חודש אל תוך המלחמה. לאט לאט אנחנו מתחילים להתנתק מאולפני האקטואליה שמטרטרים לנו את הנשמה ברצף מבוקר ועד ליל. הצפייה המרובה בלופ החדשותי לא באמת מחברת אותנו לאירועים שמתרחשים במציאות המדשדשת, אלא בעיקר מעצימה את החרדה ואת הבלבול ומרחיקה אותנו מהתחושות האותנטיות שלנו. שגרת המלחמה הלא שגרתית הזאת מחייבת אותנו לחפש על המסך את התכנים שיאפשרו לנו לנשום רגע בין הצעקות, או לפחות למצוא מקום שקט יותר על המסך כדי לעבד בו את הרגשות. זה מה שננסה לעשות עכשיו מדי ערב.

ותקשיבו, אין פיתרון טוב יותר לניתוק וניקוי ראש זמני מאשר סדרת טבע, בטח אחת יפהפיה כמו זו. ובכל זאת, את התעלול של "החיים על פני האדמה" תהנו לבחון שוב ושוב, כי מי בכלל יוצר סדרת טבע ריאליסטית שלא משתמשת כמעט בצילומים אמיתיים? סטיבן שפילברג, זה מי. וכשהוא ניגש לנושא האהוב עליו – בניית חיות ענק שנכחדו מהעולם ויראו נהדר על המסך – הוא בשיאו. לצד מורגן פרימן בתור התפקיד שהוא נולד לעשות (קריין, לא אלוהים), מדובר בסדרת דוקו-טבע באמת יוצאת דופן, וכזו שתלמד אתכם הרבה יותר ממה שזכרתם מההיסטוריה.

טוב, בכל זאת מדובר בסדרה שמתחילה 4 מיליארד שנים בעבר, עם לידת צורת החיים הראשונה על כדור הארץ. משם היא מתקדמת, לא בסדר כרונולוגי בהכרח, דרך מחוגי הזמן ומציגה שחזורים מהפנטים של יצורים שחיו פעם על האדמה הזו ממש, לפני שבני האדם באו להרוס. שחזורים דיגיטלים מרהיבים של דינוזאורים, ממוטות, נמרי שן-חרב ועוד מגוון מבהיל של יצורים ז"ל. דרך סיפורים קטנים הם מציירים בקולו של פורמן את התמונה הגדולה – הממש גדולה – ומפרקים את צורות החיים שלא הכרנו, לפחות באופן אישי. צילומי טבע מעולם שלא הכרנו? נשמע כמו הדבר הכי רחוק מכאן, ולכן, כנראה הדבר הכי בריא שתוכלו לשטוף את עיניכם הצורבות בו.
החיים על פני האדמה, 8 פרקים, עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• דוקומנטרי
• מורגן פרימן
• סטיבן שפילברג

לאורך הקריירה הקולנועית הארוכה והמגוונת של סטיבן ספילברג – מהקולנוענים המצליחים בתולדות הקולנוע – הוא יצר כמה סרטים אישיים, שבהם שילב אלמנטים אוטוביוגרפייםבעלילות על חיזרים ובסיפורים של אנשים (אמיתיים) אחרים. כבן להורים שהתגרשו בנעוריו, הוא עסק לא פעם במשפחות מפוררות. לפני כעשרים שנה הוא אף אמר ש"'אי.טי.' הוא התוצאה המטאפורית של מה שקרה בחיי ו'תפוס אותי אם תוכל' הוא התוצאה המילולית". אבל אלה תמיד היו משפחות נוצריות. כשפנה לעסוק בנושא היהודי הוא הרחיק אותו מהמשפחה שלו, וסיפר על גוי שהציל יהודים בשואה ב"רשימת שינדלר". רק כשהגיעה הקורונה, וספילברג הסתגר בביתו עם משפחתו, הוא חשב שאולי הגיע הזמן להוריד את המסכות ולהעלות על המסך את זיכרונות הילדות שלו. כלומר, לחזור לשורשיו כשפילברג – בן למשפחה של מהגרים יהודים ממזרח אירופה שהחל לעשות סרטים בילדותו כדרך להתחבב על הגויים.

