוריד מקרנם מחד, ולהרתיע את הרוכש מאידך".

אבל למה עכשיו? למה עכשיו ממש ישראלים מתחרפנים ממוצרי מין?
"דווקא לגבי השוק הישראלי זה מאד מעניין מה שקורה. האוכלוסיה הלא מסורתית מגלה את עולם מוצרי המין, זה די טבעי והגיוני. אבל מאידך גם האוכלוסיה המסורתית מקבלת ומגלה את עולם אביזרי המין, בצורה טיפה שונה. העולם הדתי כיום משווק אביזרי מין כ"מוצרים לשלום בית". ברגע שזה מוצר לשלום בית, גם הרבנים הכי גדולים ממליצים. אחד הצעדים הגדולים שאנחנו עשינו ב-2013 כדיי להכניס את עולם מוצרי המין לעולם הדתי חרדי, היה להוציא כשרות לחומרי סיכה. באותה שנה הוצאנו כשרות לחומרי סיכה של חברת WET. זה עשה כל כך הרבה רעש בעולם שקונאן אובריאן דיבר על זה בתוכנית שלו".

והטאבו, מה איתו? כי אנחנו לא איפה שאנחנו יכולים להיות כחברה אנושית ביחס לאוננות
"הטאבו שיש לנושא אוננות, אם אנחנו בודקים בשורשים של זה, הוא עמוק בעולם הדתי מסורתי שבו מעודדים קיום יחסי מין בין גבר ואישה נשואים על מנת להביא פיריון. על מנת לנרמל את הטאבו על אוננות, אני חושב שיש לנו עוד דרך ארוכה. אחד הדברים שאנחנו רואים זה שימוש במוצרים לגברים שהופך לאט לאט יותר פופולארי. אני חושב שהשנים הקרובות יבשרו לנו מהפכה בתחום הספציפי הזה, פתאום כולם ירגישו שהרבה יותר כיף לקנות מוצרים גם לגברים כי המוצרים האלה הולכים ומתפתחים. אז הנרמול הוא ללא ספק חלק מטכנולוגיה שמתפתחת – ככל שיתפתחו מוצרים יותר כיפיים, כך לכולנו לא תהיה בעיה להודות ש'וואלה, קניתי את המוצר הזה, הוא מדהים'. ואין ספק שאנחנו בדרך הנכונה".

• סקס ויחסים
• אוננות
• חנויות סקס
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 933 // חג האהבה העצמית