אם תיכנסו ברגעים אלו ממש לעמוד האינסטגרם של פיצה האט, תמצאו לא פחות מחמישה סרטוני משפיענים שעלו ממש בשעות האחרונות. שם אכלני הרשת מהללים את המנה החדשה "האטצ'וס", שהושקה היום ברשת הפיצריות. סיסמאות משפיענים כמו "אתם חייבים לנסות", "השילוב המושלם שלא ידעתם שאתם צריכים" ואפילו "שיתופי פעולה שפשוט שינו את המציאות" נזרקים לאוויר, על רקע צילומי גבינה נמתחת והבטחות לקראנץ'. בעולם האמיתי, בינתיים, אף אחד לא באמת המציא מחדש את הפיצה, אבל ההאטצ'וס מתגלה כתוספת חביבה להיצע המנות של האט. עד שמגלים את המחיר.
>>שימו ביט: פסטיבל "ערביט" פורץ את חומות יפו עם מופעי מוזיקה ערבית

תל אביב כבר מכירה לא מעט מנות נאצ'וס עמוסות גבינה ותוספות. אחת מהן היא שלי. לא שאני רוצה להתרברב או משהו כזה, אבל מנת הדוריטוס-גבינה שלי (מתכון בסוף הטקסט) מאכילה תל אביבים רעבים (אותי) כבר לפחות 13 שנים, ולגמרי נגנבה (בגרסה מרודדת להפליא) ממנת הנאצ'וס העמוסה והכבר מיתולוגית של טאקרייה. גם מסעדות מקסיקניות אחרות מציעות כבר שנים מנת נאצ'וס עם תוספות וגבינה, אבל כנראה כשרשת בינלאומית מייבאת את הפורמט לארץ, פתאום זה איכשהו חדש לכולם. אבל אין מה להתלונן, כל המרבה הרי זה משובח. במקום זה, אני מעדיף לבחון את המנה כשף חובב ותיק, ויש לי משהו להגיד לפיצה האט – יש לכם עוד מה לשפר.

הרעיון הבסיסי בהחלט מצוין: שיתוף פעולה בין הקראנץ' של דוריטוס לערימות הגבינה של פיצה האט. על פניו, גם כמעט כל הרכיבים מתאימים – דוריטוס טבעי (טעם נטרלי, מרקם קראנצ'י קשיח), רוטב עגבניות (חשוב מאוד כדי לייצר עומק טעם), בצל סגול ופלפל אדום (מוסיף רעננות ופריכות טבעית) חלפיניו (חייבים חריף), מצופים במוצרלה וצ'דר. משום מה מישהו החליט שזה גם רעיון טוב להוסיף גבינת שמנת למיקס, אבל תיכף נגיע ללמה זה היה רעיון רע, אבל עוד לפני כן בואו נדבר על העטיפה.

המנה מגיעה בקופסה משולשת, מסוג הקופסאות שמתאימים למשולש פיצה אחד, ומונח על נייר אפייה מקופל. הבעיה היא שאחרי משלוח, כל המנה הופכת פחות או יותר לגוש אחד, וגם כשפתחתי את הקופסה ואת נייר האפייה – המנה קפאה בצורת משולש. זה לא נורא בפני עצמו (אם כי פחות אינסטגרמי מאצל המשפיענים), אבל כשהתחלתי לתלוש חתיכות דוריטוס הבנתי את הבעיה היותר חמורה בגרסת המשלוח להאטצ'וס – הזמן. תראו, יש מנות שיכולות להחזיק זמן בחוץ. פיצה היא דוגמה נפלאה לזה. אבל מעבר הזמן לא עשה טוב להאטצ'וס.

הגבינה התקשתה לשכבה אחת שלא ממש נדבקה לדוריטוס, שמצידם נעו בין שני מצבי צבירה: הראשון הוא קשיח ופריך (שכבה עליונה), והשני הוא עיסה רכה וגושית שספגה את הרוטב ואת גבינת השמנת עד שטכנית אני חושב שהיא נחשבת לדיסה. דיסה טעימה כמובן – זה דוריטוס, גבינה, רטבים וירקות, קשה לטעות – אבל עדיין דיסה. כך נוצר מצב שהייתי צריך לבצוע את גוש הגבינה, לאסוף מהתחתית רסק דוריטוס, ולאגרף את הכל לביס אחד שאמנם היה סליזי כמובטח, אבל גם הרגיש מעט שפל בכל הנוגע למרקם, נוחות ושרידות כללית של המנה.

