הנה וידוי: קוראים לי אבישי, ומאז ילדותי אני חולה ספורט.
זה משהו שגדלתי איתו, וברבות השנים גם הפך למקצוע. בסתר ליבי, אני חושב שמי שאוהב ספורט באמת (בין אם כמשתתף פעיל או כצופה, כמוני), מבין משהו קצת יותר עמוק על החיים. יש משהו בספורט שמשמש כאלגוריה על החיים, שלפעמים דרכו אפשר להסביר דברים עמוקים יותר. העולם הלכאורה-אלטרנטיבי שהוא משקף הוא כמו צילום רנטגן למה שעובר בפנים. לשנאות ולאהבות שלנו, לדעות הקדומות, למקום שלנו בעולם. אין קלישאה חבוטה יותר מזו שסוברת ש"ספורט הוא מראה של החברה" – אבל כנראה שיש סיבה שהקלישאה הזאת קיימת.

>> טיים אאוט 2018: דני אבדיה יגיע ל-NBA. רק תנו לו שנה-שנתיים
>> שגרירים של הצלחות: 14 השפים הישראלים שהכי מצליחים בחו"ל

במקרים רבים ספורט משמש מטאפורה מושלמת גם לתרבות שאנחנו חיים בה. וכן, הגיע הזמן לדבר על דני אבדיה. בזמן שכולנו ישנים, אבדיה בשנים האחרונות לא מפסיק לשבור תקרות זכוכית ב-NBA, ליגת הכדורסל הטובה ביותר בעולם. בכל פעם מחדש, הוא מגיע לנקודה שהוא לא חווה בעבר, נקודה שמעטים הספורטאים הישראלים שחוו אי פעם. זו הזדמנות נדירה לראות ישראלי, יליד קיבוץ בית זרע, הופך במו ידיו לאחד הספורטאים הטובים ביותר במקצוע שלו. בעולם. כמה כאלה היו לנו? אפשר לספור על יד אחת. אם בכלל.

אז איפה מגיעה המטאפורה? ובכן, היא מגיעה לא רק ממנו – כסמל של ניצחון אנושי, של כוח רצון ושל אמונה פנימית יוקדת; אלא גם מהסביבה שלו. מאיתנו. ובעיקר מהעובדה שעל אף שבעולם הגדול תמיד ידעו להעריך את אבדיה, דווקא מבית היו יותר מדי אנשים שאהבו לגמד ולהמעיט בערכו. שלגלגו על "הסיקור הפרובינציאלי", שטענו ש"מנפחים אותו בשביל גאווה לאומית". ששלפו את המילה העתיקה מכולן, והאהובה עליהם מכל – "אוברייטד". מסתכלים על ספורטאי ישראלי ענק, וכל מה שהם יודעים זה רק לצקצק, להניד בראשם ולהתנשא על "הישראלים האלה" שמתאהבים במישהו רק כי הוא ישראלי.

ואבדיה הוא לא הראשון – למדינת ישראל יש מסורת מפוארת ללגלג, לגמד ולהמעיט בערכם של כל מי שמצליח. גם הספורטאים האולימפים שלנו שהביאו מדליות סבלו מנחרות בוז של "ספורטאים בלי נעליים". גם כשמכבי תל אביב או הפועל תל אביב מצליחות בכדורסל האירופי, תמיד יהיה את הצדקן שיסביר כמה הסגל של הקבוצה השנייה פצוע וחסר, כמה הניצחון פגום ולא באמת שווה משהו. גם כשמכבי חיפה נתנה 0:3 למנצ'סטר יונייטד, היו מי שידעו לשלוף היטב את העובדה שיונייטד עלתה בהרכב משני. ועוד ועוד ועוד.

וזה, כמובן, גולש גם מעבר לספורט. גם האירוויזיון, שבו ישראל ממחישה פעם אחר פעם את היכולות המדהימות שלה בתחום הפופ, הוא מטרה שאוהבים לחבוט בה בארץ. גם הישגים גדולים כמו המקום השני של יובל רפאל, או ההישגים האדירים של עדן גולן או נועה קירל, לא התקבלו רק בחיבוק – אלא בהרבה מבטים מזלזלים על התחרות ועל החלקים היותר שטותניקיים שלה. אף מבט על התמונה הגדולה. אף הסתכלות על הדבר הרחב יותר, על הישג שאפשר גם לחבק ולהסתכל עליו באהבה, ולא רק להמעיט בערכו.

