• Facebook
• Twitter
• Email

דוד טרטקובר התנסה במהלך השנים בהמון סוגי מדיה: כרזות, אלבומים, גלויות, כריכות לספרים, אפילו קירות. אבל רק עכשיו, בגיל 72, יוצא לו בפעם הראשונה לעסוק באופנה. לקראת פתיחת תערוכת היחיד שלו השבוע במוזיאון תל אביב, שתכסה פרויקטים מתחילת דרכו בשנות ה־70 עד היום לצד כמה עבודות חדשות שלא הוצגו מעולם, האב הגדול של העיצוב הגרפי בארץ וחתן פרס ישראל לעיצוב לשנת 2002 חבר לחברת קסטרו לעיצוב קולקציית טי שירטס עם דימויים איקוניים מכרזות שיצר לאורך השנים.

הזוג המוזר קסטרו־טרטקובר הכיר אשתקד במסגרת T-Art, שיתוף הפעולה הראשון של המוזיאון עם קסטרו שבמסגרתו השיקה החברה קולקציית טי שירטס עם עבודות מאוסף המוזיאון. בדומה לקולקציה שהשיק המותג יוניקלו עם MOMA בניו יורק, למשל, מדובר בסוג שיתופי הפעולה שיש מי שיראה אותו כהתמסחרות בעייתית של המוזיאון, ויש מי שישיב לו שבהתחשב בדלות התקציב מדובר בצעד כמעט בלתי נמנע. ובכלל, למה לא לחבר אמנות ואופנה?

לאותה קולקציה משותפת ראשונה נבחרה אז גם העבודה של טרטקובר Chapeau – מגבעת שחורה על רקע אדום שהוא יצר כמחווה לחלוץ הכרזות טולוז לוטרק. ההצלחה המסחרית המפתיעה של אותו דגם היא שהביאה את קסטרו, לדברי טרטקובר, לבקש לשחזר את הזוגיות, הפעם באורח בלעדי. הוא נענה מיד. “להפוך את העבודות שלי, שמודפסות ומצוירות על נייר, לדבר לביש, נושם, שאורז גוף, שיש לו נוכחות, זו הרגשה נפלאה. זה פעם ראשונה שהדימויים שלי הופכים למוצרי האוס־הולד, שכל אחד יכול ללבוש, ואני מקווה שזה יצליח״, הוא משתף. “בעולם תמיד היה קשר בין אמנים לאופנה. הדבר החדש הוא רק הנכונות של קסטרו, שיודעת מה קורה היום בעולם הגדול, להיפתח לדבר הזה. מבחינתי זה היה תענוג לעבוד עם המעצבים הצעירים שלהם ולראות איך מתרגמים את הדימויים שלי לבגדים. התייחסות שלהם לחולצה היא כמו כרזה שמקיפה את כל הגוף, לא רק ריבוע בחזה והשאר רקע״.

חולצה היא באמת קצת כמו כרזה ניידת.

"נכון. תראה, פעם לכרזה עצמה היה כוח מסוים, היא הייתה אמצעי כמעט יחיד להעביר מסרים פרסומיים בצבע, והיה לה מקום על לוח המודעות. עם השינויים הטכנולוגיים הכרזה איבדה את המקום שלה כ'מלכת הגרפיקה השימושית'. נשארו רק שלטי חוצות בדרך חזרה מהעיר לפרברים, ואלה בדרך כלל טיזרים לכל מיני דברים שבקרוב תראה בטלוויזיה. הכרזה עדיין משמשת פה ושם ככלי ביטוי אישי בנושאים חברתיים ופוליטיים, אבל את הכוח האמיתי שלה כמפיצת אינפורמציה או כמרכז אורבני היא איבדה. אז יכול להיות שעכשיו דווקא החולצות האלה יהפכו למין כרזות חיות שמסתובבות במרחב הציבורי".

אתה ידוע כאמן פוליטי נוקב – לא מפריע לך שצריך לעדן את הביקורת בשביל פרויקט כזה ולבחור עבודות יותר קלות לעיכול?

"ממש לא. גם אין כוונה בכלל שזה ילך לכיוון הזה. הם בחרו כרזה אחת שעשיתי ב־1977 שנקראת 'דרישת שלום', שיש לזה שתי משמעויות – גם דורשים שלום, וגם היי, ביי. אבל זה ברור שאין פה כוונה לאיזו מחאה גדולה בקונטקסט הזה".

