טוב, זה לא חוכמה – אנחנו בטים קוקו עוד הרבה לפני שהמושג היה קיים. אנחנו תמכנו בקונאן שנים לפני שסנטרו של ג'יי לנו הכה בו בחוזקה, עוד כשהקמיקאי אדום השיער היה מייצר מערכונים מוזרים עם ג'ק מקברייר בשעות לא שעות. אז ברור שרק חיכינו לקאמבק שלו לטלוויזיה בעודנו צופים באובססיביות בפודקאסט המצוין שלו. אנחנו? גרופיז? מה פתאום. בסך הכלעפנו עליו השבועבזכות הופעה קומית לפנטיאון בתוכנית הכנפיים החריפת. זה גרופיז?

>>גיא ריצ'י שוב מעתיק מטרנטינו, אבל כיף לדפוק את הנאצים

חזרתו של או'בריאן למסך, כמעט שלוש שנים אחרי שעזב את תוכנית הלייט נייט האחרונה שלו, מתקיימת בבית ראוי (HBO Max) ומנצלת כישרון לא סמוי בכלל של המנחה הג'ינג'י – לטייל בצורה הכי מצחיקה שיש. החל מטיול שורשים נפלא לאירלנד בימי NBC ועד לטיול לישראל ב-2017, או'בריאן נהנה לבקר במדינות רחוקות, לתקשר עם אנשים מקומיים ובעיקר, להצחיק את כולם גם מבעד למחסום השפה.

אם כן, זה רק טבעי שעכשיו הוא יחזור עם תוכנית טיולים מושקעת במיוחד, ששולחת אותו לפינות עולם בהן טרם ביקר – ביניהן נורווגיה, תאילנד וארגנטינה – וגם כמה בהם כבר ביקר, כמו אירלנד. המבקרים כבר משתוללים מהנאה, עם כינויים כמו "כיף מטופש באופן חכם" או "מה שאולי תהיה הסדרה הכי חדשנית וקורעת מצחוק באופן פרוע של השנה". לכם זה אולי נשמע מוגזם, אבל אנחנו מכירים את קוקו, ויודעים שלגמרי יש סיכוי שהם צודקים. איף, כמה חיכינו לקצת כיף נקי בעולם. גו גו קונאן.
"Conan O'Brien Must Go", ארבעת הפרקים עכשיו ב-HBO Max, ובהמשך יגיעו לשירותי שידור בארץ

• המסך
• סדרה
• טיולים
• קונאן אובריאן
• HBO

• Facebook
• Twitter
• Email

יש דברים שלא עושים בטלוויזיה. בראש הטבלה, קצת מעל סקס עם חיות מחמד, ניצב עד לא מזמן טאבו אחד מוצק: ילדים הם בני אלמוות. לא הורגים אותם אף פעם. אם מתו בנסיבות טרגיות, האקט והגופה יישארו רק בדמיונם של הצופים. כי לא עושים את זה. אסור. אלא שהטלוויזיה של העשור האחרון מתאפיינת בנטייה לנפץ בעליצות טאבו אחר טאבו כמו פיל בחנות של טאבואים עשויים חרסינה, והנה תור הילדים הגיע. הטאבו של אתמול הוא הטרנד של היום. "ברודצ'רץ'", "הנעדר", "הרומן" ו"הנותרים" כבר דרכו על הקונבנציה הקדושה ומעכו לבבות צופים סביב הגלובוס. אבל כשקרן ויסמן התחילה לכתוב את "מלאך של אמא" לפני כחמש שנים, היא הייתה שם לגמרי לבד בטריטוריה האסורה.

ביקורת: מה חשבנו על "מלאך של אמא"?

"יש בזה משהו מתסכל", מודה ויסמן, "כי עכשיו אומרים, אוי, רצח ילד, לא ראינו כבר 200 סדרות כאלה? כן, ראינו, אבל כתבתי את הסדרה לפני שהן יצאו! זה לא פייר! הפרקים כבר היו סגורים כש'ברודצ'רץ" עלתה. אבל בסדר, הטלוויזיה צריכה לשבור טאבואים כדי להתקדם. אז הנה, נשבר. עכשיו זה משעמם. ראינו. זה בכל מקרה לא מה שבאמת מעניין אותי".