כל זה היה נמנע, אגב, אם רק היו מגישים את המנה במגש גדול יותר. פיזור של הנאצ'וס והרכיבים על שטח גדול יותר לא היה נותן לרטבים להתנקז לתחתית, וכך יותר דוריטוס היו שורדים את הטיול. אני בטוח שטעמה ומרקמה של המנה משתפרים כשאוכלים אותה באחד הסניפים, אבל אם אתם מציעים אותה למשלוח, אולי כדאי שתדאגו שגם הוא יעבור כמו שצריך. על אחת כמה וכמה אם הלקוח משלם על זה מחיר מלא של… 39 ש"ח?! בחישוב זריז שלי, מדובר פחות או יותר בחבילת דוריטוס אחת, משהו כמו חצי חלפיניו פרוס, שמינית גמבה, חצי בצל סגול, שתי כפות גבינת שמנת, ולא מעט גבינה מעל. איך זה לא עולה 20 ומשהו ש"ח, כמו כל מנת צד נורמלית?

אין שום רע בהאטצ'וס (אולי חוץ מהלחם המילים המאוד מאולץ), אבל זו לא מנה משתלמת במשלוח. במיוחד כי חומרי הגלם – למעט רוטב העגבניות והגבינה המוגזמת של האט – נמצאים אצלכם בבית. וזו בדיוק ההזדמנות להכיר לכם את המתכון: חבילת דוריטוס (אני ממליץ על גריל), מפוזרת טוב טוב על נייר כסף בגודל התבנית. מעל טפטפו בנדיבות רוטב צ'ילי מתוק. כסו בגבינת עמק או מוצרלה או מה שיש לכם בבית, והכניסו לתנור שחומם ל-180 מעלות למשך כ-8-10 דקות. את התוצאה אוכלים עם טבילה בשמנת חמוצה. זה יעלה לכם בערך 9 ש"ח.
האטצ'וס, 39 ש"ח. עכשיו בכל סניפי רשת פיצה האט

• אוכלים שותים
• פיצה האט
• ביקורת משלוח
• נאצ'וס

בתור צייד אוכל מיומן, אחד מהמקורות שלי למצוא ספוטים חדשים לטעום הוא בקטגוריית המקומות החדשים בוולט. כן כן, אבותיי הציידים-לקטים בוודאי גאים בי. אל תשפטו, אני בקטע של להשיג אוכל טוב בכל מקום שאני יכול למצוא אותו. בשבועות האחרונים שמתי את עיני הרעבה על מסעדה מקסיקנית חדשה בעלת השם הטיפה גנרי "ניו מקסיקו". לא משהו מיוחד, נאצ'וס, בוריטו, קאסדייה. הבייסיק. מצד שני, הבייסיק זה בול מה שאני מחפש כשאני רוצה מקסיקני – משום מה אוכל הרחוב המקסיקני הפך בארץ לחומר שממנו עשויים ארוחות גדולות א-לה מקסיקנה, או מטבח מסוגנן כמולה מעלה. רק מעטים (אני מדבר עליכם, טאקרייה) השכילו להישען על סגנון האוכל היומיומי יותר של המדינה ממרכז אמריקה.

לכן בכל פעם שאני מגיע למקסיקנית חדשה – וזה לא קורה הרבה, כאמור – אני מחפש דווקא את הפשוט והטוב. לפעמים זהפשוט ויקר, לפעמים אני מגלהמציאה אמתית, אבל המרדף אחר הבוריטו המושלם לעולם לא נגמר. לכן חיכיתי להגיע ל"ניו מקסיקו", אבל כשנחתתי בכתובת שהיתה רשימה בוולט (אhדלסון 4, לא שזה חשוב) הופתעתי לגלות… כלום. פשוט כלום. שביל גישה אחורי לבניין מקשיש באזור שגוסס בקיפאון של עבודות הרכבת. חשבתי שאולי טעיתי בניווט, הסתובבתי באזור כדי למצוא כל רמז לצבעוניות המקסיקנית, אולי איזה שלד מאויר, פירורי נאצ'וס מפוזרים, צנצנות חלפיניו ריקות. כלום. ואז שמתי לב לדבר אחד, דף מודפס על קיר בבניין שליד עם המילים: "שליחים של WOLT שימו לב. אופנוע שיכנס לשביל יקבל דוח לבית. המקום מצולם 24/7. הנהלת הבניין".