ובקונטקסט יותר רחב – יותר קשה היום להיות אמן פוליטי, מחאתי, בישראל?

"אני אישית לא הרגשתי את זה, אבל זה קיים באוויר, גם אם עדיין בקול חלוש. אם פעם אמרו שהפשיזם לא יעבור פה, אז הנה הפשיזם עובר. אנחנו נמצאים בתהליך הזה, תסתכל מסביבך ותרגיש את זה. הנזק שנגרם מההתנהלות של השלטון הנוכחי במדינה הזאת הוא אולי בלתי הפיך".

אתה ידוע כמובן גם כמי שמזוהה עם ניסוח הוויזואליה של הישראליות, של הצבריות, ועם המושג של "תוצרת הארץ" שמלווה את עבודותיך. זה משהו שהוא עדיין רלוונטי בעיניך בעידן הגלובלי הזה?

"לגמרי. אחד המוטואים של התערוכה זה 'ישראל זה לא אמריקה' )עוד סלוגן שמלווה את טרקטובר שנים רבות – אב"ד(, והייתי רוצה לראות את הכיתוב הזה גם על חולצה. העבודות שקסטרו בחרו מעוגנות בתרבות הישראלית כי העבודה שלי היא עבודה מקומית לגמרי. ואני עדיין מאמין גדול במקומיות, גם בעידן הגלובליזציה".

דוד טרטקובר, 3.6־17.9 במוזיאון תל אביב, שלמה המלך 27 תל אביב.
מחירי החולצות: 60־140 ש"ח, בסניפי קסטרו ובחנות הפופ אפ במוזיאון.

• עיצוב גרפי
• חולצות
• דוד טרטקובר
• כרזות
• קולקציה
• עיצוב
• קסטרו
• עיצוב ואדריכלות
• T-Art
• החיים היפים
• אמנות

• Facebook
• Twitter
• Email

כבר כמה חודשים שלאון בנדרסקי, המוכר יותר בכינוי “קוקה", הולך לעבודה בחשש שהוא עלול לסיים את היום בבית החולים. לכן הוא לא היה מופתע כאשר שלושה אנשים תקפו אותו באמצעות מוטות ברזל לפני כשלושה שבועות. לדבריו, השלושה ניגשו אליו באמצע רחוב קינג ג'ורג' בצהריים והכו אותו מול העוברים והשבים. את תמונת צווארו הפצוע שיתף בפייסבוק, בפוסט שזכה ללא מעט שיתופים. “הגעתי למצב שכל אופנוע שעובר לידי הלב שלי קופץ", הוא אומר, “אבל חייבים להביא כסף הביתה".

קוקה מתפרנס כבר כמה שנים מתליית מודעות של הופעות ואירועים ברחבי העיר. אך הקלטות שהגיעו לידי Time Out מתעדות שמונה שיחות טלפון שונות, שבהן נשמעים איומים מפני מה שעתיד לקרות לו אם ימשיך בעבודתו. ב־14 באפריל, כשבוע לפני התקיפה בקינג ג'ורג', נזרק על ראשו חפץ מתכתי כבד ברחוב פינסקר. הוא חושש שבפעם הבאה זו עלולה להיות דקירה.

בעיני התל אביבי ההדיוט שמעולם לא היה חבר בהרכב מוזיקלי (בידיעה שאין בנמצא הרבה כאלה), הפלקטים התלויים בעיר נתפסים עדיין כשריד תמים מתקופות שבהן לא היו איוונטים בפייסבוק. בפועל, מאחורי הכרזות הצהובות־שחורות מסתתר תחום פרוץ המתנהל בכוחנות. זה כמה שנים שהתחום נשלט על ידי חברת “השמנים" – המנוהלת על ידי האחים אלי, עמי וחיליק צ'יקורל. השלושה עובדים עם מפיקים גדולים כגון שוקי וייס והמון ווליום. אל מול השמנים שרדו ברחוב התל אביבי רק שני מתחרים בולטים: קוקה ואיציק מקייס, שטוען כי הותקף בעצמו בינואר האחרון. האחרים, כפי שעולה מכמה עדויות שנאספו במערכת, נאלצו להתרחק מהרחוב או לעזוב את השוק מחשש לאלימות. קוקה, מקייס ואחרים טוענים כי השמנים הם אלו שמאיימים על חייהם. לטענת קוקה, הגברים שתקפו אותו ברחוב קינג ג'ורג' נשלחו מטעמם.

