אין אצלי דבר כמו אהבת אמת או נאמנות (למקום, כמובן). גם מקומות שאני אוהבת מידרדרים לצערי לכאלו שאני אוהבת לשנוא.

1. פארק המסילה

הכי אוהבת את פארק המסילה; ממש כמו באמסטרדם, רק בלי התעלות, ועם הצללות ברזנט ועצים שעוד מעט יתנו גם הם צל, ושביל אופניים בירוק זרחני עליו מדוושות אמהות מסורות בתלת אופן ממש כמו באמסטרדם, ואנשים שפוסעים בנחת, מאזינים למוזיקה, מתאמנים, עושים יוגה, מטיילים עם הכלבים, אוספים את הצואה של הכלבים בצייתנות. אני מדלגת מעל שלוליות השתן המופזות באור התכלת העזה. מאוד מקווה שיוקם פארק כזה מופלא גם בשכונות נווה שאנן ושפירא, על הריסותיה של מזהמת האוויר הראשית בתל-אביב התחנה המרכזית, ולא רק לאורכה של נווה צדק הירוקה והנעימה.

2. פארק הירקון

אוהבת את פארק הירקון בפינה מול נחל הירקון, בתנאי שהמפעיל של הכדור הפורח לא ישמיע מוזיקת אסיד בטונים גבוהים ויוציא ממני את השד; "גברת מה את רוצה? זה מקום ציבורי!"

3. רחוב שבזי

אוהבת לטייל ברחוב הראשי בנווה צדק ולדמיין את עצמי בבגדים בחלונות הראווה, ובדמיוני אני תמיד בת 30-40 ואולי לא כדאי לי היום להיכנס לחנות ולמדוד משהו שלא יתאם את הציפיות, כלומר לא יתאם את המידה שלי לציפיות המוכרים (ושלי, למרבה האכזבה), דבר שקרה בעבר, כשהתעקשתי על שמלה/קומבניזון במידה S ולא רק כי אני מזוכיסטית, אלא כי נותרה רק המידה הזאת ובצבע הנועז שאני הכי אוהבת, ורוד פוקסיה. המוכר אמר לי בבוז שאין סיכוי שהשמלה תעלה עלי בזמן שהוא מחמיא לבחורה צעירה שמודדת בדיוק את אותה השמלה ורוד פוקסיה S ואני הסתלקתי משם בבושת פנים. כמו שגורשתי פעם בבושת פנים מארקפה שדרות רוטשילד/אלנבי, כאשר המנהל הארוגנטי, לא הבין בדיחה או משהו שאמרתי, וביקש ממני לא לחזור לשם וליווה אותי בעצמו החוצה לווידוא הריגה. עברתי למייזון קייזר ברוטשילד 7. קסם! קפה ועוגות מעולים (המלצה מספר 6) ויפהפיים, סנדוויצ'י ביס חמודים, ככרות לחם טרי אפוי. חבל רק שאני תמיד מזמינה את אותו הדבר: אמריקנו קטן ומיני קרואסון בלי מילוי. אולי כי אני עוד חולמת לקנות את השמלה/קומבניזון S.

4. לה גווארדיה

כשהייתי ילדה אהבתי לטייל מהדירה של הורי ברחוב לה גווארדיה 15 למרכז המסחרי לא רחוק משם, להעביר אצבע על אבני הגדרות המסותתות, לקנות לעצמי משהו קטן אם אמא נתנה לי כסף. פעם קניתי צב ירקרק משנהב שאם מניחים אותו בשיפוע הוא צועד על רגליו הקטנטנות. אבא שלי הביא לי מאחת הנסיעות שלו צב תינוק אמיתי שנלכד באורות הדופין (רכב צרפתי שכבר לא מיוצר) בדרכו הארוכה מחצור הגלילית ליד אליהו. בפעם אחרת הוא הביא לי יונים. הכלב סמבו לא שרד, הוא נזרק מהבית כשחלה. ציפיתי לילות ארוכים לשובו.

5. נסיעות באוטובוס

נוסעת בכל שבוע בקו 41 משכונת שפירא ליפו. חוץ מהטרדה צמודה אחת שבסיומה המטריד מצא את עצמו על ריצפת האוטובוס, וחולה נפש שנתן לי אגרוף, אני מאוד אוהבת את נסיעות הערב; אנשים מסמסים בשקט, כל אחד לעצמו, אני יושבת מאחורי הנהג ומתבוננת בנוף העירוני הלא נוצץ ולא מתחדש של רחוב סלמה, הרחוב שבו לאימי היה גן ילדים. לפעמים אני יורדת בתחנה לפני שדרות ירושלים וקונה פלאפל או עוגת פרג/ גבינה בעמיתה המעולה בסלמה 10, מתאפקת לא לקנות מיני פיצה, או מיני קרואסון ממולא במיני משהו, או בייגל שיזכיר לי את ימי הטובים בניו-יורק. לא קונה ולא נוסטלגית.

