>> לירון בן דור (כדאי מאוד שתעקבו) היא המנכ"לית של תנועת "מרימה", תנועה להט"בית ובית קהילתי תרבותי ופוליטי לצעירים ומבוגרים. יחד עם התדר היא מרימה בסופ"ש הקרוב (חמישי-שבת 8.11-6.11) את פסטיבל "משהו להאמין בו", שלושה ימים של אמנות, זהות, מחאה ותקווה לשלום. כן כן, שלום, מה ששמעתם. מוזיקה, מחול, פרפורמנס, דיבורים, ושלום. איך בא לנו שלום.

1. אלנבי 43

הבניין של מכללת מרשה, תנועת מרימה ואיגי. הלב שלי נמצא במקום הזה, השותפים שלי והחלומות שלי. זה מרכז שמבחינתי הוא סמל לדמיונות מופרעים שהיו לי ולחברים שלי. הגענו לאיגי שהייתה עוד עמותה קטנה לטיפול בנוער להט"ב לפני 14 שנים. לאט לאט, המחשבות שלנו, השיחות שלנו והדמיונות שלנו הפכו להיות ממשות קיימת ומציאות אלטרנטיבית לבני נוער, צעירים ומבוגרים בקהילה הגאה.

מרשה היא המכללה התעסוקתית הגאה הראשונה בעולם. המכללה מאפשרת לצעירים להט"בים מהחברה הערבית והחרדית, טרנסים וטרנסיות וצעירים להט"בים בכלל שסובלים מלהטבופביה ומתקשים להשתכר בכבוד לבוא למקום הזה, ללמוד מקצוע, למצוא תעסוקה ראויה והכי חשוב להרגיש שהם בעלי ערך. זה אי של שפויות בכאוס שהוא החברה הישראלית ובמציאות שבה ההנהגה שלנו מבקשת להחזיר את הקהילה הגאה לשוליים החברתיים והתרבותיים.
אלנבי 43 תל אביב

2. קפה תשקם

בלב שוק לוינסקי, ברחוב זבולון, נמצא התשקם. בית קפה אינטימי עם קפה מושלם ופיתה חביתה שאין מפנקת כמוה בעיר הזאת, כשכל פיסה של גלוטן שרוצים לרכוש בה מצריכה לקחת משכנתא. מעבר לזה דור הבעלים של הקפה הוא כמו מארחת בבר בורלסק, תמיד נותן את ההרגשה שהמקום הזה מזמין לחוויה חברתית ושכונתית שמפגישה בין אנשים טובים בעיר.
זבולון 5 תל אביב (שוק לוינסקי)

קפה תשקם (צילום מתוך האינסטגרם cafe.tashkem)

3. פארק המסילה

מקום שהוא אוויר ירוק בעיר. זה פארק מושלם שאפשר תמיד להגיע אליו לפרוש מחצלת או שמיכה ולשבת עם חברים, בלי להזמין מקום ובלי החובה לצרוך ולשלם. מעבר לזה הפארק הוא איזה שיא בתכנון הערוני כי הוא מחובר לשבילי אופניים כמעט מהצד המזרחי ועד הקצה המערבי שלו בים. הבתי קפה כמו המיראז’ ואחרים שנפתחו מאפשרים לקחת קפה ולחטוף מזון מהיר אם לא היה כח להתארגן על פינוקים מהבית. זה מקום עם קריצה לאווירת המפגש האירופאית בפארקים. הלוואי שיהיו עוד רבים כאלה בעיר, מרחבים פתוחים וירוקים שנותנים אוויר לנשמה, אשראי לנפש, ורוגע במחשבה.

