• Facebook
• Twitter
• Email

*הזוכים בקטגוריה ייבחרו בידי פורום הקולינריה הישראלי שייסד מגזין טיים אאוט, המורכב ממאות אנשי מפתח בענף: מסעדנים, שפים, בלוגרים קולינריים, עיתונאי אוכל, צלמי אוכל, סטייליסטים מזון, ייננים ופודיז. 13 הקטגוריות הנוספות יועמדו לבחירתכם

אלחנן – משמרות

המאפייה – מסעדה המשובחת של השף אלדד שמואלי (בעבר השף של צפון אברקסס וקלארו) נפתחה לפני קצת למעלה משנה והפכה במהירות לאחד ממוקדי ההתרחשות הקולינרים של האזור. שמואלי שילב כוחות עם השף גדי בור, שעבד עם מאיר אדוני בכתית. ביחד הם יצרו תפריט מרהיב שמתבסס על הלחם המעולה של שמואלי וכולל מנות שכבר הפכו לאיקוניות כמו סביח מפורק, סלט פנצנלה מושלם, כריכים אלוהיים ומאפים מתוקים שקשה לעמוד בפניהם.

אלחנן

אל מרסא – עכו

השף עלאא מוסא, שטף כלים בגיל 15 באורי בורי. במרחק שלוש מסעדות בעלות כוכבי מישלן בשבדיה, בהן עבד מאז, הוא חזר לעכו והקים את אלמרסא, ביסטרו המתמחה בפרשנות אישית לאוכל ערבי גלילי, על בסיס חמרי גלם מקומיים. בין המנות המדגימות את תפיסת עולמו של מוסא; סינייה פילה מוסר ים, בייבי קלמרי של משאוושה ומנת סלט עדשים חם לטבעונים. המסעדה ממוקמת בתוך מבנה עותמני שהיה בית מכס בריטי עם מבט מרהיב לנמל ולחומות עכו העתיקה. הנוף הולם להפליא את הגל הערבי החדש של הקולינריה המקומית ששוטף את מחוזותינו בעזרת שפים בעלי מיומנות גבוהה בקולינריה עילית, ושאיפה לתת ביטוי למטבח שבו צמחו. היחוד באלמרסא: כיאה לעכו, הדגים אומרים פה את המילה האחרונה.

אל מרסא

גוז' ודניאל – בני ציון

מסעדה קסומה המשקיפה על פרדסים ומטעים במושב בני ציון שבשרון. התפריט הקלאסי מושפע אמנם ממטבחים איטלקיים וצרפתיים, אבל גם עושה שימוש בחומרי גלם מקומיים־עונתיים ברוח הפארם טו טייבל – תפיסת עולם שהתגבשה אצל שף המסעדה, שניר אנג סלע, בזמן שעבד אצל השף דן ברבר במסעדה המוערכת בלו היל שבניו יורק.

גוז' ודניאל

הלנה בנמל – קיסריה

הלנה היפה זכתה למבנה מעוגל, משופע בחלונות ארוכים שמשקיפים על המים ובבנוסף דק עץ ברחבה החיצונית למסעדה. השף עמוס שיאון מכין ארוחת טעימות לחוויה מקיפה או מציע מהתפריט מנות כמו סאנייה מדג בורי עם תרד וטחינה, או פילה ברמונדי על אטריות פפרדלה. אל תצאו מהדלת בלי טעימה מהכנאפה הכי טעימה שיש.

הלנה בנמל

לוויתן – אילת

הקונדיטורית ענבר שפירא והשף ליאור רפאל הם בני זוג עם רזומה של התמחות קולינרית עילית מפוארת מרחבי העולם. הזוג בחר להשתקע דווקא באילת בלי להניח למרחק לגרום לפשרות. כך תוכלו לאכל אווז בסגנון צרפתי באילת. תלוי חומרי גלם עונתיים, כמובן.