האזינו לאיומים שהוקלטו על ידי קוקה:

“אמרו לי שקוקה גמור"

שוק הפוסטרים בעייתי מטבעו. לצד הדבקה פיראטית על גדרות של אתרי בנייה, ניצבים בעיר גם כ־300 לוחות מודעות חוקיים המזמנים תחרות קשה. במרוצת השנים התקבעה בתחום אתיקת עבודה מלוכלכת למדי: זריקה של פוסטרים מתחרים או תליית פוסטרים על המתחרים. בדיקה שערכנו בעקבות האשמות נגדיות מצד השמנים העלתה כי שני יחצנים עצמאיים חשו מאוימים גם מצדו של קוקה, משום שתלו פוסטרים על לוחות המודעות.

קוקה טוען כי בתחילה איימו עליו השמנים מילולית. “אני לא הראשון שהשמנים מאיימים עליו, אני אולי הראשון שלא פחד מהאיומים ולכן הם התחילו לעבור לשלב של האלימות", אומר קוקה. “כל התהליך היה הדרגתי. בהתחלה הם השתמשו באפליקציית בליינדספוט כדי לכתוב כל מיני איומים בשמי ללקוחות שלהם. אחרי זה הם איימו שהם יאשפזו אותי, ידקרו אותי או ישברו לי את הידיים והרגליים. בתקיפה הראשונה שחוויתי בפינסקר הייתי בהלם. לא ידעתי מאיפה זה בא".

“אני מכיר את עמי צ'יקורל בערך עשר שנים", מוסיף מקייס, המתחרה השלישי בשוק, וטוען כי צ'יקורל מחזיק ברכבו מוט ברזל “למקרה שמישהו יפריע לעסקים שלו". “הוא אמר לי שקוקה גמור", טוען מקייס. “אחרי קוקה, אני הבא בתור. בינואר האחרון הבן אדם רץ אליי עם מוט ברזל ברוטשילד. המזל הוא שהצלחתי להגן על הפנים עם היד וזה הסתכם בחתך. מיד אחרי זה הגשתי תלונה במשטרה, כולל תמונות שמתעדות את מה שקרה לי. הם הוציאו לו צו הרחקה ממני לשבוע, אבל לא מעצר, לא תנאי, לא משפט. כלום".

העדויות הללו, מפיהם של בעלי אינטרס ברורים בשוק, נתמכות על ידי סיפורים של עדי ראייה שביקשו שלא להיחשף בשמם. “אני מכיר את השמנים המון שנים, ומאז שאני מכיר אותם הם מאיימים על כל אדם אפשרי", סיפר אחד מהם. “כשהיה בא מוזיקאי שרצה לפרסם את המופע שלו בלי לשלם להם כסף, הם היו מאתרים אותו ומאיימים עליו. הייתה להם אלה צמודה בתוך האוטו, וככה הם היו מסתובבים. הם היו מתגאים בזה שהם שולטים בעיר. הכל היה קביל כדי להרוויח בלעדיות".

“החוקרים איבדו את הראיה"

התלונה הראשונה שהגיש קוקה הייתה למשטרת השכונות בכפר שלם בעקבות האיומים שנשלחו לו לטלפון. כעבור חודש קיבל הודעה בדואר שלפיה התיק נסגר. לאחר התקיפה הראשונה ניסה את משטרת דיזנגוף, שם הובטח לו כי יטפלו בעניין – אך הוא הותקף שנית לפני שמשהו קרה.

“הבאתי לחוקרים דיסק און קי עם הקלטות של השיחות והם איבדו אותו", הוא טוען. “הם העבירו אותי מחוקר לחוקר כי אף אחד לא רצה לטפל בעניין. אמרתי לחוקר שאני בטוח מי תקף אותי, אבל הוא התעקש שלא אתערב ושהוא יעשה את העבודה שלו. הם נתנו לשמנים צו הרחקה ממני שתקף עד לסוף החודש, אבל אני מנסה להסביר לשוטרים שהשמנים שולחים לי אנשים אחרים מטעמם, ולכן זה בכלל לא משנה. התחושה הכללית היא שהמשטרה עושה לי טובה שהיא מטפלת בתיק הזה".