>> רונית ידעיה היא סופרת ומנהלת מחלקת הכתיבה במכללת מנשר (אותה גם ייסדה). בימים אלו יוצא לאור ספר החדש והמיוחד (בהוצאת קתרזיס) –"ואני אעלה באש". עוד פרטים כאן.

• העיר שלי
• פארק המסילה
• מנשר
• פארק הירקון
• רחוב שבזי
• עמיתה
• אוטובוסים
• לה גווארדיה

דניאלה נוביץ אומרת שהיא נוודית. לפחות בשלב זה בחייה. היא ובן זוגה טל חיון אחסנו את כל רכושם, והם נודדים בעולם, עם התינוקת בת 14 החודשים ניקו, בעקבות הסרטים שנוביץ מצלמת. כרגע היא נמצאת בוושינגטון אצל הוריה, אחרי תקופה ארוכה יחסית בישראל, כאן צילמה את "אסיה", ואחריו את "הלילה הזה" של נדב שירמן ושתי סדרות טלוויזיה – "הדבר הגדול המיוחד" ו"נורמלי".

"לא תכננתי לחזור לארץ, אבל לא יכולתי להגיד לא לאסף קורמן שעשה את 'את לי לילה' שאני כל כך אוהבת", היא אומרת. "ביום הראשון של צילומי 'נורמלי' גיליתי שאני בהריון. חשבתי שיותר הגיוני ללדת בארץ אז נשארתי. בגלל הקורונה הורי לא הספיקו לפגוש את בתי, אז עכשיו אנחנו אצלם ומפה אני עושה הכנות דרך הזום והסקייפ לקראת עבודה בקולומביה. יש לי הצעות לצלם באיטליה ובהודו. אני עדיין לא יודעת מה יהיה שם עם הקורונה אז אנחנו מחכים".

בזמן שהותה בישראל נוביץ הספיקה גם לקטוף את פרס אופיר לצילום הטוב ביותר על "אסיה", שהצטרף לפרס בו זכתה על הסרט בפסטיבל טרייבקה. "זה היה קצת סוריאליסטי בגלל הקורונה. הכל הרגיש פיקטיבי, בגלל שאת פשוט שומעת את זה וזה נגמר. את לא הולכת לטקס. את לא יכולה ללכת לחגוג. ואולי בגלל הצד היהודי שלי היו לי רגשות אשמה, שזה לא בסדר לשמוח כי העולם סובל וכולם במקום גרוע ולי קורים לי דברים טובים".

"את הבשורה על הזכייה בטרייבקה שמעתי בבית חולים אחרי הלידה", היא ממשיכה. "ניקו אושפזה לשבוע לצורך בדיקות. בסוף זה היה שום דבר אבל הייתי במקום מאוד דואג, אז לא יכולתי ליהנות מזה. את הבשורות על האופיר כבר קיבלנו בבית והיתה לי תובנה בודהיסטית כזאת שהזכייה האמיתית זה העבודה עצמה. זה פי אלף יותר מרגש כשהסצנה יוצאת מדהים וכשהבמאית אומרת שזה נראה מדהים. בשביל הרגעים האלה אני עושה את הסרט. מה שטוב בפרס זה שהוא ייתן לי הזדמנות לעוד עבודות".

הצילום האינטימי ועתיר האווירה של "אסיה" ראוי לכל הפרסים שהוא מקבל (פרס שלישי התקבל בפסטיבל ירושלים). נוביץ מספרת שהיא והבמאית רותי פרי-בר תכננו הכל מראש והותירו מעט מאוד מקום לאימפרוביזציה. זה התחיל בבחירת אתרי הצילום בשכונת קריית יובל בירושלים ובבית חולים הדסה עין כרם. באופן יוצא דופן בהפקות קולנוע, סצנות הפנים וסצנות החוץ צולמו באותו מקום.

