המשפט הרוחניקי בשקל "דלת נסגרת, דלת נפתחת" כאילו נתפר על ענף המסעדות בעיר: עוד לא הספקנו להתאושש מסגירת הסטריטס ווינונה פוראבר,מוסדות ותיקים ואהובים, והנה שני מקומות חדשים נפתחים על ידי פנדה (עידן פיינבורג), איש שהוא מוסד בעצמו. הסנונית הראשונה של "הסמטה by Chef Panda" נפתחה אמש (ראשון) במרכז שוסטר ברמת אביב גימ"ל. סניף הדגל של הרשת – וכן, כבר מדובר בקנה מידה כזה, ומיד נסביר – ייפתח בשבוע הבא במתחם הפוד טראקס בקניון עזריאלי.
>>אין יותר טוב מזה: 24 ההמבורגרים הכי טובים בכל תל אביב

"פתחתי את החברה עם חזון להיות אנדי וורהול של עולם האוכל. אני אוסף אלי אמנים ויחד אנחנו מייצרים דברים", מסביר פנדה את המסלול שהתחיל בדוכן פיתות בשוק הכרמל, והתפתח לעסק ובו 50 עובדים. "כפנדה גרופ, החלטנו לפתח את הרעיון הזה עוד יותר – לקחת בעלי עסקים שאין להם בסיס וקרקע ולתת להם מעטפת. אני מזהה עסקי אוכל רחוב עם פוטנציאל, שיכולים להתחבר לאג'נדה שלי, ונותן עשור שלם של ידע וניסיון תחת פנדה גרופ. אנחנו גדלים כאסופה של אנשים טובים תחת דגל שעליו חרותים כנות, הגינות וחברות – ערכים שבאים לפני העסקים".

הקשר בין פנדה לבעלי הסמטה דור יעקב נוצר במקרה, עוד חיבור שקרה בגלל המלחמה ההיא. אם השם מצלצל מוכר, זה מפני שאישם בדצמבר 2023 דיווחנו על ההמבורגריה שהתפנתה ממטולה והתמקמה בתל אביב. "הגעתי למרכז שוסטר לחפש נכס ל'בית הכיסונים', פרויקט שעדיין נמצא ברקע, ופגשתי את דור, שפתח שני סניפים בעיר והתקשה להשתלב", מסביר פנדה. "לא היה לי המבורגר בתכנון בשום צורה, אבל הלב שלי נמצא עם אנשים. כששמעתי את הסיפור התאהבתי בו וכשטעמתי את הביס התלהבתי. טעים למות".

נאמן לאג'נדה הוורהולית, פנדה מציע ליעקב להיכנס תחת חסותו ו'הסמטה ביי שף פנדה' יוצא לדרך. סניף יהודה הלוי נסגר, וסניף שוסטר עובר רימייק עם תפריט חדש ומחירים שוברי שוק. "נגמר לי מיוקר המחייה", הוא מצהיר בלהט. "אני בעצבים גבוהים על מה שקורה ומנסה לעשות כל מה שאני יכול כדי להוריד מחירים, כולל קניינות בכמויות גדולות. האיכות נשמרת כי השם שלי על השלט ואסור לעשות פדיחות".

ביס אחד מהתפריט החדש מאמת את הדברים: סמאשבורגר קלאסי דק אך עסיסי במשקל 100 גרם בלחמנייה רכה עם רוטב סמאש, בצל וצ'דר (35 ש"ח); לחמנייה ממולאת אונטריב מפורק ("כמו הביס בסדרה הדוב") רך ומתמסר עם גבינת עזים, ריבת בייקון מתוצרת בית, חלפיניו וחמוצים (50 ש"ח); ו-יובה ג'ו המרושל – טייק אוף סקסי וצמחוני לסלופי ג'ו בברביקיו ורוטב צ'דר, חמוצים, חלפיניו ומיונז מתוצרת בית (35 ש"ח). תתכוננו להתלכלך, כי זה כל הכיף (אוקיי, גם המחיר כיף).

תוספת טופינגז לא מנפחת את החשבון יותר מדי, למשל בייקון ("אמיתי ולא מתנצל") ועוד קציצת סמאש או בשר מפורק (20-5 ש"ח). אגף הסייד דיש מציע נאגטס מעולים מעוף לולו עם רוטב גרמולטה ירוק, "צ'יפס אמאל'ה" בטעם של, ובכן, צ'יפס אמיתי, נאגטס פטריות בריבת בייקון שכבר עפנו עליו (מנימוקי מצפון ואמונה, אפשר לקבל גם עם ריבת פרי) ועוד. גם כאן התמחור עומד בהבטחות, 10-25 ש"ח.

לשאלה מה יש בסמאשבורגר הסמטה שאין באלפי קציצות בעיר, פנדה עונה מבלי לחשוב פעמיים. "בשר פצצה, מחיר זול, טעמים ואווירה ושירות של פנדה. כמה אווירה אפשר לעשות בשוסטר אני עוד לא יודע, נחייה ונראה, אבל בעזריאלי היא תהיה בוודאות. וכמו שאני מכיר את הפנדות ואת האירועים שאנחנו עושים – נצליח גם בשוסטר. בסוף אנחנו משתלטים על הסיטואציה וכבר יש חגיגה באוויר", הוא צוחק ומפנה מבט לתור שמתארך מול הדלפק.

