אין אצלי דבר כמו אהבת אמת או נאמנות (למקום, כמובן). גם מקומות שאני אוהבת מידרדרים לצערי לכאלו שאני אוהבת לשנוא.

1. פארק המסילה

הכי אוהבת את פארק המסילה; ממש כמו באמסטרדם, רק בלי התעלות, ועם הצללות ברזנט ועצים שעוד מעט יתנו גם הם צל, ושביל אופניים בירוק זרחני עליו מדוושות אמהות מסורות בתלת אופן ממש כמו באמסטרדם, ואנשים שפוסעים בנחת, מאזינים למוזיקה, מתאמנים, עושים יוגה, מטיילים עם הכלבים, אוספים את הצואה של הכלבים בצייתנות. אני מדלגת מעל שלוליות השתן המופזות באור התכלת העזה. מאוד מקווה שיוקם פארק כזה מופלא גם בשכונות נווה שאנן ושפירא, על הריסותיה של מזהמת האוויר הראשית בתל-אביב התחנה המרכזית, ולא רק לאורכה של נווה צדק הירוקה והנעימה.

2. פארק הירקון

אוהבת את פארק הירקון בפינה מול נחל הירקון, בתנאי שהמפעיל של הכדור הפורח לא ישמיע מוזיקת אסיד בטונים גבוהים ויוציא ממני את השד; "גברת מה את רוצה? זה מקום ציבורי!"

3. רחוב שבזי

אוהבת לטייל ברחוב הראשי בנווה צדק ולדמיין את עצמי בבגדים בחלונות הראווה, ובדמיוני אני תמיד בת 30-40 ואולי לא כדאי לי היום להיכנס לחנות ולמדוד משהו שלא יתאם את הציפיות, כלומר לא יתאם את המידה שלי לציפיות המוכרים (ושלי, למרבה האכזבה), דבר שקרה בעבר, כשהתעקשתי על שמלה/קומבניזון במידה S ולא רק כי אני מזוכיסטית, אלא כי נותרה רק המידה הזאת ובצבע הנועז שאני הכי אוהבת, ורוד פוקסיה. המוכר אמר לי בבוז שאין סיכוי שהשמלה תעלה עלי בזמן שהוא מחמיא לבחורה צעירה שמודדת בדיוק את אותה השמלה ורוד פוקסיה S ואני הסתלקתי משם בבושת פנים. כמו שגורשתי פעם בבושת פנים מארקפה שדרות רוטשילד/אלנבי, כאשר המנהל הארוגנטי, לא הבין בדיחה או משהו שאמרתי, וביקש ממני לא לחזור לשם וליווה אותי בעצמו החוצה לווידוא הריגה. עברתי למייזון קייזר ברוטשילד 7. קסם! קפה ועוגות מעולים (המלצה מספר 6) ויפהפיים, סנדוויצ'י ביס חמודים, ככרות לחם טרי אפוי. חבל רק שאני תמיד מזמינה את אותו הדבר: אמריקנו קטן ומיני קרואסון בלי מילוי. אולי כי אני עוד חולמת לקנות את השמלה/קומבניזון S.

4. לה גווארדיה

כשהייתי ילדה אהבתי לטייל מהדירה של הורי ברחוב לה גווארדיה 15 למרכז המסחרי לא רחוק משם, להעביר אצבע על אבני הגדרות המסותתות, לקנות לעצמי משהו קטן אם אמא נתנה לי כסף. פעם קניתי צב ירקרק משנהב שאם מניחים אותו בשיפוע הוא צועד על רגליו הקטנטנות. אבא שלי הביא לי מאחת הנסיעות שלו צב תינוק אמיתי שנלכד באורות הדופין (רכב צרפתי שכבר לא מיוצר) בדרכו הארוכה מחצור הגלילית ליד אליהו. בפעם אחרת הוא הביא לי יונים. הכלב סמבו לא שרד, הוא נזרק מהבית כשחלה. ציפיתי לילות ארוכים לשובו.