רק אחר שקלטתי את הדף, ראיתי מתחתיו מדבקה עם הלוגו של וולט, ומתחתיו דף נוסף, עליו כתובה פקודה לאנשי הוולט: "שליחים יקרים, מכאן בבקשה! למסעדת JARA". אוקי, זו לא המסעדה שחיפשתי, אבל זו התחלה. לא הכרתי את ג'ארה, אבל בדיקה קטנה בוולט מצאה לי מקום שמגיש טורטיות בסגנון ים תיכוני, ומתואר כמטבח משלוחים (או בשם המפחיד יותר, מטבח רפאים). הו, הפלונטר מתחיל להיפרם. חזרתי לעמוד של "ניו מקסיקו", שאמנם לא מסומן כמטבח משלוחים, אבל כן פתר לי את הכל עם ארבעה שורות: "מקסיקנית חדשה מבית ג'ערה". טוב, לפחות למדתי משהו, שמח שהסיבוב הזה לא היה לשווא.

הזמנתי משלוח. אפילו לא טרחתי לנסות להעמיק במורד השביל למטבח של ג'ערה – מסעדה שכאמור לא באמת קיימת, למעט המטבח – כדי לאסוף בעצמי. יאללה נו, שהשליח יזהר מהדוח לבית. הספקתי להקדים אותו ברבע שעה, וסוף סוף פתחתי את האוכל. בפני התגלה משלוח פשוט להפליא: שלושה בוריטו'ס, קסדייה אחת ונאצ'וס עם תוספות וגבינה שצריך להמיס ל-3 דקות בתנור, לצד כמה חתיכות חלפיניו, שני סוגי סלסה ושמנת חמוצה. מכיוון שבוריטו הוא המנה העיקרית, והנאצ'וס נזרקו לתנור, התחלתי ממנת הקסדייה ברבקואה (47 ש"ח) – גבינה, אסאדו מפורק עם רוטב צ'יפוטלה, פרוסות חלפיניו וסלסה. פייר, זה לא היה נראה טוב. הטורטייה נסגרה באופן שלא מתאים לקסדייה – מגולגלת כמו בוריטו מעוך, מוכתמת בשמן ולא הכי מפתה. אבל אז לקחתי ביס.

הטעם של הקסדייה היה היפוך מושלם לנראות שלה, וכך גם הרכב המנה. לרוב אני רגיל לקסדיה דקיקה עם כמות בשר חביבה במקרה הטוב, וסמלית במקרה הרע. לא זה היה המקרה – כמות הבשר של הקסדייה הזו חוצה את זו של רוב הבוריטו והקסדיות שבעיר, וכנראה גם מהמנה שאמא שלכם נותנת בשישי. זה היה ביס עסיסי לאללה, מעקצץ ברוטב צ'יפוטלה ומרוח בשפע של גבינה. אם הייתי יודע הייתי מזמין מראש עוד, איזה תענוג. ולפתע התמלאתי אופטימיות בנוגע להמשך המשלוח, כי מעבר לכמות המרשימה, זה גם היה טעים. למעשה, זה היה פשוט מאוד וטעים ממש – בדיוק מה שאני מחפש באוכל רחוב מקסיקני.

המשכתי עם הבוריטו, שאמנם המשיך את המגמה החיובית, אבל כן איזן לי את הציפיות בכל הנוגע לכמויות. הבוריטו היה מגולגל באופן מושלם (זה נשמע מובן מאליו, אבל זה ממש לא), אבל הביס גילה שאני לא יכול לצפות לאותה כמות בשר בו. וחבל, כי הבשר היה כל כך טעים. זה לא ששאר הרכיבים – אורז ירוק, שעועית, פיקו דה גאיו, סלסה רוחו, חסה ושמנת חמוצה – לא טעימים. הם היו בדיוק מה שצריך מאוכל כזה: טריים, עשויים היטב, ובמידה מאוזנת (אולי עם קצת יתרון לשעועית). אבל הבשר – וזה היה נכון לשלושת סוגי הבשר שהזמנתי – לא היה נוכח באותה הדומיננטיות של הקסדייה. במילוי הברבקואה (אסאדו מפורק מהעצם בבישול ארוך עם צ'יפוטלה) כבר התאהבתי בקסדייה, אבל גם הצ'ילי קון קרנה (תבשיל בשר טחון עם עגבניות) היה טעים באופן מרשים, והשתבץ בבוריטו כמו חלום. מנת הקרניטס פויו (עוף מפורק במרינדת עגבניות) היתה פחות מרשימה, בעיקר כי העוף נבלע בתוספות – אבל כשמצאתי אותו, הוא היה רך וטעים.