שני הסניפים הראשונים של הסמטה ביי שף פנדה מהווים כאמור את יריית פתיחה לרשת, אחת מני כמה תחת פנדה גרופ. פנדה פיתה כבר בהיכון לסניף ראשון בברלין ("דבר שנעצר בגלל תחילת המלחמה ויקרה שוב") ובהמשך בארה"ב, ובית הכיסונים של פנדה נמצא גם כן בקנה – רשת עם אווירת גרילה שתתחיל בישראל בתקווה להתפרש בכל העולם. "לא רק שעוד אין לוקיישן, גם לא יהיה. אני מחפש עסקים שפועלים רק בבוקר, להשתחל לתוכם ולמכור מהחלון, והכול עם רטבים מגניבים ואווירה. כמו צוענים", הוא מחייך. "גם שם ננסה לעשות אוכל כמה שיותר נגיש".

"עצוב לי לשמוע שעסקים ותיקים קורסים", הוא מוסיף לסיום. "התבאסתי לסגור את רומיה, וכששמעתי שהאימפריאל נסגר התחרפנתי. עכשיו כשיש לקבוצה מנכ"ל ואני בתפקיד מפתח ואיש החזון, אני יכול לעסוק גם בתמחור. הפכנו להיות גוף רציני שמתנהג כמו חברת הייטק. זה כבר לא רק פנדה שכל פעם מגיע עם ג'וק חדש".
אבא אחימאיר 17 (מרכז שוסטר), ראשון-חמישי, 22:00-12:00 (שעות פתיחה בהרצה) ובוולט

• אוכלים שותים
• המבורגר
• פנדה
• מרכז שוסטר

עת השתחררו משירות צבאי ומילואים, ליאל ודניאל דגן החליטו לשוב לעיסוק שאהבו עוד לפני הצבא – המלאכה החשובה של הכנת פיצה. לפני השירות הצבאי שניהם עבדו בפיצריות שונות בעיר הולדתם פתח תקווה, ובגיל שצעירים אחרים שמשתחררים הישר לדרום אמריקה או הודו (הם בני 21 ו-23), הם החליטו לפתוח עסק. כך נולדה הפיצרייה עם השם האוהב "אמורה פיצה", שנפתחה לאחרונה במרכז שוסטר ברמת אביב ומציעה אהבה למשולש הגבינתי וגם פיצת קינוח טרנדית במיוחד.

>>יותר טוב מבינלאומי: 24 ההמבורגרים הכי טובים בכל תל אביב

״גדלנו על פיצה", מספר האח הבכור ליאל. "למשפחה שלנו יש פיצרייה בפתח תקווה ושנינו עבדנו בפיצריות כבר מהתיכון, כך שלפתוח משהו משלנו בו אנחנו מחליטים על המתכונים היה די מתבקש״. האחים למדו ושיננו מתכונים, עשו טסטים וחיפשו לוקיישן – וכשזה נמצא ברמת אביב התנורים נדלקו והמגשים יצאו לדרך.האחים לבית דגן מכינים פיצה נפוליטינית כהלכתה, כאשר את המוצרלה מביאים מאיטליה ואת רוטב העגבניות, כמו את שאר הרטבים, מכינים בעצמם במקום.

בגזרת הפיצות עם רוטב עגבניות תמצאו מרגריטה קלאסית לפי הספר (65 ש"ח), "פיצה שוק" עם זיתי קלמטה, ארטישוק, פרמזן ובזיליקום (74 ש"ח), "פיצה ספייסי" עם פלפל חריף ובצל ירוק (74 ש״ח) ו"פיצה נאפולי" עם עגבניות שרי, בלסמי מצומצם ובזיליקום (76 ש״ח). מהצד הלבן של הפיצות, או כמו שאוהבים לקרוא לזה בפיצריות ביאנקה, תמצאו "פיצה בטטה" עם בטטה (נו, ברור), רוטב שמנת, קרם פרש, שמן זית ובלסמי מצומצם (74 ש"ח) "פיצה כמהין" עם רוטב שמנת, פטריות, מוצרלה ושמן כמהין (74 ש״ח) ופיצה ארבע גבינות עם מנצ׳גו, מוצרלה, גרנה פדנו וגאודה (76 ש״ח).

עוד תמצאו בתפריט מספר פסטות ברוטב לבחירה, כי בכל זאת מדובר במרכז שוסטר אז אתם יודעים שיהיה לזה ביקוש, דוגמת רביולי ריקוטה, בטטה או ניוקי ערמונים (65-70 ש"ח), וגם אופציות נוספות כמוסלט פנצנלה צבעוני (54 ש״ח), סלט בוראטה (70 ש״ח) וגם סלט קיסר וסלט יווני (54 ש״ח). ומכיוון ששום דבר לא יכול להיפתח בעיר הזאת מבלי להיות קצת בר יין, הם מציעים גם פלטת גבינות (60 ש"ח) ויינות במחירים משתלמים במיוחד.(30 ש״ח לכוס, 100-150 ש"ח לבקבוק).