יחד עם המחזאי (היהודי) טוני קושנר, שכתב עבורו את "מינכן" ואת "לינקולן", שפילברג עיצב את זיכרונותיו לתסריט, ושינה את שמות הדמויות כדי לאפשר לעצמו חופש יצירתי. למשפחה בסרט קוראים פייבלמן, שמשמעותו בעברית איש המשל, או איש המעשייה – שם שאין מתאים ממנו לשפילברג מספר הסיפורים (שפיל ביידיש זה מחזה). השם הזה מרפרר גם לסרט האנימציה "פייבל והחלום האמריקאי" ששפילברג הפיק ב-1986 – על משפחה של עכברים יהודים שמהגרת לאמריקה (גם אם באנגלית האיות של פייבל העכבר מעט שונה) – ובו התייחס לראשונה, בעקיפין, ליהדותו.

לא מעט במאים מגיעים בשלב מסוים בקריירה הקולנועית שלהם להקדיש סרט לזיכרונות הילדות והנעורים שלהם. טריפו ("400 המלקות"), פליני ("זיכרונות"), וודי אלן ("ימי הרדיו") ופאולו סורנטינו ("יד האלוהים") עשו את זה, ולפני שנה קנת בראנה הלך לשם בסרטו "בלפסט", שגם הוא נולד כתוצאה מהסגר בקורונה. כולם חזרו לילדותם בגיל הרבה יותר צעיר משפילברג בן ה-75. נראה שהוא נזקק לשנים רבות כדי לפתור עם עצמו את יחסו ליהדותו ולמשבר היחסים בין הוריו, שהסרט הזה הוא בעיקר עליהם. על עצמו הוא מספר בעיקר דברים שקשורים לקולנוע. וזה המקום לעצור ולכתוב ש"הפייבלמנים" הוא סרט מקסים ביותר, שופע סצנות יפהפיות ומאוכלס בדמויות שובות לב, ושהתענגתי עליו לכל אורכו (שעתיים וחצי), אף שחציו הראשון פחות מגובש מבחינה דרמתית.

מי שמכיר סיפורים ששפילברג סיפר על פני השנים יזהה מייד חלק מהסצנות בסרט (בהן סצנת הסיום), שמשחזרות אותם אחד לאחד. סצנות אחרות הוא שמר בסוד במשך שנים רבות, אך בראיונות הוא מספר שגם הן מבוססות על אירועים שקרו פחות או יותר כמו שהם מופיעים על המסך. הסרט ארוז בין שתי סצנות מלבבות שמוקדשות למפגשים של סמי/סטיבן הצעיר עם הקולנוע. בפתיחה סמי הילד (מתאו זוריו פרנסיס דה-פורד) מבקר לראשונה בקולנוע שם הוא רואה את "ההצגה הגדולה בתבל" של ססיל ב. דמיל מ-1952. הסרט אמנם נחשב לאחד מזוכי האוסקר הגרועים בכל הזמנים, אבל תאונת הרכבות מותירה על סמי רושם אדיר. עיניו הפעורות של הילד למול החיזיון הקולנועי הזה יישארו איתנו לאורך כל הסרט. הדימוי הזה שופך אור על הרפרטואר הקולנועי של שפילברג, ששיחזר את תחושת הפליאה הראשונית בכמה מסרטיו הטובים ביותר.

