לא צריך להיות מומחה גדול כדי לזהות שמקצוע העיתונות נמצא בבעיה אמיתית. השינויים בכלי התקשורת, העובדה שהמידע הפך לזול וזמין במיוחד בעידן הרשתות החברתיות, הרדיפה של גופי התקשורת אחרי רייטינג, ההתקפות על התקשורת מצד גורמים פופוליסטיים בכירים וההתקרנפות שלה מול אותם גורמים – כולם התאחדו והפכו לעובדה אחת: המילה "עיתונאי" היא אחת המילים הכי זולות בשוק, והערך שלה נמוך מתמיד.פה ושם, בתוך העולם הזה שבו התקשורת איבדה כיוון, נשארו כמה וכמה עיתונאים שעדיין מעוררים גאווה במקצוע. ברשימה הזו אפשר לציין את רביב דרוקר, את עמרי אסנהיים, את גידי וייץ, את קרן נויבך ועוד לא רבים וטובים – וגם איש אחד שלפחות לדעתי מתנשא (במובן הטוב) מעל כולם. וקוראים לו איתי אנגל.

>> 007 פריים: איך אמזון עומדת להרוס לגמרי את ג'יימס בונד?
>> לאכול עשירים ולנוח: 20 הסדרות הכי טובות בסטרימינג כרגע

אתמול (שני) שודר סרט חדש בהפקתו – "וולקאם טו דמשק", במסגרת העונה ה-30 של "עובדה". הפרק הוקפץ ליום שני, כנראה בגלל הלווייה של משפחת ביבס שמתוכננת להמשך השבוע (בגללה גם בוטל הפרק הקרוב של "ארץ נהדרת", למשל). ובסרטו התיעודי החדש אנגל עושה היטב את מה שהוא עשה כל הזמן – לחפש אחר המציאות, ולבודד אותה מכל רעשי הרקע שבדרך כלל מציפים את המסך שלנו. אנגל, בן 56 ומי שנמצא בעיתונות (מפה לשם) כבר 36 שנה, הוא גיבור עיתונות אמיתי – מהסוג שכבר עשרות שנים הולך למקומות שאליהם אף אחד לא הולך ומביא משם את האמת לציבור הישראלי. מהמלחמה הקשה והכואבת באוקראינה, דרך אפריקה המדממת – וכן, גם בקיבוץ בארי, אחרי הטראומה המצלקת של ה-7.10. הוא האיש שהיה שם. בכל המקומות. ראה הכל, ודאג שאנחנו נראה.

למה אנגל טוב בעבודה שלו? רבים וטובים כתבו על כך לפניי. ננסה למקד: קודם כל, כי הוא נמצא שם. כי הוא מוכן להסתכן, לשים את נפשו בכפו (לעתים מילולית), וללכת אל המקומות הקשים ביותר. בדרך כלל כשאומרים שעיתונאים משלמים מחיר על העבודה שלהם, לפחות בארץ, זה אומר שהם משלמים מחיר של זעם ציבורי, מתקפות של מכונות רעל או מקורות שלא מחבבים אותם. במקרה של אנגל, המחיר הרבה יותר מוחשי והרבה יותר כואב. הפחד, הידיעה שאולי לא תחזור מהמשימה הקרובה, הסכנה האמיתית – את כל זה הוא מקריב פשוט כדי להביא את הסיפור.

מה שבולט במיוחד ב"וולקאם טו דמשק" זו העובדה שאנגל מביא את הדברים כפשוטם. ברור שיש לו דעות על הכל; לכולנו יש. אבל אנגל, ברוב המקרים, משאיר אותן מחוץ למסך ולדוקו הערוך. הוא מציב בפניך את המציאות – באופן שאי אפשר להתווכח איתה. הוא מדבר עם האנשים ולא עליהם ומציג את המציאות המורכבת (ולפחות במקרה של סוריה, שבה עוסקת הכתבה, המציאות מורכבת מאין כמוה).

זה סרט תיעוד מוצלח בגלל שיש בו רבדים רבים – מצד אחד, הוא היה כמעט קשה לצפייה ברגעים שבהם הוצגו מעשי ההתעללות של משטר אסד באסיריו, או בחורבות שנשארו מהערים המשגשגות שהיו שם בעבר. מצד שני, גם היו בו יסודות אופטימיים ואפילו קצת משעשעים – בטח בהיכרות עם בכור סימנטוב, אחד היהודים האחרונים שנשאר בסוריה, שלא איבד את החיוך ומספר איך כל הסכסוכים נראים קטנים מאוד כשהוא מתווכח עם החברים מהשכונה.