השורש הוא, כמובן, הפחד להיתפס כ"פרובינציאליים". לאהוב מישהו ישראלי ולהתלהב מהישגיו רק כי הוא ישראלי. אבל האם זאת המצאה שלנו? לא ממש. לכל מדינה, באופן טבעי, יש קשר חזק למי שמייצג אותה. בוודאי למדינות בסדר הגודל שלנו שלא משופעות בספורטאים גדולים. סרביה מאוהבת בנובאק ג'וקוביץ' (ותמכה בו גם כשהיה שנוי במחלוקת) – כי הוא סרבי. מרקוס בגדאטיס, הטניסאי היווני שזכה בווימבלדון, התקבל באהבה אין קץ במדינה שלו כשחזר – וזה עוד במדינה שהמציאה את הספורט. במצרים, מוחמד סלאח הוא גיבור לאומי. בפורטוגל מעריצים את רונאלדו. בארגנטינה עד היום זוכרים את מראדונה ז"ל, והפכו אותו לקדוש של ממש. והמחשבה הזאת, שרק ישראלים הם קרובים אצל עצמם ומתלהבים מהישראליות של עצמם, היא דבר כל כך… פרובינציאלי. זאת המילה.

איכשהו, בכל העולם יודעים להעריך ולאהוב את הספורטאים הגדולים שלהם – וזה לא נראה להם מוזר. הם לא מעקמים את האף, אלא מתמסרים למישהו גדול מהחיים שהוא "משלהם". כן, קודם כל כי הוא באמת משלהם. כולנו רוצים להרגיש חלק ממשהו גדול מאיתנו – וזה לא פסול. להפך. לפעמים, דווקא ההישגים הגדולים של הספורטאים הענקים שלנו הם משהו שיכול לתת לנו כוח כאינדיבידואלים. לשאוף ליותר, ללכת קדימה, לחלום רחוק ולהגשים. היופי שבספורט הוא בדיוק כל הדברים האלה. בלעדיהם, באמת שהקלישאה ההיא על 11 חוליגנים שרודפים אחרי כדור נכונה (והיא לא).

וזאת הבעיה עם יותר מדי גורמים בשיח הנוכחי: הם הפכו את הרגש למשהו בזוי. אסור להיסחף אחרי הרגש. לא להתלהב. אנחנו חייבים, תמיד, "לשמור על פרופורציות" ולהיות מאוזנים ואובייקטיבים ולזכור שיש צד אחד ויש צד שני. אבל החיים לא באמת עובדים ככה. בסוף, אנחנו בני אדם והרגש הוא חלק מהותי, בטח מאהבת הספורט. מי שמסתכל על ספורט בלי רגש לא ימצא בו הרבה. וחלק מהרגשות הם גם רגשות פטריוטיים – רגשות שמתחברים למישהו כי הוא בא מהמדינה שלך, מהשכונה שלך, מהבית שבו גדלת. לכן אנחנו אוהבים קבוצה, לכן אנחנו מעודדים נבחרת ולכן אנחנו מתחברים לספורטאים "משלנו".

מלך החמוצים. בנימין נתניהו (צילום מסך: x.co)

בנימין נתניהו הוציא שם רע מאוד למילה "חמוצים". הוא השתמש במילה הזאת כדי לתאר את כל מי שמעז לבקר אותו או לחשוב שההתנהלות שלו אינה סופר מושלמת. אבל האמת היא שפה ושם יש "חמוצים" אמיתיים – כאלה שיידעו להסתכל על כל דבר מהזווית העקומה שלו. הצורך להטיל ספק (שהוא מבורך בתחומים מסוימים) הפך אצלם לדת, למשהו שחזק מהכל, עד שלפעמים מרוב ספק הם לא מצליחים לראות את האמת הפשוטה. והאמת היא שלפעמים, קורים פה גם דברים טובים, שיש פה מספיק כישרון ואמונה כדי להצליח אפילו בספורט, שאף פעם לא נחשב לתחום החזק שלנו.