העבר, ההווה, הרעש והשקט. פארק המסילה (צילום: בוריס בי/שאטרסטוק)

4. בוסר

מקום שלא מתפשר על היין שלו. נהיה בשנה האחרונה טרנד חדש, כולם פותחים בר יין. האמת היא שלא כל היינות בכל בר הם טובים – אבל הם תמיד יקרים. בישראל היין מאד יקר בגלל עניין הייבוא, אבל הרבה מקומות מנצלים את זה. הבוסר זה אחד המקומות היחידים שדואגים להביא יין איכותי וטוב, יינות טבעיים ממגוון מקומות בעולם וגם מיצרנים ייחודים בישראל. המחירים סבירים לישראל היקרה. אוהבת לשבת שם לפני ההפגנות בשבת ואחריהן. מאפשר את הנוחות של לקחת יין טבעי וטוב הביתה או לשבת שם באוירה מרימה.
החשמל 5 תל אביב (גן החשמל)

אווירה. בוסר (צילום: אינסטגרם/בוסר)

5. הפאי

מקום שמבחינתי מצליח לאפשר את חווית הנעורים שלרבים מאיתנו כבני נוער לא הייתה. הפאי, לאורך שנים ועד המלחמה, היה מקום שהביא תקלוטים ודיג’ייז מהעולם וחשף את הקהל לתרבות מוזיקלית רחבה, אפשר להרבה ליינים חדשים בעיר לעמוד על הרגליים ולהתפתח, כמו גם לדי.ג’ייז רבים. המסיבות בו הם מרחב מטרוסקסואלי שלא מתפשר על המגוון האנושי, ולנשים זה דבר שמאד מאפשר. אני אמנם להט"בית ומאוד נהנית להרים עם ההומואים אבל לפעמים כשהמרחב כולו נשטף בגברים אין לך כל כך מקום להמשיך להרים.

כמה תמים ופסטורלי הוא נראה. הפאי עם פתיחתו, 2017 (צילום: אנטולי מיכאלו)

כשהתחילה המלחמה היו להט"בים שרצו לעשות הפגנות מול הפאי בגלל שהם מעסיקים ערבים, וזה הרגיש כמו פגיעה עמוקה בלב מחברי הקהילה שלי. הפאי הוא מקום שאף פעם לא התפשר על העמדות הפוליטיות שלו, ואחד המקומות היחידים בעיר שמאפשר לחוות שותפות ערבית יהודית. גם במלחמה הם לא התפשרו על העמדה הזאת. בזמן שרבים בחיי הלילה (שהם מרכז השפעה על הרבה אנשים בעיר הזאת) מפחדים לייצר עמדה פוליטית (מבינה את זה), הפאי באומץ והרבה עבודה ממשיכים לעשות את זה ולכן יש לי כבליינית וכפעילה פוליטית חברתית הרבה הערכה למקום הזה. אנחנו צריכים יותר מקומות כאלה בעיר. רק ככה נעשה מציאות טובה יותר במאבק על הזהות של המדינה.
אחד העם 54 תל אביב

עולם מקביל בלב תל אביב ומקום להתבלבל בו // העיר של דןדן כהן
>> המקום בו תרבות אלקטרונית נושמת בין אנרגיה לרוגע // העיר של שגיא זהבי
>> המקום לחגוג בו את החיים מול השקיעה // העיר של אוליבייה פחיירה נטר

מקום לא אהוב בעיר:

הגשרים שמחברים בין הצד המזרחי למערבי בעיר (גשר ההגנה וגשר לה גרדיה) וכל אזור נווה שאנן בואכה התקווה. זה כמו המעבר בין אור לחושך, בין יום ללילה, בין שנאה לאהבה. זה מעבר שמשקף את המקומות שיש להם ערך ואלה שאין להם. האזורים האלה מוזנחים ברמת התשתיות יותר מכל מקום אחר בעיר, אין יכולת ללכת שם ברגל כי כמעט ואין מדרכות וגם לא לרכוב באופניים או קורקינט כי אין שבילי אופניים. הםסואנים ועמוסים ברכבים, ברכבות ובתחבורה ציבורית ובצדדים נמצאים הומלסים, מכורים, פליטים ומהגרי העבודה. כל מי ששקוף ואינו נראה.