אז כן, חבל לי שלא היה יותר בשר בכל בוריטו, אבל בהתחשב במחיר הבוריטו (45-6 ש"ח), מדובר במנה די משתלמת, בצד הזול של הבוריטו. לצד הקאסדייה הכי שווה בעיר, זה בהחלט מציאה מעניינת מאוד. הנאצ'וס, אם כן, חתם את ההחלטה – אמנם טעו במנה והביאו לי נאצ'וס עם ברבקואה במקום צ'ילי קון קרנה, אבל למי לעזאזל אכפת עם בשר כזה? הם קוראים לזה Chilaquiles, אבל זה נאצ'וס מקמח תירס עם הבשר (49 ש"ח) וגבינה ושמנת וסלסות. אז הסלסות לא היו כאלה מרשימות (קחו את הסלסה ורדה, היא החריפה באמת), אבל המכלול היה טעים, הגבינה היתה מושלמת, הנאצ'וס עצמם פריכים בדיוק במידה ואלוהים אדירים, איזה כיף של בשר (שגם כאן הגיע בכמות נאה).

• אוכל רחוב
• משלוח
• אוכל מקסיקני
• בוריטו
• נאצ'וס

"המקסיקנית הכי טובה שאכלתי בה בשנים האחרונות בעיר", כתב לי השבוע בהודעה חברי הותיק נמרוד דוויק. "פתחו לפני חודש". אני חושב שזו הדרך האהובה עלי לקבל המלצות לאוכל – מינימליזם מתוק, כמעט בפקודה, שם, כתובת ויאללה סע. לפעמים זה יכול לשלוח אותי לטרוף אפילו מהר יותר מנאום חוצב להבות על איכויות חומרי גלם ואלכימיה קולינרית. עזבו אותי מבולשיט של תיאורי המנות המופרכים ותמונות אינסטגרמיות. אכלתם? אהבתם? ספרו לחבריכם.

המסעדה המדוברת, בכל אופן, נקראת "לה קטרינה", או פשוט "Catrina", והם באמת פתחו לפני חודש. אני יודע את זה כי שלט המסעדה פשוט מודבק על גבי שלט המסעדה הקודמת שאיכלסה את המבנה הקטן והמוזר שעל נחלת יצחק, לא רחוק מעזריאלי. מבפנים, המקום מצועצע כמו מסעדת פועלים מקסיקנית, עמוס בפיצ'יפקס מאפיינים, פוסטרי ניילון של מריאצ'יז, כובעי סומבררו מקשטים את הנורות עם האור הצהבהב, דפים עם תמונות של המנות מודבקים בסלוטייפ על המראות ודגל מקסיקו ענקי תלוי מעל עמדת המטבח. הכל קצת רופף, ודווקא חוסר ההידוק הזה גרם לי להרגיש שהגעתי למקום הנכון.

https://www.instagram.com/p/Cce_PBBNiEf/

האוכל המקסיקני הפך לטרנד דיי מעניין בתל אביב בשנים האחרונות – טאקריות נפתחות על ימין ועל שמאל, הבוריטואים מתמלאים במגוון רחב של וריאציות וכל טאקו רוצה להיות טאקו שף. זה באמת נפלא, כי האוכל המקסיקני הוא פלטת צבעים וטעמים זוהרת שאמורה להתאים בול לחיך הישראלי, ועדיין, משהו לא מסתדר במאה אחוז. זה לא שאני נגד הספוטים המקסיקנים של העיר (ד"ש ונשיקה לטאקרייה) כמו שהתחושה היא לרוב שאנחנו מקבלים גרסה מתורגמת למקור. הטאקו משודרג, הבוריטו מפונפן והמחיר עולה בהתאם. דווקא העיצוב המצועצע של קטרינה, שהזכיר לי יותר מהכל עיצוב של מסעדות אריתראיות ליד המרכזית (ואני נשבע לכם שזה לא עלבון), היה מה שרמז לי על ההמשך. אוקי, וגם ההודעה מדוויק.

>>בשבוע שעבר השווינו בין צמד כריכי עוף רוטיסרי בשוק הכרמל

בעודי מביט בתפריטים המנוילנים, שכללו תמונות של כמה מנות ופונטים של וורד ארט, משהו הרגיש לי מוכר. "כמה זמן אתם קיימים?", שאלתי את המוכר האדיב. הבחור המבוגר במטבח, שבבירור היה המנהל/בעלים/הרוח של המקום, התפרץ ואמר "חודש, אבל עם 5 שנים ניסיון בשוק הכרמל". ואז נפל לי האסימון. "קטרינה" היא לא בדיוק מסעדה חדשה, אלא גלגול חדש ובתקוה קבוע של "ויוה מקסיקו" ממרכז השוק. רצה הגורל ומעולם לא הספקתי לאכול בדוכן, אולי כי עדיין מוזר לי לדפוק בוריטו סביב כל הבוריקה, אבל כאן, במסעדה המצועצעת, זה כבר הרגיש נכון. הגיע הזמן באמת.

