האם אני חושש לתרבות? לא. אני ליטרלי עובד כרגע על סדרה לתאגיד, אבל שלומה לא היה יותר מובטח כשלפיד היה בשלטון. אני חושש לפרנסה שלי, אבל זה המצב בו הקריירה שלי נמצאת בו כבר יותר משלושים שנה. אי ביטחון הוא תנאי בסיסי ליצירה, וקשיים רק מתדלקים אותה. אנחנו נשרוד.

כל הזדמנות לעסוק בתרבות עברית תמיד משמחת אותי. רשימת היצירות המטרגרות שגיבשתי מעלה שני דברים פשוטים: אי אפשר להגיד על היצירות האלה שהן עוכרות ישראל, כי הן נוצרו מאהבת המקום, אהבת אנשיו וכבוד עצום למורשת אותה הן ממשיכות. וגם, העגלה שלנו, מר בן גוריון, רחוקה מלהיות ריקה.

איך להיות יהודי עכשיו // טיים אאוט סופ"ש
>>אם השאלה היא איך להיות יהודי עכשיו, אזהתשובה נמצאת בתל אביב
>> מיהו (הכי) יהודי? דירוג הדמויות הכי יהודיות בתולדות הטלוויזיה
>> כן, אנחנו שולטים בהוליווד: הסרטים הכי יהודיים של השנים האחרונות
>> מהו הומור יהודי? אחת מהתשובות מתחבאת אצל טאיקה וואיטיטי
>> היהדות הטעימה שלנו: מסע אל אוצרות הקולינריה של בני ברק

"נמרוד" / יצחק דנצינגר

לא עם יהודי, אלא עם עברי שמחובר למקום הזה עוד לפני שהוא גילה את אלוהים. יצחק דנצינגר פיסל באבן חול אדומה את דמות הבסיס לאמנות עברית, מושפע בעליל מהפיסול באיזור הסהר הפורה ומציע שבמקום לחפש זהות בחרסים ומגילות, אולי אנחנו צריכים לחפש אותה אצל הפריזי, היבוסי, המדייני וכל שאר החבר'ה שהיו פה לפני שיהושע בן נון החליט לבוא לבקר. גם בעליל פסל ומסכה, גם לא נימול, עורר התנגדות כבר בשנות הארבעים, ועכשיו נמצא במרכז תצוגת הקבע של מוזיאון ישראל. פותח ראוי לרשימה.

"מה אכפת לציפור"/ חנוך לווין

הצדיק בסדום, הראשון ששלף כרטיס אדום, הנבואה שעד היום מסרבים להקשיב לה. ברור ש"אבי היקר כשתעמוד על קברי", השיר שבו הקהל של הקאמרי דרש את הפסקת ההצגה, נמצא כאן (וזה "מלכת אמבטיה", לא האמבטיה), אבל הנקודה החביבה עליי לעצור בה בכל קריאה היא מערכון עונש המוות מתוך הרוויו "קטשופ": "כחבלן ותיק, פחדן ואכזרי אני מרשה לעצמי לומר שגורם ההרתעה הוא אחד הנימוקים החשובים בעד הטלת עונש המוות, ואני עצמי, לאחר ביצוע גזר-הדין, אירתע מלעשות מעשי טרור נוספים".

"אור פרא" / יונה וולך

קול באישה ערווה לא היה עלבון בשביל יונה וולך אלא אתגר. בספר שהפך אותה מנסיכת כפר אונו לנושא הלוהט בשיחות סלון בשנות השמונים, וולך לוקחת את המושכות אליה ומגישה רשימת תביעות למי שרוצה לבוא לשכב אותה. ולא נשכח את "תותים" שלקח רבים מאיתנו, לרבות כותב שורות אלו, למסע ראשון בין מגדרים. ואת "תפילין", שתקע טריז בין יונה וולך למשוררת החרדית זלדה – עוד משוררת שבדרכה, גם אם ממניעים שונים, סירבה לשתוק.

"נסים ונפלאות" / לאה גולדברג

הו כן, ברור שאישה חסרת ילדים שהיא "דודה של שום איש" לא תעבור בעולם בו אדם שאינו מממש את פוטנציאל ולדנותו הוא חוטא. אבל מה שידליק אור אדום בפיסת השלמות הזו בתחום ספרות ילדים היא העובדה שתל אביב מופיעה בספר כמו תל אביב – פתוחה, זורמת, מוכנה לקבל כל אחד גם בן עניים, גם דודה של שום איש וגם קוף.

"בעיקר על אהבה" / מאיר שלו

ברור שבהתחלה רצית למקם כאן את 'תנ"ך עכשיו' ולתת לו תעודת הוקרה על הוזזת הגבינה המשמעותית ביותר, אבל דפדוף מטפורי בספרייה שלי החזיר אותי לפסקה הנהדרת בספר ההרצאות הראשון של שלו, בו הוא מדבר על הנשים היפות בתנ"ך ומצר על כך ששום פרט ויזואלי אינו נתרם למען הקוראים על אסתר המלכה או שרה אימנו, בעוד שעמודים רבים ומשמימים משמשים לתיאור דקדקני של כלי הפולחן במקדש. בסופו של דבר, אומר שלו, מראן של נשות התנ"ך הוא תעלומה שממשיכה להעסיק אותנו, בעוד שמחתות המזבח מעניינות רק את רפי השכל שמעוניינים להקים את המקדש השלישי. כמה שורות מספיקות לשלו כדי לחלץ שתי אמיתות מוחצות – יד על הלב התנ"ך לא כזה ספר טוב, ומותר להגיד שחלקים ממנו הם די שטויות. הסבטקסט של כל עונות היהודים באים, רק מגיע מהר לפואנטה.

"לאן נעלם דניאל וקס?" / אברהם הפנר

סרט שקשה לדמיין את ישראל בלעדיו, אפילו שבזמן אמת ראו אותו פחות מעשרת אלפים איש. טענה ניצחת ונצחית בעד קרן הקולנוע. שנת 1972, מלחמת יום כיפור מחכה מעבר לפינה. על פתיליות בכל הארץ מתבשל בשיכונים המהפך, והאשכנזים עסוקים בעצמם. אברהם הפנר מוציא את ליאור ייני כיהודי שנגזר עליו כנראה לנצח להיות נודד, למסע חייו בארץ שאיבדה את הלהט שיצר אותה לטובת שיעמום של שגרה. אם תרצו, נציג של כבוד לז'אנר האשכנזים הבוכים לצד "פה ושם בארץ ישראל" של עמוס עוז ו-"זכרון דברים" של שבתאי (גילוי נאות: מעטים הדברים שיעוררו בי יותר בחילה מההאשטג הגזעני "מה אשכנזי בעיניך"), ואם ממש תתעקשו, החצי השני של הצגת הגבר הישראלי כלוזר ב-72, שמשלים את "מציצים". הארץ בכל מקרה לא שווה כמו שפעם עשינו ממנה. כוסאמק וקס.

"רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ'…" / ישעיהו ליבוביץ

ישעיהו אמר בכמה הזדמנויות שהוא מצטער שלא השכיל להשתמש בביטוי פחות מעורר שאט נפש מ"יהודו-נאצים", אבל זה רק התירוץ לפסול את ליבוביץ', לא הסיבה. ליבוביץ' מעמיק, מקשה, מתעקש לברר כל סוגיה לפרטיה לפני שהוא מחליט. אתם יודעים, כמו שיהודי אמור לעשות כשהוא נתקל בטקסט. מעט מוזר שפילוסוף מואשם בפלספנות, אבל בדיוק עבור החוששים יצא הלקט הכה מועיל של חלופות מכתבים שניהל ליבוביץ עם כל מי שפנה אליו בשאלה – פוליטיקאים ואנשי תרבות כמו אנשים מן השורה. רעיון לא פחות איקונוקלסטי ממתן פרשנות אלטרנטיבית של התנ"ך הוא התייחסות לתנ"ך כאל ספר שחשיבותו היחידה היא הדרכה באשר לעבודת האלוהים. כל שימוש אחר שלו – ספר הגות, מסמך היסטורי, קוד מוסרי או ספר שירה – מיותר לגמרי. וגם בתור ספר שירה, נותן ליבוביץ' מייק דרופ, זה לא פושקין.

החצר האחורית

יענקלה רוטבליט נתן את הרגל לשחרור ירושלים, ואת הלב לשחרור שלנו. כמעט חצי מאה אחרי שהוא יוצא בקריאה לשיר לשלום ולא למלחמות, דווקא אחרי הניצחון הכי גדול של ישראל (כך לפחות חשבנו פעם), הוא משתף כוחות עם קאדר צעיר כדי להוציא את האלבום הכי לא צולע שאפשר לדמיין. רצף שירים מנצח שבאמצעו – הקינה שבה רוטבליט מדהד את "התשמע קולי" לזמר באמת נוגה שנגמר במצב ששוכב על הגב. ואיזה כבוד הוא הביא לכולנו. אם נמרוד פתח את הרשימה כאיזה שהוא אות לכך שלחשוב מחוץ ואפילו נגד הקופסה הוא הדרך להיכנס למועדון המאוד צפוף של תרבות עברית, החצר האחורית מראה שגם ללא תמיכה ממוסדת, יצירה מקורית וחדשה תצבור את הקהל שלא ייתן לה לגווע.

"כל השירים עד כה" / דליה רביקוביץ

ענת גוב זכרה לברכה אמרה בזמנה על הסכם אוסלו זכרו עוד יותר לברכה, כי רק נשים באמת יכולות לרצות שלום, מכיוון שרק נשיאת ילד תשעה חודשים גורמת להעריך את החיים. וולך וגולדברג לא היו אימהות, אבל דליה רביקוביץ אכן ריחמה מלוא הרחם וגילתה אמפתיה אימהית גם למי שהוצגו לנו בתקשורת (שמאלנית, מיין תוכעס) כמחבלים. האוסף הזה רחוק ספר אחד מלכלול את כל יצירתה של המשוררת שנלקחה מאיתנו מוקדם מדי, אבל מספיק להדהד את זעמה (המאופק, בכל זאת דליה רביקוביץ) על התהומות שישראל התדרדרה אליהם במלחמת לבנון:
"כמה ילדים יש לכם?
כמה ילדים היו לכם?
קשה לשמור במצב כזה על ילדים"

"אבל למה אין ערבים שכותבים שירים על משפחת פוגל?!". לא יודע שאין, לא בדקתי – אבל מצד שני אני לא זה שטוען שיהודים יותר מוסריים.

"יורים ובוכים" / החמישייה הקאמרית

צה"ל שהיה בקום המדינה, צבא הגיבורים שנולדים מהים והולכים בשדות, היה כור היתוך ב"התגנבות יחידים", ומקום בו גברים יכולים לעבור סוף שבוע אבוד ב"גבעת חלפון", מגיע לתחנה סופית במערכון שכתב אתגר קרת לדב נבון בדובון מול שי אביבי במדים מקופלי שרוול -והוא שמראה את מה שהצבא היה בשביל כולנו: פאזה מיותרת באמצע החיים שלא מועילה לאף אחד, והכי פחות לביטחון המדינה. המערכון גדוש בשורות מחץ: "תיזהר עם הדוגמאות חייל, השבת שלך כבר בסכנה", "מי הביא כזה לטח לגולני", וכמובן התגובה האולטימטיבית לחיילים הבוכים בכותל, "(פחח) צנחנים". אבל כמו אצל החמישיה, אין פאנץ', והמערכון מסתיים בדב נבון קורס ומתמוטט לבדו לחלוטין תחת משקל הצער שלו.

ואחד שלכאורה לא צריך לדאוג, אבל לגמרי כן: "אורח נטה ללון" / ש"י עגנון

וידוי אישי, כשהתבקשתי לערוך רשימה זאת, אמרתי שאני לא מרגיש בנוח לדרג יצירות, ושאני בטח לא מוכן ליצור רשימה בלי עגנון. נראה דווקא שמקומו של עגנון בקאנון מובטח, לא משנה מי יהיה בשלטון. ירושלמי דתי, שמרן, שמאוד שמח על כיבוש יהודה ושומרון. אבל בואו לא נטעה. כשמירי רגב התמנתה לשרת תרבות, היה לה מאוד חשוב להגיד שלא קראה צ'כוב. זה כשלעצמו לגיטימי, אבל לא לגיטימי לשרת תרבות לנפנף בגאווה בכך שהיא *לא* קראה משהו. כמו ש"לא ראיתי ואני לא מתכוון לראות" לא הייתה בעיני דעה קבילה על פוקסטרוט. בורות אינה דבר להשוויץ בו. וזו הסיבה שמקומו של עגנון, כדרך סעיפים אחרים ברשימה הזו, גם בסכנה. עגנון היה מעמיק, פרטן, לא דיבר במשפטים שקל להדפיס על סטיקרים. יותר מדי אשכנזי, יותר מדי תובעני, או במילות התקופה – חופר. ומה עם פרס הנובל? גם לרבין היה. לא הרשים