מור וליקסון (FlyFlyer), שעוסק בתחום הפוסטרים משנת 2006, מכיר את הטענות על השמנים מקרוב. ״כל עוד הייתי קטן, אלי צ׳יקורל היה נחמד אליי״, מספר וליקסון. ״אבל כשהתחלתי לגדול הרבה מהלקוחות שלהם זלגו אליי ותוך שלוש שנים הפכתי לחזק מאוד בשוק. אז התחילו תלישות, קללות, נאצות על אשתי ועל הילדים שלי. הפכו לעובדים שלי את הטוסטוס. פינצ׳רו לי את הגלגלים שלוש פעמים. קוקה לקח חלק בעצמם באלימות המילולית, אבל אני לא מאשים אותו. הוא לא בנאדם רע. הוא עבר שטיפת מוח.

"גם הקו הזה נחצה בשנת 2014, אז האלימות המילולית עברה גם לאלימות פיזית. פשוט הפציצו אותי במכות. לא יכולנו לספוג את האלימות הזאת והרווחיות של העסק ירדה ב־90 אחוז. נאלצתי לפטר שישה עובדים. היום אני ממשיך לעבוד בדרכים רחוקות יותר מהרחוב. יש לי עסק בולט לתליית פוסטרים וגלויות בבתי קפה וחללים פנימיים, ובכל מה שנוגע לתליית פוסטרים ברחוב אני משתמש באנשים אחרים״.

״חשוב לי לציין שהמצב הנוכחי, שבו התחום לא מוסדר, מעודד את האלימות הזאת", הוא מסכם. "קראתי לעירייה להסדיר את התחום, שיהיה זכיין שלה שיעסוק בזה. התגובה שלהם הייתה שזה לא כלכלי. אני ועובדים שלי הגשנו מספר תלונות למשטרה נגד השמנים. הן תמיד טופלו על ידי אותם חוקרים ותמיד התיקים נסגרו בלי שעושים כלום. יש למשטרה סרטון שבו אחד האחים מאיים עליי בסכין, והם לא עשו איתו כלום. יום אחד נכנסתי למשטרה עם חולצה קרועה והתגובה שלהם הייתה ׳הו, הנה שוב זה מהפוסטרים׳״.

בתגובה לטענות שעלו בכתבה נגדו ונגד החברה שהוא ואחיו מנהלים, מסר אלי צ'יקורל בתגובה:“הבן אדם שבעניינו אנחנו עוסקים מחרחר ריב. הוא שלח איומים למפיקים והטריד אותם טלפונית. אני מכיר מספר אנשים שספגו ממנו איומים בעצמם. הוא היה בשימוע בעירייה על לכלוך שהוא עושה בעיר. חזיתי בכמה מקרים שבהם הוא קילל וירק על אנשים מבוגרים. אני מכחיש את הטענות על אלימות בכל תוקף ומתכוון להגיש נגדו תביעת דיבה. 15 שנה אנחנו בשוק ולא לחינם כל התעשייה עובדת איתנו. אם הייתי בן אדם כזה, לקוחות לא היו באים אליי. אני אמנם בוטה, אבל הלקוחות שלי יודעים שהם יקבלו הגינות ויושר".

תגובת לאון בנדרסקי, “קוקה", לטענות נגדו:“האיומים שנשלחו טלפונית למפיקים נשלחו בשמי ולא על ידי, ואני אשמח מאוד אם המשטרה תעמיק בחקירה ותוכל לגלות את זה בעצמה. זה תחום מלוכלך, והרבה פעמים שיווקתי את עצמי באגרסיביות, אבל אף פעם לא איימתי או השתמשתי באלימות. מובן שהטענות על כך שירקתי על אנשים מבוגרים מופרכות ואפילו מפגרות. אני לא בחור זהב, אבל משתדל לעשות מה שאני יכול, וכל התגובות לפוסט שפרסמתי יעידו על כך. התחום הזה מלוכלך. זאת הצורה שבה הוא עובד. אני מודה שהייתי כותב על פוסטרים של וליקסון, אבל מעולם לא הרמתי עליו יד או איימתי שאעשה משהו למשפחה שלו".

