>> סיסיליה (סיסי) סיוון (למה שלא תעקבו) היא תל אביבית מבטן ולידה, בעלת משרד ליעוץ אסטרטגי ומיתוג בעולמות הלייפסטייל והאירוח. בין היתר ליוותה לאחרונה אתהגסטרו בר הלוהט Cueואת המזללה הדרום-קוריאנית הצבעונית בבנג-בנג.

>> מסעדה שהפכה לבית ומטע פקאנים לרקוד בו // העיר של זוהר בנאי
>> הבר הכי יפה בעיר ומפגש עם משורר מזון // העיר של גלעד כהנא
>> מסיבות לא לגילי ומקום להרגיש בו לא לבד // העיר של נתלי רשבסקי

1. חורשת צהלה

המפלט הפרטי שלי.
כשהייתי ילדה פחדתי לעבור שם מאוד בחושך. הייתי רצה במהירות ומדמיינת שאני וונדר וומן.
כשהפכתי לנערה ביליתי שם עם חברות ילדות והעברתי שם שעות רבות.
היום אני עושה שם הליכות, קוראת ספר על ספסל, מביטה על החורשה ועצי האורן. היא משרה עלי נחת רבה.

2. מסעדת 206 בשרים

הילדים שלי דור שלישי אצל בבר המלצר והמארח הכי טוב בעיר מעל 40 שנה.
תמיד טעים, לא יקר, החומוס שאני הכי אוהבת ויש להם בוואריה של פעם עם הרבה סירופ שוקולד.
משה סנה 54 תל אביב

3. מקום של בשר

מוסד, שירות, איכות. תפריט קלאסי, צוות מקצועי מאוד. ניני, הבעלים, הוא אחד המסעדנים האהובים שיש. אני תמיד מארחת שם אורחים מחו"ל ופגישות חשובות.
שבזי 64 תל אביב (נווה צדק)

4. בנ'ס פיצה צהלה

פיצרייה עם שלושה שולחנות בלבד ובצק קראסט נדיר. יש גם פסטה טרייה ויחס ביתי.
צה"ל 71 תל אביב (שכונת צהלה)

5. הוטל מונטיפיורי

אני נמצאת הרבה בחו"ל ובדרך כלל שאני חוזרת אני נוחתת לאחר מכן בהוטל מונטיפיורי של רותי ומתי ברודו, על מנת שלא לאבד את התחושה. אין מקום אחר בעיר שיודע לתת את ההרגשה הזאת של חו"ל.
מונטיפיורי 36 תל אביב

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

כל מה שקשור למגדלים וחניונים בעיר.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
התערוכה "דלתות ברזל 7.10" של תמי ענבר שטרית. הוצגה במרכז רבין. תמי היא אמנית היוצרת בטכניקה ייחודית שפיתחה הדפס של פילם על ברזל.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
קראתי לאחרונה שוב את"כמעיין המתגבר" של איין ראנד. מרגישה שקיבלתי תוקף לדברים שהרגשתי ולא ידעתי לשים עליהם את האצבע במדויק.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
"אדמה טובה"בסתריה – עינת ויאסו עושות שם עבודה מדהימה במתחם לניצולי נובה והורים שכולים.

• העיר שלי
• אירוח
• מיתוג
• צהלה
• הוטל מונטיפיורי
• מסעדת 206
• מקום של בשר
• פיצה