לחנוכה, אבא של סמי (פול דאנו) קונה לו לבקשתו סט של רכבת ומסילה, וסמי מייד מרסק אותה. אמו (מישל וויליאמס) מבינה שהוא צריך לתעל את הטראומה שחווה בקולנוע באמצעות שחזורה בסרט, ונותנת לו בסתר את מצלמת ה-8 מילימטר של אביו. כך מתחיל הקשר המשולש בין סמי לקולנוע ולאמו. המשולש הזה יחזור באחת הסצנות מהותיות בסרט, שבהן סמי בן העשרה (גבריאל לאבל) יגלה משהו על אמו דרך מצלמתו, ויופתע לגלות שהמצלמה רואה דברים שהוא לא ראה בעין לא מזוינת. וזה יטלטל את עולמו. זה נראה כמו רפרנס ל"Blow Up" של אנטוניוני מ-1966, אחד הסרטים הגדולים על אמן ואומנותו, אבל שפילברג מספר שכך בדיוק היה.

אבא ברט הוא מהנדס חשמל המעורב בשלבים המוקדמים של פיתוח המחשב, ואמו מיצי היא פסנתרנית קונצרטים שמופיעה רק מעט, כי אלה שנות החמישים השמרניות והיא נדרשת להקדיש את עצמה למשפחה. השניים מאוד אוהבים זה את זו, אבל פרט לילדים ועניינם המשותף במוזיקה קלאסית אין ביניהם יותר מדי נקודות חיבור. חלקו הראשון של הסרט, שבו בני המשפחה עוברים מניו ג'רזי לאריזונה בעקבות עבודתו של האב, ואליהם מצטרף ידיד המשפחה בני (סת' רוגן בתפקיד לא טיפוסי), מתבונן ביחסים בין ההורים דרך עיניו של שפילברג הבוגר מעל לראשו של בן דמותו הצעיר בסרט. זה מבט נוגה על אנשים טובים שעושים כמיטב יכולתם להיות הורים טובים, אך בסופו של דבר נאלצים להודות בכך שלא נועדו להיות ביחד. בזמן שברט פורח בעבודה, מיצי מחפשת פורקן לנטיותיה האומנותיות המתוסכלות ואת תשומת לבו של מישהו שיבין ללבה. דאנו נפלא בהופעה שקטה, ולוויליאמס יש רגעים טובים יותר ופחות (בעיקר אלה שבהם בולט המבטא המוגזם שאמצה לעצמה), אבל הטובים גוברים. יפה לראות שממבט מאוחר של גבר בוגר שהפך בעצמו לאבא ולסבא, שפילברג אוהב מאוד את שני הוריו.

כל הזמן הזה סמי הילד וגם הנער שרוי בעשיית מערבונים, סרטי מומיות וסרטי מלחמה, שבהם אחיותיו מלוהקות לתפקידי נשים מצווחות. מדובר ברצף של סצנות משובבות לב ונפש, מבוימות עם המון אהבה לקולנוע, ולאהבת קולנוע, ומעוטרות בדימויים נפלאים. אבל בשלב הזה של הסרט מורגש מעין חלל דרמתי במרכז הסרט, כי דמותו של סמי בעיקר מסתתרת מאחורי המצלמה, ולפעמים גם בתוך ארון (בין השאר זה סרט על יציאה מהארון כיהודי). לכן חלק מהסצנות נראות קצת תלושות זו מזו. ואז מגיע לביקור ג'אד הירש בתפקיד הדוד בוריס, שמספר לסמי על עבודתו בקרקס ובהוליווד, ולמשך כמה דקות הוא גונב את הסרט. זאת הופעה דשנה ועסיסית שללא ספק תסדר להירש מועמדות שניה לאוסקר, ואני מהמרת שהוא גם יזכה. בכלל, "הפייבלמנים" הולך לזכות בהמון מועמדויות לאוסקר, וכולן יגיעו לו.

במערכה השלישית והאחרונה, כשהמשפחה עוברת לצפון קליפורניה, סמי המתבגר עובר למרכז הסיפור, והדרמה מתגבשת סביב דמותו. בתיכון החדש הוא מתמודד לראשונה עם אנטישמיות מצד חבריו לספסל הלימודים, ועם אהבה ראשונה לנערה נוצרית אדוקה (קלואי איסט הנהדרת) שנדלקת עליו דווקא בגלל שהוא יהודי, כמו ישו. אלה מרכיבים קלאסיים של סיפור התבגרות, אבל הדמויות מפתיעות אותנו ומרגשות אותנו, ובסצנות האלה ניכר כשרונו הרב של קושנר כתסריטאי.