5. נסיעות באוטובוס

נוסעת בכל שבוע בקו 41 משכונת שפירא ליפו. חוץ מהטרדה צמודה אחת שבסיומה המטריד מצא את עצמו על ריצפת האוטובוס, וחולה נפש שנתן לי אגרוף, אני מאוד אוהבת את נסיעות הערב; אנשים מסמסים בשקט, כל אחד לעצמו, אני יושבת מאחורי הנהג ומתבוננת בנוף העירוני הלא נוצץ ולא מתחדש של רחוב סלמה, הרחוב שבו לאימי היה גן ילדים. לפעמים אני יורדת בתחנה לפני שדרות ירושלים וקונה פלאפל או עוגת פרג/ גבינה בעמיתה המעולה בסלמה 10, מתאפקת לא לקנות מיני פיצה, או מיני קרואסון ממולא במיני משהו, או בייגל שיזכיר לי את ימי הטובים בניו-יורק. לא קונה ולא נוסטלגית.

>> רונית ידעיה היא סופרת ומנהלת מחלקת הכתיבה במכללת מנשר (אותה גם ייסדה). בימים אלו יוצא לאור ספר החדש והמיוחד (בהוצאת קתרזיס) –"ואני אעלה באש". עוד פרטים כאן.

• העיר שלי
• פארק המסילה
• מנשר
• פארק הירקון
• רחוב שבזי
• עמיתה
• אוטובוסים
• לה גווארדיה

• Facebook
• Twitter
• Email

שנקר

הציור מביך, המיצב מלא תשוקה

מסלול האמנות הרב תחומית בשנקר מציין השנה עשור להיווסדו, ואמנם הוא עוד לא הוליד אמנים משמעותיים כמו המדרשהובצלאל– אך עדיין מצליח לתת מדי שנה פייט ראוי. כבכל שנה בוגרי שנקר מצטיינים בעבודות המיצב המושקעות שלהם. גם הציור בולט השנה, אבל רובו בינוני עד מביך. בתקופה של פריחה אדירה בציור לא ברור למה בית הספר מחפף בגזרה הזאת. על הציור הגרוע מחפות עבודות מיצב מקצועיות ומלוטשות ברובן, שיכולות בקלות למצוא את דרכן לאחת הגלריות או המוזיאונים המרכזיים. ניכרות עליהן תשוקה וסקרנות לחומרים, עם שאלות ותהיות על מקומה של האמנות ועל הרלוונטיות שלה.

אחד הפרויקטים הבולטים שעוסקים בחיפוש הזה הוא "בית ספר לאמנות" של קבוצת חושן – ארבעה סטודנטים מהמחלקה (נמרוד אסטרחן, לירון בן זיקרי, בר פלש ויעל פסמניק) הפכו את אחורי הקלעים של בית הספר, סדנת הפיסול, למצע היצירה שלהם. הם בונים חלל פרטצ'י במכוון, מתערבים ופולשים ליצירות החצי אפויות של סטודנטים אחרים עד שלא ברור איפה האמנות מתחילה, איפה היא נגמרת ואם היא בכלל קיימת. אמנם היה אפשר להדק ולזקק יותר את הרעיונות על גבולות האמנות, אבל הפרויקט בכל זאת חינני ובעל פוטנציאל מעבר לדאחקה הסטודנטיאלית.

עוד כתבות מעניינות:
המדריך השלם לתערוכות הבוגרים
מה קורה כשאמניות הברביזון החדש מציגות בנפרד?
הרי הפלסטיק הישראליים הופכים לתערוכה מרהיבה

גם העבודה של מיכל לופט משתעשעת בגבול הדק שבין מעשה אמנות למעשה יומיום. לופט הסבה את אחד המשרדים הצדדיים לחדר המתנה אבסורדי ומלא הפרעות – כיסאות וספסלי הישיבה הצמיחו גידולים מפלצתיים, התמונות הגנריות שעל הקירות מעוררות חוסר נוחות והטלוויזיה משדרת מעין סרטון הדרכה מלחיץ. אין שום דבר פונקציונלי, רגוע או מזמין בחדר ההמתנה של לופט, רק מצבור של חרדות ואובססיות.

חמוטל אתר מציגה פרויקט מצוין שמפנה את השאלות על האמנות פנימה, לתוך העצמי, בניסיון ליצור שפה ספונטנית ואינטואיטיבית. גניחות ה"אההה אההה אווו" החושניות שלה נשמעות למרחוק ומפתות להיכנס לתוך חלל רחמי שמורכב מווידיאו, רישומים ואנימציה עדינה. הפרויקט של אתר מהדהד את הניסיונות האקספרימנטליים של אמני סאונד כגון ג'ון קייג' וממשיכיו שבחנו איך הקול והרעש יכולים להפוך ליצירת אמנות. אצל אתר הבחינה הזאת מתקיימת כזרם תודעה גופני שדרכו היא מייצרת מעיין שפה מומצאת.