"בחו"ל תמיד רואים את ירושלים כמו גלויה. זאת לא ירושלים של הסרט. זאת ירושלים של מהגרת שכלואה בין בית חולים הדסה לדירה הזאת", אומרת נוביץ. "ידעתי שרותי רוצה ליצור קונטרסט בין הריבועים והגאומטריה של הבניינים שנבנו לאנשים בלי כסף, לבין הקווים המעוגלים של הגוף האנושי. בסיורי הלוקיישן חיפשנו מקומות עם קונטרסט – אדם נגד ריבועים. חשבנו על 'המדבר האדום' של אנטוניוני ששם אנשים מול מרחב תעשייתי".

"אני ירושלמית במקור, ובהתחלה חיפשנו דירות בקטמון הישנה ובמושבה הגרמנית. חשבנו על דירת קרקע גדולה כי יותר פרקטי לצלם שם. אבל שום דבר לא ישב לנו, כי מחוץ לחלון היו עצים, או נופים שצריך להסתיר, ולמרות הנוחות לא יכולנו לדמיין את הסרט בכזה מקום", אומרת דונביץ. "רותי ואני הסתובבנו בקריית יובל לחפש אתרים לצילומי חוץ. דפקנו על דלתות של אנשים, והבנו שכל הסרט חייב להצטלם שם – גם הפנים של הדירה. מצאנו את הדירה הזאת בקומה אחרונה. זאת דירה קטנה ובגלל הגובה קשה להאיר מבחוץ, כמו שעושים בסרטים אחרים. לכן היינו צריכים לצלם בתאורה טבעית בשעות נכונות. אבל כשמצאנו אותה הכל התחבר, כמו בפאזל".

למה זה היה כל כך חשוב?
הדירה נתנה לנו הרבה הזדמנויות למסגר ולכלוא אותן. את הסצנה האחרונה צילמנו מאוד שונה, עם יותר חופש למצלמה ורק עם אור השמש שנכנסה מהחלון. צילמנו את הסצנה באופן כרונולוגי ולא היה הרבה זמן. ממש בסוף כבר לא היה אור. זה נתן לנו את השחרור הזה בסוף".

באיזה עוד סרטים צפיתן כדי למצוא השראה?
"לקחנו את הצבעוניות של 'ביוטיפול' של אלחנדרו גונזלס אינריטו. צפינו גם בסרטים של האחים דארדן. לקחנו דברים קטנים מכל מיני סרטים. גם מציורים. העבודה עם רותי מאוד ספציפית. הכל היה מאוד מוקפד. ידענו מה אנחנו הולכים לצלם וזה מה שצילמנו. עבדתי עם רותי בסרט קצר שנקרא 'המטפל' והבנתי את האסתטיקה שלה. היא אוהבת שוטים ארוכים וסטטיים, ולתת לדמויות להתהלך בתוכם. קל לצלם שוטים יפים עם תאורה טובה. יותר קשה להבין איפה לשים את המצלמה בכל רגע כדי להעביר את התחושה של הרגע ושל הדמות. התחלנו בזה שפירקנו את הסיפור, כדי להבין אותו לפני ולפנים. אחרי זה בחרנו את הצבעים, והאתרים והאסתטיקה".

תני לי רקע – איך הגעת להיות צלמת קולנוע?
"נולדתי בירושלים. אבי צלם סטילס אמריקאי ואמא שלי ירושלמית. כשהייתי בת תשע עזבנו את ישראל כי לאבי היה חלום להיות צלם של 'נשיונל ג'יאוגרפיק'. הוא העביר אותנו לוושינגטון ששם נמצאים המשרדים שלהם ואחרי שבע שנים התחיל לעבוד ב'נשיונל ג'יאוגרפיק'. כך היתה לי דוגמה מהילדות, שאם יש לך חלום תלכי על זה אפילו אם זה נראה לא פרקטי. בגיל 18 חזרתי לארץ. גרתי בקיבוץ עמיעד והייתי חיילת בודדת במחלקת ההסרטה של חיל הנדסה. ושם למדתי עריכת וידאו. אחרי הצבא חזרתי לארה"ב ועבדתי כעורכת בערוץ 'נשיונל ג'יאוגרפיק'. אבל משהו ישב לי לא נכון".

רצית לצלם?
הרגשתי שאני תקועה מול המסך בזמן שאני רוצה להיות בחוץ עם הצלמים. אז התחלתי לעבוד עם אבא שלי. צילמתי לספרי תיירות ולמגזינים וחייתי כמה שנים באיטליה. אחר כך נרשמתי לתואר ראשון בלימודי תרבות ואמנות באוניברסיטה במונטריאול. לא סיימתי את התואר כי נסחפתי להפקת סרט".