התחלתי, כיאה למסעדה מקסיקנית, עם הנאצ'וס (39 ש"ח) עם תוספת בקר על הפנצ'ה (10 ש"ח) והסלסלה השמנמנה שהוגשה בפני בהחלט הצדיקה את המחיר – חתיכות נאות ופריכות להפליא של טורטייה צ'יפס מתירס שהוגשו עם ערימת התוספות המתבקשות: סלט עגבניות, פריחולס, גוואקמולה, שמנת חמוצה, גבינה מגודרת וכמובן הבשר, כולם בכמויות מרשימות. אם ברוב המקומות אני מקבל ערימה גדולה של נאצ'וס עם תוספות שבקושי מספיקות לטבילה, פה הייתי צריך לקטוף שאריות גבינה ובשק מתחתית הסלסלה בסיום מרוב עומס. חומרי הגלם עצמם לא היו מהמשובחים שטעמתי, אבל טריים לחלוטין, פשוטים להפליא ומסונכרנים אחד עם השני לשלמות. בלי תיבול מיותר, בלי רטבים לא קשורים. פשוט ונהדר.

>>מתחם DNA TLV: לא יאומן, יש אוכל טוב ואווירה טובה בעזריאלי

את אותו התיאור אני יכול לתת גם לגרינגאס (טורטיית חיטה ממולאת בגבינה מותכת, הידועה גם בתור קאסדיה. 33 ש"ח) שהגיעו ב-4 חצאים מקופלים עם תוספת ברבקואה (9 ש"ח), גוואקמולי וסלט עגבניות טרי. איזון הכמות היה כמעט מופלא – המנה גדולה מהמחיר, אבל לא גדולה סתם, הגבינה והבשר מאוזנים אחד עם השני והביס פשוט ונהדר. כן, בדיוק כמו הנאצ'וס. הבוריטו, שהוזמן גם הוא במילוי ברבקואה, היה כבר הפתעה גדולה, ובגדולה אני מתכוון לכך שסוף סוף יש בוריטו ענק במחיר הגיוני. 45 ש"ח בלבד ואתם מקבלים ארוחה מגולגלת בטורטיה נהדרת שאשכרה תמלא אתכם. אם תזמינו גם את הנאצ'וס לחלוקה עם עוד אדם, מדובר כבר בסכנת התפוצצות.

עד כה כל המנות נבנו פחות או יותר על בסיס אותם מצרכי בסיס טובים – בשר הברבקואה המפורק והעסיסי, רצועות בקר דקיקות על הפנצ'ה שניכנות בטעם חזק ומצוין ומגוון ירקות וטורטיות טריות בתיבול עדין. גם הרטבים שישבו על השולחן – רוטב על בסיס חלפיניו ורוטב על בסיס צ'יפוטלה – היו שניהם מרעננים (אם כי חריפים ממש בעדינות). לכן הטאקו היו הפתעה, מכיוון ששם המקוריות שיחה תפקיד מעניין. ראשית, כי בניגוד להרבה מקומות, אפשר לעשות פה מיקס אנד מאצ' עם הטאקוס (49 ש"ח עבור 3, 59 ש"ח עבור 4). שנית, כי מגון הטעמים פתאום התרחב.

נכון, יחסית לטאקו (ויחסית למחיר של שאר המנות) מדובר בקצת יותר מהרצוי, אבל מדובר בטאקוס בעלי נפח לא מבוטל, כאלה שיכולים להשביע אחרי שלוש בלבד, וזה לא מובן מאליו. כאן גם היו דברים מעניינים יותר, למשל העוף מולה, שכוסה ברוטב נדיב וקצת מתקתק על בסיס צ'ילי, תבלינים, אגוזים וקקאו. אני לא יודע אם זו הארוחה המקסיקנית הכי טובה שאכלתי בעיר (סורי דוויק), אבל היא בהחלט הכי משתלמת וללא ספק אחת המהנות שחוויתי. אוכל מקסיקני פשוט ונהדר. בחיי שעם כל השפע המקסיקני שכאן, היה חסר כזה בעיר.

לה קטרינה, נחלת יצחק 4, א'-ו' 11:00-20:00

• אוכל מקסיקני
• אוכל רחוב
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 895 // התיירים באים
• נחלת יצחק
• טאקוס
• בוריטו
• נאצ'וס