• ❤ תרבות
• יהדות
• עברית
• לאה גולדברג
• החמישייה הקאמרית
• דליה רביקוביץ'
• החצר האחורית
• מאיר שלו
• חנוך לוין
• אריק שגב
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 930 // השאלה היהודית

• Facebook
• Twitter
• Email

הסיפור על יואב ששלח את המשפחה שלו בדואר, עומר הופמן

עומר הופמן אמון בדרך כלל על הצד הוויזואלי של ספרי ילדים וקומיקס, וזהו הספר הראשון שלו כסופר. זוכרים את הפרק האגדי ב"דרו קארי" שבו מימי שולחת את דרו לסין בחבילה? באופן מפתיע הספר הזה מגולל סיפור דומה, שבו הילד יואב שולח את כל המשפחה שלו בדואר. ומה שבאמת מדהים הוא שהדואר אשכרה מתפקד ומצליח לשלוח חבילה, ככה זה בעולם הפנטסטי של ספרות הילדים.

לגיל 2־7, ידיעות אחרונות, 46 ש"ח

הילדה שניסתה, מאירה ברנע גולדברג

כולנו צריכים מדי פעם תזכורת לכך שאם מנסים – מצליחים ואם לא – מנסים שוב ושוב עד שמגיעים לסף ייאוש והכסף נגמר ואז אולי מצליחים. בקיצור כן, מסרים מעצימים עובדים טוב יותר על ילדים, שיתחברו לסיפור על ילדה שלא מתייאשת. הנה, בדבר אחד כבר הצלחתם.

לגיל 3־6, כנרת זמורה ביתן, 72 ש"ח

תפסיק לזוז כבר! מאירה פירון

ספר חמוד לאללה עם איורים מתוקים של תמר הוכשטטר, שמספר על ילד שאינו מפסיק לזוז וסוחף אחריו אולם קולנוע שלם. גם אם אתם לא מההורים שחושדים בכל הזדמנות שהילד הוא היפראקטיבי, ודאי שתוכלו להזדהות עם תחושת העייפות מול האנרגיה הבלתי אפשרית שלהם. היי, עשיתם את זה לעצמכם, מה עוד נשאר מלבד ליהנות.

לגיל 2־6, הוצאת ידיעות, 46 ש"ח

לא בדיוק לווייתן, ג'סי סימה

אוהבים את סיפור הברווזון המכוער? אוהבים חדי קרן? אוהבים לווייתנים? אם התשובה שלכם לכל זה היא "כן", כי וואלה, למה לא בעצם, הספר הזה הוא בשבילכם, כלומר לילדים שלכם. קלפ הוא לווייתן חד־שן, מה שנקרא גם נארוול. נו, הלווייתנים האלה עם הקרן שלא גדלה מספיק וייתכן שהוא בכלל חיה אחרתתתת. איזה? חד קרן אומרים לכם!

גילי 3־6, הוצאת מודן, 40 ש"ח

מר לי וצר לי, ג'וליה דונדלסון

אוהבים את המשל על העז? אוהבים את הציוות המנצח של אקסל שפלר וג'וליה דונדלסון? אוהבים פריקוולים? חושבים שכדאי להפסיק עם התבנית הזאת? בהחלט. מדובר בספר הראשון שהצמד יצר יחד, לפני האלבומים המסחריים וההופעות באצטדיונים עם "טרופותי" ושות'. מדובר בחידוש למשל העז המפורסם, שכדאי שגם אתם תכירו אם אתם בקטע של עוד ילדים.

לגיל 3־6, הוצאת מודן, 40 ש"ח

שירים לילדות נבונות, מאיר ויזלטיר

ספר שירה לילדים~ זכרתם שיש עוד כאלה מלבד הכבש השישה עשר? מדובר באוסף שירי ילדים מתוקים במיוחד שכתב מאיר ויזלטיר לשתי בנותיו הקטנות ושהתגלו אחרי עשרות שנים. על האיורים אמונה זויה צ'רקסקי־נאדי ולא יהיה מופרך להמר שמישהו ירים את הכפפה וילחין אלבום בהשראת הספר. לכו על זה שתוכלו לספר ש"הכרתם את זה עוד משלב הפרינט".

לגיל 3־8, הוצאת ידיעות, 46 ש"ח

אלה מרי והאבאים הקטנים, פיה לינדנבאום

אבא פלוס אבא זו משפחה? ומה לגבי אבא+אבא+אבא+אבא+אבא+אבא+אבא? כי זה מה שקורה לילדה שבדית שלה יש שבעה אבאים קטנטנים. הסיפור המקסים של הסופרת השבדית זוכת פרס אסטריד לינדגרן נותן זווית חדשה ליחסי הורים־ילדים מודרניים בצורה שתהיה רלוונטית גם לכם, בלי קשר למספר האבאים שהמשפחה שלכם מכילה.

לגיל 3־8, הוצאת ידיעות, 40 ש"ח

נוני ונוני־יותר, נעמה בנזימן

עוד ספר של מאיירת שהחליטה לקחת את המושכות ולהתחיל לכתוב. אז בעצם לקחת את הקולמוס. מקלדת? מקלדת, כן. בכל אופן, נעמה בנזימן שכבר הספיקה לזכות בפרס אנדרסן ופרס משרד התרבות (להבדיל) לאיור, בסיפור על שני ארנבים, שאחד נוני והשני… יותר נוני. יתאים לאחים גדולים או סתם אם יש לילד שלכם חברים תחרותיים מדי. אף אחד לא אוהב אתכם, ילדים תחרותיים מדי.

גילי 3־5, עם עובד, 34 ש"ח

מר גוזמאי אורח בירח, לאה גולדברג

ספר שפורסם לראשונה ב"דבר לילדים" לפני 80 שנה, ושהעיבוד המחודש שלו "מר גוזמאי הבדאי" בליווי האיורים של ירמי פינקוס, הפכו לרב מכר. כעת יוצא ספר ההמשך, בתקווה ליצור פרנצ'ייז לאה גולדברג שיתחרה ביקום הקולנועי של מארוול, או סתם יקסים על הדרך את הילדים שלכם כמו שהוא הקסים את הסבים שלכם.