צפו בפרומו לסדרה:

מה לא מעניין, זו סדרת אימה להורים. זה הכי מפחיד בעולם.

"כן, איכשהו יצא שהכנסתי לסדרה את כל סוגי החרדות ההוריות שאתה יכול לחשוב עליהן. מה אם יצא לי ילד לוקה בשכלו, מה אם הילד יעזוב אותי וילך לחיות רחוק ממני, מה אם הוא ימות. זו דרך להתמודד עם הפחד. חוויתי לא מעט זוועות בילדות שלי, וזה הפך אותי איכשהו לאדם מאוד לא חרדתי על פני השטח. אני לא מפחדת לקרוא, להסתכל ואף לכתוב את התסריטים הכי נוראים. זה לגמרי טיפולי וזה עובד. אני מלחיצה אותך כדי לא להילחץ בעצמי".

ובכל זאת את אומרת שהרצח לא מעניין אותך.

"לא, זה רק טריק תסריטאי. כשצופים אומרים 'זה נורא מוכר', זה באמת נורא מוכר וזה תמיד עובד ומאפשר לבחון דמויות ויחסים במצב קיצוני. אובדן של ילד מעסיק אותי גם כי כשהייתי בת 10 נפטרה אחותי שהייתה בת 4. מהבחינה הזאת, הדמות של גילי, האחות, מייצגת אותי בסדרה. איך מתמודדים עם כזה דבר? בתור ילדה הרגשתי שהאשימו אותי שאני לא מתאבלת כמו שצריך. אפילו אימא שלי טענה כנגדי. רציתי ללכת לבית ספר, לא רציתי להיות במרכז העניינים, רציתי שהחיים יימשכו".

זה אולי מה שמבדיל מוות של ילד בטלוויזיה כאן לעומת ארצות הברית. שם עוזבים את המשפחה בשקט.

"בדיוק. בארץ, מפני שאנחנו מוכי שכול, יש לנו טקסים מטורפים כמו השבעה, ולפעמים זה ממש לא מתאים. גם האימא בסדרה היא קצת אני, וגם לה מאוד קשה עם הטקסים האלה. אנשים נורא רוצים לנחם אותך, זה מובן. אבל יש גם האלמנט המוכחש של 'עזבו אותי, בחייאת'".

"מלאך של אמא" היא יצירת הביכורים של ויסמן, אבל זה לגמרי לא נראה כך. היא מלוטשת כמו יהלום טלוויזיוני, מצולמת להפליא, מבוימת ברגישות, מלוהקת בעושר גדול של פנים חדשות ומתפקעת מפוטנציאל עלילתי. פרט לתעלומת הרצח היא הופכת מכל כיוון את המתח הבין זוגי, את יחסי האהבה־שנאה־מחנק־שחרור שבין הורים וילדיהם ואת המתח הגזעני ששוטף את ערי ישראל, בעיקר מול קהילת יוצאי אתיופיה. הדבר המפתיע, חוץ מהעובדה שהיא מאפשרת לבתה התינוקת לשחק בשלולית של מי מזגנים כשאנחנו מתיישבים בבית קפה, הוא מידת החופש האמנותי שנתנו לה.

"זה בחוזה שלי", היא אומרת. אני מחמיא לסוכן שלה והיא מסבירה: "זה אפילו לפני הסוכן. החוזה שלי מביך מבחינה כלכלית, אז אמרתי: 'עשירה אני כבר לא אהיה מזה, אבל אני רוצה להיות מעורבת מאוד'. אני יודעת שתסריטאי על הסט זה אף פעם לא רעיון טוב, אבל רציתי להיות שם. בהפקה צחקו עליי, את אחת הסצנות כל כך רציתי לראות, שאשכרה התחבאתי בשיחים. עלו עליי מיד, נראה לי שנכנסתי לפריים".

מאיפה הגיעה הבחירה לעסוק במתח הבין גזעי בין קהילת יוצאי אתיופיה לשאר החברה הישראלית?