• Facebook
• Twitter
• Email

השבועות האחרונים היו קשים במיוחד אם אתם אוחזים בחשבון ברשתות החברתיות ומחפשים תוכן מקורי. אפילו ביחס לשגרה הרגילה בישראל, שכוללת בעיקר תחרויות פאנצ'ים על פוליטיקה, תוכן גנוב ושרשורי ענק בקבוצת "כל התשובות נכונות", זה היה מעיק. הכל התחיל בליל הסילבסטר. חשבון הפייסבוק של עיריית תל אביב־יפו תייג את עיריית ירושלים, כתב "ערה?", ונתן את יריית הפתיחה לאורגיה הגדולה של אנשי הסושיאל, שגילתה עד כמה אין לנו בעיה שידחפו לנו פרסומות לפנים כל עוד זה "מצחיק". פתאום גילינו שגם טמבוריית הצומת מבינה את הכוח בריל טיים מרקטינג עם תגובות כמו "היי, אל תשכחו אחרי ליל הסילבסטר לקנות דיבלים!", והשרשורפלצת שהתחיל כמשהו שאסור להפסיד התגלה כבעל חיי מדף של שעתיים לכל היותר. מהר מאוד הוא גדל, הפך לבלתי ניתן לניווט והרקיב כשימים אחר כך חשבונות סושיאל קיקיוניים עוד ניסו לקושש על גביו לייקים.

השרשור הספיק להוליד מאז חיקויים, כולם על הספקטרום הקרינג'י, מרשת ועד "מדע גדול, בקטנה". יולי אדלשטיין ומירי רגב אף ניסו לתפוס עליו טרמפ במה שהפך להיות מסע הלוויה הרשמי של אחד הממים הכי קצרי ימים שראינו. אבל עדיין מדובר רק בסימפטום שהוא חלק מתופעה רחבה הרבה יותר. השרשור הזה מתגמד לעומת מה שקרה בטוויטר, כש־HBO ביקשו מאנשים להגיב ולקבל את "שם המאפיה שלהם" במסגרת חגיגות 20 שנה ל"סופרנוס", ציוץ שגרר תגובות בערך מכל סלב או גוף מסחרי בפלנטה. מאז עוד נוספו לחיינו ביצה אחת שכולם משתפים בלי סיבה, אתגר עשר השנים המייאש וראש ממשלה שמגיש מבחן unseen לאזרחים בסטורי שלו. איכשהו, אף שתמיד מדובר באותו מהלך (קרי: גוף מסחרי או ציבורי שמתנהל בצורה קצת פחות מעונבת מול הקהל), אנשים בולעים את זה שוב ושוב ומבקשים עוד.

"כן, אוקיי, זה אני שלחץ אנטר על הפוסט הזה", מודה רועי כהן, מדוברות עיריית תל אביב־יפו. "תמיד יש ההפתעה שמשהו שמזוהה ביורוקרטית מדבר בצורה עדכנית. אני חושב שזה גם עניין דורי – אנשים רגילים לפרסומות ורשתות חברתיות זה עניין יחסית חדש".

אתה מרגיש שגופים מסחריים שחררו קצת חבל כדי להגיע לקהל?

"יש לקוחות שלא משחררים, ואז קורה דבר כזה ואתה פתאום רואה את זוגלובק שמגיבים 'נשארנו בבית עם הנקניק ביד'".

מצד שני חיי המדף של השרשור שלכם היו מאוד קצרים וזה נרקב ממש מהר.

"זה לא נרקב, אבל כן, זה מבאס לראות חיקויים, כמו שקרה עם יולי אדלשטיין נניח. אנשים לא תמיד מזהים מה חיקוי ומה לא, זה העניין. כל עמוד ויראלי מבוסס הרי על העתקות, זה חלק מהשפה בסופו של דבר. מי שמצליח יודע גם ליצור תוכן מקורי וגם ללכת על הקצה, אבל אפשר בכיף להתפרנס מחיקויים".