לגיל 3־1,000 כנראה, הקיבוץ המאוחד, 34 ש"ח

• שבוע הספר
• ספרים
• ספרי ילדים
• לאה גולדברג
• מאיר ויזלטיר
• עם הילדים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

נס ציונה

חיי אליקום / בנימין תמוז, 1965 (הוצאת עם עובד)

טרילוגיית אליקום של הסופר, העורך, המבקר והאמן האגדי הנשכח בנימין תמוז עוקבת אחרי הגיבור הכל ישראלי בתהפוכות הגורל שלו, מתקופת היישוב ועד סוף חייו, בסגנון גרוטסקי, פיקרסקי, רומנטי וקומי. הספר הראשון והטוב בהם מתרחש בכל רחבי הארץ, אבל החלק שמשך את עיני יותר מכל היה בנס ציונה, העיירה שבה התבגרתי שלא מקבלת הרבה מקום בספרותנו. אליקום מקבל עבודה בפרדס של האחים בוראשווילי ומספק הצצה משעשעת לנוף האנושי והגיאוגרפי של המקום בשנות ה־40, כשעוד היה מושבה באמת ולא "עיר עם לב של מושבה", כלשון הסלוגן המטעה היום.

(נדב נוימן)

עוד כתבות מעניינות:
>> מועדון קריאה: פרויקט הספרים הגדול של Time Out
>> האירועים הכי מעניינים בשבוע הספר
>> יצאנו לבדוק: מה תל אביבים קוראים

ירוחם

העונה האחרונה של מוטי ביטון / קובי עובדיה, 2013 (הוצאת כתר)

ירוחם משרה אווירה של חנק ומיאוס ברומן הביכורים של קובי עובדיה, המתחקה אחר נער הכותב פרקי אופרת סבון בסגנון "שושלת" בימי הזוהר של הסדרה. אופרת הסבון משמשת עבור הגיבור מוטי ביטון מפלט מן הבית הצפוף, המתעלל לפרקים, שבו הוא מתגורר עם משפחתו, אך לא פחות מכך היא משמשת כמפלט מן ההזנחה והדחי של ירוחם – עיר שבה פדופילים אורבים לו בגינה הציבורית, שבה אמו לא מסוגלת למצוא עבודה ושבה החיים קולחים במטענים של כעס ואשמה. לא בכדי כל הגיבורים המככבים באופרת הסבון שלו (כולל גילה אלמגור בתפקיד עצמה) הם אשכנזים בני המעמד הבורגני. הרומן ייחודי בכך שהוא מכנס את רובדי העומק (אינטרטקסטואליות, הקיפוח העדתי) לכדי עלילה שהופכת אותו למעניין כמו מותחן בלשי.

(גיא פרחי)

תל אביב

רווקים ואלמנות / ירמי פינקוס, 2017 (הוצאת כתר)

תל אביבים רבים חיים בתחושה שהם כאן רק כברירת מחדל: אם חיפה הייתה יותר, אם ירושלים הייתה פחות, היה מה לדבר – עד אז, לחיות אפשר רק בתל אביב. למולם ניצב ירמי פינקוס.

בשני ספריו האחרונים פינקוס מתעד את השכבות הגיאולוגיות של העיר שהיא, ככל הנראה, המטרופולין הפריפריאלית עלי אדמות. ב"בזעיר אנפין" הוא מתמקד בתעשיית הטקסטיל הי"ד. ב"רווקים ואלמנות" הנושא הוא נדל"ן, אבל הנדל"ן הוא רק תירוץ לדיוקנאות מהממים בדיוקם של דמויות שאתם מכירים, אם הן לא, בטעות, אתם בעצמכם: בעלת המכבסה שהפכה למתווכת, הגרפיקאי הסטלן, בעל הדירה חדל האישים.

גלריה של רווקים ורווקות, אלמנים ואלמנות, כלומר הלא יוצלחים של החיים, בשורת סיפורים נהדרים בצפון הישן אי שם בין נורדאו לארבע ארצות. משהו במבט מקרוב הזה בפרטי הפרטים של החיים המפויחים חושף רובד נוסף, סוריאליסטי, שדרכו גם מכת עכברושים יכולה להיות יצירת מופת. בסיום הקריאה מתחשק לצעוק – אנחנו אוהבים אותך, ביצה לחה שכמוך, ואת, את אוהבת אותנו בחזרה.

(דנה פרנק)

שדרות

כל ספרי שמעון אדף

שדרות של שמעון אדף – בין שהיא מוזכרת בשמה או לא, בין שהיא ברומנים הבלשיים, במדע הבדיוני או בשירה שלו – היא עיר הראשית. ממנה מתחיל גל ההדף של העלילה, של השפה, של החיים; בה מתעצבים הגיבורים האדפיים וממנה הם נזרקים לעולם המוזר של חייהם הבוגרים – בתל אביב, בחלל, בעתיד. תמיד קורים בה דברים מוזרים, היא נמצאת גם מחוץ לזמן וגם מעוגנת במציאות הישראלית, והיא כוללת בתוכה את היסודות המיסטיים והכישופיים שמחוללים את הסיפור. אין היום עוד סופר בישראל שמטפל בצורה כזו במכורתו.

(נדב נוימן)

מזרח ירושלים והגדה המערבית

הארץ שמעבר להרים / ניר ברעם, 2017 (הוצאת עם עובד)

לא חסרים בספרות העברית סיפורי מלחמה מן העבר השני של הגבול, אך ללא כל ספק חסרות בה יצירות המבקשות להבין לעומק את מה שקורה מעבר לגבולות 67': הפלסטינים, המתנחלים והנוף הפסטורלי, שבהיעדר המתחים הפוליטיים יכול היה להפוך לפינת עדן של ממש. גם אם מדובר בספר עיון בעל מבנה עיתונאי, ניסיונו של ברעם כסופר מביא אליו איכויות פרוזאיות, בעוד שחושיו העיתונאיים־אינטלקטואליים החדים לא מחפים על הסתירות, השאלות הבלתי פתורות והמצוקות העולות מן המצב בשטח. כך נוצרת התמונה המדויקת ביותר שנרקמה עד כה במילים של הגדה המערבית, וחרף הפסימיות הבלתי נמנעת זהו תענוג אמיתי לקרוא אותה.