"הדמות שהכי הכניסה אותי לסיפור היא בכלל הדמות של ניגיסט, יוצאת אתיופיה, שמשחקת תהילה ישעיהו הנפלאה. במקור היא מבוססת על חברה נורא טובה שלי, הכי לא הסטריאוטיפ. דמות נערצת שסביבה בניתי סיפור של אי צדק. כתבתי את זה לפני מחאת האתיופים, אבל מי שקצת הכיר הרגיש את את זה באוויר. אנחנו מתייחסים אליהם כפחות שווים, אנחנו לא רוצים אותם כחברים ובטח שלא נתחתן איתם. אנחנו חברה לא מקבלת. כל כור ההיתוך הזה הוא עבודה בעיניים".

שברת יפה את הסטריאוטיפ.

"סליחה, לא התכוונתי. אני פשוט מכירה אנשים כאלה".

"מלאך של אמא"
ימי ראשון ב־22:00 ב־yesDrama ו־yesVOD

• קרן ויסמן
• מלאך של אמא
• ביכורים
• שכול
• משפחה
• סדרה
• הורות
• המסך
• תרבות
• מחאת יוצאי אתיופיה

• Facebook
• Twitter
• Email

החלק המפתיע ביותר ב"Narcos", אחת הסדרות הכיפיות של הקיץ הנוכחי (עד כמה שסדרה על מנהיג קרטל סמים רצחני יכולה להיות), הוא כמה שהיא קלישאתית. דמיינו עשר קלישאות שונות שיכולות להופיע בסדרה על שוטרים המנסים לחדור לעולם הפשע, והן כולן יהיו שם: קריינות? יש. שוטר מניאק עם לב זהב? יש. סצנה שבה נשאלת השאלה "האם יירו לתינוק הזה עכשיו כדור בראש"? יש ויש. וזה לא רק שהשאלות והתשובות כאן ברורות מאליהן, אלא גם סוף הסיפור, המבוסס על עלייתו ונפילתו של פבלו אסקובר, גדול ברוני הסמים של קולומביה, ידוע מראש.

כל זה ממש, אבל ממש לא גורע מההנאה.

[tmwdfpad]פבלו אסקובר, שנכנס לרשימת המיליארדרים העולמית של "פורבס" ב־1989, היה איש עסקים מצליח מאוד שעסקיו היו בעיקר קוקאין. בשיא תהילתו 80 אחוז מאספקת הקוקאין העולמית עברה דרך קרטל מדיין שבראשו עמד. בשיא הקריירה שלו הוא כופף את הממשל בקולומביה כדי שיתיר לו לבנות לעצמו בית כלא שיאובטח על ידי סוהרים שהוא עצמו שילם להם, ואחר כך הסגיר את עצמו לכלא הזה. בדרך גם פוצץ מטוס שלם כדי להרוג אחד מהנוסעים. לעומת זאת, בעיני רבים מעניי קולומביה, שלהם היה מחלק כסף רב, הוא נחשב עד היום לרובין הוד מודרני.

כל זה הוא בבירור חומר נהדר לסרט או לסדרה, ולא מעט כאלה נעשו מאז גמר אסקובר את הסוס באופן סופי ומוחלט ב־1993. ביחס לחומר המקור, "Narcos" לא הולכת בדרך הביוגרפיה היבשה אלא מסתפקת בלהיות "מבוססת על אירועים אמיתיים". חלק מהדמויות הומצאו וכמה מצירי הזמן עוותו בהתאם לדרישות התסריטאי. המטרה: לא סתם להפוך את הסדרה לסיפורו של אסקובר, אלא גם להמציא צמד גיבורים מהצד של החוק.

סטיב מרפי (בויד הולברוק, שהקריינות הבנאלית ממש שלו מלווה באובססיביות את כל פרקי הסדרה ושוברת פעם בכמה דקות את הקיר הרביעי או את גבולות הזמן והמרחב) וחוויאר פניה (פדרו פסקל) הם שני סוכני DEA אמיתיים שהשתתפו במצוד אחר אסקובר, שהופכים בזכות הרישיון הדרמטי של "Narcos" לאנשים הכי חשובים במערכה נגדו. גם הולברוק וגם פסקל, לצד וגנר מורה בתפקיד אסקובר, עושים עבודה נהדרת ומגובים בשלל שחקני משנה מוצלחים, בראשם מוריס קומפטה (גאף מ"שובר שורות"). את תחושת האותנטיות מחזק גם השימוש הנרחב בשפה הספרדית. כאן אף אחד לא מדבר אנגלית רק כי זה נוח לצופים.