לוויתן

מונא – ירושלים

מפות לבנות, אווירה סקסית ושירות מצוין – מונא היא כנראה מסעדת הפיין דיינינג היחידה בעיר, והיחידה שתתברג בקלות גם לרשימת המסעדות הטובות בארץ. השף מושיקו גמליאלי ושותפיו הצליחו להפוך את מונא למקום שיכול לשרת באותה מיומנות זוג בערב רומנטי, תייר בודד על הבר או משפחת גרגרנים.

מונא

מחניודה – ירושלים

מסעדת השוק השמחה של אסף גרניט ואורי נבון, שכבר הפכה למסעדת האם של המיני – אימפריה של המסעדות שמקימים השניים בחו"ל, מתמזגת במרחב הירושלמי עם טרטר שער שכם, שקשוקית קבב מפורק ופולנטה ראגו פטריות. האווירה הפרועה מוכיחה שככל שהמצב בירושלים נעשה קשוח יותר, הקשוחים נעשים שמחים יותר.

מחניודה

מיכאל – מושב לימן

השף מיכאל גרטופסקי מתמסר לחיי הכפר במושב לימן ומכין אוכל בלדי אפוף רומנטיקה ועשן מגריל פחמים. המנות משתנות בהתאם לחומרי הגלם: מלפוף, מפתול, פאקוס ושוק טלה מהג'וספר. פסטות טריות נמתחות במטבח, ודגה טרייה זולגת מחוף הים הסמוך ומטופלת ביד בוטחת.

מיכאל

פסקדו – אשדוד

במבט נקי מדעות קדומות אשדוד היא ריביירה אופטימית, ובהתאם לכך בנה כאן השף יחי זינו בנה מעין ביסטרו באווירה נינוחה ונעימה ומטבח ימי עם סביצ'ה, סשימי וגם פסקאדו על הפלנצ'ה. מי שמתעקש ימצא כאן גם מנות בשר מושקעות.

פסקדו

רוטנברג – קיבוץ גשר

המסעדה שבלב עמק המעיינות יצרה לעצמה שם של מקום שמיועד לפודיז מהסוג המעמיק, שמתעניין בהיסטוריה של האוכל. האג'נדה המוצהרת של המקום מחוברת למטבח מקומי עונתי שמוביל לתהליך למידה של האזור ולשיתופי פעולה מעניינים. בעזרת ד"ר אורי מאיר צ'יזיק חוקר צוות המטבח בראשות השף יזהר סהר מתכונים בני מאות שנים ויוצר קשר עם אנשי קולינריה שמתייחסים למגמות כמו סלואו פוד, nose to tail ועוד. התפריט מבוסס על תוצרת מקומית כגון בקר מרמת הגולן, שמן זית וחומץ מיצרנים מקומיים ועוד, שמרכיבים ארוחה שהיא הרבה יותר מאשר סך כל חלקיה.

רוטנברג

• הלנה בנמל
• אלחנן
• רוטנברג
• מונא
• מיכאל
• פסקדו
• מחניודה
• לוויתן
• גוז' ודניאל
• פרסי האוכל

• Facebook
• Twitter
• Email

"מקס הזועם – כביש הזעם" (אוסטרליה־ארה"ב)

ג'ורג' מילר מגדיר מחדש את הז'אנר הכי מצ'ואיסטי ומחולל סופת הוריקן פמיניסטית – קולנוע קינטי ומסעיר המאתר רמצי אנושיות בעולם חרב.

"לוויתן" (רוסיה)

סיפור איוב מודרני בעל הדים פוליטיים עזים, עם תסריט בנוי לתלפיות המנסח אבחנות מרות לגבי המין האנושי. להגיש עם כדורים פסיכיאטריים ובקבוק וויסקי.

"הגננת" (ישראל)

סרטו השני והמוערך של נדב לפיד מנסה לגונן על פרח שירה מפני אדישותו של העולם הדורסני. מסה קולנועית מקורית, שופעת, חושנית ומפעימה עם טונים אלגוריים.