עוד כתבות מעניינות:
הגיע הזמן שתקחו את האלגוריתם ברצינות
הדוגמנית המבטיחה של 2019 לא באמת קיימת
אני צורך תוכן משמע אני קיים

אחת הסיבות שאנשים מתפרנסים מחיקויים של תוכן כזה היא שנראה שאנחנו לא מסוגלים להישאר אדישים אליו. השנה היא 2019 אבל אנשים עדיין מגיבים בצורה מאוד אמוציונלית, חיובית או שלילית, בכל פעם כשגוף מעונב מוריד את המסכה ומנסה לדבר בשפה של הקהל שלו. "אנחנו פה נטו כדי להצחיק. תסתכל על 20 הפוסטים האחרונים ואין שם אפילו מבצע אחד", אומרת יראת טוכפלד, שעומדת מאחורי אחד העמודים הכי אהודים ולא צפויים ברשתות החברתיות – עמוד הפייסבוק של חסלט, שעד לפני כמה שנים היה מותג בולט בעיקר בקרב הציבור החרד"לי, עד שמנהליו ("חלקם אפילו בלי סמארטפון") החליטו במודע או שלא לפנות לקהלים חדשים. "חלק מהמנהלים לא ידעו מה זה פייסבוק. גופים בדרך כלל יחשבו על להמשיך את הקו השמרני, אבל הם לא הבינו את הטכנולוגיה ונתנו לנו בגלל זה יד חופשית. יש המון אנשים שחושבים שהם יודעים ואז עושים עבודה לא טובה, משחצנות. מותגים לפעמים מסבירים יותר מדי, לא נותנים קרדיט לקהל. הקהל עוקב אחרינו כי אנחנו משאירים לו לפצח את זה, והתגובות לזה נהדרות, הקהל מרגיש מתוחכם יותר".

חלק מהקטע זה שזה מגיע מחסלט.

"ברור שהפער תורם לנו ואנחנו משתמשים בזה. חסלט זו חברה חרד"לית, ירק מהדרין מגוש קטיף לשעבר, ימנים. אתה לא מצפה לזה מהם. אנחנו מדברים על הארי פוטר וסרטי מארוול והקהל תמיד מופתע, גם כשמכירים".

כן, אבל למה אנחנו קונים את זה? אנחנו יודעים שיש מנהל סושיאל מאחורי זה. זה לא חדש בשביל הקהל הזה.

"אנשים מצפים שמנהל סושיאל יאמץ את ערכי המותג, אבל בחסלט אני יכולה להביא את עצמי, ואנשים מזהים את זה. לא רק כי זה המותג אלא כי אני מביאה משהו מאוד אותנטי, הפוך מהטענה שזה זיוף".

גם אם אתם לא "מתייגים חבר שלא יכול בלי הפיצה שלו!" ומעקמים אף מול כל ניסיון של גוף מסחרי לרכוב על איזשהו גל, סביר שגם אתם לא חסינים. אוהבים את הנוכחות הדיגיטלית של חינוכית? לא? מה לגבי אלוף המזרונים או שווארמה בינו? כולנו קהל יעד, השאלה של איזה תוכן. "הקהל שמתלהב מבינו הוא לא הקהל שבסוף קונה ממנו שווארמה", מסביר עמרי פינשטיין, איש קריאייטיב ומתכנת אתרים בחברת המיתוג Hooligans שאחראי בין השאר לעמוד הקאלט "זהבה גלאון – עמוד המעריצים הרשמי", שמבוסס בדיוק על הפער שבין מותג שמרני ומרוחק לתוכן עדכני. "כנראה בינו ניסו לפנות יותר לתל אביבים. זה חלק מהמיתוג, הרי זה קהל עם פרופיל תקשורתי גבוה והם דואגים להפיץ את המותג ולתת לו תווית של מגניבות בעצמם. מי שאוכל אצלו הוא לאו דווקא מי שמפיץ את זה ברשת".

ההתלהבות היא גם מזה ש"הרשו להם"?

"ברור, זה עניין של 'וואו, איך הלקוח אישר את זה', זה מה שעובד במקרה הזה. כמו מילקי ורועי כפרי – קהל מהתחום יפיץ את זה כי הוא מתלהב דווקא מזה שמישהו שנראה כמוהם עושה מה שבא לו במותג הכי שמרני בשוק. הפוסטים האלה הופכים להיות ויראליים בזכות קהל כזה".