האמת הפשוטה היא שדני אבדיה הוא אולסטאר. לא רק כי הוא נבחר למשחק (הקצת מטופש, בוא נודה), אלא בעיקר כי הוא כיום מהטובים בעולם בתחומו. האמריקאים לא מתים להודות בכך שיש אירופאי שיותר טוב מהם, אבל ברובם הגדול הם מתייחסים בהערכה עצומה לאבדיה. פשוט כי הוא ממש טוב בכדורסל. גם הנתונים האובייקטיביים תומכים בכך. וכל מי שזלזל והמעיט בערכו, גם בתקופות שבהן היה קשה לראות את זה, נראה מגוחך ממש עכשיו.

אולי הלקח הוא לשמור את הספק ואת הציניות למקומות שצריכים אותם ולדעת מדי פעם גם לכבות אותם. להתמסר לרגש, כי אין בו שום דבר רע. גם אם טיפה נסחפים זה בסדר. אף אחד לא מת מזה שאחרי כמה שנים שבהן היה די מחורבן להיות ישראלי (מכל כך הרבה סיבות), יהיה לנו סמל שמראה שאפשר – עם חשיבה נכונה ועם התמדה – גם להגיע הכי רחוק שאפשר, במקום הכי גבוה שיש, על הבמה הכי גדולה שיש.אז כן, אני קודם כל בעד דני אבדיה ואוסקר גלוך ומנור סולומון וארטיום דולגופיאט, וגם עדן גולן ויובל רפאל ונועם בתן (שייסע השנה לייצג אותנו באוסטריה) כי הם ישראלים. וכי אני ישראלי. ואוהב את המדינה הזאת ומקווה שהיא תצליח בכל דבר. ושאולי משהו בהצלחה שלהם כאינדיבידואלים שיעזור לנו לדעת שאפשר להצליח גם במקומות אחרים. לא רק בספורט, בהכל.

• טור דעה
• ספורט
• כדורסל
• NBA
• ישראלים בחו"ל

>> תמר אפק עובדת בימים אלה על אלבום חדש באנגלית, אבל בשבוע שעבר היא הוציאה סינגל חדש שאינו חלק מהאלבום דווקא בעברית, "אף על פי" (לאחר שלפני כשנה הוציאה את הקאבר המצליח ל"נגעה בשמיים"). יותר טוב מזה? ב-30.1 היא תופיע במרץ2 עם ההרכב החדש שלה, שכולל את מקס אולארצ'יק (!) וגל (שילוח) לייזר (גלדיס לייזר!), בערב שיכלול חומרים ישנים וגם חומרים מתוך האלבום החדש בהופעת בכורה עולמית מול קהל.אתם כמובן רוצים ויכולים להיות שם.

>>

שנים ספורות מפרידות בין הנסיעה הראשונה שלי לניו יורק, למיקס של האלבום הראשון, לבין הנסיעה לעבודה על האלבום השני בדצמבר 2025. אבל ההבדל בין שני הביקורים היה מהותי.

בפעם הראשונה הגעתי לעיר לא בתקופת מלחמה, אלא בין סבבים. נכנסתי ישר לאולפן שבו טכנאי המיקסים היה שקוע כולו בקונסולת API אנלוגית, עובד לאט, בידיים, מול חומרה כבדה ורכיבים פיזיים שמכתיבים קצב אחר.יש משהו כמעט אירוני בכך שחלק מהסאונד הכי חמים, עוטף ומנחם שאנחנו מכירים מהקלטות קלאסיות נולד בכלל מתוך מלחמה.

קומפרסורים אנלוגיים אגדתיים, כאלה שהיום מדברים עליהם ביראת כבוד באולפנים, לא התחילו ככלי מוזיקלי. הם פותחו בזמן מלחמות העולם ובשנים שאחריהן עבור צבא, רדיו ממשלתי ושידורי חירום. המטרה שלהם לא הייתה "יופי" או "אווירה", אלא משהו קיומי הרבה יותר: לשמור על קול אנושי יציב וברור בתנאים קיצוניים. למנוע צרחות פתאומיות, קריסות סיגנל, טעויות שעלולות לעלות בחיי אדם. גם ההקלטה על טייפ, כפי שהפכה בהמשך לנפוצה באולפני הקלטות, קיבלה דחיפה משמעותית במהלך מלחמת העולם השנייה, כשציוד מבוסס טייפ שימש לשידורי חירום ולתקשורת צבאית, ורק אחר כך התגלגל לשימוש אזרחי ומוזיקלי.