האווירה השכונתית והפמיליארית של אמורה פיצה, לצדמשב ריח פחמימתי נהדר מהתנורים שפועלים במלוא העוצמה, הופך את המקום לנקודה שכונתית קלאסית באזור צפון העיר, מקום שכיף להגיע אליו בסוף היום כדי להוריד את הפאניקה, בין אם כחברים, כזוג או עם המשפחה. ואם הבאתם את סבתא, זה הזמן להזמין אותה למגש קינוח פיצה מופרע: פיצה נוטלה עבור הקלאסיקות, פיצה בשם "הלוטוס הלבן" עם קרם לוטוס, שוקולד לבן ואבקת סוכר (60 ש"ח). ואם סבתא בקטע של טרנדים, פיצה שוקולד דובאי עם רוטב פיסטוק, שערות קדאיף וזילוף שוקולד לבן (65 ש"ח) תשדרג את הטיקטוק שלה. מה, לסבתא שלכם אין טיקטוק?
אבא אחימאיר 15, ימים ושעות פעילות: א'-ה' 13:00-23:00. יום ש' 20:00-23:00

• אוכלים שותים
• פיצה
• פיצרייה
• מרכז שוסטר
• רמת אביב

משהו טוב קורה ברמת אביב גימ"ל. במרכז שוסטר נפתחו לאחרונה בר יין, פיצרייה ושווארמה טורקית שבדיוק זכתה לביקורממבקר האוכל רחוב שלנו.ואליהם מצטרפת כעת המבורגריה שכונתית חדשה מבית טוב – "ברגר" הוא היוזמה האחרונה עד כה של גל רווה, בעלי בר היין שנפתח לא מזמןתל א וין, והאיש שברזומה שלו רשומים גם הזוריק (הידוע גם כבית של טרנטינו), שאטו שועל וגם אל וסינו (עליה כתב מבקר המסעדות שלנו"הלוואי על כל העיר מסעדה שכונתית כזאת במחיר כזה"). את הבחירה לפתוח בשכונה, רווה מסביר בפשטות: "רמת אביב גימ"ל זו השכונה הכי מתפתחת בתל אביב ומגיע לה המבורגר שאינו רק רשתי. יש כאן המון ילדים ובני נוער וזה מתבקש".

שלא כמו בהמבורגריות המוגזמות המציפות את מרכז העיר, ברגר מכוון לקלאסיקות. בתפריט שיצר שף הקבוצה עידן אבני מופיעים קציצה מבשר בקר איכותי בלחמנייה שנבחרה בקפידה, רטבים מתוצרת בית וטופינגז שמתאימים גם לקהל בעל טעם מתוחכם, למשל אווז מעושן ואננס, או תפוח וגאודה קשיו. "יש הרבה יותר מושחתים מאיתנו. אין לנו מזרקי מייפל. רק קציצה שלא מנסה להתחכם אלא פשוט להיות טובה".

ברשימת ההמבורגרים תמצאו קלאסיק ברגר – קציצת בשר בקר במשקל 200 גרם עם איולי צ'יפוטלה, חסה, עגבנייה, חמוצים ובצל סגול (52-70 ש"ח), דה ברגר עם אננס צלוי ואווז מעושן (66-84 ש"ח), רידיפיין ברגר 160 גרם (66-84 ש"ח), צ׳יקן ברגר מפילה עוף ברביקיו עם קולסלאו תפוח, חלפיניו וארוגולה (47 -65 ש"ח) ולאמב ברגר עם קציצת כבש ברביקיו (62-80 ש"ח). יש גם צ׳יפס רגיל (15 ש"ח) וצ׳יפס ארטישוק (31 ש"ח), ארנצ׳יני לביבות ריזוטו וגבינה (35 ש"ח), נתחים מיוחדים שמיושנים במסעדות הקבוצה וסלטי עוף וקיסר איקוניים מהזוריק משלימים את הארוחה.

בתחום העיצוב, ההמבורגרייה הלא מתחכמת מרשה לעצמה להתחכם. האמנית דליה רווה, אמו של רווה ומי שמעצבת את רוב המקומות שהוא פותח, בחרה במוטיבים מהג'ונגל שמוסיפים צבע למשטחי הבטון של מרכז שוסטר. אריזות מעוצבות וליין חולצות באותו קו סגנוני מבליטים את המקום, שכבר מעורר עניין בקרב תושבי השכונה. והדובדבן שבקצפת – כרטיסי גירוד נוסטלגיים נושאי פרסים. כי מי לא רוצה לסיים המבורגר ולזכות בפרס של עוד המבורגר?

אבא אחימאיר 21, ראשון-חמישי 11:00-22:00, שישי 11:00-17:00, שבת 17:00-22:00

• חדשות האוכל
• אוכלים שותים
• המבורגר
• רמת אביב ג'
• מרכז שוסטר

אני לא מרגיש בבית בצפון תל אביב. אני יודע שממרום גילי הדוחק לארבעים אני אמור להתחיל לחבב את השכונות מצפון לירקון (וגם לחבב סודה משום מה), אבל הזמן לא משנה את מה שהלב יודע – זה לא האזור שלי. משהו בבורגנות הפרברית המנומנמת פשוט מדכא אותי, השקט המושלם, הירוק בכל פינה. איפה כל הזבל ברחובות? ממה אתם מתעלמים, צפונים יקרים, אם לא מהומלסים? איך חיים באזור שבו כל האוכל רחוב מגודר במרכזי קניות? אם אמות מבפנים ואעבור לגור בצפון תל אביב, אני מבקש שתקברו אותי בים כדי שאולי אצוף בטעות בחזרה לדרום העיר.