זה קשור לעניין הגיל? הקהל הצעיר יפסיק להתרגש בעתיד?

"זה יתפוס צורות שונות. כשאנשים מסוימים עושים את זה, זה נראה כמו הורים שנכנסים לפייסבוק ומנסים להיות מגניבים. מותגים בדרך כלל מגיעים לתוכן אחרי הקהל. זה נובע מכך שמותגים מחכים לראות שמשהו עובד ורק אז מסכימים לשתף פעולה".

ייתכן שחלק מההתלהבות נובע מהעובדה שיש אי שם גופים מסחריים שנותנים יד חופשית ולא מתערבים כמעט בקבלת ההחלטות של אנשי הסושיאל, בדיוק כי כל עיכוב יכול לעשות את ההבדל בין מיתוג צעיר לבין דוד מביך, אבל דווקא עניין הגיל אמביוולנטי. סתיו זיו, שמפעילה כיום את הטוויטר של תאגיד השידור הישראלי כאן, הייתה מהראשונות לתת אופי לעמוד פייסבוק מסחרי כשניהלה את עמוד הפייסבוק של החינוכית. "אמרנו לעצמנו, לחינוכית יש ארכיון כל כך עשיר, וכולנו, ההורים של היום, גדלנו עליה, אז למה לא לצלול לעבר ולהשתמש בחומרים האלה כדי להביא משהו קצת שונה? הפכנו ליצרני תוכן בפני עצמנו. זה היה דבר גדול, כי בפעם הראשונה הדמות של מותג בסושיאל נפרדה מדמות המותג באפיק המסורתי שלו, ולקחה כיוון קצת שונה".

זה טרנד חולף? צעירים עדיין מתרגשים מזה?

"זה בפירוש לא טרנד חולף. אני חושבת שאם יש דבר אחד שאפשר להיות בטוחים בו הוא שגולשים תמיד ירצו לצחוק ולקבל תוכן מעניין, מאתגר ומושך שלא נלעס ומוגש להם בכפית. אני חושבת שתמיד יהיה ביקוש לתוכן טוב שהוא בגובה העיניים, וזו גם העצה הכי טובה שאפשר לתת. אני חושבת שעכשיו לקראת הבחירות אנחנו מתחילים לראות דברים סופר מעניינים. לא רק גופים שמתחילים לדבר כמו אחד מהחבר'ה אלא גם פוליטיקאים, שמבינים שנגמר עידן הפוסטים הארוכים ושגם הם צריכים להתחיל לעשות סושיאל מדיה בדמותה כיום".

זה קשור לזה שאנשים נהנים לראות את המסכות נשברות? זה כמו לראות את החנונית של הכיתה הופכת למלכת הנשף.

"אנשים מגיעים לסושיאל מדיה כדי לעקוב אחרי גופים, לקבל מידע חשוב, אבל גם כדי ליהנות. אני חושבת שכל גוף שיוצק מידת הומור בעבודה שלו זוכה פעמיים – גם הגולשים שלו נהנים מאותם פוסטים שהם מחוץ לדמות המקובלת, וגם יש מידת קשב רבה יותר לפוסטים אחרים, שהם בכל זאת יותר אינפורמטיביים. אחרי הכל, גם לעיריית תל אביב יש עדכונים פה ושם על ארנונה".

• עולם בהפרעה
• עולם בהפרעה
• פרסומת
• מיתוג
• מילקי
• רועי כפרי
• בנימין נתניהו
• החינוכית
• בינו גבסו

• Facebook
• Twitter
• Email

לפני חודשיים הכריז הראפר סנופ דוג שלא ישתמש עוד בהתבטאויות מיזוגניות כמו “כלבה" ו"זונה" בשירים שלו, לאחר שקיבל על הראש מידידו פארל וויליאמס. “ככל שהתבגרתי התאהבתי יותר באשתי והתחלתי לאהוב את אמי, סבתי ובתי", הוא סיפר בריאיון. לגבי השירים שכבר פורסמו – הוא לא מתחרט מכיוון שלדבריו לא הכיר דרך אחרת.