(גיא פרחי)

ירושלים

חימו מלך ירושלים / יורם קניוק, 1965 (הוצאת עם עובד)

בהחלט שעתו היפה של קניוק. חימו, שהיה אהוב הבנות בירושלים, נפצע מהתפוצצות רימון זמן קצר לפני קום המדינה. הרומן מתאר את ימיו האחרונים לאחר התאונה במנזר שהוסב לבית חולים בירושלים הנצורה. הנער יפה התואר נותר עיוור, וידיו ורגליו נגדעו. ללא כל יכולת לעשות זאת בעצמו, הוא מתחנן שוב ושוב בפני הרופאים ובפני חבריו שיסייעו לו לשים קץ לחייו. במצב הבלתי אפשרי הזה, האחות שמטפלת בחימו מתאהבת בו ומחליטה לעזור לו, אבל לא נגלה איך כי בלי ספוילרים! קניוק בוחר לבודד את הדמויות ומותיר אותן בתוך המנזר השקט. רעשי ההפגזות נותרים ברקע וההצצות לנוף הירושלמי מעטות. במקום זאת, המרחב שהוא פורש בפני הקורא הוא עולמן הפנימי של הדמויות. על רקע הדממה של המנזר, קניוק בוחן את המאבק בין הרצון לחיים והרצון למוות, בדרכו החדה והקצרה. לא לבעלי לב חלש, כן לבעלי הבנה מדויקת של מה טוב בחיים.

(רות פרל־בהריר)

עין חרוד

הדרך לעין חרוד / עמוס קינן, 1984 (הוצאת עם עובד)

הבעיה של גיבור הספר נטול השם ברומן ההרפתקאות היא קודם כל איך להסתנן החוצה מתל אביב. מלחמת האזרחים הסתיימה בניצחון הפשיסטים. הליברליים, השמאלנים ויפי הנפש מתבקשים ללכת לעזאזל, וגם נשלחים לשם בשמחה בידי קצינים שאך אתמול היו ילדי השכנים שלהם והיום הם אויביהם המושבעים. תקוותו היחידה של גיבורנו ושל שאר המוקצים, למשל הערבי המצטרף אליו למסע, היא להגיע למעוז האחרון בעין חרוד. גיבור הספר, כמו קינן עצמו, מכיר את הארץ היטב ואוהב את נחליה ואת רגביה, ואם אי פעם הייתה דיסטופיה שאשכרה מסוגלת לגרום לכם לקחת תרמיל, לקחת מקל, לחפש את ערכת הקפה שקיבלתם במתנה באיזה חג ולצאת לקמפינג – הרי היא זאת. תיאור המסע הרגלי, הגם שהוא שולח גלי חרדה מקפיאים, כתוב קולח, כיפי ומשאיר רצון אירוני להתרחק מהאספלט. קחו אותו איתכם לאיזה נסיעת סוף שבוע, שבו על איזה נחל, שכשכו רגליים. נסו להדחיק את המחשבה על המעט שעשינו כדי למנוע את העתיד השחור משחור הזה, שנחזה ב־1984.

(דנה פרנק)

ראשון לציון

ימי הפופ / עמיחי שלו, 2005 (הוצאת ידיעות אחרונות)

מוזיקה היא הדבר הכי חשוב בעולם, כידוע. יש לה היכולת להעביר אנשים בטלפורטציה לממד נשגב, גם אם הם נמצאים באותו הרגע בפלאפלייה בראשון לציון. למען האמת יש לה היכולת להפוך אפילו את הפלאפלייה לנשגבת, כי מוזיקה זה קסם. ב"ימי הפופ" עמיחי שלו כותב על ראשון לציון באייטיז, על ילדות, על כדורגל ועל איבוד הורה, אבל יותר מכל הוא מדבר על חוסר השליטה שיש לילדים על החיים שלהם, ועל איך לפעמים העולם שהם יכולים לברוא לעצמם בעזרת מוזיקה הוא היחיד שעוטף אותם.

(רות פרל־בהריר)

מודיעין־מכבים־רעות

החלום הישראלי / רועי צ'יקי ארד, 2010 (הוצאת חרגול)

בנובלה "החלום הישראלי" כל עיר משחקת את תפקידה: מההתבגרות הפרובינציאלית בירושלים יש לברוח אל תל אביב המגניבה והפוצעת ומשם אי אפשר לא להמשיך לחיים הנינוחים בפרברים, שמהם תל אביב נראית פאתטית אבל נותרת מוקד משיכה שקשה להתנער ממנו לגמרי. טלי פאפו, גיבורת הנובלה, הייתה עיתונאית נשכנית במיטב מסורת המקומונים של שנות ה־90, אבל בתחילת שנות ה־2000 היא כבר מגשימה את החלום הישראלי, כן, בדיוק החלום הישראלי שאתם חושבים עליו: "תהילה בורגנית וחיים נינוחים בבית עם גינה שנטוע בה עץ וילדים בלונדינים, מכונית לכל אחד מבני הזוג, מריבות שכנים, חינוך פרטי, בעל שבוגד מדי פעם וביקור של טכנאי מכונת כביסה מפעם לפעם". את החלום הזה היא מגשימה ביישוב הקהילתי רעות (היום חלק מהמפלצת מודיעין־מכבים־רעות), שממנו היא מצליחה ללעוג לטיפוסים התל אביבים מעברה ולשכניה הנוכחיים במידה שווה של רשעות בשעה שחייה שלה מתפרקים לצד בעלה, הטייס שהפך לאיש עסקים ואז הידרדר לניו אייג'.

(מאיה לקר)

נחל צין

הנעדרת מנחל צין / יורם קניוק, 2005 (הוצאת ידיעות אחרונות)

יורם קניוק היה אחד הסופרים החשובים ביותר שחיו בישראל, אבל הרומן הזה לא היה שעתו היפה. העלילה מגוללת את סיפורה של בת טובים (מה שזה לא יהיה) שמביימת את היעדרותה ושולחת את משפחתה למסע חיפוש אחריה. כעיקרון הכל לגיטימי, אבל מי שקרא את הרומן "בתו" מאת קניוק, שיצא לאור בשנת 1987 (ספריית מעריב), לא יוכל להתעלם מהעובדה שתמות ונושאים רבים – שלא לומר צירי עלילה ודמות מרכזית אחת – נושאים דמיון מחשיד לאלה שהופיעו ב"הנעדרת מנחל צין" כמעט 20 שנה אחרי. מילא זה, אבל הראשון היה פשוט טוב יותר.