ומה החזיר אותך לישראל?
"כשפג תוקף הוויזה שלי הרגשתי אבודה, אז החלטתי לחזור. למדתי שנה במנשר והיה נהדר. הסרטים האהובים עלי בגיל 16 היו של פליני, אז הבנתי שאני צריכה לשלב את האהבות שלי ושקולנוע זה העולם שלי. ביימתי שם סרט אחד שכולו היה הצדקה לעשות שוטים מגניבים, והבנתי שאני קולנוענית, אבל לא במאית אלא צלמת. הייתי בגיל מתקדם לעומת שאר הסטודנטים והחלטתי שאני רוצה לעשות את זה בצורה יותר ממוקדת. אז הלכתי ללמוד צילום ב-AFI (מכון הקולנוע האמריקאי) בלוס אנג'לס, ולקחתי איתי את בן הזוג שלי. בזכות זה צילמתי את הסרט הראשון שלי 'Live Cargo', שהבמאי שלו לוגן סנדלר היה איתי בלימודים. הסרט הוקרן בפסטיבל טרייבקה וזכה לביקורות טובות ב'וראייטי' ועוד עיתונים, וזה פתח לי דלתות".

ואיך התוודעת לרותי פרי-בר?
"פגשתי את יעל קיים כשבאה עם סרטה 'ההר' לפסטיבל של AFI. כשהגעתי לארץ היא הכירה בינינו. נפגשנו לקפה והיה קליק. את עובדת עם בימאים כל כך הרבה שעות ביום אז את צריכה להסתדר איתם. אפילו אם את הצלמת כי טובה בעולם, אם אין לך חיבור עם הבמאי, את לא צריכה לעשות את זה. ב-2017 צילמתי את הסרט הקצר של רותי 'המטפל'. כשכבר תכננתי לבוא לישראל לצלם את 'אסיה' קיבלתי הצעה לצלם סרט בפיליפינים על משטרת הסמים של דוטרטה. אני אוהבת סרטים פוליטיים וזה נורא קרץ לי. צילמנו את 'Watch List' כמעט כמו מה שמתואר ב'ארגו' – נכנסנו למדינה עם תסריט פיקטיבי וצילמנו בתנאים קשים. הסרט של רותי היה מיד אחרי זה".

אז אם יעל לא היתה עושה את "ההר" אולי לא היית מצלמת את "אסיה".
"זה הכל ככה במקצוע הזה. הסיבה שצילמתי את 'Live Cargo' היתה שהבמאי איבד את הצלמת שלו ברגע האחרון. המקצוע הזה בנוי על להיות במקום הנכון בזמן הנכון. יש הרבה צלמים כישרוניים, אבל גם צריך הרבה מזל".

אין הרבה נשים במקצוע שלך. את מרגישה שזה מגביל אותך?

"אף פעם לא אדע איזה פרויקטים לא קיבלתי כי העדיפו לעבוד עם צלם. יש הרבה סטיגמות. למשל כשאת הולכת למחסן ציוד ואומרים לך 'מפיקות לא יכולות לגעת במצלמה'. כשאת הולכת לסט ישר חושבים שאת בארט. או שאת מספרת למכר שאת מצלמת סדרה והוא תוהה 'את הצלמת הראשית? לא הצלמת השנייה?'; אני כבר צוחקת על זה. זה הדור הישן. הדור הצעיר מאוד שונה. אני בטוחה שתוך כמה שנים יהיו יותר צלמות ויותר מועמדויות של נשים לפרסי אופיר. גם בארצות הברית האחוז קטן, אבל יש מלא צלמות בלוס אנג'לס. ויש גם חוויות טובות ואנשים שמכבדים אותי. העולם משתנה מאוד מהר – תראי מה קורה בהוליווד. ויכול להיות שיש גם עבודות שקיבלתי בגלל שאני אישה. רותי רצתה לעבוד עם צלמת".

בכלל צוות ההפקה של "אסיה" הורכב ברובו מנשים.
"כן, וכתוצאה מכך הכי הרבה נשים זכו בפרס אופיר בשנה אחת. זה היה מגניב. אנשים שביקרו על הסט במהלך הצילומים אמרו איזה סט בלי אגו ובלי צעקות. יכול להיות שזה סקסיסטי להגיד את זה. זו הייתה פעם ראשונה שעבדתי עם כל כך הרבה נשים. ורותי היא הבמאית היחידה שעבדתי איתה, חוץ מאשר בסרטים הקצרים. כל השאר היו במאים. אפרופו תפקידים הפוכים, הסדרה בקולומביה תהיה הפרויקט הראשון שלי אחרי הלידה, ואנשים מופתעים שאני חוזרת לעבודה בסטים ולא עושה דברים יותר קטנים כמו ללמד".