יש בזה משהו מרתק: טכנולוגיה שנולדה מתוך פחד, דחיפות ואלימות, והפכה עם הזמן לכלי שמאפשר אינטימיות, רוך וקרבה. רק שנים אחר כך, כשהמלחמות הסתיימו והציוד מצא את דרכו לאולפני הקלטות, קרה הדבר המעניין באמת: טכנאים ומוזיקאים גילו שכל המנגנונים שנועדו לייצב דיבור, הופכים מוזיקה לאנושית יותר. הקול נשמע קרוב, מלא, נוכח. תופים התחילו לנשום. כלים התחברו זה לזה במקום להתחרות.

בביקור השני שלי בניו יורק, גם העיר וגם אני היינו במקום אחר. אני הגעתי אחרי מלחמה, עם הצלקות המוכרות לכולנו, ומצאתי ניו יורק שונה, מצולקת עוד מתקופת ה-Covid: יוקר מחיה קיצוני, אולפנים שנסגרו, טכנאים שנאלצו לעזוב או להצטמצם. האולפן שבו מיקססתי נאלץ לעבור ל-Mode של עבודה In the box ולוותר על חלק מהציוד האנלוגי היקר, הן בגלל הקושי הכלכלי לתחזק אותו והן בגלל היעלמותם ההדרגתית של טכנאים מיומנים, זן שהפך נדיר עם המעבר החד לעבודה דיגיטלית.

המיקס הדיגיטלי עושה את העבודה, אבל הוא עובד על עיקרון אחר. הוא מדויק, גמיש ומהיר, ובדיוק בגלל זה הוא דורש מהטכנאי לפצות על מה שחסר. יש בו "Total Recall" מוחלט: פותחים את הסשן והכול חוזר בשניות – כל העריכה, כל ההגדרות, כל האוטומציה. זה מאפשר מנעד רחב של גרסאות ותיקונים בלי סוף. אבל אותו דיוק עצמו הוא לפעמים גם המלכודת: קל מדי להגיע ל"נקי", "שקוף", אפילו "קליני" – ואז צריך להחזיר ידנית את מה שפעם הגיע כמעט לבד: אופי, חיכוך, תחושת גוף.

ועדיין, גם היום אפשר להבחין בטכנאי מיקסים שחוסכים פרוטה לפרוטה כדי להחזיר לעצמם את היכולת לרכוש ציוד אנלוגי מתוך געגוע לחמימות שקשה לשחזר, ולנוסטלגיה של הקלטות שנבנו כולן מברזל, כפתורים ומגע אנושי. הכלים האלה נועדו לאחד קולות, לא לאפשר לאף אחד לצרוח יותר מדי ולא לתת לאף אחד להיעלם. הם מאזנים, מחזיקים, מרסנים.

שינוי מהותי נוסף בין הביקור הראשון לשני הוא כניסת ה־AI כשותף "הפקתי" ליוצרים ולטכנאים. הוא פותח מנעד עצום של אפשרויות ונותן מענה לפערים שנוצרו מתוך צמצום. בביקור האחרון שלי סיפרו לי על לייבל שרצה להציע לזמר מפורסם להקליט קאבר וביקש מטכנאי מיקסים לייצר ביצוע דמו ב־AI כדי לשלוח לו כהדגמה.

ובכל זאת, הכמיהה לא נעלמה. הכמיהה של טכנאים להשיג ציוד אנלוגי יקר דומה לכמיהה של יוצרי רוק להתחככות – לרצון לחזור ללהקה אמיתית ולחוסר שלמות. זו כמיהה להשתחרר מהדיוק הדיגיטלי ולהתמסר לכאוס: לנגינה אינטואיטיבית, לא מהוקצעת, שמדגישה את האנושי דווקא מול המכונה.מול כל זה, הציפיות ההפקתיות שלי מהאלבום השני התחדדו: אני לא מחפשת שלמות, ולא רודפת אחרי אידיאל סאונד כזה או אחר. אני מחפשת החזקה: סאונד שיודע להכיל סדקים ולא לטשטש אותם. אלבום שמשקף את הרעיון שהטכנולוגיה היא רק אמצעי, והמטרה המרכזית היא שהשירים יצליחו לגעת.