(רות פרל־בהריר)

באר שבע

בעין החתול / חביבה פדיה, 2008 (הוצאת עם עובד)

"בעין החתול" של פדיה היא יצירה מסעירה ביותר ממובן אחד. היא לא רק מביטה בבאר שבע ולוכדת את הווייתה המיובשת והמשמימה בדיוק מופתי ("העיר והבניינים; שיכונים. ארבעה דפּי בטון שווים דירה. בלוקים. מחסומי חיים. רכבות אפורות ארוכות שלא נוסעות לשום מקום"), אלא עושה זאת מנקודת מבטם של החתולים העירוניים, דמויות מופקרות, משוטטות בלא מטרה, שורדות בקושי תחת החום המדברי ומיובשות כשלעצמן. בליל הסיפורים וקטעי האגדות המרכיב את הספר, שהוא לא בדיוק רומן ולא בדיוק קובץ סיפורים קצרים, מייצר פסיפס שגורם לבאר שבע להיראות כשטח הפקר השוכן לכאורה מחוץ לחיים, אך מכיל את כל היצרים, המתחים והמיאוסים ההופכים את החיים למה שהם.

(גיא פרחי)

ירושלים

צ'חלה וחזקל / אלמוג בהר, 2010 (הוצאת כתר)

הרומן הראשון של אלמוג בהר נכנס באין חשש לכל אותן סמטאות ירושלמיות המושמטות מסיורי התיירות השגורים: סמטאות השוק, בתי הכנסת המתפוררים, מזרח העיר (שכונת באב א־זהדה) ואפילו בית צפאפא. אין מתאימה מן הכתיבה של בהר, המושפעת כשלעצמה משפת המדרש ומפלפולי החכמים, כדי ללוות עלילה המתרחשת בירושלים של מטה (משבר נישואים של זוג צעיר ומשודך) – מקום שבו הרוח והפיוט מושלים ולא החומר, המוכר לנו למעשה כמעט מכל עיר אחרת.

(גיא פרחי)

ישראל־גרמניה
מכתבים מנסיעה מדומה / לאה גולדברג, 1937 (ספריית פועלים)

רומן המכתבים היפהפה הזה מתחיל במכתב מאת ל., כלומר גולדברג עצמה, ומופנה ל"אתה", כלומר לאחד הגברים שאהבה. היא כותבת על רומן המכתבים שלפנינו ועל הגיבורה רות, בת דמותה, הכותבת לעמנואל, בן דמותו, מנסיעתה לאירופה. במבוא גולדברג מסבירה לנמען ש"היחסים שלהם אינם מסודרים, ראשית מפני שדומים הם לאלו שלנו, שנית מפני שלכתוב על יחסים מסודרים… משעמם" ומוכיחה בזאת שיש לה תפיסת יחסים היאה להיפסטרית בת 23. מה יהיה עם הלב השבור הסדרתי הזה?

אלא שרות לא באמת נוסעת לגרמניה, משם כביכול נשלחים המכתבים שלה – מאירופה הגשומה גם בקיץ, אירופה שיש בה ריח של סתיו מתקרב. לא, רות נשארת בארץ. המכתבים שלה נשלחים אולי בעקבות פרידה ואולי פשוט כי היא משתגעת מפירורי תשומת הלב שסו־קולד עמנואל מואיל בטובו לתת לה. מה שכן, באמת לא משעמם.

מדהים כמה מעט השתנה ב־81 הקיצים שעברו מאז הספר יצא לאור. נסיעה ספרותית היא אולי פנטזיה נחמדה, אבל לא מספיקה כדי לנצח את הטמפרטורות המאמירות והדושים המשחרים לטרף.

(דנה פרנק)

• לאה גולדברג
• רועי צ'יקי ארד
• ירמי פינקוס
• ניר ברעם
• יורם קניוק
• ספרים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

כמו באוכל, בבידור ובתיאטרון, גם בעולם המוזיקה מקובלת הפרדה דיכוטומית מאוד בין עולם הילדים לעולם המבוגרים. "מוזיקה לילדים" – אם אפשר בכלל לאחד את "הכבש ה־16", הפסטיגל ומחזות זמר (המיועדים לילדים) תחת קטגוריה אחת – היא תחום שחי כמעט תמיד בבועה משל עצמו. למה כמעט תמיד? ובכן, בשבוע הקרוב יוצא לאור האלבום "בייבי אוריינטל 3", שכבר הצליח לפרוץ את הבועה המלאכותית הזאת ולהכניס שירים לפלייליסט של גלגלצ. הפרויקט של המפיקה בפועל יעל אופנבך והמפיק אלון אוחנה, שלקח את המושכות המוזיקליות באלבום הנוכחי, מנסה לשלב לא מעט עולמות שהקשר ביניהם היה רופף עד לא קיים: מוזיקת עולם, שירים לילדים, לחנים מתקופת מפא"י וכלי נגינה ומבצעים שרגילים להפקות מושקעות יותר מהמקובל בענף.

"לרוב אנחנו בוחרים קלאסיקות, דברים שהם נכסי צאן ברזל, כך שיהיה בסיס מספיק רחב של היכרות עם השיר בשביל לעשות עליו את הווריאציות. אלו צריכים להיות שירים שההורים גדלו על המקור שלהם, ואנחנו חושפים אותם מחדש לילדים של היום", מסביר אוחנה. "אנחנו בוחרים ומטפלים בכל שיר בנפרד – זה עולם רחב מאוד מאוד, מהתקופה של לאה גולדברג ועד האייטיז־ניינטיז – ואז בוחרים איך לפצח אותו. לפעמים זה לא עובד ולפעמים מגלים בלחן הקיים משהו שלא ראינו בו קודם". ככה יצא שדיוויד ברוזה מטפל ב"בואי אימא" ויסמין לוי מבצעת את "הצריף של תמרי".

אין פחד בהתעסקות עם קלאסיקות?