אנגל לא מייפה את המציאות. הוא מביא את סוריה החדשה על הבעיות שיש בה בדיוק חודר (ובעיקר בפער בין החזון שוחר השלום שההנהגה החדשה בסוריה מנסה לשדר, לבין הג'יהאד שעדיין חי ברחובות והמסגדים שעדיין מדברים על "הבוגדים" שצריכים לשלם את המחיר). אבל הוא גם מנסה לצייר ניסיון לתקווה – להכיר בצדדים השליליים בלי לפספס את ההזדמנויות שיש מסביב, את השינויים שקורים, שהם לא תמיד לטובה אבל יכולים להיות טובים אם נדע להכיר בהם.

כל כך התרגלנו לשחור ולבן בעיתונות שלנו. כל כך התרגלנו למחנאות הברורה, לכך שעיתונאים נמצאים בצד אחד או אחר של המתרס, וכל מה שקורה במציאות תמיד נועד להסביר למה הם – ורק הם – צדקו תמיד. אנגל לא מחפש להיות צודק. לא מחפש להגיד לאנשים "אמרתי לכם". הוא כאן כדי להציב מראה ולא לעסוק בעצמו. שימו לב כמה פעמים רואים את אנגל בסרט – כן, מדי פעם צריך שיראו אותו, אבל ביחס לעיתונאים אחרים שטאלנטיותם אמנותם, המספר שואף לאפס. העיקר הוא מה שמצולם, ולא מי שמצלם.

אנגל מגדיר מחדש את תפקיד העיתונאי – בוודאי במדיה האלקטרונית. יותר מדי פעמים נראה שעיתונאים סוברים שתפקידם הוא לאשש את הדעה שהם מביאים איתם מהבית, או לחילופין להדהד כמכונת קופי-פייסט כל הודעת דובר ו"גורם בכיר" שמשוגרת לעברם בווטסאפ. אנגל, כך נדמה, פונה דווקא אל הלא משוכנעים – אל אלה שמביטים על המציאות קצת במבוכה, לא מבינים את הסבך שמתרחש וצומח סביבם, ומנסה ללמד אותם משהו חדש, לספר משהו מעניין וחשוב על העולם שהם חיים בו. בטח על העולם שנמצא כל כך קרוב לגבולות שלנו.

ב"וולקאם טו דמשק" היה הכל – היה שם עצב וכאב וטרגדיה אנושית אדירה, אבל גם תחילה של קצה תקווה. דווקא מהחורבות. דווקא מאיזור האסון. אחרי השבועות האחרונים, אי אפשר שלא היה לחשוב על מקומות אחרים שבהם נותרו חורבות בצד השני של הגבול; על בארי, וכפר עזה ונחל עוז, ועל המשפט שלא יצא לי מהראש מאז שסיימתי לצפות בכתבה: "עוד מעט יהיה פה בית".

איתי אנגל הוא גיבור עיתונות אמיתי בגלל שהוא עושה את מה שרוב חבריו למקצוע כבר לא עושים. הוא עושה את הדבר הקשה, המסוכן, המאוד לא פופולרי – ומביא את האמת המלאה והבלתי מכובסת, לעיניים וגם ללבבות של האנשים. לא יודע אם זה שווה פרס אמי, אבל זה בטח שווה את הרספקט של כל מי שמחפש לדעת משהו על המציאות המשוגעת שכולנו חיים בתוכה.

• ביקורת טלוויזיה
• עובדה
• איתי אנגל
• קשת

רצח ראש הממשלה, יצחק רבין ז"ל, הוא כנראה הטראומה הלאומית הגדולה ביותר שחוויתי בימי חיי. גם 28 שנה אחרי, הרצח עדיין חי ונושם בתוכנו. שם טמון השורש לכל השסעים שאנחנו חווים עד היום – היהודית מול הדמוקרטית, הימין נגד השמאל, הישראלים מול היהודים. זה היה הרגע שבו שני הצדדים – יהודית ודמוקרטית – עמדו בסתירה זה מול זה. וכפי שאמר לפניי גיא זהר, זה גם הרגע שבו התחלף האיזון. שבו הפכנו קצת יותר יהודים, וקצת פחות דמוקרטים.

אחת הדמויות המרכזיות בסיפור של רצח רבין לא דיברה עד היום. קוראים לו אבישי רביב, סוכן השב"כ שזכה לכינוי "שמפניה" ופעל בתוך ארגוני הימין הקיצוני – במטרה לדווח על כך למחלקה היהודית שב"כ. אלא שהסיפור של רביב הסתבך; הרצון להסוות את עצמו כסוכן ולהיות "אחד מהם", גרם לו לאבד את חוש הזהירות, לעשות מעשים יותר ויותר קיצוניים כדי ליצור אמון – ולטענת רבים, גם להיות מעורב בעצמו ברצח ראש הממשלה.