אף אחת מהדמויות הראשיות בסדרה אמנם לא מאפשרת הזדהות – גם מרבית ״הטובים״ ב"Narcos" אינם בדיוק כאלה – אבל עשרת הפרקים של העונה הראשונה קלים מאוד לבליעה בזכות עלילה מותחת, אקשן בלתי פוסק ולא מעט הומור. רק אל תצפו לקבל את כל הסיפור של פבלו אסקובר בעשרה פרקים של 50 דקות. העונה הראשונה מסתיימת באמצע ההתרחשות, ובנטפליקס כבר אישרו הפקת עונה שנייה. ככה זה כשאתה יודע מה הקהל שלך רוצה וברור לך שהוא מעוניין לצרוך את התוצר שלך בכמויות (ולעתים קרובות במשך לילה חסר שינה). זה עובד לנטפליקס. זה עבד גם לפבלו אסקובר.

שורה תחתונה:ההתמכרות החדשה שלכם

• נרקוס
• קרטל
• קולומביה
• סדרה
• סמים
• נטפליקס
• ביקורות
• ביקורת טלוויזיה
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

אתם מתמידים לאורך עונה שלמה, חוצים מדבריות של שעמום וסצינות בעייתיות, נהנים מפסגות הארדהום וסובלים ממורדות דורן, מגיעים לקצה, ומה אתם מקבלים כפרס על כל המאמצים? מפולת של סימני שאלה. טונות מהם. זה מה שקיבלנו בסוף העונה הזאת. פעם פרקי סיום העונה של משחקי הכס היו כאלה שסגרו מעגלים עלילתיים והכינו את הקרקע לפתיחת חדשים. אבל בפרק הזה? איזו סגירה ואיזה בטיח. קציר של דמויות ראשיות שאפילו החתונה האדומה לא משתווה אליו, וקליפהאנגרים על כל שעל. מה הולך לקרות? אנחנו לא יודעים, ואפילו לא יכולים לקרוא בספרים כדי לקבל רמזים. כי נגמר.

במחנה סטאניס האפס רוצח ילדיו שהלוואי שיתפגר כבר, סטאניס מגלה שאל האור אמנם מקיים את הבטחותיו, אבל קארמה, ידידי, היא ביץ'. מצבו של סטאניס הידרדר בתוך סצינות בודדות מ"רע" ל"ממש רע", ומשם ל"הלך עליו", ל"וואי וואי הוא כל כך מת", ומשם ל"מת". קודם כל, הוא מקבל את ההודעה שמזג האויר אמנם השתפר, אבל עם הפשרת השלגים חצי מהצבא החליט לנצל את ההזדמנות ולהיזכר שיש לו דברים חשובים יותר לעשות במקום אחר. עוד זה מדבר וזה בא (כאילו, ליטרלי): אשתך התאבדה. מתברר שאחרי שנים של חוסר התייחסות לבת שלה, קצת כאב לה בכל זאת לראות אותה נשרפת. עוד זה מדבר וזה בא: גם האישה האחרת בחייו, מליסנדרה, החליטה במפתיע לפרוש, וזה אחרי שהיא הבטיחה לו גדולות ונצורות ודגלי בולטון שרופים. בשלב הזה סטאניס מן הסתם מבין שהוא נדפק מכל כיוון וצורה ותנוחה אפשריים, ובכל זאת הוא ממשיך הלאה לווינטרפל, כי הוא סטאניס. הקרב מול כוחות בולטון נראה אבוד. ואז מתברר שהוא באמת אבוד. כוחותיו של סטאניס נטבחים, המסע לכיבוש מחדש של הצפון מסתיים בזאת. למזלו של סטאניס, מוצאת אותו עוד מישהי שאינה עובדת בשביל הבולטונים. לרוע מזלו, זו בריאן.