זה משהו שאת מצליחה להסביר?
"יש דפוס חוזר של צלמות ועובדות סטים שמוצאות משהו פשוט יותר אחרי הלידה. אני חושבת שלא אראה את ניקו חמישה ימים בשבוע כי אצא לפני שתתעורר ואחזור אחרי שתלך לישון. אבל אני רוצה שהבת שלי תראה אותי אישה מאושרת ומסופקת, שהולכת אחרי מה שהיא רוצה בחיים. זו גם דוגמה נהדרת שאבא שלה מטפל בה. בישראל אנשים מופתעים שבן הזוג שלי עזב את עבודתו ושאני המפרנסת. בארה"ב יותר מכירים את הדפוס. אני גאה בזה. אתן לא תמיד חייבות לוותר. טל עבד כמארגן הופעות בחברה בשם המון ווליום. הוא מאוד פופולארי בתחום. יש לי מזל להיות עם מישהו שנותן לי להיות עם החלום שלי".

• המסך
• קולנוע
• קולנוע ישראלי
• מנשר
• נשים בקולנוע

• Facebook
• Twitter
• Email

שנקר

הציור מביך, המיצב מלא תשוקה

מסלול האמנות הרב תחומית בשנקר מציין השנה עשור להיווסדו, ואמנם הוא עוד לא הוליד אמנים משמעותיים כמו המדרשהובצלאל– אך עדיין מצליח לתת מדי שנה פייט ראוי. כבכל שנה בוגרי שנקר מצטיינים בעבודות המיצב המושקעות שלהם. גם הציור בולט השנה, אבל רובו בינוני עד מביך. בתקופה של פריחה אדירה בציור לא ברור למה בית הספר מחפף בגזרה הזאת. על הציור הגרוע מחפות עבודות מיצב מקצועיות ומלוטשות ברובן, שיכולות בקלות למצוא את דרכן לאחת הגלריות או המוזיאונים המרכזיים. ניכרות עליהן תשוקה וסקרנות לחומרים, עם שאלות ותהיות על מקומה של האמנות ועל הרלוונטיות שלה.

אחד הפרויקטים הבולטים שעוסקים בחיפוש הזה הוא "בית ספר לאמנות" של קבוצת חושן – ארבעה סטודנטים מהמחלקה (נמרוד אסטרחן, לירון בן זיקרי, בר פלש ויעל פסמניק) הפכו את אחורי הקלעים של בית הספר, סדנת הפיסול, למצע היצירה שלהם. הם בונים חלל פרטצ'י במכוון, מתערבים ופולשים ליצירות החצי אפויות של סטודנטים אחרים עד שלא ברור איפה האמנות מתחילה, איפה היא נגמרת ואם היא בכלל קיימת. אמנם היה אפשר להדק ולזקק יותר את הרעיונות על גבולות האמנות, אבל הפרויקט בכל זאת חינני ובעל פוטנציאל מעבר לדאחקה הסטודנטיאלית.

עוד כתבות מעניינות:
המדריך השלם לתערוכות הבוגרים
מה קורה כשאמניות הברביזון החדש מציגות בנפרד?
הרי הפלסטיק הישראליים הופכים לתערוכה מרהיבה

גם העבודה של מיכל לופט משתעשעת בגבול הדק שבין מעשה אמנות למעשה יומיום. לופט הסבה את אחד המשרדים הצדדיים לחדר המתנה אבסורדי ומלא הפרעות – כיסאות וספסלי הישיבה הצמיחו גידולים מפלצתיים, התמונות הגנריות שעל הקירות מעוררות חוסר נוחות והטלוויזיה משדרת מעין סרטון הדרכה מלחיץ. אין שום דבר פונקציונלי, רגוע או מזמין בחדר ההמתנה של לופט, רק מצבור של חרדות ואובססיות.