"אנחנו לא באים ממקום מסחרי של לעבד את השיר בכוח, אנחנו בכוונה לא נוגעים בטקסטים ומשאירים את הלחן דומה למקור ומנסים לשמור את זה פשוט. אחת המטרות היא לפנות גם אל ההורים, שמכירים את המקור וגדלו עליו בעצמם, לנסות שיהיה להם מעניין אבל עדיין למצוא משהו במלודיה המקורית שאפשר לגלות מחדש. אני לא מודאג כי אני מכיר את כמות ההשקעה והזמן שהשקענו בכל שיר״.

איך בעצם קובעים מה נחשב מוזיקה לילדים? יש איזה דפוס, שפה או חוקים? ואיך זה שבכל זאת יש סאונד כזה, "מוזיקה לילדים"?

"הקו המנחה שלנו הוא שיהיה פשוט, לא במובן של חוסר מורכבות אלא של עיבוד שאין בו עומס. במובן הזה למדנו שפחות הוא יותר, גם אצל מבוגרים לפעמים: יש כלי אחד שמוביל ושאר הכלים מלווים אותו ברקע בדרך כלל. מלבד זאת היחס שלנו הוא כמו אלבום למבוגרים".

העניין הוא שהשירים הללו הפכו לנכס צאן ברזל קודם כל מפני שהם לא מכוונים לגיל מסוים.

"נכון, כי הטקסטים מכבדים, והם לא מתיילדים ולא מטופשים וזה חשוב מאוד מאוד. אני לא חושב שהילדים צריכים שפה פשוטה, להפך. לא תמיד אנחנו עובדים עם טקסטים והאלבום הראשון היה אינסטרומנטלי כולו, אבל כשיש אז חשוב שזה יהיה ברמה גבוהה, עם כותבים שכתבו קודם כל למבוגרים. היה עניין פעם של כותבים ומבצעים שעבדו על תכנים לילדים באותה השקה ובאותה רצינות ובאותו יחס כמו הטקסטים למבוגרים שלהם. מה שאתה נותן לילדים זה מה שהם הופכים להיות, זה כמו אוכל: תכנים לילדים הם לפעמים הכי ג'אנק, אף שבעצם אתה רוצה לתת להם תוכן מזין ועם ערך. יש דבר שנקרא 'שוק הילדים', שהוא רק לילדים. אין חפיפה בין תכנים למבוגרים לבין תכנים לילדים".

אוחנה מצביע על אחת הנקודות הכי קריטיות בתחום ההפקה לילדים, במוזיקה ובכלל. עד לפני לא המון זמן תוכן לילדים הגיע כמעט בלעדית מאמנים שיצרו תוכן גם למבוגרים. חלק משירי הילדים והצגות התיאטרון החשובות בהיסטוריה הישראלית נעשו לילדים, על ידי יוצרים שלא עשו את ההפרדה בין העולמות. היום כוכב ילדים הוא "כוכב ילדים" בהגדרה וזה גטו שקשה מאוד לצאת ממנו, כפי שיעידו מיכל ינאי, טל מוסרי ויובל המבולבל. חלק מהמבצעים באלבום הם זמרים בעלי שיעור קומה שזו הפעם הראשונה בה הם מקבלים הזדמנות לשיר לילדים.

"במשך עשור היה לי איזה קושי בעברית, ודווקא כשהבן שלי מיכאל נולד, חזרתי לעברית וגיליתי אותה מחדש. יש בזה משהו חשוף מאוד וגם יומיומי בשבילי. יותר מזה, דווקא מפני שמדובר במוזיקה לילדים זה הרבה יותר קשה בשבילי. יש לי אחריות כפולה ומכופלת על השיר שלי ועל מה שהילדים מקבלים". כך מספרת יסמין לוי, שאחרי קריירה של עשור שבמהלכו שרה בלדינו ולא התקרבה לעברית, קיבלה החלטה להשתתף באלבום עם "הצריף של תמרי".

"אני יכולה להביט על זה מהצד ולהגיד שנדרש הרבה אומץ להכין כלים אוריינטליים לילדים, לדעת לתת במה לשיר עצמו וגם לעיבוד זו אחריות גדולה מאוד. כשילד שומע את המוזיקה שאתה שמעת כהורה, אז אתה חולק איתו היסטוריה, תרבות, דברים שמשותפים לשניכם ולא רק לך. יש בכך חשיבות עצומה".

את מרגישה שמפני שזה שיר ילדים את יכולה קצת לצאת מאזור הנוחות שלך?

"בטח, אני באתי לשיר הזה בראש רציני מאוד בהתחלה, עם אותו הלך רוח שאני באה לאלבומים שלי, ומצאתי את עצמי ממש משתובבת באולפן. השיר מדבר על חיות, אז מצאתי את עצמי עושה חיקויים של חתולים ותרנגולות ודברים שאני בחיים לא מרשה לעצמי באלבומים שלי. אבל כן, כשקיבלתי את ההצעה לשיר לאלבום חששתי, כי זה לא העולם שלי וזה הרבה יותר מרתיע לעשות משהו כזה, בגלל החשיבות שביצירה לילדים. אבל האמת שאני לא חשובה פה בכלל, זה לא אלבום שלי שאני המרכז, אני רק באה לעזור, המאזינים הם המרכז".

• הכבש ה-16
• דיוויד ברוזה
• הכבש השישה עשר
• יסמין לוי
• טל מוסרי
• שירי ילדים
• יובל המבולבל
• לאה גולדברג
• מיכל ינאי
• עם הילדים
• חינוך

• Facebook
• Twitter
• Email

"ילדים מחפשים דרמה אבל לי חשוב להבהיר, בטח בעידן המודרני, שלא מדובר בגיבורים, אלא באנשים ששגרה היא מרכז חייהם", מסבירה הסופרת שהם סמיט, שספרי הילדים שהיא כותבת עוסקים לעתים קרובות לא בגיבורי על אלא בסופרות ילדים אחרות. השנה יצא ספרה "דודה לאה", שמתאר את חייה של לאה גולדברג, ובשנים האחרונות ראו אור גם "אגדת אסטריד" – על סופרת הילדים אסטריד לינדגרן ("בילבי"), הספר "יקינטון – סיפור על חברות ושיר" – שמספר על החברות בין לאה גולדברג לרבקה גווילי, שיצרו יחד את "פזמון ליקינטון", וגם סדרת ספרי מיתולוגיות מעמי העולם.