מנשר

חולי, מוות וחיטוט עצמי

המיצב מככב גם בתערוכת הבוגרים במנשר. גם כאן ניכר שהמורים שמו דגש על טכניקות וחומרים, אבל במקרה הזה הדבר בא על חשבון התוכן, שהוא בוסרי ואינו מגובש דיו. עבודות גמר רבות סובבות סביב חולי, מוות וחיטוט עצמי: אדווה רז מציגה מיצב וידיאו ופיסול שמתייחס למות אביה – היא משבשת טקסי אבלות כגון האיסור להסתפר ולהתרחץ והופכת אותם למרחב אינטימי של גופניות נשית; יואב ניר מציג מיצב שנראה כמו תיאטרון קודר של סביבות רפואיות פגומות; עידן בן ארי קושר בין ליקוי נוירולוגי שהחולה בו מתקשה בזיהוי פנים לבין התיעוד הצילומי החמקמק והמעוות; וגם דוריאן קרידו מתייחס בעבודות שלו לפגם גופני, במקרה שלו חבלה קשה שעבר בעינו וצולל לתוך סיפור העין הפרטי שלו דרך מושגי יסוד בצילום.

ליאת כהן מציגה גוף עבודות מעניין שחורג מהנושאים המדכדכים האלו: סדרת העבודות שלה מנסחת אסתטיקת רדי מייד ביתי, מעין לקסיקון של שימוש פיסולי בכלי ניקיון ומטבח. אצל כהן כלים חד פעמיים הופכים לחומר פיסולי מרהיב, סמרטוטי רצפה וגומיות הופכים לפסלים אורגניים וחושניים, וסקוצ'ים לקומפוזיציות ציוריות נוסח מונדריאן.

התוכנית ללימודי המשך במדרשה

פיצ'פקעס כמתנות ומלחמה כושלת בביטוח לאומי

את תערוכת הבוגרים של לימודי ההמשך אוצרת השנה נוגה דוידסון כתערוכה קבוצתית ניסיונית שמבוססת לדבריה "על עקרונות המשחק החופשי בחלל, ההתנסות, ההנאה ושחרור הרסן". מלבד אבנר פינצ'ובר – שעושה רישום אגרסיבי ואלים בחלל, מעין טייק אוף לעבודות הטחת העופרת הפרפורמטיביות של ריצ'ארד סרה – וחנה מנהיימר, שמקיימת פרפורמנס אחת ליום בתוך כדור משחק שקוף – שאר העבודות רחוקות מלהיות משחקיות והן מסוגרות למדי בעולמן הפנימי. המהלך האוצרותי שמנסה לשים דגש על אינטראקציות ותהליכים משותפים לא בא לידי ביטוי בחלל ורק מטשטש את התוצרים של הבוגרים, שלשמם בעצם התכנסנו.

התערוכה בינונית למדי ולא נושאת איזו בשורה כמו שדוידסון מנסה לגבש. שני גופי עבודות מעניינים בכל זאת, אבל דורשים פיתוח רעיוני יותר מעמיק ומחויב, הם של דפנה טלמון וקרן דולין. טלמון מציגה פרויקט שמבוסס על אורח החיים שלה כהאוס סיטרית, שבעקבותיו, במין אקט מרדני ואנטי צרכני, החליטה להיפטר מכל החפצים המעטים שלה, בעיקר פיצ'פקעס, ולמסור אותם עטופים במתנה למבקרים בתערוכה. החיים כאמנות הוא נושא מורכב ומאתגר שלא מעט אמנים נגעו בו, למשל דונלד ג'אד ואנדראה זיטל שעברו לחיות במדבר ובנו להם סביבות מחיה אמנותיות. עם זאת הפרויקט של טלמון רחוק מהניסיונות האלו, והטוטליות של אורח החיים הנוודי שלה והמשמעות היצירתית שלו כמעט אינה מורגשת ונשארת בגדר ניסוי חברתי.