אנחנו אמורים כנראה להבין שבריאן העבירה כל דקה בכל יום בכל אחד מהשבועות האחרונים בעמידה בחלון וצפיה והמתנה לנר. שאלה: מה בעצם היא היתה עושה אילו היא היתה רואה את הנר? מסתערת לבדה על ווינטרפל, בלי שום סיוע מלבד עוזרה הנאמן פוד וחרבה המשובחת אורטל? זה היה יכול להיות טראגי וקצר. על כל פנים, ברגע שבו סוף סוף סאנסה מצליחה להדליק נר על החלון, בריאן לא מסתכלת, כי היא כבר עסוקה בענייניה. איזו טרגדיה! בגלל עיסוקים אישיים קטנוניים פספסנו את ההזדמנות להצלה! כך אנחנו אולי אמורים להרגיש, למרות שלמעשה באותו זמן סאנסה כבר עסקה בצניחה חופשית לשלג. זה ממש כאילו שכל עניין הנר על החלון מראש לא היה מי יודע מה חכם. בריאן לוקחת את הזמן בחיסול סטאניס. רבאק, אנחנו בסדרה עם זמן מוגבל, ורק לשמוע את תארו המלא של רנלי, מלך האנדאלים, הראשון לשמו, המאמי הלאומי, הגדול מכולם וכו' וכו' היה יכול למלא כמה דקות טובות, ובדרך כלל מי שמדבר הרבה לפני שרוצח גומר כמו נבל בונד. ובכל זאת, אחרי טקס של איזה שעתיים או משהו, היא מניפה את החרב, וקאט. סטאניס ז"ל.

כנראה. אולי. הנה העניין: לא ראינו אותו מת. ‏בדרך כלל ב"משחקי הכס", כשמישהו מת, לא ממש משאירים אפשרות לחשוד שהוא לא מת. כשנד סטארק מת, ראינו אותו לפני, במשך ואחרי עריפת הראש. אפילו חובבי הקונספירציות היצירתיים ביותר יתקשו למדי להמציא תאוריה לפיה נד בעצם חי עדיין והוא עוד יחזור. אז כשהסדרה נמנעת, באופן חריג, מלהציג את הדבר עצמו – זה מעורר חשד: אולי ‏איכשהו סטאניס עדיין חי? יכול להיות שמשהו במשפט "מלאי את חובתך" גרם לבריאן פתאום לרחם ‏עליו, והיא הרגישה צורך להכות בעץ שלידו, או משהו? לא, אה? בהחלט לא נשמע סביר, אבל ‏לכו תדעו. זה לא כאילו שיש איזה ספר שהקוראים בו כבר יודעים מה קרה כאן.‏

הזכרנו כבר את סאנסה. אז אחרי שבועות בשבי הבולטוני, היא בורחת – אבל לא היתה יכולה לעשות את זה בלי תיאון, שאיכשהו סוף סוף התעורר משטיפת המח של ראמזי. הרגע הזה שבו תיאון מגלה שהוא תיאון היה יכול להיות שיא הפרק, אבל בפרק הזה הוא נבלע מתחת לכל רגעי השיא האחרים.

בין כל האולי והמתח והדמויות המתות, היה קו עלילה אחד בפרק הזה שהציע קתרזיס של ממש: אריה. סוף סוף. אריה הפכה לשילוב של נינג'ה וסנאי, הסתערה על מרין טרנט וחיסלה אותו באופן כל כך משביע רצון, כולל סכינים בעיניים, דקירות, שיסוף גרון ונאום ברגעיו האחרונים. אח! ככה מחסלים דמות רעה. זה בעצם מה שציפינו מאריה לעשות מהרגע הראשון, להפוך למלאך נקמה קטן וזועם. זה לקח לה חמש עונות אמנם, אבל סוף סוף היא הגיעה לשם. השאיפה כרגע היא לראות אותה עושה את אותו הדבר לראמזי, סרסיי וכל יתר הדמויות המתועבות בסדרה. גם לג'ופרי. לא משנה שהוא כבר מת, צריך להחזיר אותו לחיים רק כדי שאריה תוכל לחסל אותו שוב. אריה! פאק יה!

…ואז כמובן שלוקחים לנו גם את זה. המשגיח בבית השחור והלבן ידע שאריה הרגה שלא לפי הלו"ז, כמובן, וכעונש, הוא… מתאבד. או שלא. או שמישהו אחר התאבד? או שאריה עכשיו עיוורת? "מה קורה?!" אריה צועקת וצודקת בכל מילה.