• יוצרים כותבים
• תמר אפק
• אינדי ישראלי
• ישראלים בחו"ל
• טור אישי

הישג מרשים לבמאי הישראלי אסף מכנס: "לאן", סרט הביכורים שלו באורך מלא, נבחר לפסטיבל ברלין 2026 (אחד משלושת הפסטיבלים החשובים בעולם הקולנוע) שיתקיים בין 12 ל-22 בפברואר, ויוקרן בו בהקרנת בכורה עולמית.

>> מלא חיים, מלא קולנוע וממלא את הלב: הסרט הכי טוב של 2025?
>> היונה הלבנה לא זקנה: מישהו כבר סיפר למיקי זוהר על "בלה"?
>> מרטי כוכב עליון: תאמינו להייפ ורוצו לראות את "מרטי סופרים" בקולנוע

"לאן" הוא דרמה קומית המתרחשת בברלין, ועוקבת אחר נסיעות מונית של נהג UBER פלסטיני ונוסע ישראלי צעיר, אותם מגלמים איהאב אליאס סלאמה (זוכה פרס אופיר על תפקידו ב"ויהי בוקר") ועידו טאקו ("קרוב אלי"), מהשחקנים הצעירים המעניינים ביותר בארץ. לצידם משחקים ראמא נסראללה, מילאן פשל ורחיק חאג' יחיא-סלימאן. בהופעת אורח מיוחדת בסרט מופיעים דב נבון ושרית וינו אלעד, בסצנה קומית שכל ישראלי שביקר בחו"ל יכול להזדהות איתה.

העלילה עוקבת אחר חסן, נהג UBER פלסטיני בן 55, האוסף למונית את אמיר, צעיר ישראלי חדש בעיר שמנסה להחזיק קשר רומנטי מבלבל. מה שמתחיל כנסיעה אקראית, הופך לסדרת מפגשים חוזרים במונית של חסן בין שני אנשים שעזבו הכל, עברו לארץ זרה והלכו לאיבוד. דווקא שם, בנסיעות בלילות ברלין הקפואים, מוצאים השניים חיבור אמיתי, כזה שייתן לאמיר תחושה של בית ויעודד את חסן להתעמת לראשונה עם סיפור חייו.

זהו אמנם סרטו הראשון באורך מלא של מכנס (39), אך זוהי אינה הפעם הראשונה שבה הוא משתתף בפסטיבל ברלין. התסריט של "לאן" השתתף בחממת התסריטאים של פסטיבל ברלין ב-2021 וזכה בפרס בתוכנית הקו-פרודקוציות של הפסטיבל בשנה שלאחר מכן. גם סרטו הקצר של מכנס, "שבע דקות", הוקרן בפסטיבל ברלין, בנוסף ליותר מ-80 פסטיבלים ברחבי העולם. במקביל עובד מכנס בעת האחרונה גם על פיתוח הסדרה הקומית "שמח" שמתרחשת בגן אירועים ישראלי מצוי, והוא מחלק את זמנו בין ברלין ותל אביב אם אתם מגיעים לברלין אולי תתפסו אותו עולה לבמה בערבי סטנדאפ באנגלית (חפשו את Laughing Spree).

"זה כבוד גדול שהסרט מתחיל את המסע שלו בפסטיבל ברלין", מסר מכנס, "את הסרט התחלתי לכתוב במסגרת חממת התסריטים של הפסטיבל לפני ארבע שנים, ובמהלך התקופה נדמה שהקרקע לא הפסיקה לרעוד. זה מדהים שסוף סוף אפשר לשתף את הסיפור הזה עם עוד אנשים, וזה מרגש שזה קורה על במה כמו של פסטיבל ברלין. אני מקווה שהסרט יזיז אנשים וייתן מקום לריפוי".