עם כל המטען הזה, מפעם לפעם נפתח בצפון תל אביב פינת אוכל רחוב שראויה לביקור, כמו… הממ…. נראה לי שהיה את ה… אה לא, זה בצפון הישן. לא חשוב, בכל מקרה, עכשיו נפתח בצפון תל אביב מקום שכזה – שווארמה חדשה בשם "טומביק", שנפתחה במרכז שוסטר שברמת אביב ג'. יחסית לאזור שאוכל הרחוב העיקרי שלו הוא ג'פניקה ורולדין, השווארמה הזו מתיימרת להביא את טורקיה לצפון תל אביב, והסרטונים שהראו את הסיחים רמזו שלא רק טורקיה כאן, אלא אירופה – סוג השווארמה, לפחות שיפוד העגל עם טבעת שומן הכבש מלמעלה, נראה בדיוק כמו השווארמיות שאתם מכירים מארצות אירופה. בדיוק אותו גילוף דק ועדין של בשר במעטפת לאפה קלילה מהרגיל, דונר-קבב-סטייל. אין מה לעשות, אני צריך לחצות את הירקון. מה לא עושים למען שווארמה?

האווירה בטומביק לא שונה מדי מכל שווארמה מתיימרת שנפתחה בשנה האחרונה – עיצוב מינימליסטי אך נקי להפליא, שורה נאה של סלטים טריים (וגם כאן, חשוב להדגיש, נקיים) ושני סייחים שתופסים את מירב תשומת הלב. כאן יש תוספת אווירתית קטנה בדמות תמונת קיר ענקית של שווארמה אחרת מכיכר טקסים. הגעתי בשעה די מאוחרת לשווארמה, אחרי רדת החשיכה (בעיני דווקא השעה הכי טובה לשווארמה, אף אחד לא מסתכל), כך שלא ממש היה תור והשירות היה נהדר, לבבי ומעורר תיאבון. לא מספיק שווארמרים מספרים לך על הסיח שלהם בגאוות יחידה שכזו, וזה עושה חשק. המחירים, כיאה ללוקיישן והתקופה, בהחלט יקרים – פיתה 47 ש"ח, לאפה 57 – אבל היומרה לייצר שווארמה קצת אחרת והעובדה שאין יותר מדי אלטרנטיבות ראויות באזור מאפשרים את התג הקשוח. אם כבר, אז כבר. הלכתי על הלאפה של מיקס, בהתאם להמלצה.

השווארמר גילף את הסיח עם הסכין המסורתית, ואז הוסיף קצת גילופים מלמעלה בעזרת המכונה, והגיש לי את השווארמה שגולגלה כראוי. האמת שהביס הראשון לא היה משהו – יבש ומלא בצק – אבל ביס ראשון של שווארמה לא משקף כלום. ואכן, ככל שהמשכתי כך הלאפה הפכה לטעימה יותר. שכבות גילופי הבשר הדקיקים התאספו לביס בשרי מצוין ועמוס טעמי בשר, בעיקר כי השווארמה עצמה מתובלת בעדינות מפתיעה. זה גם לא בשר שמנוני, ולמרות חתיכות השומן כבש שגולפו גם הן לתוך הלאפה, זו היתה שווארמה לא שמנונית (לפחות יחסית לשווארמה). החומוס-טחינה הרטיבו את הבשר, הסלט הפגיש אותה עם חמצמצות קלה (אם כי הסלט החריף לא ממש היה חריף) והלאפה הדקיקה עטפה את הכל לגודל נגיס שכיף לטפטף עלייו משיפקה ולהוסיף עוד קצת טחינה, כי למה לא.

וואלה, נחמד פה. לא מעיף ראש, לא משנה חיים ולא טיסה לטורקיה, אבל בהחלט טעים ומספק, ואפילו לא מפוצץ יותר מדי (אולי זה לא יתרון, לא החלטתי). זה באמת קצת מזכיר את השווארמות מאירופה, בעיקר במובן שהן לא משהו בלתי נשכח או מרשים בשום צורה – פשוט בשר בצלייה איטית שמתובל בעדינות ומגולף לפרוסות דקיקות בתוך לאפה. זה פשוט, וזה פשוט טוב. בשטח המדבר של אוכל הרחוב בצפון העיר, זה הרבה יותר מסתם. זה חשוב. כי מקום בלי שווארמה טובה לא מרגיש לאף אחד כמו בית. ולכולם מגיע להרגיש בבית, עם איזה לאפה שווארמה ביד.

"טומביק", אבא אחימאיר 17, א'-ה' 11:00–21:30, ו' 11:00–15:30

• אוכל רחוב
• אוכלים שותים
• שווארמה
• אוכל טורקי
• צפון תל אביב
• רמת אביב ג'
• מרכז שוסטר

• Facebook
• Twitter
• Email

לפני עשור יצאתי עם קצין בשלד"ג. הוא נראה לי אז כמו הדבר הכי יפה, חכם ואמיץ שיצא מרחם, לא מישהו שהייתי מעזה לפנטז עליו בתיכון עת נראיתי כמו תפוח אדמה עם פאה. אותו לוחם חלומי נהג לקחת אותי לדייטים בסניף קפה קפה ביהודה המכבי. הייתי מגיעה עם מדי חיל האוויר המקומטים שלי לרחוב ההוא, שנראה לי בזמנו כדבר הכי מגניב שנמצא בגוש דן, בהיתי באספלט עד שהלוחם היה מגיע על הרולר בליידס שלו, והבטחתי לעצמי שביום מן הימים אקנן כאן עם יוצא יחידה קרבית.