גם בקליפורניה סמי מצלם סרטים כדי להתקבל בקרב החבר'ה, וזה מוביל אותנו לסצנת הסיום הנהדרת, שהיא הצדעה נפלאה, מצחיקה ומרחיבת לב לאומנות הקולנוע, לבמאי הגדול ג'ון פורד (דיוויד לינץ' בהברקת ליהוק), ולשיעור שהוא לימד את שפילברג בן העשרה.

4.5 כוכבים
The Fabelmans. בימוי: סטיבן ספילברג. עם פול דאנו, מישל וויליאמס, סת' רוגן, ג'אד הירש. ארה"ב 2022, 151 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• סטיבן שפילברג
• סטיבן ספילברג
• קולנוע
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 923 // המשלוחים הכי טובים

הטקסט שלפניכם אינו ביקורת, כי אין טעם לכתוב ביקורת על סרט שיצא לפני 47 שנים ושינה את פני הקולנוע. עכשיו "מלתעות" של סטיבן ספילברג חוזר למסכים הגדולים תחת הכותרת "בואו לחוות את שובר הקופות הראשון בקולנוע", כדי להזכיר לנו מה חסר ברוב שוברי הקופות שבאו אחריו. כשצפיתי בו לראשונה כילדה הייתי עסוקה בעיקר בשאלה אם אני מפחדת או לא, ואם הכריש משכנע או לא. אני זוכרת את הפתעתי שנים רבות אחרי כן, כששבתי לצפות בו אחרי לימודי הקולנוע, וגיליתי שמדובר ביצירת מופת מהממת. להקרנת העיתונאים באיימקס כבר הגעתי מוכנה לפגישה חוזרת עם סרט אדיר, וחוויתי תענוג צרוף. את חמשת הכוכבים שלי שלחתי לטבלה של "הארץ" עוד לפני כן.

"מלתעות" ו"אי.טי." חוזרים לבתי הקולנוע בגלל אפקט הקורונה. ירידה של כשלושים אחוזים בסרטים שמוכנים למסכים הניבה יבול קיץ דליל, והתפנה מקום. עד שנות השמונים היה מקובל לשוב ולהוציא לבתי הקולנוע סרטים ישנים ואהובים. המנהג הזה פסק כמעט לגמרי בעידני הדי.וי.די והסטרימינג, ואני מקווה שהצמד הנפלא הזה יזכה למספיק הצלחה קופתית כדי לחדש את המנהג. כי אף ש"מלתעות" עובד מצוין גם בבית, אין כמו לחוות אותו בענק. בארה"ב "מלתעות" אף הומר לתלת מימד שזוכה לתגובות טובות, אבל בארץ אנחנו מקבלים אותו בגרסתו המקורית. בשורות הבאות אני רוצה להתייחס לכמה מרכיבים בתמות ובשפה הקולנועית של הסרט. זה כולל ספוילרים, אבל הם לא מהותיים, כי כולם יודעים שמדובר בסיפור על כריש ענקי שטורף אנשים מול עיירת חוף שמתפרנסת מתיירות קיץ, ושבסוף הורגים אותו.

"איזה כובע רע, הארי"

אחת הסצנות המפורסמות בסרט מגיעה בדקה ה-13. אנשים רוחצים בים ורק מפקד המשטרה מרטין ברודי (רוי שיידר), שיושב על החוף, יודע שיש סיכוי טוב שיש במים כריש. הוא ניסה לסגור את החופים, אבל ראש העיר מנע זאת ממנו (הסרט מנסח ביקורת עזה על הקפיטליזם האמריקאי, שבשמו מתעלמים מהאזהרות של המדענים, ובימינו המסר הזה עדכני יותר מתמיד). הסצנה מצולמת דרך עיניו של ברודי, שמבטו ממוקד במים – כל עוד הוא רואה מה קורה, הוא נמצא, לכאורה, בשליטה. הסצנה היא מופת של עריכה ושל בנייה והרפייה של מתח (אני מלמדת אותה בקורס מבע קולנועי), אבל יש בה עוד משהו שכדאי להבחין בו.