כמעט בכל גבר מסתתרים איזה שד או מפלצת בדמות תודעה שוביניסטית שהצליח לדחוק, לרסן, למוסס ולהעלים. לפעמים גם לשכוח מקיומה. כך זה כשמדובר בגברים שאכפת להם. גברים אחרים חיים איתה בשלום, נושאים אותה בגאון והיא חלק מההוויה היומיומית שלהם, כי גם הם לא מכירים דרך אחרת.

מותגים ומשרדי פרסום, כחלק מאסטרטגיה שיווקית, דואגים להזין את המפלצת הזאת בכל פעם מחדש, בידיעה ברורה שלקמפיין ילהקו את עצמם חלק מהצופים בתפקיד המתקוממים האוטומטיים, כחלק מעוד מערכה אינסטינקטיבית במלחמה על כבוד האישה. חלקם מדגישים כמה בני מזל אנחנו שאיננו נשים, הרי הן אך ורק קלישאות סטריאוטיפיות של עצמן. כשהאישה מופיעה לא למטרות קריקטורה והגחכה, היא לוהטת ברמות של דוגמנית לנז'רי, ובמקום להיות לחוצה על חתונה היא ממוקדת מטרה – לרוקן מהזקן את הממון לפני שהגוף שלו יתרוקן מהחיים.

במקרה של אגאדיר, הבעיה היא לא רק בטון הסקסיסטי ובניחוח הנצלני, אלא בניתוק מופגן מהמוצר. אלה הפריימים הלא כל כך מעוררי תיאבון, שהינם חלק מהגישה שמנסה למכור קציצת בשר באמצעות, ובכן, מה שסנופ דוג היה יכול להגדיר לפני חמש דקות כ"חתיכת בשר". אמנם עסקים שמטרתם למכור מוצר לא אמורים לחנך את הלקוחות הפוטנציאליים שלהם, אבל גם המינימום המתבקש הוא לוותר על דימויים מהסוג שלא צריך להיות אבא או בן זוג כדי להבין שהם מיושנים, פוגעניים ולוקחים חלק בדיכוי ובהחלשה של נשים.

יש מותגי הלבשה שמציגים ישבנים חטובים מרקדים כדי למכור בגדים לנשים שרוצות להרגיש סקסיות, או מותגי אלכוהול שמלכתחילה מדירים נשים כקהל יעד. אפשר לבקר אותם, לפעמים זה מתבקש, אבל לפחות הם ישירים. באגאדיר בחרו להציג את הנשים כמוצר יוקרתי, תכשיט שמנותק לחלוטין מהמסר. אין שום בעיה עקרונית לצחוק על נשים (ועל גברים ושואה וערבים ורוסים ואשכנזים ומזרחים ואתיופים וצרפתים וכולם), אבל הן צריכות להיות חלק מקהל היעד של הבדיחה, לא שהבדיחה תהיה על חשבונן. ואם כבר יש בדיחה, שתהיה לפחות מצחיקה.

• אנשים
• טורים אישיים ובלוגים
• אגאדיר
• פרסום
• פארל וויליאמס
• טור
• מעמד האישה
• סנופ דוג
• מיתוג
• שוביניזם
• מיזוגניה
• גולדסטאר

• Facebook
• Twitter
• Email

כשזה מגיע לעיצוב הבית, רבים מאיתנו מחזיקים מעצמם מיוחדים ואלופים בהרכבת שידוכים אקלקטיים: קצת הרכבה עצמית תוצרת שבדיה, נגיעה קטנה משוק הפשפשים, פה ושם איזו ירושה מהסבתא ולשם הפגנת עדכון וטוב טעם גם פריט מעצבים יקר ויוקרתי. "אבל בסופו של דבר", טוענת אירית חיון, מומחית מקומית למיתוג ולעיצוב חווייתי, "אנחנו מייצרים שכפולים של נוסחת עיצוב קבועה שאולי לפני כמה שנים הייתה חדשנית ומרעננת, אבל הפכה כבר מזמן לקלישאתית ולשגרתית, והבתים שלנו, חללי העבודה ומקומות הבילוי דומים למעשה מאוד זה לזה".

