כשאתם מדברים על "בעיית הנרקומנים" תזכרו: מדובר בבני אדם
המצב בדרום תל אביב על סף פיצוץ ויש כבר מי שמוציאים את התסכול על דרי הרחוב. אבל אנחנו והם באותו צד
לתושבי דרום תל אביב נמאס, ובצדק. המצב ברחובות מזעזע. בנווה שאנן אנשים מזריקים בכל פינת רחוב ואפילו בפלורנטין קשה ללכת מאה מטר בלי לראות מחוסר דיור שוכב על המדרכה. נכה על כסא גלגלים מעולף לצד ערימת זבל ובאנג מאולתר – זו לא סצנה מסרט, זה מראה יומיומי. סמי הפיצוציות (שם מכובס שכבר מזמן אינו רלוונטי) הפכו קשים יותר, שירותי הרווחה קורסים ללא תקציבים ואת התוצאות רואים בשטח: רחובות דרום תל אביב במצב הגרוע ביותר מזה שנים.
המיאוס הזה של התושבים מתחיל לבעבע. הערב תתקיים הפגנה מול תחנת המשטרה בנווה שאנן, ופעולות נוספות כבר בתכנון. בקבוצת הפייסבוק"דרום תל אביב בקריז"כבר עלו גם הצעות רדיקליות יותר. יש תושבים שאומרים בפה מלא שאין להם סבלנות לחכות לרשויות. כמה מהם אפילו התבטאו בעד אלימות. יש כבר מי שנוהג כך בפועל. מול הקריאות האלה צריך לזכור דבר מאוד פשוט שנמצא מול העיניים של כולנו אבל נוח יותר להתעלם ממנו:מדובר בבני אדם.
לפני כמה שבועות היה יום השנה החמישי למותו של דוד שלי. בצעירותו הוא היה אמן מחוזר, על סף פריצה, שהציג בגלריות נחשבות. בוהמיין חתיך ותל אביבי עד קצות האצבעות. תשוקה לאושר בלתי מושג, חוסר שקט פנימי ובחירות רעות הובילו אותו לשימוש הולך וגובר בסמים שונים. הכסף הלך, הלכה הדירה, ומה שנשאר הוא הרחוב. במשך שנים הוא הסתובב בנווה שאנן, בתחנה המרכזית, חי חיים שאני לא יכול לדמיין. האיש המתוק מהילדות שלי, חבר הנפש של הורי, חי כמו נרקומן בלי שם ופנים, נגרר ברחובות אחרי המנה הבאה.
כמוהו יש בתל אביב מאות. כולם אנשים. אף אחד לא נולד נרקומן, אף אחד לא נולד מחוסר דיור. לכולם היו חיים לפני כן, ועדיין יש להם. גם למי שחי ברחוב יש אופי, אישיות, רצונות, אהבות. קל לשכוח את זה כשמדלגים מעליהם ברחוב, כשרואים בהם מטרד. באמת קשה מאוד להביט בהם, כי זו מראה שאף אחד מאיתנו לא רוצה להביט בה, מראה שבורה ומלוכלכת.
אצלנו, בפלורנטין, אף אחד כבר לא רואה אותם. חלק עולי ברית המועצות לשעבר, חלק נולדו כאן. יש כאלה שמסתובבים בחבורות קטנות, יש מתבודדים. הם שקופים. הפעמים היחידות שבהן מתייחסים אליהם הן כשהם מפריעים לכאורה לעסקים בשכונה, כשהם יושבים או נרדמים על ספסל מול ברים או מסעדות ומבריחים, חלילה, לקוחות פוטנציאליים. אז מגיעה השיחה הקבועה ל-106, הפקחים שמגיעים חסרי אונים, הריב העצוב ("תעוף מפה!", "לאן אני אלך?"). בשאר הזמן הם מתפוגגים לעולמם הפנימי המחשיך, מתקיימים בממד מקביל.
באחת הפעמים שבהן הגיעו שוטרים לגינה הציבורית בבן עטר בניסיון לסלק שניים שישבו חסרי מעש על ספסל, ניגשתי אליהם. ניסיתי להסביר שמדובר באנשים שנמצאים כאן כבר כמה שנים, שהם לא אלימים. אחד השוטרים אמר שהתקשרו להתלונן ולכן הם חייבים לסלק אותם, ומשך בכוח אחד מהם. "לאן תיקחו אותם?". לא הייתה לו תשובה.
אני מבין את האנשים שאומרים שנמאס, שככה אי אפשר יותר. סוחרי סמים, מזרקים, לכלוך בכל מקום. לנשים זה מפחיד אפילו יותר. בטח אם מגדלים ילדים. אני מבין את זה. אבל כל הכעס והתסכול והדרישות – כל זה צריך להיות מנותב לרשויות. רוב התושבים אכן מבינים שהאנשים ברחוב הם האוכלוסיה החלשה ביותר בעיר הזו. הם בתחתית הפירמידה. לא אליהם צריך לבוא בתלונות, ולא כלפיהם צריך להפנות גישה אלימה.
הממסד שהזניח את השכונות הזניח גם אותם, והפתרון צריך להיות כולל. כשלאף ממשלה לא אכפת מהשכונות, לאף ממשלה גם לא אכפת מדרי הרחוב וממשתמשי הסמים. עד כמה שזה לא נראה כך – תושבי השכונות ודרי הרחוב משתייכים כולם לצד אחד. בעצם, זה טבעי מאוד. גם כשאתה גר ברחוב אתה תושב של שכונה. רק חמלה בינינו – בין כולנו – תביא לפתרון. אותה חמלה שהוציאה את דוד שלי מהרחוב והחזירה אותו אל החיים המעטים שעוד נשארו לו.