פרט לברודי ובני משפחתו, נמצאים על החוף המוני סטטיסטים. אחד מהם הוא הילד אלכס שייטרף בסוף הסצנה למול עיני הרוחצים, ויותיר את אמו מבולבלת למראה מזרון הרחצה המרוטש שלו. רגע לפני כן נקבל רמז לנוכחות הכריש דרך היעלמותו של כלב ששחה במים. שאר הדמויות בסצנה משמשות כהטעיות, וכמחסומים בשדה הראיה של ברודי. כשצופים בתשומת לב מגלים שכל הדמויות שקשורות לנרטיב של הכריש מסומנות בצבע צהוב. חולצת הטריקו של הנער שמשחק עם הכלב, המגבת של הזקן שכובעו האפור מטעה אותנו לחשוב שהוא כריש, המזרון של אלכס, הכובע של אמו – כולם צהובים. צהוב הוא גם צבען של חביות הציפה שמסמנות את מיקומו של הכריש, ושל מכוניות המשטרה בעיירה.

זה צבע אזהרה, ובסצנה הנ"ל הוא מסמן לנו באופן סוגסטיבי את תפקידן של הדמויות שאנחנו לא מכירים מעבר לשניות המועטות שלהן על המסך. יחדיו הן כמו מרכיבות ישות אחת, ולכן כשאמו של אלכס מחפשת אותו, זה שובר את הלב. כזכור, ספילברג הפעיל טריק דומה של צבע בסצנת פינוי הגטו ב"רשימת שינדלר", שם מעילה האדום של ילדה אחת, בהמון שצולם בשחור לבן, ממקד אותנו בה ובגורלה, ומשמש כדימוי למצפונו המתעורר של שינדלר, שצופה בפינוי מרחוק.

"בכל אופן, מסרנו את הפצצה"

אחרי שהכריש תוקף את התיירים שבאו לחגוג ברביעי ביולי, בחציו השני של הסרט יוצאים שלושה גברים ללב ים לצוד אותו. האוקיינוגרף מאט הופר (ריצ'ארד דרייפוס) וצייד הכרישים קווינט (רוברט שו בהופעה אדירה) משווים צלקות קרב, ואז קווינט פוצח בסיפור על המפגש הראשון שלו עם כרישים. במשך כארבע דקות הסרט עתיר האדרנלין הזה מדומם מנועים ועוצר להקשיב לו.

הסיפור שקווינט מספר הוא האמת לאמיתה – תוכלו למצוא את הפרטים המלאים בוויקיפדיה. במלחמת העולם השנייה הוא שירת על אוניית הקרב אינדיאנפוליס, שביולי 1945 הביאה לאי טיניאן את פצצת האטום שהופלה על הירושימה. מיד אחרי השלמת המשימה, שתי פצצות טורפדו יפניות פגעו באוניה. היא טבעה, ורוב אנשי הצוות נטרפו על ידי כרישים. ההצלה התמהמהה משום שבשל סודיות המשימה, האינדיאנפוליס לא שידרה אותות מצוקה. "1,100 אנשים נפלו למים, 316 יצאו. הכרישים לקחו את השאר", מסכם קווינט. "בכל אופן, מסרנו את הפצצה".

החיבור בין הכריש המפלצתי, שאינו נוהג כצפוי מבני מינו, לבין פצצת האטום, מעלה אסוציאציה ישירה לסרטי גודזילה היפניים משנות החמישים. כידוע, המפלצת הימית הפרה-היסטורית פוענחה כתולדה של הפצצות האטומיות שהופלו על יפן במלחמה, וגם כאלגוריה שלהן. בזמן שקווינט הפך לצייד כרישים כדי לנקום ביצורים שטרפו את חבריו, נדמה שהכריש בעל הממדים המיתולוגיים הגיע כדי להשלים את הנקמה באנשים שהביאו את הפצצה ליפן. וזה לא מקרי שהוא עושה זאת דווקא ביום שבו האמריקאים חוגגים את עצמאותם.