המקום הכי נמוך בתל אביב. גשר ההגנה (צילום מסך: גוגל סטריט ויו)

מצד אחד אני מודה על זה שאני נדרשת לעבור שם בכדי לחוות את הפער שמתעקשים לטטא אותו לצידי הרחוב כאילו הוא יעלם מעצמו, ומצד שני כעובדת בעמותה ופעילה חברתית אני מבינה שעיריית תל אביב-יפו רואה בנו אנשים שקופים, התחתית שלא מגיע לה תשתיות ראויות כמו כבישים, מדרכות, עצים, מקומות מוצלים, דרך שניתן לעשות אותה בביטחון מבלי לקחת כדורי חרדה אחרי כל יציאה וחזרה מהבית. חולמת שתהיה התאגדות של כל תושבי מזרח העיר ונווה שאנן בכדי לייצר מהפכה בתחום הזה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
האירוע שאנחנו עובדים עליו של תנועת מרימה והתדר. הרבה לפני שטראמפ נתן לגיטמציה לדבר על שלום, חשבנו במרימה איך אנחנו מייצרים מרחב שמאפשר את זה. יש כל מיני אופנים לדבר על פוליטיקה והמציאות בישראל,ורצינו למצוא דרך שתהיה נגישה ללהט"בים ולקהל צעיר. לבנות מרחב שמעז לדבר על תקווה במציאות שבה מתעקשים שנרגיש חוסר אונים, לדבר על שלום כאפשרות ריאלית במציאות פוליטית שגורמת לנו להרגיש שזה מטומטם נאיבי ושמאלני.

"משהו להאמין בו" הוא פסטיבל אמנות פוליטי של שלושה ימים. בפסטיבל אמנים, יצירות, אנשים ואירועים שעוזרים לכולנו לדמיין שאפשר שיהיה כאן משהו אחר,להעיז בתקופה כל כך חשוכה לדבר על שלוםועל תקווה,לקחת חלק במרחב קווירי שחורג מעבר לתפיסות הקיימות ומבקש לא להיכנע לחוקי המציאות שהשלטון מכתיב במשך שנים. הקהילה הגאה פעלה כחוד החנית של הרבה מאבקים ששינו עולמות ולכן האירוע הזה הוא ביטוי של חלומות, אבל חלומות ריאליים בדרך לשינוי המציאות.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"שיר לשלום". שמעתי את הפודקאסט "שיר אחד" של כאן 11 על "שיר לשלום". השיר נכתב על ידי יענקלה רוטבליט שנפצע בקרב במלחמת ששת הימים ונשא בגופו ובנפשו את מחיר המלחמה, והולחן על ידי יאיר רוזנבלום. כשרבין נרצח הייתי ילדה קטנה, אבל ככל שהתבגרתי ובמיוחד במלחמה האחרונה ודרך הפודקאסט הבנתי עד כמה השיר הזה משמעותי ומהפכני. זה למעשה שיר מחאה שמדבר על המחיר האמיתי של המלחמה והנצחונות. ומדבר על אהבה ושלום. השיר הזה בוצע על ידי להקת הנח"ל אחרי שהרגיז הרבה מאד גנרלים ואנשים צבא. ולכן יש בשיר שורה שהוחלפה: "שירו שיר לאהבה ולא לנצחונות" הוחלפה בשורה "שירו שיר לאהבה ולא למלחמות".השיר הזה מייצר הרבה תקווה. כמו זעקה ותפילה שליוותה אותי ואת חברי לאורך המלחמה הזאת בהפגנות, מחאות ובמאבק להחזרת החטופים הביתה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לתנועת מרימה כמובן. קודם כל להגיע ולקח חלק בפעילות שלנו. בין אם במכללת מרשה, בחממות התרבות, בפעילות החברתית וכמובן כמובן בפעילות הפוליטית שלנו. אנחנו מפעילים מערך שלם של חוגי בית בכל העיר ואנחנו במהלכי התרחבות לקראת הבחירות. יכולים להזמין אותנו להגיע למפגשים או לקחת חלק בהכשרות שלנו ולהעביר חוגי בית בעצמכם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני לא יודעת אף פעם להצביע על אדם אחד. אבל הייתי אומרת לכל מי שלקח חלק פעיל ובהתמדה ובמאבק להשבת החטופים ולא ויתרה.