"הקול בראש" (ארצות הברית)

מדעני פיקסאר מגלים שמה שקורה לנו בתוך הראש זה סרט אקשן – קורס יסוד בפסיכולוגיה של הילד מתורגם לחגיגה של מטפורות ויזואליות עם תובנות מרגשות.

"היורד למעלה" (ישראל)

אחד עולה, שני יורד. תמונות קצרות מחיי העיר חיפה נרקמות לקנבס אנושי וחזותי עשיר ומרחיב לב. סרט מתבונן עם נשמה גדולה.

• מיוחדים
• הגננת
• לוויתן
• הקול בראש
• מקס הזועם: כביש הזעם
• המיטב של 2015

• Facebook
• Twitter
• Email

בשנת הבר מצווה שלו הגיע גילי אבישר לעצמאות ותפר לעצמו תחפושת של פרדי קרוגר. באותה שנה הוא גם התכבד ושלח למגזין "ווג" מכתב שכלל רישומי אופנה פרי עטו. "כתבתי להם שאני רוצה להיות מעצב אופנה ואם הם יכולים רגע להסתכל. מובן שכל הרישומים היו חתומים, כדי שלא יגנבו לי את הדגמים". "ווג" לא השליכו את מכתבו של הילד החיפאי לסל האשפה של ההיסטוריה, אלא שלחו לו תשובה מנומסת שאבישר (35) עדיין שומר. "הם כתבו שאני צריך ללכת ללמוד באוניברסיטה".

ב"ווג" חשבו בוודאי על שנקר, אבל לא חזו את המהפך שעבר אבישר במגמת עיצוב אופנה בתיכון ויצ"ו חיפה. "עוד בפרויקטים הכי פשוטים יצאו לי דברים לא לבישים. די מהר הבנתי שאני לא רוצה להיות מעצב אופנה. פרויקט הגמר שלי היה חליפה של ילד נאצי עם מחוך ובּוּש. הכל היה סקסיסטי, שוביניסטי, צבאי". אבל הבדים ומכונת התפירה הפכו לאבן ולמִפְסֶלֶת שלו, והוא עובד איתם באינטנסיביות ובאינסטינקטיביות: "אני עושה הרבה דברים תוך גלגול העיניים למעלה, סטייט אוף מיינד מסוים. אני לא אוהב להפסיק באמצע, מעדיף לשמוע את הרעידה של המכונה. רק כשאני קולט שהמחט כמעט נכנסת לי לאצבע אני עוצר".

תערוכת היחיד שלו, "לוויתן", המוצגת בימים אלו בקומה השנייה של מוזיאון נחום גוטמן, כוללת שלל פסלי טקסטיל, עבודות התפורות מפיסות ומפתותי בדים, וגם פאייטים, חלקי דלתות וקרעי כיסאות היוצרים דגלי ענק, לטאה, דג והכלאה בין עפרה חזה למאוורר. חלל הגלריה נראה כמו חלום של מונדריאן על המאהל בארלוזורוב שבו חיות דראג קווינס מזוקנות על אסיד.

שלוש עבודות המפתח בתערוכה הן דווקא עבודות וידיאו שבהן עושה אבישר מעשים ביצירי הבד שלו. באחת מהן נראה האמן מכורבל כעובּר, עוטה על עצמו שכבות על גבי שכבות של תלבושות כובלות, נטולות פתחים לעין ולפה ועושה תנועת פרכוס ביולוגי משונה. באחרת הוא מוצג בדמותה של דיאנה רוס, שר על פלייבק בעודו עטוף בצפרדע מנומרת ועוטה כפפות בעלות ציפורנים ארוכות. ברגעים אחרים דיאנה מענטזת בשמלת פאייטים לצלילי להיטים של כוכבות הפופ המזרח תיכוני אסאלה נסרי וננסי עג'רם. העבודה "גרין סקרין" מקבצת ומחיה רבים מהאובייקטים המוצגים בתערוכה, לצד קנקל ממולא נוזל ורוד ובהשתתפות חתול.