שנה אחר כך עברתי לעיר הגדולה, מטר מהסנטר. השלד"גיסט כבר הוחלף במאבטח בשגרירות, אך החלום נשאר – יהודה המכבי. עוד שנה תמה ונדדתי לנווה צדק, המאבטח הוחלף בעיתונאי, אך החלום נשאר – יהודה המכבי. כעבור שנתיים מצאתי את עצמי מתגוררת על דרך יפו, העיתונאי הומר במשורר, אך החלום תמיד אותו חלום – יהודה המכבי.

ואז הכרתי אותו. יוצא צנחנים, יפה תואר, חובב טבלאות אקסל. "מה את רוצה?", הוא לחש באוזני כשחגגנו שנה. "יהודה המכבי", עניתי, עיניי דומעות מאושר. אני נוגעת בחלום.

חודשיים לאחר מכן פרקו המובילים את מיטלטלינו ביהודה המכבי פינת ויצמן. זהו, אמרתי לעצמי, הגעתי למנוחה ולנחלה. לא חלף חודש והבנתי שמדובר בעיקר במנוחה. מנוחת עולמים. מה שהיה נראה לי בגיל 19 כמעוז נסיכי הרולר בליידס, ממלכה נוטפת טסטוסטרון, לוקיישן נפלא לצילום סרט של קלוד ללוש – הפך למקום שבו כרטיס הכניסה הוא לא נפש רומנטית ולא רוח נעורים, אלא עגלה – כזו שאת דוחפת או כזו שבה את נדחפת על ידי עובד זר. ואני, שלא מיהרתי להיכנס להיריון או להזדקן, לחתל או להתחתל, קמלתי. החלום על הצפון הישן נשבר תוך שנה, וכך גם הזוגיות החדשה שלא מצאה את עצמה בין אותו סניף של קפה קפה לבין הדשא בכיכר מילאנו. הזדכיתי על יוצא הצנחנים ושכרתי דירה במרכז העיר המפויח, המקום שבו את הדשא של השכן אפשר לעשן.

השבוע, בדיוק שנה אחרי אותה בריחה, נתבקשתי לסקר את אותה ממלכה. כך חזרתי לכמה ימים לאותו יקום מקביל שבו הכלבים קטנים, הג'ינסים צמודים והרעב נרגע אחרי צנים לא צנים. התחנות זלגו הרבה מעבר ליהודה המכבי המנומנם, שמסמן את הגבול שבין שני העולמות – זה שבו הרגליים על הקרקע, וזה שבו חיים בלי משכנתה בצמוד קרקע.

תחנה ראשונה

אבי פדידה

את היום בחיי הצפונבונית שבי פתחתי אצל מעצב השיער אבי פדידה, שאמנם נותן לי תחושה שאני האחת והיחידה, אך גוזם את מחלפות ראשן של נשים שמנהלות שיחות לגמרי שונות משלי עם מנהל הבנק שלהן. במספרה שלו מרגישים את הכניסה לטריטוריה שבה החיים הם פאן ופן, וכל לקוחה יכולה ללגום בעשר בבוקר קאווה על חשבון הבית. והן לוגמות, הבנות. בזמן החפיפה הייתי בת ערובה של שיחה בין שתי נשים חפופות ומחופפות שאמרו יותר מפעם אחת את המילה מקרקעין, עם נו"ן בסוף. הייתה זו שירה אקספרסיוניסטית לאוזניי, שנגדעה רק כשהן טבעו בשמפו נגד קשקשים של קרסטס. במהלך הפן הוצעו לי עוד שלוש כוסות קאווה שלהן סירבתי בנימוס. מה אעשה עם הרעלת אלכוהול באמצע ויצמן על הבוקר? עם המניקוריסטית של המספרה ניהלתי שיחות על הציפורניים של אלה שלא צריכות לגרד חישגד. מתברר שאלה לא אוהבות להעז, ושהצבע הכי מופרע בעיניהן הוא כחול רויאל. העובדה הזאת אילצה אותי לבחור בג'ל שקוף במקום גון המנטה שכה רציתי. נשמור אותו לכתבה על הפרחה הפנימית שבי.

טרנד שולט:החלקות, תוספות שיער, פן טבעי סטייל קייט מידלטון, שזה טבעי כמו לקרוא לעצמך דוכסית ולאכול בייקון לארוחת בוקר.

טיפ לעני:עזבו את השיער במנוחה ולכו לאכול לחם לבן "בבית לחם" השוכן ממול. זול יותר, משמין יותר, טרנדי תמיד.