מה יהיה?
אנחנו נקום. מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית, היא לא יכולה להתקיים בלי זה. הדור שלנו וצעירים מאיתנו יקומו מהשברים שיצרה ההנהגה הנוכחית ואנחנו נתקן ונבנה ונעשה כאן טוב יותר.

• העיר שלי
• תדר
• להט"ב
• איגי
• פארק המסילה
• שוק לוינסקי
• בוסר
• פאי גארדן

נכון שבמשך השנתיים האחרונות כמעט כל ידיעה על פסטיבל נפתחה במילים "זה לא הזמן לפסטיבלים"? אז עכשיו זה ממש כן הזמן לפסטיבלים, ויש לנו כבר בשבוע הבא (חמישי 23.10 עד ראשון 2.11) את הפסטיבל הכי מתאים לחדש איתו את תרועת הפסטיבלים: פסטיבל TLVFest, הלוא הוא פסטיבל הקולנוע הבינלאומי לקולנוע גאה בסינמטק תל אביב, שכדי להכפיל את החגיגה בדיוק מציין 20 שנה להיווסדו.

במרוצת שנות קיומו הפך TLVFest לאחד מפסטיבלי הקולנוע המובילים בישראל, כמו גם לפסטיבל הקולנוע הלהט"בי הגדול בעולם (והיחיד במזרח התיכון המתנהל באופן פומבי, מן הסתם). התוכנית הבינלאומית המסקרנת של הפסטיבל, שנחשפה הבוקר, כוללת עשרות סרטים באורך מלא – סרטים עלילתיים, תיעודיים וניסיוניים, המוקרנים בשורה של מסגרות תחרותיות ופנורמיות.

סרט הפתיחה של הפסטיבל יהיה בכורה ארצית ל"נשיקת אשת העכביש" בבימויו של ביל קונדון עם ג'ניפר לופז ודייגו לונה, ובטקס הפתיחה יוענק פרס הוקרה לדיווה הבינלאומית דנה אינטרנשיונל. את הטקס, בנוכחותה של אורחת הכבוד דברה מסינג, ינחו השחקנים יניב ביטון וליעוז לוי, ויתקיימו בו הופעות חגיגיות של האופרה הישראלית והופעה של שלישיית הדראג בראנץ'.

למלכה יש כתר. דנה אינטרנשיונל (צילום: גיא פריבס/גטי אימג'ס)

עוד היילייטס? בבקשה: סרט הנעילה הרשמי של הפסטיבל (1.11) יהיה "החבר הכי טוב", מיוזיקל ברזילאי שכולו חגיגה של אהבה וגילוי עצמי על רקע הנופים של צפון-מזרח ברזיל עם פסקול של להיטים משנות ה-80 וה-90, בערב האלווין יארח הסינמטק מרתון סרטי אימה, טראש וקאלט קווירים, בספיישל מיוחד יוקרנו ארבעה עיבודים שונים של "הקוסם מארץ עוץ", ובין הסרטים החדשים מחכה לכם, אדפטציה לסבית מזרח תיכונית ל"ריצ'רד השלישי", קומדיית פנטזיה קולומביאנית על החיים אחרי המוות וסרטים בכיכובם של אית'ן הוק, ג'ון לית'גו, אולביה קולמן, ויקי קריספ ואמה מקי.