"העבודה הזו היא העוגן שלי בתערוכה מבחינת השימוש באובייקטים ומה הם יכולים לעשות, מעצם זה שהם לא עושים שום דבר. אני לא רוצה סיפור, אני לא רוצה נרטיב, אני לא רוצה לתת לצופה משהו שהוא יכול להיכנס ישר לתוכו, ואני גם לא רוצה לתת לעצמי את הדבר הזה".

מה המשמעות של ה"טופ שוט", הצילום מלמעלה שאתה משתמש בו?

"זה קצת כמו אינקובטור. אני נכנס לחלל ויש עין שהיא מצלמה, עין שצופה, יש לה תפקיד על. מגיל צעיר אני מרגיש שיש עין שצופה בי ואני מקיים איתה תקשורת, כמו חבר שהולך איתי".

כלומר, הרגשת חלוקה פנימית של צופה וחווה?

"כן, זה מלווה באימה. מי צופה בי? אל תסתכלו עליי! משהו אמורפי שמצד אחד אתה מחפש אותו ורוצה תקשורת איתו, ומצד שני אתה דורש שלא יסתכל עליך. עוד לפני שהייתה לי תקשורת נוחה עם בני אדם הייתה לי תקשורת נוחה עם מצלמה. מגיל צעיר צילמתי את עצמי. עשיתי לעצמי מסיבה וצילמתי את עצמי מדמם ועטוף בגרביונים".

בוא נדבר על הרגע שבו הגלאם והפופ והכיף שבעבודות הופך לעודפות חונקת.

"הקושי לנשום אחרי התלבושת השמינית שעטיתי עזר לי להיכנס למעין קתרזיס. התהליך הוא גם התחפשותי וגם אקזיסטנציאליסטי, הישרדותי".

זה מדבר על חוויה של גוף או על חוויה ספיריטואלית? אולי זה משל לאמנות, או לחיים – שמוגדרים תמיד על ידי הקושי שלהם?

"על הכל. על הצורך להיחנק, הצורך לחוש קושי. אם תנסה לחשוב על האופן שבו אתה הולך, מיד תיפול. ואני כן רוצה לחשוב איך אני אלך. אני רוצה ליפול. אני רוצה ליצור לעצמי את הקושי".

אמנם פרשת מעיצוב האופנה וחבל, כי הדבר הזה – מה זה בכלל תלוי על הקיר, ז'קט? – נראה מהמם והייתי שמחה ללבוש אותו; אבל בעבודות הווידיאו אתה כן לובש או חובש או עוטה את העבודות שלך.

"התחפשות מאז ומתמיד עניינה אותי: איזו דמות אני יכול להיות, איזה אמן אני יכול להיות, מי אני. אנשים רוצים שתגיד להם מי אתה כל הזמן. באיזה צד אתה, במי אתה בוחר, מה אתה עושה, אם אתה צמחוני או טבעוני. אם תגיד שאתה צמחוני ואחר כך תאכל בשר – אז אתה תהיה כבר משהו אחר".

איך נולד האלטר אגו שלך כדיאנה רוס?

"לפני שנתיים הייתי בסיטה, קריית האמנים בפריז, במשך חודש, ולא היה לי מה לעשות. חשבתי שאני יכול ליצור שם רק וידיאו, הרי אין מצב שאני ארשום או אפסל בפריז, כבר עשו שם הכל. אז החלטתי ליצור סדרה של עבודות וידיאו שבהן אני לבוש כדיאנה רוס. במהלך כל השבוע הייתי מחופש לדיאנה כשברקע השיר'Endless Love' התנגן בלופ, שמעתי אותו מאות פעמים. כל השבוע הייתי רק בסטודיו, בישלתי והתקלחתי שם. העבודות תיעדו את דיאנה רוס בתוך הפעולות המינימליות האלה בסטודיו, 'Endless Lope'".

אבל למה דווקא רוס?