תחנה שנייה

כיכר המדינה

אני אמנם לא יכולה להרשות לעצמי לקנות בכיכר משהו שהוא לא קפה קר, אבל יש לי סימפטיה למקום הזה, שמסמן את המפגש בין הכסף החדש לכסף הישן. מצד אחד – עשירים ותיקים, אלה שהתמקמו ברחוב משה שרת בלי לחלום על חיים עם משרת; מצד שני – אלה שדיונים על מחירי הדיור מעניינים אותם רק אם הם מתקיימים בחנות הדו מפלסית של המותג שמשקיפה אל פיסת הדשא במעגל הקניות היוקרתי של ישראל. אך כיכר המדינה היא לא עניין של כסף, היא עניין של סטייט אוף מיינד. בעודי מסתובבת שם בבוקר שישי לבושה בחליפה ספורטיבית אחרי אימון TRX, פן פארה פוסט בשערי ושקית נספרסו בידי (מה לעשות שלמכונת האספרסו שלי יש דרישות), ניגשה אליי תיירת אמריקאית ושאלה אותי אם אני יודעת איפה מתאמנים בכיכר. "ביקוז יו ליב היר", היא הסבירה לי, "אנד ביקוז יו קיים פרום דה ג'ים". עיניי נפערו מאחורי משקפי הדיור בפליאה. איך הטעיתי אותה, חשבתי לעצמי. הרי אני אישה שמחוברת למרכז, כזו שביציאה מהסטודיו שלה בטשרניחובסקי דורכת על חרא פרי ישבנם של כלבים פראיים ובעליהם הלא מאולפים. תכף היא גם תודיע לי שהפודל שלי מחכה לי בבית, זאתי. אבל אז עברה לידי אישה בת 45 שנראתה כמו כפילה שלי מן העתיד – טייץ תואם גוזייה תואמת נעליים, פן פארה פוסט ומשקפי דיור. אני את שלי קניתי ב־200 תשלומים, רציתי לצעוק לה, אבל היא נעלמה מאחורי האמר. "אין פה ג'ים", עניתי לתיירת. לכי ספרי לה שפה אין ביקוש לסטודיו קבוצתי, שהרי תושבות האזור יכולות להרשות לעצמן מאמן אישי.

אבני דרך:גודיס, הידוע גם בכינוי קפה לאה, מקום שכונתי נעים בלי שנדלירים ובלי מנות המתוארות בפתוס מוגזם, שמקבץ בו תחת שמשיות הוז אנד שמוז שמבקשים להתערבב בלי לעשות יותר מדי רעש. במנשנשים תוכלו למצוא אנשי עסקים כמו איזי ישראל בורוביץ בצד אושיות ברנז'ה כמו רפי גינת, ליאור סושרד, עידן רייכל, שרונה פיק ועוד.

טרנד שולט:אצל הנשים – בגדי ספורט של סטלה מקרטני לצד שמלות בהירות ועקבי סיכה שלא תואמים את מדרכות הכיכר הטריקיות. אצל הגברים – פאה, כרס ומבטא צרפתי.

טיפ לעני:הכיכר עצמה נעימה, גדולה, מרושתת בספסלים ובכלבים מנומסים שכנראה אוספים אחריהם את מוקשיהם בעצמם, כי נקי לתפארת. מקום מושלם לפיקניק עירוני בכסף קטן אך בתחושה של גטסבי הגדול.

תחנה שלישית

מרכז שוסטר

המרכז המסחרי המנומנם של שוסטר נראה כמו סט גנרי לעוד עונה של "הפרלמנט". בקפה הלל יושבות חבורות עוד מימי הפלמ"ח, והפיק של היום מתחולל כאשר מלצרית מתחילה עושה טעות כאוטית ומבקשת מאחת הקבוצות לעבור שולחן. "אותי לא יזיזו מפה, שמעת אותי?!", צועק לה אקס של חנה סנש, "את לא תזיזי אותי לעולם! ותביאי לי רוגעלך". המרכז – שנראה כי מנסה לעורר את אווירת התרדמת עם כמה חנויות בועטות כמו מאיה נגרי, סאמפל ולארה רוסנובסקי שהתמקמה במקום לפני כחודש – מאוכלס בעיקר באנשי הכסף הישן. אלה שיש להם מטבעות אך הם לא מרשרשים בהם. אלה שירוקנו בכיף מדף נקניקים יקרים במעדני מזרע אך לא ירוצו לספר לחבר'ה על גודל הנקניק שלהם, אלה שיכולות לנענע את התינוק בעגלת בוגבו אך מעדיפות לתת לו לרייר לתוך המזרקה הקטנה. נו, הבנתם. הרבה אקשן או באזז אין פה, אך אולי אין בהם צורך. ללא ספק מדובר במקום האידיאלי לתפוס בו קצת שמש ושלווה בפנסיה בעתיד. בהווה זה מקום אידיאלי להרהר בו אם אני בכלל מפרישה לפנסיה.

אבני דרך:כאמור, החנות החדשה של רוסנובסקי וסניף אינטימי של סטימצקי.

טרנד שולט:תספורת ביבי לגברים, בגדי יוגה לנשים, מבט עייף לשני המינים.

טיפ לעני:ממש מול למרכז הבנוי, בחלקה ירוקה שנראית כאילו נקטפה מחוץ לגוש דן, נפתח סניף של פרש קיטשן הבריא. ככל הנראה הלוקיישן הכי נכון ללעוס בו טופו.

תחנה רביעית

מתחם G, ניסים אלוני

ובחלומי אני רתם ריקליס. קמה בבוקר, שותה עשב חיטה שנסחט לי על ידי שרירי העכוז של שני עולים חדשים מקובה ויוצאת למרפסת בקומה ה־39 של מגדלי יו (משולם לא מאמין במספרים זוגיים). את הקפה שלי אני לוגמת רק בקפה השכונתי, שהוא שכונתי כפי שמירי רגב אריסטוקרטית, במתחם שמזכיר לי שיש לי איפשהו בגוף את הנקודה הזו, אבל מזמן לא דגדגו אותה: מתחם G. או בפרשנות חלופית: ג'יזס, מאיפה הכסף?