פינאלה ברזילאית של אהבה וגילוי עצמי. "החבר הטוב שלי" (צילום: יחסי ציבור)

התוכנית כוללת סרטים בולטים רבים מהשנה החולפת, ובהם סרטים מהפסטיבלים הבינלאומיים הבולטים בעולם כמו ברלין, קאן, ונציה, סאנדנס, טרייבקה, טאלין, SXSW, טרייבקה, רוטרדם, קרלובי-וארי, לוקרנו, סן-סבסטיאן וגם מהפסטיבלים התיעודיים הנחשבים בעולם: HotDocs וסלוניקי. התוכנית המלאה זמינהבאתר הפסטיבל, והסרטים יוקרנו באולמות של סינמטק תל אביב וחלק מהם יציגו במקביל גם בסינמטקים של חיפה, חולון, הרצליה ובבית שמואל בירושלים.
>> TLVFest 20, פסטיבל הקולנוע הבינלאומי לקולנוע גאה, 2.11-23.10, סינמטק תל אביב (רחוב הארבעה 5 תל אביב).פרטים וכרטיסים כאן

• המסך
• פסטיבל הקולנוע הגאה
• סינמטק תל אביב
• להט"ב
• האלווין

אם יש משהו שמייחד את החוויה הישראלית זה הצבא. קרביים, ג'ובניקים, תומכי לחימה, כולם חלק מהמנגנון שמגן על המדינה ובשנתיים האחרונות זה מורגש יותר מתמיד עם כל הודעת "הותר לפרסום" שיוצאת. רבים מאיתנו גם גדלו בתור חברה שבה לימדו אותם מגיל צעיר שהם יתגייסו לצבא ויהיו מוכנים למסור את חייהם עבור מטרה גדולה מהם, בין אם מדובר בביטחון הציבור ובין אם מדובר בפיסת אדמה.

כשהתחלתי לצפות ב"על מדים", סדרת הצבא החדשה של נטפליקס, לא ציפיתי לעסוק בנושאים האלה, כי ממבט ראשון היא נראית בסך הכל כמו סדרה די זניחה.הסדרה שמבוססת על הספר "החייל הורוד" עוקבת אחר כרמן קופ (מיילס הייזר), שמתגייס לחיל הנחתים יחד עם חברו הטוב והפרפקציוניסט ריי. העניין הוא שקופ הוא גיי באחת מהתקופות הכי אפלות של הצבא האמריקני, במהלכה אנשים היו מודחים משירות צבאי בשל נטיותיהם המיניות. כן, זאת סדרה להטב"קית על הצבא ושם רוב העיסוק של קופ: האם מישהו יודע על ההעדפות שלו? האם יש עוד אחרים כמותו בפלוגה?

לאורך כל העונה הסדרה משחקת על הגבול בין סדרת צבא טובה לסדרה שהיא כל כך Woke שזה קרינג', במיוחד כשמופיעים הדיאלוגים המביכים בין קופ לבין עצמו:אחת לכמה זמן הוא מדבר עם הגרסה הגאה של עצמו, זו שהוא מוכרח להדחיק, והדיאלוגים האלה לא עשויים היטב כלל. זה מנסה להיות הגימיק של הסדרה, ללא הצלחה, ובמקום שנבין את התהליך של הדמות דרך הפעולות שלה, מאכילים אותנו בכל התהליך המחשבתי שלה עם כפית. וזה ממש חבל, כי יש לנו כאן קאסט מעולה של דמויות מגוונות ומעניינות עם מורכבויות משלהן, ובמקום לבזבז את הזמן על דיאלוגים שלא מקדמים את העלילה, היה אפשר להרחיב את הסיפורים שלהם ולתת לדמויות מסביב יותר זמן מסך, יותר בכיוון של "כתום זה השחור החדש".