מעיריית תל אביב-יפו נמסר:"ברחבי העיר פזורים כ-350 לוחות מודעות מרובעים המיועדים לשימוש הציבור ואשר נותנים מענה לכל מי שמבקש לתלות מודעה ומסייעים לשמור על ניקיון העיר. במקומות בהם נדרש אישור העירייה לתליית שילוט נאכף הדבר בקפידה".

מהמשטרה נמסר בתגובהכי "הנושא נמצא בחקירה". אנחנו מבטיחים לעדכן אתכם כשהם יסיימו מתישהו.

• פלאיירים
• מור וליקסון
• לוחות מודעות
• לאון בנדרסקי
• קוקה
• איציק מקייס
• תליית מודעות
• השמנים
• כרזות
• המון ווליום
• שוקי וייס
• תל אביב: חדשות עירוניות
• תל אביב
• FlyFlyer
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

אהלן המעצב להב הלוי. השבוע מכללת סמינר הקיבוצים צנזרה לך שתי כרזות מתוך 14 שהיית אמור להציג בתערוכה של כל הכרזות שעיצבת ליום השנה לרצח רבין ב־20 השנים האחרונות. הם טענו שהשתיים המדוברות עשויות לעודד הסתה ושגם ככה חושדים בהם בשמאלנות (התערוכה תוצג בסוף במלואה בבית אריאלה החל מ־8.11). נראה שזה הטרנד החדש בשמאל – החשש להיתפס כשמאלני.

"תראה, זה חשש שקיים אצל כולם היום, אנשים מפחדים וזה טבעי, אבל זה כבר מעבר לפחד – אנשים איבדו את הצפון. כל השמאלנים הפכו להיות מצטדקים, מתנצלים ומנסים להוכיח שאין להם אחות, כמו שהיה בטקס לזכר רבין בשבת. אז לי יש שלוש אחיות ואין לי מה להתבייש. הטענות שלהם נגד הפוסטר מ־2001 (שרון ופרס יושבים ומעליהם הכיתוב "חבר, שכחנו" – ע"מ) הן בכלל מגוחכות, הרי זה פורסם כבר והכל. חוץ מזה, הסתה נגד מי זה בדיוק? לגבי הכרזה השנייה – זו שעיצבתי השנה שבה רואים תמונה של ביבי ולצדו הכיתוב 'הקברן' והשנים 1995 ו־2015 – זה פשוט כי הבנתי לפני כמה חודשים שביבי תכלס שולט פה כבר 20 שנה מאז רצח רבין, מינוס כמה שנים, וכבר 20 שנה שבמו ידיו הוא מוריד אותנו ביגון שאולה בכלכלה, במדיני, בפוליטי – בהכל".

אמרת ל"הארץ" שהמחשבה כאילו כרזות משנות סדרי עולם ומניעות לפעולה היא מיושנת. זה אומר שאתה לא מסכים עם הטענה שההסתה הייתה מהגורמים שהביאו לרצח רבין?

"זה יותר ממיושן. תפקידה של כרזה פוליטית הוא לעודד ולדחוף כשבשטח מתרחשת כבר פעולה אמיתית, אבל כרזה לא יכולה להניע לפעולה בעצמה. ברור שיש לכל דבר אימפקט מסוים, הרי גם אם נחלק עכשיו 500 כרזות בצבע ירוק פסטל ברחבי העיר ונתלה אותם אז אנשים יראו אותם וירגישו טיפה יותר שלווים, אבל לחשוב שכרזה אחת יכולה להסית לרצח זה מופרך. לגבי 1995 – ברור שהייתה הסתה וגם היום קיימת הסתה קשה. אף אחד לא באמת יודע לומר מה יהיה פה בעוד שנה ואם יהיה שמאלני שיירצח בהפגנה כלשהי כי איזה פעיל ימין קיצוני השליך אבן לעבר המקום שבו הוא עמד והיא פגעה לו בראש. הקרקע לרצח פוליטי הוכשרה, וזה כי ביבי לא עומד מול העם ואומר 'השיח הזה לא מקובל עליי'. אובמה עומד מול האמריקאים בכל פעם שיש רצח באוניברסיטה, אז למה ביבי לא? 20 שנה הבן אדם לא עמד מול הציבור ואמר משהו משמעותי".