"תזדקק לסירה יותר גדולה"

מרבים להשוות את "מלתעות", המבוסס על ספר מאת פיטר בנצ'לי, ל"מובי דיק" של הרמן מלוויל. כמו קפטן אחאב שמפתח אובססיה לצוד את הלווייתן עצום הממדים שעל שמו נקרא הספר, כך גם צייד הכרישים קווינט, שעוצב בדמות פיראט, מתגלה כמטורף ככל שהעימות עם הכריש מתעצם. אבל במהלך הצפייה ב"מלתעות" באיימקס, הסרט הזכיר לי דווקא מערבון, עם ברודי בתפקיד השריף (הוא יוצא לים עם אקדח בחגורתו) והאוקיאנוס בתפקיד המדבר.

כמו במערבונים, דוגמת "המחפשים" של ג'ון פורד מ-1956, מסופר כאן על חבורת גברים שיוצאת למרחבים הפתוחים (בעבור פרס כספי) לצוד נבל רצחני שמאיים על שלום העיירה (במערבונים אלה בדרך כלל שודדי בנקים או אינדיאנים). במסעם בשטח הלא נודע הם עוברים מבחני גבריות בעימותים מול הטבע וזה מול זה, ובחניות הם מספרים סיפורים ליד המדורה (כמו זה שתיארתי בסעיף הקודם).

לאווירה המערבונית תורם הפסקול שהלחין ג'ון וויליאמס. כולם זוכרים את המוטיב המוזיקלי הנוהם שמלווה את הכריש מתחת לפני המים. אבל בחלקים אחרים בסרט, שמתמקדים בעימות של שלושת הגברים עם הכריש, המוזיקה שונה לגמרי. כלי נשיפה אנרגטיים ומרוממי מורל מעלים בזיכרון את החצוצרות של חיל הפרשים במערבונים של פורד. בסרט תיעודי על פורד, ספילברג מספר כיצד פגש את הבמאי הנערץ בנעוריו, וזה אמר לו "כשתגיע למסקנה שלשים את קו האופק בתחתית הפריים או בחלקו העליון של הפריים זה יותר טוב מאשר לשים אותו באמצע הפריים, אולי תהפוך ליוצר סרטים טוב". השיעור הזה ניכר היטב בסרט, שיש בו פריימים שהורמו ממערבונים של פורד, כמו הצילום של קווינט שנראה כמו צל על רקע שמיים מעוננים בעת שקיעה אדומה.

בסופו של דבר, דווקא "השריף" שחושש מהמים – כפי שמציין הזקן עם המגבת הצהובה שהוזכר למעלה – הוא זה שמצליח להרוג את הכריש, לא שני יורדי הים המנוסים. והוא עושה זאת עם רובה, לא עם צלצל, בעודו רכוב על התורן של הסירה הטבועה, שנראית כמו צללית של סוס. בדצמבר 2021, אחרי שהשלים את המחזמר "סיפור הפרברים", ספילברג אמר שהז'אנר היחידי שעדיין לא התמודד איתו הוא מערבון (הז'אנר הכי אמריקאי שיש), ושיש לו כמה מערבונים בפיתוח. "מי יודע, אולי אשים על עצמי דורבנות מתישהו, מי יודע?" הוא אמר. אבל, בעצם, הוא כבר יצר מערבון.

• המסך
• קולנוע
• סטיבן שפילברג
• סרטי אימה

בבית הספר לאמנות קמרה אובסקורה החלו בשבוע שעבר בסדרת אירועים קולנועיים על גג המוסד בשם "סינמה גג". הרעיון פשוט ולעניין: התמקדות בבמאי אחר כל שבוע, הרצאה קצרה והקרנה של אחד מסרטיו. בשבוע שעבר זה היה קוונטין טרנטינו, והערב (ה') מגיע תורו של סטיבן שפילברג.