התמקמתי לחצי יום ברביבה וסיליה, מעוז חפצם של היפים והנכונים או כאלה ששילמו לאדם הנכון בשביל להפוך ליפים. התיישבתי בשולחן ליד כדורסלן לשעבר, מול מאוורר שגורם לשיער שלי להיראות כמו פרסומת לשמפו. מובן שלא כל מי שמסתובב פה גר פה, בין הנובורישים מסתובבים גם מסתננים כמוני. מזהים אותם לפי ההבעה על פניהם כשהם מבינים ששילמו 44 ש"ח על שלוש כפות עדשים מצולחתות לתפארת. לקראת הצהריים התמלא המקום באנשי עסקים ובנשים שאוהבות לקשור חגורה עבה מעל שמלת מיני. נזכרתי בווק אוף שיים שהיה לי פה לפני שלוש שנים, כשהתעוררתי בקומה מכובדת של המגדל הסמוך והגעתי לרכוש קפה במראה של נערת ליווי יוקרתית. חבל שלא התחתנתי עם הדפקט ההוא מהמגדל, חשבתי לעצמי ושילמתי 28 ש"ח על בקבוק סודה. ביציאה מהמסעדה נעמדתי בפליאה מול פירות השף – בוטיק הפירות היפים בעולם, כזה שכל פרי בו יכול לזכות ב־300 לייקים באינסטגרם, ללא פילטר. אספתי לחיקי מגש קטן של אננס חתוך. אם היה שם יותר מחצי אננס אל תקראו לי ריקליס. החזרתי את המגש למקומו כשהזבן בישר לי שהוא עולה 40 ש"ח. שאלתי אם האננס טבול בקוקאין. איש בבוטיק לא צחק. צילמתי מנגו וברחתי.

טכנית המתחם המפונפן בניסים אלוני, על מגדליו ועל מרכז הקניות שבו, נושקים למרכז העיר. תחושתית מדובר במקום רחוק שנות אור מהעיר שאותה אני מכירה ואוהבת. המיזוג שם עובד נפלא – וזה חשוב בימים שבהם התחושה היא שאנו חיים בתוך רקטום – אך הקור חודר לעצמות ולנשמה, והניכור משתקף מרצפות השיש הלבנות. לא צריך לטפס לקומה ה־40 בשביל להרגיש מנותקים מהסביבה, זה קורה כבר במפגש עם המאבטח בכניסה למתחם, שמכבד את האורחים במבט של "תודה שנכנסתם בפתחנו, מלך ומלכת באדולינה". מצד שני, זה לא מאוד רע. כמו קפיצה קטנה לחו"ל במחיר מונית ספיישל. למה אנחנו כל כך סולדים מראוותנות חומרית? הרי כולנו קמים בבוקר בשביל להרוויח כסף, אז למה כשהוא נזרק לנו בפרצוף אנחנו נבהלים?

אבני דרך:המעדנייה של רביבה וסיליה הצמודה למסעדה, שבה תוכלו לרכוש דברים שינחמו אתכם כל הדרך לדירתכם באלנבי, ומלחימת הריסים מיכאלה אנה שיושבת במספרת AtoZ ושעליה הרחבנו במדור החיים היפים בשבוע שעבר. למיטיבי לסת – מסעדת התרנגול הכחול שוכנת בקומה השנייה וכן המסעדה המדוברת מר וגברת לי. בין באי המתחם תוכלו למצוא את הדוגמנית שביט ויזל, האיט גירל אדל בספלוב, המעושרות לאה שנירר וטלי ריקליס (חטפת לי את הבעל!) והבינלאומיות ציפי ובר רפאלי.

טרנד שולט:בלונד והחלקת קראטין לנשים פלוס חגורת בטן, גברים מכופתרים שעונדים שעון אף שיש להם אייפון 6.

טיפ לעני:מצאו פה זיווג. זה ה־מקום להכיר אנשים שיודעים מאיזה צד של לחם השיפון למרוח את הטחינה סלק.

תחנה חמישית

קניון רמת אביב

בשמונה שנות מגוריי בתל אביב לא נתקלתי בבת אדם אחת אסופה בנפשה שלא גילתה חיבה עזה ומוגזמת לקניון רמת אביב. מתנצלת, קוראיי ההיפסטרים, אך ככל הנראה מדובר בהר סיני של מעוזי הקניות העירוניים. האסתטיקה העיצובית, השקט והסניפים השווים של הרשתות הגדולות הפכו אותו למקום שכולנו נרצה להיות בו ביום שיבשרו לנו שדאע"ש מגיעים העירה. אך באוגוסט כמו באוגוסט, המקדש הקפיטליסטי הופך לחורבה לחה, ומיליוני אזרחים מרחבי הארץ ובהם גם ילדים, לא עלינו, מסתובבים בסנדלי שורש ובכפכפים, מטפטפים אייס קפה על רצפות הפוליש וצורחים בעברית צחה "אימא, אני רוצה אגרול!". אני רצה להתחבא בארקפה. המזגן לא עובד. הברמן תכול העיניים נראה על סף התקף אפילפטי. הילד עם האגרול הגיע עד לפה. שתי נשים שהחליטו שתוחם חום הולך נפלא עם ליפסטיק ורדרד לוחכות סלט נבטים. אני מבחינה כי מרבית הנשים סביבי אוכלות סלט נבטים. נראה לי שזה המחסור במידות בקסטרו. מישהו ניגש אליי ושואל אם אני הבחורה מ"הישרדות". אני עונה לו "בהחלט כן" ומדיחה את עצמי מהמקום.