אתה רואה תרחיש שכרזה כלשהי או מם בפייסבוק יסיתו שמאלני לרצוח את ביבי?

"לא, וזה כי עצם העמדה ההומניסטית, השמאלנית, אומרת שמוות אינו פתרון ושהדרך להיאבק בדעה שונה משלך היא במסגרת המאבק הדמוקרטי בלבד. תדע לך שמאז 2001, בכל שנה אני גורר את הילדים שלי איתי לכיכר רבין ומכריח אותם לחלק 500 מהכרזות שלי לאנשים בכיכר. אני רוצה שהם ילמדו דרך הרגליים שלא הורגים בן אדם בגלל הדעות שלו".

ומה דעתך על הטעניה של ביבי שהתמונה שלו במדי אס.אס שרצה בפייסבוק בשבוע שעבר היא הסתה נגדו?

"זה טייק מטומטם על המציאות. נכון שאפשר לטעון שהכרזה כשלעצמה מסיתה, אבל תסתכל על התמונה הגדולה – אין מאות אנשים ברחובות שצועקים 'מוות לביבי', אין אפילו עשרה כאלה. קריאות 'מוות לשמאלנים' דווקא יש, והרבה".

ממכללת סמינר הקיבוצים נמסר בתגובה

כמוסד אקדמי האמון על הכשרת נשות ואנשי חינוך, אנו מקיימים מזה 8 שנים יום למידה המציין את רצח ראש הממשלה יצחק רבין. יום זה מבוסס על שיח חינוכי מאוזן המאפשר הצגת קולות ועמדות מכל מגוון הקשת. במסגרת זו, הזמנו את המעצב הלוי להשתתף ביום למידה מיוחד שיתקיים במכללה לזכרו של יצחק רבין ביום שני הקרוב. הלוי אמור להציג בהרצאתו את כל הכרזות ולנהל שיח פתוח עם הסטודנטים והמשתתפים הנוספים. בחרנו שלא להציג את התערוכה ברחבי הקמפוס, כיוון שכללה כרזות שיש בהן מסרים שעלולים להיתפס כמעוררים להסתה או פוגעניים.

• להב לוי
• כרזות
• מחאה
• אהלן
• תל אביב
• צנזורה
• עירוני
• יצחק רבין
• עיצוב

• Facebook
• Twitter
• Email

לקראת חודש הגאווה התמלאו לוחות המודעות והקירות בדרום תל אביב בפשקווילים הקוראים לנשים להתלבש צנוע ומגנים את קהילת הלהט"בים: "פרוצות" "גועל נפש", "אלוהים שונא זימה – מצעד הגאווה הוא בושה וחרפה" הן רק דוגמאות אחדות, ויש אף קריאות לפגיעה ממשית. קבוצת "גאווה בסולידריות" שהוקמה לאחרונה על ידי פעילים חברתיים ולהט"בים תלתה ברחבי תל אביב כרזות תגובה, עם ססמאות כגון "בושה לגבר שמדבר לנשים צורה משפילה", "זו לא בושה – תתלבשי איך שאת רוצה". "זו שטיפת מוח אלימה ומסוכנת", אומרת רעות נגר, פעילה בגאווה בסולידריות.

"כרזות ההומופוביה והשנאה האלו נתלו ביום שישי ממש לפני כניסת השבת, ברחובות ראשיים, על לוחות מודעות ובכניסה לבתי כנסת, ככל הנראה על ידי הוועד לעידוד הצניעות ולא על ידי אנשים משכונות דרום תל אביב. כל מטרתם להפיץ מסרים של שנאה – להט"בופוביה, גזעניות ושוביניסטיות", מוסיפה הפעילה החברתית ספיר סלוצקר עמרן. "לא רק שדאגנו להוריד לאותם חשוכים את כל השלטים, אנחנו נשתלט על המרחב הציבורי עם מסרים של אהבה וקבלה".