העלילה המטופשת ביותר של העונה מסתיימת באופן מטופש למדי על חוף הים של דורן. הכל בא על מקומו בשלום, ג'יימי וברון חוזרים למעלה מלך ולוקחים איתם את הנסיכה מירסלה ואת אהובה הנסיך הדורני. שלוש נחשיות החול שאני עדיין לא זוכר איך קוראים להן ועדיין לא אכפת לי מגיעות כדי להיפרד, וכמוהן גם אליריה. היא אמנם התכוונה לחסל את מירסלה בעבר אבל היא שינתה את דרכיה, עכשיו היא אוהבת אותה, ואפילו מדביקה לה נשיקה על השפתיים. כמה יפה, כמה מרגש, כמה בכלל לא חשוד, בעיקר לא כשזה מגיע ממישהי שמגיעה מעם וממשפחה שידועים בהתעסקות ברעל. וכמה שאנחנו לא מצפים שלנשיקה הזאת תהיינה השלכות כלשהן בעתיד הקרוב מאוד, כמו למשל, שמירסלה תיפול ותמות. אני לא מקנא בג'יימי על הרגע שבו יצטרך לבשר על זה לסרסיי. כמובן, לסרסיי יש דאגות משלה, ואוף, אנחנו צריכים לדבר על זה שוב עכשיו, אה?

נדמה שכל פרק של משחקי הכס העונה גורר איתו מאמרי דעה נזעמים לפה ולשם על האופן שבו הסדרה מתייחסת לנשים שבה, יחס שבדרך כלל נע על כל הקשת שבין חיפצון לבין אונס. כבר שלושה פרקים רצופים שהסדרה לא כללה עירום כלשהו, אבל כמובן, היה קץ'. הכל היה רק הכנה לקראת הסצינה הספציפית הזאת.

וכמובן, זה בכלל לא אותו הדבר. זה מגיע ישר מהספרים, זה מוצדק עלילתית, וכדמות, סרסיי הביאה את זה על עצמה. זה לא איזה עירום חסר כל רלוונטיות שמוצג כקישוט. ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מכך שזו סצינה של עשר דקות של עירום והשפלה של השחקנית הראשית. ומה שיותר גרוע – שזה מוצג כשיא העלילה. לא חלק מהדרך, אלא היעד. הפואנטה. כל עלילת מעלה מלך הובילה אל הרגע הזה, שבו סרסיי נאלצת לצעוד בעירום ובפרהסיה מצד אחד של העיר לצד השני. הגענו לכאן, אז לא צריך לדעת יותר. אין לנו שום מושג אפילו מה קרה למארג'רי ולוראס: הם עדיין בכלא? לסדרה אין זמן להבהיר, אפילו לא ברמז. אבל היינו חייבים לראות כל צעד של סרסיי הערומה בדרך הביתה. באמת שזאת לא היתה בעיה אילו הסצינה הזאת היתה בודדה. כשזה מגיע בקצה הערימה של כל האונס והעירום וכל היתר שהסדרה כבר אשמה בה, זה נראה בעייתי, מה לעשות. באמת שנמאס לי כבר לדבר על זה, אז היה יכול להיות נחמד אילו ווייס ובניאוף היו פשוט מפסיקים לעשות את זה.

במירין, מתברר שלסיפור האגדה של דאני, שבסופו היא עלתה על דרקון והמריאה, היה באג: הדרקון לא מתכוון לקחת אותה חזרה. מה שאומר שהיא תקועה באמצע השממה, מוקפת בעשב וגללי דרקונים, בעוד במירין נותרו טיריון, ג'ורה, מיסאנדיי ודאריו, הידועים גם כלהקת "הנטושים של חאליסי" (טיריון הוא הסולן, כמובן. מיסאנדיי על התופים. דאריו הוא הגיטריסט וג'ורה הוא הבסיסט, כי הוא כבר רגיל להידפק). טיריון נשאר כדי להשגיח על העיר ומקבל ואריז כבונוס, ודאני… פוגשת הרבה דותראקים. שוב. מאוד מסקרן לראות איך המצב הזה יתפתח, אבל אני חושש מאוד שלא משנה מה יקרה, זה שוב מרחיק אותנו מהרגע שבו דאני והדרקונים יכבשו את ווסטרוז. שישוטו כבר, לעזאזל!