1of135(כלומר 1 מ־ 135) הוא שמו של המיזם החדש של חיון שמטרתו לענות על הצורך הקיים, לדבריה, במתן ביטוי לטעם האישי בעיצוב חללי מגורים או חללים מסחריים. חיון מציעה את האפשרות לרכוש יצירת אמנות מקורית במחיר שווה לכל נפש מתוך מגוון סלקטיבי של יצירות ויזואליות מתחומים שונים – צילום, איור, עיצוב גרפי ועוד. כל יצירה מודפסת בסדרה מוגבלת וחד פעמית בת 135 העתקים בלבד, על נייר איכותי, נושאת את חתימתו של האמן.

נוסף לאקסקלוסיביות המתלווה לרכישת עבודה מתוך קולקציה מצומצמת, חיון מציעה ללקוח גם עזרה והכוונה בהתאמת היצירה לחלל המיועד, בצירוף כמה עבודות שונות זו לזו, וכשירות מיוחד לאדריכלים ולמעצבי פנים – גם סדרות בהזמנה אישית, הנוצרות ומפותחות בהתאם לקונספט עיצובי ספציפי.

1of135

230 ־ 1,630 ש"ח

1of135.com

• אמנות
• הדפסים
• עיצוב גרפי
• מיתוג
• מעצבים ישראלים
• איור
• עיצוב ואדריכלות
• החיים היפים
• צילום
• עיצוב

• Facebook
• Twitter
• Email

בתור מי שלא התחתנה מעולם ואף על פי כן הצליחה להקים משפחה תקינה לחלוטין – אני מרשה לעצמי להסתכל במבט משועשע מהצד על עסקי החתונות. מדובר בתחום שגדל בעקביות, משתולל ומפמפם עצמו לדעת, ואגב כך תופס טרמפ על חלומות וגחמות של כלות וחתנים ועל יחסים בין משפחתיים עדינים. במילים אחרות – כאב ראש שעדיף לכם לחסוך מעצמכם.

אולם בשל אובססיה קלה למוצרי נייר, קשה לי שלא להתפעל מהחנות המקוונת החדשה למיתוג ועיצוב חתונות ואירועים הקרויה בפשטות "המיתוגיה". החנות מציעה מבחר אדיר של הזמנות, כרטיסי הושבה, מפיות, פוסטרים, כרזות, חבקי מפיות, דגלונים, מספרי שולחן ושלל מוצרים נוספים שמטרתם לסמן, לארגן ולקשט אירועים שונים ולהעניק להם טאץ' אישי וקוהרנטיות סגנונית.

מבחינת ההיצע הגרפי, המיתוגיה מאפשרת בחירה מגוונת מתוך מיטב הסגנונות והטרנדים המוכרים בשדות הפינטרסט, אך האתר זוכה בנקודות זכות בעיקר בגלל החיסכון הכספי הניכר והאפשרות לתכנן חלק ניכר מהאירוע ברביצה בסלון. לשם המחשה, הזמנה ממוצעת, שמחירה בדרך כלל 6.5 ש"ח, מתומחרת במיתוגיה ב־4 ש"ח לכל היותר. הכפילו את ההפרש ב־300 וקיבלתם סלקל שוודאי תזדקקו לו.

המיתוגיה, הזמנות 3.5־4 ש"ח, פלייסמטים מעוצבים 155 ש"ח ל־50 יחידות, חבקים למפיות 219 ש"ח ל־100 יחידות

לאתר המיתוגיה

• עונת החתונות
• מיתוג
• אירועים
• עיצוב
• עיצוב ואדריכלות
• החיים היפים
• חתונות