חמוטל אתר מציגה פרויקט מצוין שמפנה את השאלות על האמנות פנימה, לתוך העצמי, בניסיון ליצור שפה ספונטנית ואינטואיטיבית. גניחות ה"אההה אההה אווו" החושניות שלה נשמעות למרחוק ומפתות להיכנס לתוך חלל רחמי שמורכב מווידיאו, רישומים ואנימציה עדינה. הפרויקט של אתר מהדהד את הניסיונות האקספרימנטליים של אמני סאונד כגון ג'ון קייג' וממשיכיו שבחנו איך הקול והרעש יכולים להפוך ליצירת אמנות. אצל אתר הבחינה הזאת מתקיימת כזרם תודעה גופני שדרכו היא מייצרת מעיין שפה מומצאת.

מנשר

חולי, מוות וחיטוט עצמי

המיצב מככב גם בתערוכת הבוגרים במנשר. גם כאן ניכר שהמורים שמו דגש על טכניקות וחומרים, אבל במקרה הזה הדבר בא על חשבון התוכן, שהוא בוסרי ואינו מגובש דיו. עבודות גמר רבות סובבות סביב חולי, מוות וחיטוט עצמי: אדווה רז מציגה מיצב וידיאו ופיסול שמתייחס למות אביה – היא משבשת טקסי אבלות כגון האיסור להסתפר ולהתרחץ והופכת אותם למרחב אינטימי של גופניות נשית; יואב ניר מציג מיצב שנראה כמו תיאטרון קודר של סביבות רפואיות פגומות; עידן בן ארי קושר בין ליקוי נוירולוגי שהחולה בו מתקשה בזיהוי פנים לבין התיעוד הצילומי החמקמק והמעוות; וגם דוריאן קרידו מתייחס בעבודות שלו לפגם גופני, במקרה שלו חבלה קשה שעבר בעינו וצולל לתוך סיפור העין הפרטי שלו דרך מושגי יסוד בצילום.

ליאת כהן מציגה גוף עבודות מעניין שחורג מהנושאים המדכדכים האלו: סדרת העבודות שלה מנסחת אסתטיקת רדי מייד ביתי, מעין לקסיקון של שימוש פיסולי בכלי ניקיון ומטבח. אצל כהן כלים חד פעמיים הופכים לחומר פיסולי מרהיב, סמרטוטי רצפה וגומיות הופכים לפסלים אורגניים וחושניים, וסקוצ'ים לקומפוזיציות ציוריות נוסח מונדריאן.

התוכנית ללימודי המשך במדרשה

פיצ'פקעס כמתנות ומלחמה כושלת בביטוח לאומי

את תערוכת הבוגרים של לימודי ההמשך אוצרת השנה נוגה דוידסון כתערוכה קבוצתית ניסיונית שמבוססת לדבריה "על עקרונות המשחק החופשי בחלל, ההתנסות, ההנאה ושחרור הרסן". מלבד אבנר פינצ'ובר – שעושה רישום אגרסיבי ואלים בחלל, מעין טייק אוף לעבודות הטחת העופרת הפרפורמטיביות של ריצ'ארד סרה – וחנה מנהיימר, שמקיימת פרפורמנס אחת ליום בתוך כדור משחק שקוף – שאר העבודות רחוקות מלהיות משחקיות והן מסוגרות למדי בעולמן הפנימי. המהלך האוצרותי שמנסה לשים דגש על אינטראקציות ותהליכים משותפים לא בא לידי ביטוי בחלל ורק מטשטש את התוצרים של הבוגרים, שלשמם בעצם התכנסנו.

התערוכה בינונית למדי ולא נושאת איזו בשורה כמו שדוידסון מנסה לגבש. שני גופי עבודות מעניינים בכל זאת, אבל דורשים פיתוח רעיוני יותר מעמיק ומחויב, הם של דפנה טלמון וקרן דולין. טלמון מציגה פרויקט שמבוסס על אורח החיים שלה כהאוס סיטרית, שבעקבותיו, במין אקט מרדני ואנטי צרכני, החליטה להיפטר מכל החפצים המעטים שלה, בעיקר פיצ'פקעס, ולמסור אותם עטופים במתנה למבקרים בתערוכה. החיים כאמנות הוא נושא מורכב ומאתגר שלא מעט אמנים נגעו בו, למשל דונלד ג'אד ואנדראה זיטל שעברו לחיות במדבר ובנו להם סביבות מחיה אמנותיות. עם זאת הפרויקט של טלמון רחוק מהניסיונות האלו, והטוטליות של אורח החיים הנוודי שלה והמשמעות היצירתית שלו כמעט אינה מורגשת ונשארת בגדר ניסוי חברתי.