הסרט יתחרה במסגרת ה"Berlinale Perspectives" אשר נוסדה בשנה שעברה ומוקדשת לסרטים ראשונים של במאים ובמאיות. במסגרת יוקרנו כתריסר סרטים מכל רחבי העולם שיתחרו על פרס סרט הביכורים הטוב ביותר. הוא יופץ בהמשך בארץ על ידי בתי קולנוע לב.

• המסך
• קולנוע ישראלי
• ברלין
• ישראלים בחו"ל
• אסף מכנס

2025 הייתה השנה שבה עזבתי את ישראל. שום דבר אינו סופי, ואני יכול תמיד לחזור, אבל לזמן הקרוב אני מתגורר בברלין, ישן בברלין וחי בברלין. למה? מה הסיבות שגרמו לי בגיל 30 לנטוש את המשפחה, את החברים ואת מה שאפשר בנדיבות לקרוא לו קריירה בישראל, לטובת העיר האירופאית הקרירה ומלאת האנטישמים המפחידים? שבו והקשיבו, ואני אספר לכם.

>> שנה זוועה: מצעד הרגעים הכי מחרידים של 2025 בטלוויזיה שלנו
>> המהפכה בוטלה: דירוג הסרטים הכי טובים של 2025 בסטרימינג

1. הקומדיה בישראל

מאז שאני זוכר את עצמי, רציתי לעסוק בקומדיה. בגיל 18 עליתי לראשונה על בימת סטנדאפ בתל אביב ובעשור פלוס שהגיעו אחרי זה ניסיתי ליצור קומדיה בארץ ישראל בכל דרך אפשרית: סטנדאפ, כתיבה, מוזיקה, מערכונים, מופעי פרינג'… ראיתי את עצמי הופך מילד פלא צעיר עם ניצוץ בעיניים למבוגר מריר שמתלונן על הצעירים שעוקפים אותו בסיבוב. האם אני פשוט לא מוכשר מספיק בשביל להצליח בעולם הקומדיה? לא הייתי מוכן להתמודד עם האפשרות הזאת. אז ארזתי מזוודה, נטשתי את כל ההתקדמות שעשיתי בעולם הקומדיה בישראל והתחלתי מחדש בברלין – זקן יותר, ממורמר יותר ומוכן ליצור קומדיה באנגלית, שהיא אפילו לא השפה הרשמית של המדינה בה אני חי. האם זה היה רעיון טוב? נאלץ לחכות ולגלות.

2. האימפרוב

ואם כבר לעשות קומדיה בשפה זרה בעיר זרה, למה לא להתנסות בסוג חדש של קומדיה? כמו זוג נשוי שמחפש לפלפל את מערכת היחסים, אני והסטנדאפ הסכמנו להכניס משתתף שלישי למערכת יחסים – אימפרוב. נכון, אימפרוב קומי על מגוון צורותיו קיים גם בארץ הקודש, אבל מאז אותה חופשה בברלין לפני כמה שנים, כשרגלי דרכה לראשונה ב-Comedy Cafe Berlin, התאהבתי בסוג המסוים הזה של אימפרוב באנגלית. ברלין מעניקה לי את ההזדמנות להתנסות בצורת האמנות הזאת, בין אם זה במסגרת במות פתוחות או ג'אמים או שיעורי אימפרוב ממורים מקצועיים. שוב, אלו הם דברים שיכולתי לעשות גם בישראל, אבל יש משהו בלהתחיל את מסע הקומדיה החדש הזאת בארץ חדשה שמרגיש מתאים. הרי אימפרוב בנוי על ספונטניות – אז למה שלא נגיד "כן ו…" לחיים החדשים האלו.

3. מזג האוויר

ברלין היא לא רק עיר עם סצנת קומדיה מפותחת באנגלית, היא גם עיר אירופאית הידועה במזג אוויר קריר. בתור חובב חורף אדוק התרגשתי להגיד "יאללה ביי" לזיעה המוגזמת של ישראל החמה והלחה, ו"האלו" לקור המחשל של ברלין. בזמן שאבא שלי ממשיך להתלונן בטלפון על כך שבחודש אוקטובר הוא עדיין צריך לישון עם מזגן, אני אשב לי בכורסה עם כוס תה חמימה. ובכן, מתברר שהחורף הברלינאי קשוח אפילו לחובב קור כמוני, ויש ימים שבהם אני מוצא את עצמי מתגעגע לחמימות התל אביבית ולתחושה של לצאת החוצה מהבית בלי שני סווטשירטים ומעיל. ניחא, קפיצה קצרה לתל אביב בתקופת הקיץ תגרום לי להיזכר במהרה למה ברחתי מלכתחילה.