חברי הקבוצה קראו בפייסבוק לאנשים לקחת חלק בתליית הכרזות ובהמצאת הססמאות, ואף גייסו תרומות להדפסת הכרזות. התלייה עצמה בוצעה ביום שלישי שעבר ועוררה תגובות חיוביות, כולל הצעות לתלות את הכרזות בעתיד בעיר ובערים נוספות כמו ירושלים וחיפה. כעת מגויסות תרומות להדפסה של כרזות נוספות. "המטרה היא ליצור אמירה ברורה כנגד מי שמפיצים מסרים גזעניים ומפלים", אומר שי הבט, פעיל נוסף בקבוצה. בהמשך מתכוונת הקבוצה לנסות לברר מי הגורמים העומדים מאחורי הפשקווילים. "לא חתום עליהם אף ארגון", מספרת נגר, "לא יפתיע אותנו לגלות כי הפשקווילים האלה ממומנים מכספי מסים שכולנו משלמים".

• הדרת נשים
• רעות נגר
• כרזות
• אקטיביזם
• דתיים
• חרדים
• ספיר סלוצקר עמרן
• תל אביב
• עירוני
• מצעד הגאווה
• להט"ב
• גייז

• Facebook
• Twitter
• Email

מדור לדור ומדי שנה בשנה, אנו מעלים על נס את מושג החירות תוך מסע אישי הכולל לעיסה מגומגמת של מצות קרטון, וציפיה נואשת לחירות מן ההגדה לכיוון האוכל הנכסף. בניגוד לאותה בליסה צפויה, העיסוק בנושא חירות בשיח לא הופך לעוס. אולי משום שלא הושגה באופן אבסולוטי מעולם, חירות היא מונח שלא מפסיק להיות אקטואלי.

במסגרת תערוכה דיגיטלית חדשה ביוזמת הקרן החדשה לישראל, שתעלה בשבוע הבא לאתר הקרןולדף הפייסבוקשלה, התבקשו אמנים מובילים בארץ מתחומים שונים להגיב למושג "חירות" דרך ההיבטים העכשוויים שלו, וליצור כרזות שיביעו את הפרשנות האישית שלהם למילה. בין האמנים המשתתפים בתערוכה: המאייר זאב אנגלמאיר, האמן והמעצב הגראפי דוד טרטקובר, המעצב אברהם קורנפלד, האמנית רובא אמירה סלאמה ובוגרת שנקר הטריה מהמחלקה הרב-תחומית ילנה רוטנברג.

האמנים המשתתפים בחרו להתייחס להיבטים שונים של שחרור במציאות כפי שהיא משתקפת באמצעי התקשורת ובשיח המקומי. "ההשראה העיקרית לכרזה, ובאופן כללי לכל העבודה שלי – היא הכיבוש, הכאב של האחר, שלילת החירות של האחר, והשימוש הציני והזול במילה חירות", מספר המעצב להב לוי, ממשתתפי התערוכה. המילה חירות והשימוש בה בתרבות זוכה לפרשנות גם מכיוונו של זאב אנגלמאיר בהקשר לעבודה שהוא מציג בתערוכה: "בתמונה רואים קולאז' של חציית ים סוף, וזוג בני ישראל מוקסמים מהחופש הקרב (לגבר יש ביד ג'וינט עשבים אביבי מבנגקוק להגברת תחושת החירות!). בזמן שהדבקתי את הקולאז' ניגן ברקע "Bobby Mcgee" של ג'ניס ג'ופלין, שיש בו את השורה "חופש הוא רק מילה אחרת ל'אין מה להפסיד'".

הקרן החדשה לישראל היא ארגון ללא מטרות רווח שמטרתו היא קידום השוויון המלא, תמיכה באוכלוסיות מוחלשות וקידומן במסגרת החברה הכללית בארץ. במציאות הלוקאלית של מריבה על אדמות, של פליטות, של יוקר מחיה ושל שסעים פנימיים בתוך החברה, נראה שהדיון על החירות לעולם לא יפסיק לרדוף אותנו. נותר רק לקוות שאולי יום אחד נביס אותו ונכריז על חג עם הרבה אוכל, כמו שאנחנו אוהבים לעשות.

• דוד טרטקובר
• הקרן החדשה לישראל
• דיגיטל
• להב לוי
• חופש
• כרזה
• תערוכה
• טכנולוגיה
• פמיניזם
• שנקר
• פייסבוק
• מחשבים
• זכויות
• כרזות
• שוויון
• אמנות
• זאב אנגלמאיר
• תרבות