"כשעבדתי עכשיו על התערוכה, האוצרת מוניקה לביא עלתה פתאום על הקשר: מייקל ג'קסון תמיד רצה להיראות כמו דיאנה רוס ועשה ניתוחים כדי להידמות לה וראה בה מעין אימא מאמצת. ואני ומייקל הרי חברים. כלומר, היינו חברים. כבר בגיל 13 היה קליק. כתבתי לו מכתבים שאני רוצה לבוא לנוורלנד".

גם הוא ענה לך, כמו "ווג"?

"לא שלחתי את המכתבים בכלל, הם היו בעברית. מגילות כתבתי לו. אחרי שמוניקה עשתה את הקישור הזה הבנתי שתמיד רציתי להידמות למייקל, ובעבודה הזאת ניסיתי להידמות למי שמייקל רצה להידמות לה. הפכתי לאימא המאמצת שלו, ובעצם לאימא המאמצת של עצמי".

יש בעבודות שלך הרבה מוטיבים שבטיים, כמו טוטמים ומסכות סמי אפריקאיות, שבלי להגעיל אפשר לומר שהם אופנתיים. אנחנו יותר ויותר תופסים את עצמנו כחברה פרימיטיבית?

"אנחנו כנראה חברה סופּר פרימיטיבית. זה תרבותי, מה שמנסים ליצור פה כל הזמן: 'תוריד ת'שערות, אל תוריד ת'שערות; תגלח, תצבע את השיער, תעשה בוטוקס'. חוסר הנוחות בתוך העור שלי הוא תמידי".

התביעה לשינוי תמידי היא משהו חיצוני־תרבותי ששייך לתקופתנו, או שזה נובע מהנפש שלך ובתקופות אחרות היה נקבר עמוק בפנים ובעזרת השם הופך לפסיכוזה?

"ברור שהתרבות הקפיטליסטית מכתיבה את זה שאתה חייב לעבור שינוי בחיים שלך כדי להגיע לאנשהו. אני מנסה לעבור את השינויים האלה בתוך עצמי".

דווקא אובייקט העל שעל שמו קרויה התערוכה, הלווייתן, נעדר ממנה. "דמיינתי משהו עצום שמכסה את החלל, שכל העבודות נמצאות בתוכו, במעי של לווייתן. אובייקט העל ירד אבל השם נשאר כסוג של עוגן".

בטן של לוויתן היא מקום מוגן מסערות או מקום שחייבים לצאת ממנו?

"אני אשמח לשהות בבטנו של לוויתן. לא בדיוק לשהות, אלא שייקח אותי כבר, שאכנס לבטן שלו והוא ישחה לאיזה מקום נידח. זה מה שרציתי שיקרה עם העבודות, שיהיה רחם שייקח הכל. הכל כל הזמן ארעי פה. כל המקום, כל המדינה, כל הסטודיו – אני כל הזמן על כרעי תרנגולת של הישרדות. לפני כל תערוכה אני בלחץ איום, חושש שהסטודיו יישרף…"

שנחום גוטמן ימות…

"שכל מה שרע יקרה. אז אני מגבה הכל, ואז מגבה את הגיבוי, ואז חרד לגיבוי של הגיבוי".

לוויתן, מוזיאון נחום גוטמן, עד ספטמבר

• וידיאו
• דיאנה רוס
• אסאלה נסרי
• ננסי עג'רם
• תחפושת
• מוניקה לביא
• לווייתן
• מייקל ג'קסון
• גילי אבישר
• פיסול
• בדים
• טקסטיל
• ווג
• לוויתן
• וידאו
• מוזיאון נחום גוטמן
• ויצו
• אמנות
• אופנה
• תרבות
• עיצוב

• Facebook
• Twitter
• Email

בספר איוב מתואר הלוויתן כיצור כביר, אימתני ורושף אש המהווה עדות לעוצמת האל. "יָם יָשִׂים כַּמֶּרְקָחָה. אַחֲרָיו יָאִיר נָתִיב; יַחְשֹׁב תְּהוֹם לְשֵׂיבָה. אֵין עַל עָפָר מָשְׁלוֹ; הֶעָשׂוּ לִבְלִי חָת. אֵת כָּל גָּבֹהַּ יִרְאֶה; הוּא מֶלֶךְ עַל כָּל בְּנֵי שָׁחַץ". נוכחותו הסמלית של הלווייתן התנכי בסרטו של אנדריי זוויגינצב (שמרפרר גם לספרו של תומס הובס על האמנה החברתית והריבון האבסולוטי) הופכת את סיפורו של קוליה, מכונאי רכב המתגורר בשולי כפר קטן בצפון רוסיה, לאפוס אלגורי צלול ומצמרר.