האירוע עצמו בחינם וכפוף רק בהרשמה מראש. בתחילה תיערך הערב הרצאה של איציק רוזן על שפילברג, ולאחריה הקרנת הסרט "שחקן מספר אחד". בשבועות הקרובים יערכו ערבים דומים לאחים כהן, דיוויד פינצ'ר, כריסטופר נולן ואבי נשר.
קמרה אובסקורה, ריב"ל 5. 21:00.לפרטים נוספים

• המלצה יומית
• המלצות המערכת
• סטיבן שפילברג
• קמרה אובסקורה

כאילו שתעשיית הנוסטלגיה היתה צריכה בכלל פוש נוסף, שנת 2020 נתנה להרגל התרבותי המגונה של להביט אחורה בגעגוע את הדחיפה מעבר לצוק. הנה, סתם ככה, רשימה קצרה של ריבוטים ו/או סיקוולים שהוכרזו רק בחודשים האחרונים: "דקסטר", "ליזי מגוויר", "קונאן הברברי", "משפחת סילוני", "פרייז'ר", "פאוור ריינג'רס", "קלולס", "גוסיפ גירל", "ראגרטס" ולעזאזל, אפילו "גבעת חלפון אינה עונה". יש עוד כל כך הרבה, ואף אחד מהם לא באמת מרגש. כאילו, יש מישהו שבאמת מתעניין לדעת מה קרה עם ליזי מגוויר? אפילו הילארי דאף לא. היי! מעניין מה קרה בסוף עם הילארי דאף.

עם כל הבוז הכללי לתרבות החידוש, בסופ"ש האחרון יצא ריבוט שבעוונתי, חיכיתי לו מהשניה שפורסם, שובם של יאקו, וואקו ודוט וורנר, הידועים יותר בתור "אנימניאקס".באופן מוזר, זה מרגיש די מתאים להחזיר את שלושת היצורים האמורפים שניתן רק להגדיר כ"טונס" ב-2020. או כמו שוואקו אמר באחד מהפרקים מהריצה המקורית, אי אז בין 1993 ל-1998, "איפה שיש טיפשות, אנחנו נהיה שם!".

ובכן, בשנה שבה נשיא ארה"ב המכהן מנסה לעשות הפיכה שלטונית, אבל אף אחד לא לוקח אותו ברצינות כי לעו"ד שלו נוזל צבע שיער על הפנים, נראה לי שרף הטיפשות בהחלט מצדיק את חזרתם, הפעם בחסות HULU, וכמובן, כולל סטיבן שפילברג בכיסא המפיק הכל יכול.

היו סיבות להיות מודאג לפני הפריקוול הזה: קודם כל, זה נשמע כמו מחטף שמונע מתאוות בצע, אבל ביננו, איזו תוכנית טלוויזיה היא לא כזו? שנית, היוצר ורוב אנשי צוות ההפקה המקורי לא לוקחים חלק בריבוט ואף הביעו מחאה על שלא ידעו אותם בכלל שהיצורים המצויירים שלהם חוזרים. לפחות את ארבעת שחקני הקול המרכזיים (שמדבבים את הדמויות הראשיות, כמו גם את פינקי והמוח) הם הצליחו לגייס, ככה שברור שזה ישמע טוב. אחרי שצללתי לעונה הקצרה (13 פרקים שעלו במכה אחת) אני שמח לדווח שגם 22 שנה מאז שננעלו שוב במגדל המים של וורנר, הם בהחלט עדיין מטורללים עד המקסימום.