ואז, ג'ון. אחד הדמויות הבודדות בסדרה שנראה כאילו הוא חסין-מוות לפחות עד לעונה האחרונה, והוא מת. אוקיי. מה שאמרתי קודם על כך שהסדרה בדרך כלל לא משאירה ספק במותם של אנשים? אז, כן, שש דקירות סכין לעומק, והיפותרמיה, ואיבוד הרבה דם, זה לא ממש מותיר הרבה ספק. ובכל זאת, רבים מבין קוראי הספרים מעלים כבר שנים ספקולציות בשאלה האם ג'ון באמת dead או שמא רק mostly dead, והאם המצב הזה סופי. ייתכן שישנן אפשרויות לשנות את המצב.

עכשיו, כל פייסבוק מלא באנשים שמייללים "איך מותחים אותנו ככה? עכשיו נצטרך לחכות שנה שלמה כדי לגלות מה קרה לג'ון ולאריה ולסטאניס ולדאני וכולם?" הו, ילדי קיץ מתוקים שלנו. תחכו שנה? פינוקי קטן, מה תגידו על אלה מאיתנו שמחכים כבר ארבע שנים לקבל את התשובות לשאלות האלה בדיוק? הקשר בין הסדרה לספרים הלך והתרופף לאורך העונה, אבל עכשיו הם פשוט נגמרו. זהו, אין יותר. רוב קווי העלילה הראשיים הסתיימו בפרק הזה בדיוק במקום שבו הם הסתיימו בסוף הספר החמישי, והאחרון שיצא לאור בינתיים. כך שגם קוראי הספרים לא יוכלו, אפילו אם ירצו, לספיילר לכם מה קרה רגע אחרי שג'ון נפל לשלולית של דם בשלג ומה עשו הדותראקים אחרי שגמרו לרכוב מסביב לדאינריז במעגלים. למעשה, אם אני לא טועה, נשאר רק קו עלילה אחד שבו עדיין נותרה התקדמות עלילתית משמעותית בספרים שעוד לא נראתה בסדרה – בעוד באחרים הסדרה כבר מקדימה את הספרים. מעכשיו אנחנו בארץ לא נודעת לגמרי. מה יקרה? אין לנו שמץ.

אז איך היתה העונה החמישית? זאת היתה עונה מעניינת ומתסכלת, שכללה כמה מרגעי השיא של הסדרה לצד כמה מהרגעים הגרועים והמביכים שלה אי פעם. ואותו הדבר היה נכון לגבי כל אחת מהעונות האחרות.

נעדרים:כל קווי העלילה זכו להתייחסות, אבל איפה מארג'רי, לעזאזל?

דמויות מתות:מכל הבא ליד. על פי סדר הסבירות, מ"מת לחלוטין ללא ספק" ועד ל"מת עד להודעה חדשה": מרין טרנט. ‏ סליס. מירנדה. מירסלה. ג'ון שלג. סטאניס.‏

עירום לא רלוונטי:המופע של לנה הדי.

הסצינה:נינג'ה אריה!

• ספרים
• פנטזיה
• פרק אחרון
• סיום עונה
• סטאניס
• ג'ון
• דנריס
• ספוילר
• גו ווסטרוז
• משחקי הכס
• אריה
• סדרה
• עירום
• המסך
• משחקי הכס - עונה 5
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

גיבור "הנעדר", מיני סדרה מבית היוצר של ה-BBC הוא טוני יוז, בריטי בשנות ה־40 לחייו שבנו אוליבר נעלם בשנת 2006 במהלך חופשה בעיירה הצרפתית שאלון דה בואה. טוני עזב את ידו לרגע בפאב הומה אדם שהקרין משחק של נבחרת צרפת במונדיאל, ומאז נעלמו עקבותיו. המשטרה המקומית חקרה את המקרה והגיעה למבוי סתום, מה שמתגלה כבר בפרק הראשון מאחר שעלילת הסדרה קופצת בין 2006 ל־2014, עת שטוני חוזר לבדו לשאלון כדי לחפש את אוליבר.