>> בכל צבעי הקשת: 20 סדרות הלהט"ב הטובות של העשור (בינתיים)
>> מסך מפלצת: 20 הסדרות הכי טובות בסטרימינג שצריך לראות כרגע

"על מדים" (צילום: יחסי ציבור/נטפליקס)

זאת לא סדרה מושלמת, ובתחום הלהטב"ק ראינו סדרות הרבה יותר מייצגות, אבל כסדרת צבא היא עושה משהו הרבה יותר חשוב והיא עושה אותו גם ממש טוב: היא מראה שלהתגייס לצבא זה לא דבר מובן מאליו. אצלנו בארץ אנחנו אולי נוטים לשכוח את זה. זה נכון שעכשיו, יותר מתמיד, יש למדינת ישראל צורך קיומי בצבא חזק, אבל זה שנערים שהרגע סיימו תיכון צריכים להישבע שימסרו את חייהם למען המולדת ולעצור את החיים שלהם כדי להתגייס, גם היום זה לא מובן מאליו. עצם קיומו של קופ בתוך המערכת הצבאית, שבאותה תקופה רדפה אחר הומוסקסואלים בשורות הצבא כאילו הם האויב, מדגימה את זה ומייתרת את כל המונולוגים הפנימיים והגימיקים של הסדרה.

"על מדים" (צילום: יחסי ציבור/נטפליקס)

העובדה שגיוס אינו ברירת מחדל מופיעה ממש בכל חלק של הסיפור, ומי שמייצגים את זה הכי טוב הם דווקא ההורים האמריקאים, שרוצים שהילדים שלהם ילכו לקולג' ולאוניברסיטאות, ורוצים לשמור על הילדים שלהם בטוחים. על עצירת החיים מדברת הסדרה דרך המשפחות של חלק מהחיילים, לאחדים מהם יש ילדים, חלקם נשואים, והצבא גובה מהם את מחיר הזמן עם האנשים שלמענם הם מתגייסים, האנשים היקרים להם יותר מכל. וההשלכות, בסדרה ובמציאות, יכולות להיות הרסניות.

"על מדים" (צילום: יחסי ציבור/נטפליקס)

"על מדים" היא לא סדרה מושלמת, אבל כשהיא לא משתמשת בגימיק המתיש של דיאלוגים פנימיים בין החייל האמיץ קופ לבין גרסתו הגאה, היא מצליחה לחבר סיפור די מרגש על הצבא ותזכורת לכך שאין בשירות הצבאי שום דבר מובן מאליו, בטח לא בעצירת והקרבת החיים שלנו. זה חשוב במיוחד בתקופה הזאת, כאן בישראל, מכיוון שיש בחברה שלנו מגזר שלם שלא נשא בנטל ונלחם על המשך השתמטותו.במקרה של "על מדים" המדינה והצבא רודפים אחר חיילים הומוסקסואלים שבוחרים להתגייס למרות שיש להם את כל האפשרויות לעשות משהו אחר בחייהם. במקרה שלנו, המדינה לא נותנת מספיק לחיילים, לא מתפקדת כמדינה, שוחקת אותם בשביל הון פוליטי ומשתמשת בהם כבשר תותחים. אז כן, לא מובן מאליו שאנחנו ממשיכים לשלוח לשם את ילדינו. ומזל שיש סדרה אחת שמדברת על זה.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• נטפליקס
• להט"ב

בואו נודה באמת, הביקורת על נטפליקס קצת מוצדקת. מבקריה העקשנים (ואילון מאסק גם, משום מה) ממש שונאים את המאמץ הנטפליקסי לייצר תוכן שמשלב אוכלוסיות במיעוט. וגם אם אנחנו ספציפית דווקא מחבבים תוכן כזה, קשה שלא לראות את המאמץ הניכר לאלץ יצירות שכאלו בכמעט כל נושא, או אוכלוסיה, שניתן. "על מדים" קצת מרגישה כמו סדרת נטפליקס שכזו, שכן היא עוסקת בחייל גיי שמסתיר את זהותו אי שם בניינטיז, אבל גם הפעם התוצאה חביבה הרבה יותר משמאסק יכול לדמיין. אולי אם אשכרה היה צופה בדברים שהוא שונא, הוא היה לומד משהו.
>>סאונדסיסטם ת"א: 16 הופעות שצריך לראות החודש בתל אביב