סמיט מכירה מקרוב את אורח החיים של סופרת ילדים. אחרי הכל, נוסף לרומנים למבוגרים ועבודה כמבקרת ספרות, מדובר באחת מסופרות הילדים הפוריות והמגוונות בישראל. "חשוב לי להגיד", ממשיכה סמיט, "אצל אסטריד לינדגרן או לאה גולדברג, שהן הולכות למכולת או תולות כביסה – שככה סופרות מבלות את רוב חייהן".

וילדים מקבלים את זה, זה מעניין אותם?

"ילדים מאוד מזדהים עם זה, כי חיי ילד הם מאוד פרוזאיים. ילדים יכולים לדבר על ולעסוק במה לאכול, נניח, במשך שעות".

גם בספרה האחרון על לאה גולדברג וגם ב"אגדת אסטריד" קיים עימות של הקורא עם מוות או עם טרגדיה משפחתית. השאיפה של סמיט לתת ביוגרפיה אמינה לפעמים מצריך ממנה כתיבה על נושאים שלכאורה פחות מתאימים לספרי ילדים, לדוגמה, היריון לא רצוי ב"אגדת אסטריד". "בכל ביוגרפיה הילדות היא חלק קצר מהחיים אבל המשקל שלה גדול מאוד", מסבירה סמיט את בחירתה שלא להשמיט את הפרט הביוגרפי הלא נעים הזה מספרה. "אסטריד עברה היריון ולידה לא מתוכננים בגיל 19, וזה חלק מהילדות ממש, היא כמעט הייתה ילדה אז. לכן הרגשתי שזה חייב להיות שם ושאני לא יכולה להוציא, כי זה להציג תמונה מאוד חלקית".

עוד כתבות שיעניינו אתכם:
משבר קריאה: הקריאה בשפל, אז למה סדנאות הכתיבה פורחות בישראל?
השואה בקומיקס: נמצאה האלטרנטיבה למערכת החינוך
"אני יהודייה יקית": ד"ר רות וסטהיימר משיקה אוטוביוגרפיה

מאוד מקובל בביוגרפיות להציג אדם אחר שקשור אלייך ולהעביר דרך כך משהו מעצמך, כמו ב"גוגול" של נבוקוב או בספר של קספרוב על גדולי השחמט. יש בכך משהו מלא ענווה מצד אחד, ומצד שני משהו ששם אותך באותה שורה עם מושאי הכתיבה. "אני מסכימה וזה בכל זאת מרתיע אותי", אומרת סמיט, "הלכתי לחנות ספרים כש'דודה לאה' יצא והיו ברשימת רבי המכר ספרים שלה ושל אסטריד לצד הספר שלי. זה מפחיד. יש מושג שטבע אדם ברוך – 'טרמפ תרבותי'. אנחנו תופסים טרמפ על גבם הרחב של אנשים שהיו כאן לפנינו. אבל הייתה לי תשוקה גדולה מאוד לכתוב על שתיהן, ואני נכנעת לתשוקות שלי".

עד כמה החיבור האישי שלך עם הסופרות משפיע על הרצון לכתוב עליהן?

"זה הרבה יותר נרחב ממה שאתה אולי חושב. אני מאוד מזדהה גם עם אסטריד לינדגרן וגם עם לאה גולדברג. אולי זה לא מקרי שאצל אסטריד, מעבר לעניין הסנסציוני של היריון לא רצוי בגיל 19, יש לה חיים יחסית משעממים כאלה, של אישה שהלכה לעבודה כעורכת, הייתה אימא, שיחקה עם הילדים, זה בדיוק החיים שלי. אין שום סנסציות".

ב"אגדת אסטריד" בולט מאוד הרצון שלך לנסות לכתוב ביוגרפיה לא דידקטית.

"כן, כי זה קצת ספר על איך מספרים סיפור. בכל סיפור הדבר שהכי קשה לי הוא להתחיל. איך אתה מתחיל סיפור חיים? מה הדבר שאתה מספר? מתי ואיך היא נולדה? הרי להורים שלה גם יש סיפור. ויותר חשוב לי להעביר את התחושה של מה זה להיוולד בשבדיה, בחורף, בכפר".

לגבי ספרי המיתולוגיות – מה הנחה אותך בבחירה? הרי יש כל כך הרבה סיפורים ובטוח היו המון שנשארו בחוץ.

"בסדרת ה'גיבורים' לא הייתה בעיה, כי יש הרבה, רק היה צריך לקחת גיבור אחד מהמיתולוגיה היוונית, אחד מהנורדית וכו'".

בניגוד לספר שלך על סיפורי חז"ל, במיתולוגיות את לא מוגבלת. האם הייתה חשיבות בבחירה של סיפורים מתרבויות רבות?

"אני מקפידה מאוד שלא יהיו סיפורים רק מתרבות המערב, אלא גם תרבויות וגיבורים פחות מוכרים, אבל יש אתגר כשלעצמו בלספר סיפור שכולם כבר מכירים, לטמון את החוטם במיתוס על הסוס הטרויאני ולספר אותו כמו שלא סיפרו אותו עדיין. המון מיתוסים נכתבו כתמצית של סיפור, והקושי הוא להוסיף להם תוכן בלי לנפח אותם בצורה מלאכותית. אני ניסיתי להתעסק באדם, במחשבות של האדם, ברצונות ובלבטים שלו, שזה דבר שפחות היה קיים פעם".

סיפורים מהעולם שנתפסים כפולקלור חביב עומדים בקו אחד עם סיפורי התנ"ך. יש בזה משהו שחותר תחת האינדוקטרינציה שהילדים עוברים.

"זו בעיה שהסיפורים האלה נלמדים בבתי הספר כהיסטוריה וכדברי אלוהים חיים. גם בחינוך החילוני. וחובה עליך להכיר את המקום שאתה חי בו ולהכיר את השכנים שלך. בעיניי זו דרך להראות את המכנה המשותף האנושי ולעורר הזדהות עם תרבויות אחרות דרך זה. לא להראות הבדלים אלא דווקא להראות דמיון".

"דודה לאה" מאת שומיש / שהם סמיט, כנרת־זמורה ביתן, 414 עמודים, 53־59 ש"ח

• פזמון ליקינטון
• רבקה גווילי
• אסטריד לינדגרן
• דודה לאה
• יקינטון - סיפור על חברות ושיר
• אדם ברוך
• שהם סמיט
• בילבי
• לאה גולדברג
• ספרות
• ספרים
• ספרי ילדים
• תרבות