טוני של ימינו הוא אדם אובססיבי, בודד, שתיין ותמהוני. הוא מסתובב ברחובות שאלון ומציק לעוברים ושבים עם תמונה שבה נראה הצעיף שלבש אוליבר ביום היעלמותו על ילד אחר, והם בורחים ממנו כמו מהומלס. וזה לא שטוני של 2006 התנהג כמו בוגר בית הספר לנימוסים והליכות של חנה בבלי, כי ברגע שאוליבר נעלם הוא הפך להיסטרי, עצבני, פרנואיד וחשד במשטרת שאלון שאינה עושה מספיק כדי לאתר את הילד. ב־2006 הוא הפנה את רוב רגשותיו השליליים כלפי ג'וליאן בפטיסט, מנהל צוות החקירה המקומי, ואילו ב־2014 בפטיסט הוא חברו היחיד של טוני מקרב תושבי העיירה, הנוטרים טינה למשפחת יוז מאחר שפרשת ההיעלמות הייתה כאפה רצינית ליחסי הציבור של שאלון.

העוקץ הדרמטי של הסדר הוא לכאורה הידרדרותו הנפשית של טוני, שמאז היעלמותו של אוליבר הפך גבר מת מהלך ועצבני, התגרש מאשתו והתקשה לתקשר עם העולם. זהו אכן תהליך מעניין וג'יימס נסבית', המגלם את טוני (שילוב מדהים בין מתִי, המורה לספורט ב"עניין של זמן" וד"ר האוס), מיטיב לשחק אותו, אבל הדבר המעניין יותר בסדרה הוא הטייק שלה על אופן ההצגה של צרפתים ועל הזהות הלאומית באירופה של ימינו.

הייצוגים של צרפתים בקולנוע ובטלוויזיה בארצות הברית ובבריטניה הפכו הרי לקלישאה. הם תמיד אנינים, יהירים, משוחררים מינית ומדברים צרפתית בלבד. הסירוב לדבר אנגלית היא תכונה מכוננת של דמות הצרפתי, שעלילת כמה סרטים הוליוודיים מבוססת עליה (למשל "פרנטיק" של רומן פולנסקי, שם הריסון פורד מתעורר לסיוט כשהוא מגלה שאשתו נחטפה מחדר המלון בפריז ואף אחד בעיר לא מבין אותו).

"הנעדר" מבקשת לקבוע חוקים חדשים בגזרה הזו ובוחרת שכל אנשי שאלון ישלטו באנגלית ללא רבב ועם מבטא קל בלבד. לכאורה, זה אמור להמס את האנטגוניזם המובנה שיש לדוברי האנגלית כלפי דמות הצרפתי הקלאסי, אלא שפה מגיע הטוויסט: הצרפתים בסדרה הם חבורת חארות. שאלון מתוארת כמקום חסר אמפתיה, קר לזרים ומפחיד. סצנת ההיעלמות של אוליבר ממחישה את זה, שכן הצפייה במשחק כדורגל בפאב – הנחשבת באנגליה לטקס לאומי של קהילתיות וחום – מוצגת שם כפולחן גברי מאיים שכולל נהמות, דחיפות וחטיפה של ילד קטן ואבוד.

מי שאמור לספק לבני הזוג יוז תחושת בית וביטחון בתוך כל הכאוס הזה הוא ג'ייסון פלמינג, בלש בריטי המתלווה לחקירה הצרפתית. אלא שבקפיצה העלילתית הראשונה ל־2014 אנחנו מגלים שלימים פלמינג התחתן עם אמילי יוז ואף מנסה למנוע ממנה להצטרף לטוני בחיפושיו המחודשים. על כך נאמר: לך תסמוך על המדינה, כשאפילו נציג השגרירות מזיין את אשתך.

השורה התחתונה:הסדרה הבריטית הטובה ביותר מאז "מראה שחורה"

• הנעדר
• דרמה
• מתח
• סדרה
• בריטים
• צרפתים
• bbc
• ביקורות
• ביקורת טלוויזיה
• תרבות