4. התחבורה הציבורית

יתרון נוסף שיש לכל בירה אירופאית על המדינה המזרח-תיכונית המסכנה שלנו, הוא כמובן תחבורה ציבורית איכותית. לא עוד לחכות שעות בתחנת אוטובוס מוזנחת, ללא צל או הגנה מהגשם, רק כדי להידחס לתוך אוטובוס מקרטע מלא במסכנים אחרים במידה והנהג אדיב מספיק כדי אשכרה לעצור בתחנה, וכמובן לשלם על כך מחיר מופקע שעולה ועולה הודות לשרת התחבורה שלנו – מירי רגב (עוד אישה שאוהבת להיות מחוץ לארץ). ובכן – תנו לי לספר לכם: התחבורה הציבורית פה היא אכן שיפור ניכר לעומת זאת שבישראל, אבל המצב עדיין לא מושלם. כן, מתברר שאפילו הגרמנים לא מצליחים לגרום לרכבות לצאת בזמן. אתה עדיין יכול למצוא את עצמך מחכה עשרים דקות בכפור לאוטובוס שיביא אותך לרכבת שתביא אותך לרכבת תחתית שתביא אותך הביתה. מתי כבר ימציאו טלפורטציה?

3. משבר גיל שלושים

בניגוד לגורמים חיצוניים כמו מזג אוויר ותחבורה ציבורית, הסיבה המרכזית למעבר הגדול שלי היא דווקא משהו פנימי: משבר גיל שלושים. כן, לאחר שלושה עשורים בישראל, עם זקן אפור שמקנה לי מראה של בן 45 לפחות, הגעתי להבנה המזעזעת שאני לא נהיה צעיר יותר ושהזמן ממשיך לצעוד. בגיל שלושים, ללא קריירה, זוגיות או משפחה משלי, הפיתוי לטוס למדינה אחרת גבר וגבר. כן, משבר אמצע החיים מכה בכולנו, לפעמים מוקדם יותר מהמצופה. יכולתי לקנות מכונית ספורט מגניבה או להתחיל ספורט אתגרי, אבל אני שמנמן, עצלן וחסר רישיון נהיגה אז החלטתי להקים חיים חדשים באירופה. כל אחד והבחירות שלו.

2. המצב המדיני

מה? אה, כן! בטח! כמובן שהמעבר שלי לברלין היה מונע מסיבות פוליטיות! לא יכולתי לעמוד בצד בזמן שמדינת ישראל נופלת למדרון פאשיסטי! לא יכולתי עוד לתמוך בממשלה הנוראית הזו ש… טוב, זה לא בדיוק נכון. אני כן מתנגד לממשלה הנוראית של ישראל, אבל זה יהיה שקר להגיד שהירידה שלי מהארץ היא אקט פוליטי. זה הרבה יותר קשור לרדיפה אחרי חלום ילדות מופרך של לגרום לאנשים לצחוק, מאשר לסמוטריץ', בן גביר או כל שאר השמות האלו. אם כבר, המעבר לברלין מקנה לי את ההזדמנות להתנתק קצת מהפוליטיקה המקומית ולשכוח מעט מהדמויות המפחידות האלה שהתנחלו על מסכי הטלוויזיה בישראל. מי זה ביבי בכלל? לא זוכר כלום.