קרן דולין מציגה הצעה להצבת פסל בגובה שמונה מ' בכניסה לביטוח הלאומי ברחוב המסגר בדמותה של אישה מדושנת ועבת בשר. הפסל הכעור והגרוטסקי – שמוצג בתערוכה בגרסה חלקית לצד הדמיה במשקפי VR – מדגים את המרחבים הכישלוניים של יצירת האמנות, בייחוד מול המערכת הביורוקרטית המסרסת. מלבד מכתב הוקרה סרקסטי חצי מצוץ מהאצבע שאותו שלחה דולין לביטוח הלאומי, המחווה הגרנדיוזית, שהייתה יכולה להוליד פעולת נגד במרחב הציבורי, נותרת בגבולות הדמיוניים של הבלתי אפשרי.

← שנקר, ז'בוטינסקי 8 רמת גן, עד 27.7
← מנשר, דוד חכמי 18 תל אביב, עד 19.7
← גלריה המדרשה, הירקון 19 תל אביב, עד 28.7

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון|להורדה לאנדרואיד

• שנקר
• המדרשה
• מנשר
• אמנות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

לחצו להגדלה (איור: אורן פישר)

[tmwdfpad]

הגלריה של עודד שתיל

בגלריה של האספן והגלריסט עודד שתיל תרגישו באמת כמו בבית, כי הגלריה שלו היא הבית הפרטי שלו. תוכלו לעבור בין החדרים (לא כולם. בכל זאת – קצת פרטיות) וליהנות מתערוכות מעולות. אם תהיו נחמדים אולי אפילו תזכו להציץ לאוסף האמנות והספרים הנדיר שלו.

ליברמן 8 תל אביב,חמישי 16:00־19:00, שישי ושבת 11:00־14:00,054־2815050

גלריה גבירול

אמנם מועדון "התחת" נסגר לפני כמה חודשים, אבל גלריה גבירול הסמוכה לו עדיין מציגה תערוכות מתחלפות באווירה מחתרתית משהו. שווה לקפוץ לביקור בתערוכות לפני שהמתחם הופך להיות מפלצת נדל"ן שתשווק לעשירי העיר.

אבן גבירול 106־108 תל אביב, מידע על תערוכות ושעות פתיחה בעמוד הפייסבוק "גבירול"

הגלריה האוניברסיטאית

אין ספק שמדובר באחד מחללי התצוגה השווים בעיר, עם מראה המקדש היווני שלו. חבל שהוא קצת מתפספס במסלול הגלריות הרגיל בגלל המרחק ממרכז העיר.

כיכר אנטין, אוניברסיטת תל אביב,ראשון־רביעי 11:00־19:00, חמישי 11:00־21:00, שישי 10:00־14:00, 03-6408860

גלריה החנות

בשנים האחרונות גלריות מגיעות בכל מיני צבעים ובצורות שונות ומשונות. גלריה החנות היא מזן הגלריות שלא ממש צריך לבקר בהן, מספיק רק להציץ – הגלריה היא בעצם ויטרינה גדולה שפונה לרחוב העלייה, כך שאתם יכולים לצרוך אמנות על הדרך 24/7.

העלייה 31 תל אביב, התערוכות מוצגות בוויטרינה בכל שעות היממה

גלריה מנשר

הגלריה הלימודית שממוקמת בקומת הכניסה של בית הספר מנשר מציגה תערוכות מתחלפות לאמנים מוכרים פחות ואמנים מוכרים יותר ולא מפחדת להתעסק עם תכנים שנויים במחלוקת (למשל תערוכות לקולקטיב הצלמים אקטיבסטילס ותערוכת ההון־שלטון המיתולוגית "דורון").

דוד חכמי 18 תל אביב, ראשון־חמישי 11:00־19:00. 03־6887090

הבית האדום

על ראש גבעה בשכונת שפירא עומד הבית האדום ההיסטורי, שעד שיהפוך גם הוא לבניין מגורים מפונפן משמש כמרכז תרבותי עם שפע של פעילויות ותערוכות. אם חפצה נפשכם בחלל עבודה משותף – גם את זה יספק לכם הבית האדום.

ישראל מסלנט 35 תל אביב, ראשון 10:00־14:00, שני־שישי 10:00־17:00,the.red.red.house@gmail.com

ארטפורט

מתחם ארטפורט מספק כבר שש שנים חממה מטפחת לאמני העיר שרוצים ליצור בשקט ובשלווה עם תוכנית הרזידנסי היוקרתית שלהם. במקום מתקיימות גם הרצאות, הקרנות, מסיבות, סדנאות, ואה כן, גם תערוכות.