קרן דולין מציגה הצעה להצבת פסל בגובה שמונה מ' בכניסה לביטוח הלאומי ברחוב המסגר בדמותה של אישה מדושנת ועבת בשר. הפסל הכעור והגרוטסקי – שמוצג בתערוכה בגרסה חלקית לצד הדמיה במשקפי VR – מדגים את המרחבים הכישלוניים של יצירת האמנות, בייחוד מול המערכת הביורוקרטית המסרסת. מלבד מכתב הוקרה סרקסטי חצי מצוץ מהאצבע שאותו שלחה דולין לביטוח הלאומי, המחווה הגרנדיוזית, שהייתה יכולה להוליד פעולת נגד במרחב הציבורי, נותרת בגבולות הדמיוניים של הבלתי אפשרי.

← שנקר, ז'בוטינסקי 8 רמת גן, עד 27.7
← מנשר, דוד חכמי 18 תל אביב, עד 19.7
← גלריה המדרשה, הירקון 19 תל אביב, עד 28.7

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון|להורדה לאנדרואיד

• שנקר
• המדרשה
• מנשר
• אמנות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

לחצו להגדלה (איור: אורן פישר)

[tmwdfpad]

הגלריה של עודד שתיל

בגלריה של האספן והגלריסט עודד שתיל תרגישו באמת כמו בבית, כי הגלריה שלו היא הבית הפרטי שלו. תוכלו לעבור בין החדרים (לא כולם. בכל זאת – קצת פרטיות) וליהנות מתערוכות מעולות. אם תהיו נחמדים אולי אפילו תזכו להציץ לאוסף האמנות והספרים הנדיר שלו.

ליברמן 8 תל אביב,חמישי 16:00־19:00, שישי ושבת 11:00־14:00,054־2815050

גלריה גבירול

אמנם מועדון "התחת" נסגר לפני כמה חודשים, אבל גלריה גבירול הסמוכה לו עדיין מציגה תערוכות מתחלפות באווירה מחתרתית משהו. שווה לקפוץ לביקור בתערוכות לפני שהמתחם הופך להיות מפלצת נדל"ן שתשווק לעשירי העיר.

אבן גבירול 106־108 תל אביב, מידע על תערוכות ושעות פתיחה בעמוד הפייסבוק "גבירול"

הגלריה האוניברסיטאית

אין ספק שמדובר באחד מחללי התצוגה השווים בעיר, עם מראה המקדש היווני שלו. חבל שהוא קצת מתפספס במסלול הגלריות הרגיל בגלל המרחק ממרכז העיר.

כיכר אנטין, אוניברסיטת תל אביב,ראשון־רביעי 11:00־19:00, חמישי 11:00־21:00, שישי 10:00־14:00, 03-6408860

גלריה החנות

בשנים האחרונות גלריות מגיעות בכל מיני צבעים ובצורות שונות ומשונות. גלריה החנות היא מזן הגלריות שלא ממש צריך לבקר בהן, מספיק רק להציץ – הגלריה היא בעצם ויטרינה גדולה שפונה לרחוב העלייה, כך שאתם יכולים לצרוך אמנות על הדרך 24/7.

העלייה 31 תל אביב, התערוכות מוצגות בוויטרינה בכל שעות היממה

גלריה מנשר

הגלריה הלימודית שממוקמת בקומת הכניסה של בית הספר מנשר מציגה תערוכות מתחלפות לאמנים מוכרים פחות ואמנים מוכרים יותר ולא מפחדת להתעסק עם תכנים שנויים במחלוקת (למשל תערוכות לקולקטיב הצלמים אקטיבסטילס ותערוכת ההון־שלטון המיתולוגית "דורון").

דוד חכמי 18 תל אביב, ראשון־חמישי 11:00־19:00. 03־6887090

הבית האדום

על ראש גבעה בשכונת שפירא עומד הבית האדום ההיסטורי, שעד שיהפוך גם הוא לבניין מגורים מפונפן משמש כמרכז תרבותי עם שפע של פעילויות ותערוכות. אם חפצה נפשכם בחלל עבודה משותף – גם את זה יספק לכם הבית האדום.

ישראל מסלנט 35 תל אביב, ראשון 10:00־14:00, שני־שישי 10:00־17:00,[email protected]

ארטפורט

מתחם ארטפורט מספק כבר שש שנים חממה מטפחת לאמני העיר שרוצים ליצור בשקט ובשלווה עם תוכנית הרזידנסי היוקרתית שלהם. במקום מתקיימות גם הרצאות, הקרנות, מסיבות, סדנאות, ואה כן, גם תערוכות.