1. החיים הנורמליים

כן, בסופו של דבר המעבר לברלין הוא גם ניסיון לחיות חיים נורמליים. חיים רגילים ושקטים, בלי ירידה למקלטים באמצע הלילה, בלי הפגנות בלתי פוסקות כדי להגן על עצם הקיום שלך, בלי רדיפה אחרי הצלחה ויראלית בתקווה להרשות לעצמך יום אחד לגור בדירת חדר בדרום העיר. ברלין היא לא עיר מושלמת, יש בה הרבה בעיות, אבל יש בה גם המון אנשים שמנסים לחיות את החיים הנורמליים האלה, ואולי אפילו יצליחו יום אחד. אני מבלה הרבה זמן לבד בעיר הזאת, הולך לי ברחובות היפים ומקשיב למוזיקה נעימה. אחת הלהקות האהובות עליי בזמן האחרון היא Semisonic שאולי זכורים לכם מהלהיטים "Closing Time" ו"Secret Smile", אבל דווקא השיר הפחות מוכר שלהם "Ordinary Life", הפך להמנון בשבילי על אותו דבר שכולנו מנסים להגיע אליו, בדרך כזו או אחרת.

• סיכום שנה
• טור אישי
• ברלין
• הגירה
• ישראלים בחו"ל

ידענו שזה יבוא, ובכל זאת זה מרגיש קצת מוקדם מדי: אחרי תחילתו של גל סדרות הטלוויזיה המתוסרטות שמנסות לשחזר את אירועי שבעה באוקטובר הנוראיים, מגיע אל המסכים סרט הוליוודי ראשון שחוזר אל השעות הטראומטיות ביותר בתולדות מדינת ישראל: "12 שעות באוקטובר", סרטו של הבמאי האמריקאי-ישראלי דני איי אבקסר, יעלה בארצות הברית בתחילת ינואר הקרוב במגוון פלטפורמות VOD ובמספר מוגבל של בתי קולנוע בלוס אנג'לס ובניו יורק, והטריילר שלו שיצא השבוע כאן לפניכם:

בסרט מככבים בין היתר מרינה מקסימיליאן בלומין, יעקב דניאל זאדה, דורון בן דוד, עדי הימלבלוי, השחקנית-משפיענית האמריקאית מונטאנה טאקר והקומיקאית שאנל עומרי, והוא מגולל את אירועי 12 השעות הראשונות של מתקפת שבעה באוקטובר מארבע נקודות מבט שונות. בניגוד להפקות הישראליות "שחר אדום" ו"אור ראשון", הוא אינו מבוסס על סיפוריהם של אנשים אמיתיים שנקלעו לאסון אלא מתרחש בהשראתם.

>> בעקבות שחרור החטופים: תום שובל יצלם סיום חדש לסרט "מכתב לדוד"
>> יש אותנו: 9 הסרטים הישראלים הכי טובים בנטפליקס

"12 שעות באוקטובר" הוא הפקה של בלייברג אנטרטיינמט, חברת ההפקות של אוהד בלייברג, מהמפיקים הישראלים המצליחים ביותר בהוליווד שחתום גם על הפקות הענק ישראליות כמו "תמונת ניצחון" של אבי נשר ו"ביקור התזמורת" הנפלא של ערן קולירין. את הסרט ביים כאמור דני אבקסר, שעבר לחיות בארה"ב כילד בשנות ה-80', שיחק בתפקידים קטנים בסרטים גדולים כמו "האירי" ו"הזאב מוול סטריט" של מרטין סקורסזה, והחל לביים ולהפיק סרטים בעשור שעבר, ביניהם "המהנדס" מ-2023 שמספר את סיפור המצוד והחיסול של הארכי-טרוריסט יחיא עייאש.

"ידעתי שהסרט יעורר הרבה רגשות על הסט ואפילו אולי התקפים פוסט-טראומטיים לחלק מהשחקנים שהיו שם כשזה קרה", אמר אבקסר ל"דדליין", "אבל ידעתי גם כמה חשוב לספר את הסיפור בצורה מדויקת. קיבלתי תמיכה אדירה כשהצגתי לראשונה את הקונספט של הסרט, ופשוט התקדמתי כל הזמן הלאה עם המשימה הזאת בראש. היו לנו פסיכולוגים ופסיכיאטרים על הסט באופן יומיומי. העולם צריך לראות את הסרט החזק הזה. יש לי המון חברים ובני משפחה שחייהם נפגעו, וכל מה שהתרחש שם הוא אישי עבורי באופן עמוק. היה לי חשוב לעשות איתו צדק".

• המסך
• שבעה באוקטובר
• מלחמת שבעה באוקטובר
• קולנוע
• ישראלים בחו"ל