דרך בן צבי 55 תל אביב, 03-5182599

גלריה 4

הגלריה הקטנה נפתחה מתחת לרדאר לפני שמונה חודשים ונראה שהיא מתחילה לצבור תאוצה. לא תמיד יקבל את פניכם מישהו בכניסה לגלריה, אבל תוכלו לבקש מפתחות מהבניין השכן ולראות אמנות בשקט שלכם.

פלורנטין 4 תל אביב, ראשון־שבת 12:00־15:00, מידע נוסף בעמוד הפייסבוקgalleryfourflorentine

סדנאות האמנים

בסדנאות האמנים, שעברו לפני חמש שנים מרחוב אליפלט לאזור שוק הכרמל, ממש ליד המרכז לאמנות עכשווית, תוכלו ליהנות מתערוכות מתחלפות של אמנים בשלבים שונים בקריירה שלהם.

קלישר 5 תל אביב, שלישי־חמישי 15:00־19:00, שישי־שבת 11:00־14:00(בזמן הצגת תערוכה במקום), 03-6830505

• גבירול
• מנשר
• הגלריה האוניברסיטאית
• הבית האדום
• אמנות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

סטטוס

נשואה פלוס 2

גיל

63

תעסוקה

סופרת, ראש מחלקת כתיבה במכללת מנשר לאמנות, אותה הקימה עם בן זוגה.

מאיפה את במקור?

"נולדתי ביד אליהו והיום אני גרה ביפו".

אם לא היית עוסקת באמנות, מה היית עושה?

"הייתי משתגעת. תמיד עסקתי באמנות – בין אם ביצירה ובין אם בלימוד. החלפתי בין תחומים – מאמנות פלסטית עברתי לכתיבה, אבל אני מרגישה שעוד לא מיציתי את עצמי".

על מה לעולם לא תכתבי?

"אין דבר כזה. אני לא בעניין של פוליטיקלי קורקט בכתיבה ובאמנות. אין נושא שאפעיל עליו צנזורה פנימית – הכל כשר".

איך את מתמודדת עם העיסוק של בתך קרן בנושאים כמו אונס וגילוי עריות?

"אלו בדיוק הנושאים שאני עוסקת בהם, וכך גם אלה, בתי השניה. זה לא פשוט להיות אמא סופרת – הדברים שאני כותבת לא תמיד מקובלים על הבנות שלי. אמרתי להן שהן לא חייבות לקרוא את הספר שייצא בקרוב, 'מלכת הממולאים', ובאמת נראה לי שהן יוותרו על זה. אולי היצירה שלי כבר מובנת מאליה עבורן? פחות מקור לגאווה? הגישה של אם יוצרת כלפי הילדים שלה היא שונה מאשר היחס של ילדים יוצרים כלפי האם. ילדים מעדיפים שאמא לא תחרוג מהמסגרות המקובלות, שלא תכתוב על סקס בצורה בוטה ולא קונבנציונלית. תתארי לך שאמא שלך הייתה מכנה את אמא שלה פרה או חזירה, או היתה כותבת ספר על זיונים".

מחשבה בלתי נסבלת. ואיך זה עובד בכיוון השני? את עוקבת אחרי היצירה שלהן?

"אני מאד גאה במה שהן עושות והכל מקובל עלי. אני תמיד אעביר ביקורת עניינית, אגיד אם זה טוב או לא טוב בעיניי. כמו כל אמא יהודייה".

אז איך נראה הדור הבא של האמנים?

"הם מאד מתוחכמים וקיבלו חינוך טוב, לפחות אצלנו במכללה. הם מנומסים ולא נרקסיסטים בדרכם, הם אינטרדיסציפלינריים ומתמצאים בעולם, הם לא תמימים כמו שהדור שלי היה. כבר אמרתי שהם מתוחכמים?".

מה הסוד התל אביבי שלך?

"אני לא משוטטת הרבה בעיר, אני מעדיפה להיות במיטה או לקרוא. הליכת הבוקר שלי היא מהבית לבית הספר ואני מקפידה על קפה של בוקר עם עודד בעלי".

מה החלום שלך?

"הנכדים שלי אמרו לי שהם היו רוצים שאני אטפל בילדים שלהם, ואני מאד רוצה את זה. מבחינה מקצועית, אני רוצה לכתוב עוד כמה ספרים לפני שאני אוזלת".

• אנשים
• מנשר
• האנשים שעושים את תל אביב