כיאה לסדרה שנבנתה על ערימות של הומור מטא, העונה נפתחת ברצף בדיחות מודעות לעצמן שצוחקות על בצע הכסף של ריבוטים, על העולם שהשתנה ועל חוסר הרלוונטיות שלהם. אפילו שיר הפתיחה הבלתי נשכח שונה מעט כדי להתאים לרוח התקופה, עם שורות כמו "מאוזנים מגדרית, עם שמות גוף ניטרליים ומגוונים אתנית", כעקיצה עצמית על עידן ה-Woke. למעשה, הם אולי מתייחסים לזה יותר מדי, במיוחד לנושא הריבוט, עד שזה מרגיש כאילו היוצרים החדשים ניסו לאמץ בכוח גישה שאמורה להקדים את המבקרים.

מעבר לכך, הניסיון להביא את האחים וורנר (והאחות דוט) לעידן המודרני מצליח חלקית. בכל הנוגע להתייחסויות עדכניות, הם קצת מאחור, ככה שהכי טוב שתקבלו זה בדיחה (מוצלחת) על סטיב ג'ובס ואת קרב הראפ של וואקו נגד הראפר ג'יי-פאק, ומדי פעם איזה עקיצה (או דמות נלעגת) לכיוונו של טראמפ. ההומור עמוס הרפרנסים של התוכנית התעדכן רק בחלקו, ולמרות שאפשר פה ושם לראות שם (יחסית) עדכני נזרק לקלחת, למשל אדוארד סנודן, רוב הדמויות עדיין מושפעות מתודעה קולקטיבית של בני שלושים פלוס, כולל דמות שמבוססת על שוורצנגר.

אחת האכזבות המשמעותיות היא שלמעט פינקי והמוח, כמעט אף אחת מהדמויות או סדרות המערכונים האהובות לא חזרו. זה אומר בלי סלאפי הסנאית, בלי "רעיון טוב/רעיון רע", כמעט בלי הפסיכולוג שלהם והרבה זמן עם הדמות המשעממת מכולן, ראלף השומר. במקום זה קיבלנו CEO אישה שהיא גם אשת קריירה וגם שחורה, וואו. גם הניסיונות הסאטירים קצת חלודים למען האמת, כשהבולט מכולם הוא הפרק המוזר על באן קוטנרול (משחק מילים ואלגוריה בינונית לדיון הגאן קונטרול, עם ארנבונים במקום רובים).

מצד שני, זה גם מרגיש טיפה מוזר כשפרק של פינקי והמוח מתעסק בעידן המקארתיזם. עם זאת חשוב לזכור, הומור פוליטי עדכני ושיעורי היסטוריה מבדרים הם כולם דברים שאנימניאקס נהגו לעשות גם בריצה המקורית, אז אין מה להיבהל.ובכל זאת, עם כל התלונות והניטפוקים, הריבוט כן מצליח לכל הפחות לא לבייש את המקור. האנימציה נהדרת, הבדיחות חדות, הקצב מדויק עד לשבריר השנייה ובכנות, זה ממש מרגש לשמוע את הקולות שלהם ללא פגעי זמן משמעותיים. הפרקים אמנם לא יציבים, אבל בכולם יש לפחות כמה בדיחות שעובדות וברגעים הטובים הם בהחלט מזכירים את הרמה של חומר המקור.

השואוראנר החדש (שעבד עד כה בעיקר בפאמילי גיא ופרוייקטים של סת' מקפארלנד), וכך גם צוות הכותבים, הם בבירור מעריצים של הסדרה המקורית שרצו לא לבייש את הפירמה וגם הצליחו. החדשות הטובות הן שככל שהעונה נמשכת, כך הפרקים מתחילים לצבור חיים משל עצמם, מה שמעודד אופטימיות לקראת העונה השנייה שכבר בתהליכי עבודה. זו אולי לא הרמה שאתם זוכרים מהניינטיז, אבל בזמנים כל כך מטומטמים טוב לראות שוב את הטמטום המבריק של האחים וורנר והאחות דוט.

• ביקורת טלוויזיה
• Hulu
• אנימציה
• המסך
• סטרימינג
• סטיבן שפילברג