דרך בן צבי 55 תל אביב, 03-5182599

גלריה 4

הגלריה הקטנה נפתחה מתחת לרדאר לפני שמונה חודשים ונראה שהיא מתחילה לצבור תאוצה. לא תמיד יקבל את פניכם מישהו בכניסה לגלריה, אבל תוכלו לבקש מפתחות מהבניין השכן ולראות אמנות בשקט שלכם.

פלורנטין 4 תל אביב, ראשון־שבת 12:00־15:00, מידע נוסף בעמוד הפייסבוקgalleryfourflorentine

סדנאות האמנים

בסדנאות האמנים, שעברו לפני חמש שנים מרחוב אליפלט לאזור שוק הכרמל, ממש ליד המרכז לאמנות עכשווית, תוכלו ליהנות מתערוכות מתחלפות של אמנים בשלבים שונים בקריירה שלהם.

קלישר 5 תל אביב, שלישי־חמישי 15:00־19:00, שישי־שבת 11:00־14:00(בזמן הצגת תערוכה במקום), 03-6830505

• גבירול
• מנשר
• הגלריה האוניברסיטאית
• הבית האדום
• אמנות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

סטטוס

נשואה פלוס 2

גיל

63

תעסוקה

סופרת, ראש מחלקת כתיבה במכללת מנשר לאמנות, אותה הקימה עם בן זוגה.

מאיפה את במקור?

"נולדתי ביד אליהו והיום אני גרה ביפו".

אם לא היית עוסקת באמנות, מה היית עושה?

"הייתי משתגעת. תמיד עסקתי באמנות – בין אם ביצירה ובין אם בלימוד. החלפתי בין תחומים – מאמנות פלסטית עברתי לכתיבה, אבל אני מרגישה שעוד לא מיציתי את עצמי".

על מה לעולם לא תכתבי?

"אין דבר כזה. אני לא בעניין של פוליטיקלי קורקט בכתיבה ובאמנות. אין נושא שאפעיל עליו צנזורה פנימית – הכל כשר".

איך את מתמודדת עם העיסוק של בתך קרן בנושאים כמו אונס וגילוי עריות?

"אלו בדיוק הנושאים שאני עוסקת בהם, וכך גם אלה, בתי השניה. זה לא פשוט להיות אמא סופרת – הדברים שאני כותבת לא תמיד מקובלים על הבנות שלי. אמרתי להן שהן לא חייבות לקרוא את הספר שייצא בקרוב, 'מלכת הממולאים', ובאמת נראה לי שהן יוותרו על זה. אולי היצירה שלי כבר מובנת מאליה עבורן? פחות מקור לגאווה? הגישה של אם יוצרת כלפי הילדים שלה היא שונה מאשר היחס של ילדים יוצרים כלפי האם. ילדים מעדיפים שאמא לא תחרוג מהמסגרות המקובלות, שלא תכתוב על סקס בצורה בוטה ולא קונבנציונלית. תתארי לך שאמא שלך הייתה מכנה את אמא שלה פרה או חזירה, או היתה כותבת ספר על זיונים".

מחשבה בלתי נסבלת. ואיך זה עובד בכיוון השני? את עוקבת אחרי היצירה שלהן?

"אני מאד גאה במה שהן עושות והכל מקובל עלי. אני תמיד אעביר ביקורת עניינית, אגיד אם זה טוב או לא טוב בעיניי. כמו כל אמא יהודייה".

אז איך נראה הדור הבא של האמנים?

"הם מאד מתוחכמים וקיבלו חינוך טוב, לפחות אצלנו במכללה. הם מנומסים ולא נרקסיסטים בדרכם, הם אינטרדיסציפלינריים ומתמצאים בעולם, הם לא תמימים כמו שהדור שלי היה. כבר אמרתי שהם מתוחכמים?".

מה הסוד התל אביבי שלך?

"אני לא משוטטת הרבה בעיר, אני מעדיפה להיות במיטה או לקרוא. הליכת הבוקר שלי היא מהבית לבית הספר ואני מקפידה על קפה של בוקר עם עודד בעלי".

מה החלום שלך?

"הנכדים שלי אמרו לי שהם היו רוצים שאני אטפל בילדים שלהם, ואני מאד רוצה את זה. מבחינה מקצועית, אני רוצה לכתוב עוד כמה ספרים לפני שאני אוזלת".

• אנשים
• מנשר
• האנשים שעושים את תל אביב