בנתיים אתם יכולים ללמוד ב"על מדים" את סיפורו של קמרון קופ, נער שסבל רוב חייו מהתעללות כי הוא לא היה גברי מספיק, ובחר בתגובה להתגייס למארינס ולהוכיח לעולם ולעצמו שהוא יותר מגברי, ושזה לא הופך אותו לפחות גיי. אבל בשנת 1990 בצבא ארה"ב, להיות הומוסקסואל היה די לא חוקי. וכך קמרון נאלץ להשאיר את הזהות שלו בסוד, תוך כדי הטירונות הכי קשה שמכירים באמריקה. 8 פרקי נטפליקס (שזה אומר בערך בין 40 ל-50 דקות) בדרמה קומית קלילה, להט"בית ואופטימית, בסופו של דבר.

הסדרה מבוססת על ספרו של גרג קופ וייפ, "The Pink Marine", שמגולל את הרפתקאותיו בטירונות מארינס כגיי בארון, ועובדה לסדרה על ידי יוצר הטלוויזיה אנדי פארקר, שכבר עבד על סדרות להט"ביות חשובות בעבר דוגמאת "Tales of the City" המעולה. בתפקיד הראשי המאתגר לוהק מיילס הייזר ("13 סיבות"), כך שנדמה שבנטפליקס מאוד בונים על כך שהסדרה הזו תהפוך ללהיט בקרב הנוער, ואז אילון מאסק יבכה שנטפליקס הופכים את הילדים שלכם לגייז. או למארינס, לא בטוח נגד מה הוא עכשיו.
"על מדים", 8 פרקים, עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• נטפליקס
• צבא
• להט"ב

תל אביב אפורה מתמיד, הרחובות בדיכאון, חיי הלילה דועכים ועיריית תל אביב-יפו משועממת. זה נראה כאילו העיר שלנו נשחקה והתעייפה מהלחימה. ירד לה. והיא לא מצליחה להרים. היא עדיין מנסה לזייף צהלולים, עם לילה לבן או איזה מרתון, אבל זה יוצא לה מונוטוני וחסר כריזמה. העיר השמחה והצבעונית שלנו, זו שהכניסה למדינת ישראל את הצבע ללחיים, איבדה את שמחת החיים שלה והאמת היא שאפשר להבין אותה.

מגפת הקורונה עצרה בהינף יד את תנופת הצמיחה של תל אביב-יפו, שהגיעה לשיאה עם אירוח האירוויזיון בעיר. רבים מיזמי התרבות והבילוי קרסו ועסקים רבים נעלמו. בעוד אנו מנסים להתאושש, פרצו לחיינו המלחמות הקשות והארוכות שידענו: המלחמה על הדמוקרטיה והמלחמה על ישראל. תושבי העיר התגייסו בהמוניהם ורבים לא ישובו לעולם. כיכרות העיר הפכו לכיכרות של הנצחה, של דאגה ושל דמעות.

רגע השיא של תל אביב. כפר האירוויזיון בצ'רלס קלור, 2019 (צילום: כפיר סיון)

הדיכאון של תל אביב הוא לא רק עצוב, הוא מסוכן מאוד. לעיר שלנו תפקיד קריטי בשמירת המורל הלאומי, שנמצא על סף שבירה מוחלטת. מבלי להפריז, אפשר להניח שההשפעה הרוחנית של העיר לא מסתכמת בתושבי ישראל, אלא מחלחלת לקהילות יהודיות ליברליות בכל העולם, שרואות בתל אביב נקודת אחיזה, תרבותית ומוסרית, לערכים הליברליים הנעדרים כליל מהשיח של הממשלה.