אבני דרך:הסניף של זארה הוא מהטובים בארץ, בצד הסניף של טופשופ שתמיד מתהדר גם בקולקציית קפסולה תורנית. לידם שוכן קפה אלברט, שבו אפשר לקיים פגישות של ביזנס או פלז'ר בלי להסתכן בחוסר סטייל.

טרנד שולט:הכל מהכל. מדובר במקום שאליו מגיע העם כדי לחוש מורם.

טיפ לעני:חכו לסופעונה.

תחנה שישית

מתחם סי אנד סאן

את היומיים המעושרים בחיי סיימתי בדובדבן של הקצפת המולקולרית, המקום שאליו מתנקזים אלה שיספרו לנו בקריצה שכסף כן קונה הכל. מבינים את זה מהשנייה שנכנסים למסעדת סיטארה, שם יושבים גברים מבוגרים עם נשים צעירות – קלישאה מכובסת שמוארת נהדר בחסות קרני השמש והגלים של חוף הצוק. אחד הגברים מוריד את משקפיו כשאני נכנסת, רק כדי שאראה איך אישוניו חודרים מבעד לעפעפיו הנפולים היישר לתוך מפשעתי. כאן הכל קורה, הון כלכלי תמורת הון אירוטי. הברמן שואל אותי אם אני בהיריון. כנראה בסיטארה מידה 38 משולה לחודש שביעי. אני רוצה להצית אותו, אבל לא נעים לי מחברת הכנסת שיושבת מאחוריי. בחסות חברה שאמה מתגוררת כאן אני מתפלחת לבריכת המתחם, לוקחת את כלב הקבליר קינג צ'ארלס שלה כאביזר שיאפשר לי להיראות מעושרת אמינה. אני מתהלכת סביב הבריכה, שהדבר היחיד שמפריד בין בריכת מתנ"ס שכונתי לבינה הוא נוף עוצר נשימה, ומתבוננת בטובלים בכלור ובכסף. משפחות צעירות, מבוגרים וקשישים – כולם נראים כמו פרסומת לפרישה מוקדמת. הקבליר מתחיל לשלשל על השביל המצוחצח. זין אני מנקה אחריו, בטח המנקה של הבריכה מרוויח יותר מעיתונאית. אני מנסה לגרור אותו לדשא, אך הכלב מתעקש להמשיך לחרבן על השביל כאילו מדובר במחאה פוליטית סטייל נטלי כהן וקסברג. שיט.

אבני דרך:מסעדת סיטארה ומסעדת טורקיז היוקרתיות – מקומות טובים לדייטים, לדרינק של צהריים ולאנורקסיה נרבוזה.

טרנד שולט:שוגר דדיז, סיגרים ובוטוקס.

תחנה סופית

יאללה, הביתה

חזרתי לדירת החדר שלי בגן מאיר. ריח כבד של שתן כיבד אותי בכניסה לבניין, עם נגיעות של זבל שטרם נאסף על ידי העירייה. במתחם G זה לא היה קורה. ובכל זאת, המסע אל הקוטב הצפוני של תל אביב לא הפיל לי את הלסת. בתרבות שבה כסף הוא ערך עליון לא מפתיע שמי שזוכה להריח אותו מקרוב בוחר באורח חיים נוח. ובכל זאת, כשצופים בכל אותם אנשים שעוטים על עצמם את הצעקה האחרונה – קצת מתחשק לצרוח. אולי אלה הפערים החברתיים ההולכים וגדלים המשתקפים מבעד לעדשות משקפי השמש היוקרתיים, אולי המסלול הבטוח למדינת עולם שלישי שעליו הם צועדים בנעלי לכה, אולי פשוט העובדה שכסף לא קונה סטייל. ואולי זו קנאת מעמד הביניים המשתעלת מגרוני. גם לי בא לממש את עצמי על מיטת שיזוף או ללבוש את שכר הדירה שלי לדינר. מצד שני, הרומנטיקה נמצאת במקומות המלוכלכים, בחספוס, בישיבה במרפסת קטנה מדי עם סושי זול אבל עם התחושה שיש לאן לשאוף, בהתחרמנות שיכורה במונית שירות באחת בלילה. תנו לי את מרכז העיר, שם אפשר לתקוע גרעפס ולהישאר ליידי. ‎ייתכן שהכל בחיים זה לוקיישן, ושהישיבה במנזר לא באמת תקדם אותי לשום מקום שאיננו האנגובר רצחני. אולי עולם הערכים שלי עקום, אולי אני לא משחקת את המשחק הנכון. מצד שני, איזה כיף במנזר.

• סי אנד סאן
• הצפון הישן
• מתחם G
• מרכז שוסטר
• צפון תל אביב
• קניון רמת אביב
• כיכר המדינה
• סיטארה
• טורקיז
• רביבה וסיליה
• אבי פדידה
• רתם איזק
• תל אביב
• לא רחוק ממרכז העיר: פרויקט שכונות מיוחד
• עירוני