הלוויתן הוא ראש העיר המושחת ואדים (רומן מדיאנוב בהופעה כבירה), שמקבל את כוחו מהמערכת שבראשה עומד הצאר פוטין (שתמונתו תלויה במשרדו מעל ראשו) ומאלוהים עצמו, כך לפחות טוען הכומר האורתודוקסי שואדים פוקד את כנסייתו ותורם לה ביד נדיבה. חשקה נפשו של הבריון באדמתו של קוליה (אלכסיי סרברייקוב), והוא השתמש בממסד הביורוקרטי שבשליטתו כדי לשלוח לו ולמשפחתו צו פינוי מביתו. קוליה ערער על הצו בבית המשפט המקומי, והזעיק לעזרתו את ידידו מימי הצבא, עורך דין בשם דמיטרי (ולדימיר ודוביצ'נקוב).

הסרט נפתח עם הגעתו של דמיטרי ברכבת ממוסקבה. מניסיונו בנבכי המערכת הרוסית, דמיטרי יודע שאין לקוליה סיכוי בבית המשפט, אבל הוא מציע פתרון אחר. הוא הביא עמו תיקיית מסמכים המפלילים את ואדים במעשים בל יתוארו (והם אכן לא מתוארים) שבאמצעותם הוא מתכוון להרתיע אותו ולאלץ אותו להגדיל את דמי הפיצויים. אלא שראש העיר לא ייתן לעורך דין חלקלק ממוסקבה לאיים עליו. זה לא עוזר שבנו בן העשרה של קוליה לא סובל את אשתו הצעירה של אביו (אלנה ליידובה), והופעתו של עורך הדין החתיך תורמת את חלקה לערעור היציבות המשפחתית. וכל הזמן הזה כולם מריקים לקרבם כמויות אדירות של וודקה. הם שותים כשהם חוגגים, והם שותים כשהם מתוסכלים, בבית, אצל חברים ובפיקניק בהרים שהם יוצאים אליו חמושים ברובים.

בסרטו הרביעי זוויגינצב ("השיבה", "ילנה") מגולל סיפור איוב מודרני שצובר עוצמה פוליטית, אנושית וטרגית ככל שהוא מתקדם. הסרט מפליל באמצעות אירוניה חדה את המערכת המושחתת ברוסיה, והוא אקטואלי להחריד גם במקומותינו. אבל את כוחו האדיר הוא שואב מהתסריט הבנוי לתלפיות, מאבחנותיו המרות לגבי המין האנושי ומהחזון האמנותי שלו. "לוויתן" ארוז בשני קצוותיו במראות הים הנשגב שצופן סודות במצולותיו, ומלווה בצלילים מהפתיחה לאופרה "אחנתון" של פיליפ גלאס. שאר הסרט נטול מוזיקה, וחסרונה מדגיש את הסגנון חמור ואת הנופים הקרים, גם אלה האנושיים. ועם זאת הקומפוזיציות המוקפדות ניחנות ביופי אפל והסרט מנוקד בפרצי הומור ציני. כל הדמויות פגומות, לא כל שכן קוליה חמום המוח שאינו יכול למפלצת, ותגובתו למלכודת שנפרשה לרגליו רק הולכת ומהדקת את אחיזתה.

השורה התחתונה:שאעז? כן, מדובר ביצירת מופת

• ביקורות
• ביקורת סרטים
• ביקורת
• לוויתן
• קולנוע זר
• תרבות