>> לאנשים שחיים בת"א יש הרבה מה להפסיד. זה הזמן לעצור הכל // טור דעה
>> קררו את הלחץ: העסקים של ת"א צריכים אתכם גם בימים החמים // טור דעה

ואין מדד שזועק את מצב המוראל העגום של העיר כמו ביטול מצעד הגאווה של 2025. האירוע השנתי הגדול, השמח והצבעוני שלנו, זה שמכניס מדי שנה זריקת אנרגיה עוצמתית, פיצוץ של אהבת החיים ושל שחרור מחסומים, נעלם כלא היה. עקבותיו נעלמו עם פרוץ המערכה באיראן, שעות ספורות לפני שיצא לדרכו, ומאז עברו חודשים והעירייה החליטה למסמס אותו. התנהגות דיכאונית קלאסית (אירועי תרבות עירוניים אחרים שהמלחמה דחתה דווקא מתקיימים, אגב).

כיכר דיזנגוף ביום השנה לשבעה באוקטובר, 2024 (צילום: גיל כהן-מגן/AFP/גטי אימג'ס)

זהו רגע של מבחן אדיר לקהילה הגאה. לא הייתה שנה שבה נזקקה העיר והמדינה למצעד הגאווה, כמו השנה הזו. אין דרך ראויה יותר להתנגד לשמיכת הדיכאון המכסה את עירנו ואת ארצנו, מאשר להתנער ממנה עם מצעד של שמחה ואהבה. אין הזדמנות טובה יותר להוכיח את ערכה של הקהילה לעם ישראל, מאשר ברגע הזה, בו הוא זקוק לנו ולמה שאנחנו יודעים לעשות הכי טוב מכולם; להרים.

האירוע השנתי הגדול, השמח והצבעוני שלנו, זה שמכניס לעיר מדי שנה זריקת אנרגיה עוצמתית, פיצוץ של אהבת החיים ושל שחרור מחסומים, נעלם כלא היה

חמודות מתוקות תרימוווו. מצעד הגאווה 2023 (צילום: שלומי יוסף)

אי אפשר לדמיין קהילה שמתאימה יותר מהקהילה הגאה למשימת העלאת המוראל. הצבעוניות שלנו והמיניות שלנו, אהבת החיים ושמחת הריקודים, הבחירה שלנו לאורך כל ההיסטוריה להיאבק עם חיוך, עם איפור ועם פאה. הקהילה הגאה יודעת להרים כמו שאף אחת לא יודעת. ישראל זקוקה עתה לערכים המשתקפים בדגל שלנו, ערכי החופש, השלום והאהבה. ישראל זקוקה לקהילה הגאה.

אימרי קלמן (צילום: דביר גיחז)

אם העירייה עצובה מדי בכדי להפיק את המצעד, עלינו להפיק אותו בעצמנו. מצעדי הגאווה מעולם לא היו תוצר של יכולת ממון או של רצון השלטון, הם תמיד היו פרי יצירתנו, העממית והעצמאית. הם נוצרו רק כי בחרנו בהם ובחרנו בעצמנו. מצעדי הגאווה נוצרים כאשר אנחנו בוחרים לצאת מהדיכאון ולהיות יחד. אנחנו מוכרחים לעשות את זה עכשיו. בשבילנו, בשביל העיר שלנו ובשביל העם שלנו. לא סתם קראו לנו העליזות והעליזים. LETS MAKE ISRAEL GAY AGAIN!
>> אימרי קלמן הוא יו"ר אגודת הלהט"ב לשעבר, יזם ופעיל חברתי

• טור דעה
• מצעד הגאווה
• להט"ב
• חיי לילה
• ❤ תל אביב
• הבועה
• מלחמת שבעה באוקטובר