נאום אחד כזה עורר את רביב לדבר. זה היה שר האוצר דהיום, בצלאל סמוטריץ', שבמפגן מרהיב של ווטאבאוטיזם וגלגול אחריות הסיר את האשמה ממחנה הימין ומההסתה המשוגעת שהתחוללה נגד רבין ז"ל, והעביר אותה אל השב"כ. הם, לטענתו ולטענת קונספירטורים נוספים, אלה שאשמים. וכמובן שהוא כיוון לאדם מאוד ספציפי. הנאום הזה הוציא את רביב מהכלים, וגם מהמחבוא, והוא התראיין אתמול (שלישי) לחלק הראשון מתוך שניים – השני ישודר הערב – של תכנית סיום העונה של "עובדה".

מי שדיבר איתו היה עמרי אסנהיים, מהעיתונאים הטובים ביותר בארץ היום. הרקורד שלו בלתי שביר, העבודה העיתונאית שלו שינתה את החיים כאן לטובה – משמעון קופר דרך חשיפת העדויות נגד רחבעם זאבי, מהסדרה הדוקומנטרית המדהימה על ג'ונתן פולארד ועד פרשת צאלים. ובכל זאת, נדמה שאסנהיים קצת טעה בדרך, במקרה הספציפי הזה.

כל עיתונאי שעושה כתבה מהסוג הזה יודע שלחשיפה הבלעדית יש מחיר. ברגע שאדם שובר שתיקה ארוכה (אמיתית, לא "שבירת שתיקה" מהסוג שאנחנו רואים בעיתונים, שם אנשים שלא דיברו שבוע קוראים לזה "שתיקה"), גם אם הוא לא מציב תג מחיר מפורש, ברור שזה מגיע במחיר של היכולת "להיכנס בו". הנימוס הבסיסי והרצון להביא את דבריו (החשובים) של המרואיין, גורמים לעיתונאי פחות לתקוף ויותר להבין את מי שעומד מולו.

ברגע מסוים מאוד ב"שם קוד: שמפניה", נדלקה סוג של נורה אדומה. זה קרה כשרביב דיבר על כך ששמע מיגאל עמיר על הרצון שלו לרצוח את ראש הממשלה, ולא דיווח על כך. כשאסנהיים הקשה, ובצדק, שבסוף הוא סוכן שב"כ – "האיש שלנו בפנים" – ואמור להתריע בדיוק על דברים כאלה, הגרסה של רביב היתה חלשה מאוד: "אם הייתי צריך לעצור את כל מי שאמר שצריך לרצוח את רבין, לא היה מקום בבתי הכלא".

רק שזה לא היה התפקיד שלו. התפקיד שלו היה לדווח, כסוכן שפועל בפנים, על מה ששמע. ואם קיבל התראות אמיתיות על כך שעומד להתבצע רצח בסדר גודל שכזה – זה היה צריך לעלות. אסנהיים כמובן שאל אותו את השאלות בזמן אמת, אבל אחר כך – כשאילנה דיין הקשתה באשר לרביב ולכשרות שלו לעבוד כסוכן, הוא ענה לה "סוכן שב"כ ביהודה ושומרון לא יכול לבוא משלום עכשיו". וזה כמובן נכון, עד גבול מסוים – כמו הגבול שבו הסוכן צריך לזכור, בסוף, את מי הוא צריך לשרת. ואת זה רביב איבד בערבוביה הבלתי אפשרית שהוא חי בתוכה.

רביב הגיע למסך מסיבה ברורה – להפיג את ענן החשדות סביבו, ובדרך לפוגג גם את תיאוריות הקונספירציה שקשרו אותו (במישרין או בעקיפין) לרצח. והתפקיד הזה הוא כמובן חשוב, והראיון הוא ללא ספק הישג גדול – להביא אדם שלא דיבר עשרות שנים, על הרצח ששינה את המדינה. אבל בכתבה מהסוג הזה, צריך להראות – ביחד עם השב"כ שבהחלט כשל בטיפול בו – גם את חוש הזהירות שרביב בעצמו איבד עם הזמן. מתוך הרצון להביא את גרסתו, קצת שכחו בכתבה לעמת אותו מול המשימה שגרמה לו להיות ביהודה ושומרון מלכתחילה.

היום, כאמור, ישודר החלק השני – שבו רביב מדבר עם יגאל עמיר. צריך להודות, גם לי עדיין קשה לראות את הפרצוף של עמיר. כתבות מהסוג הזה נוגעות בנימי הנפש שלי, ברמה הכי פרטית. הרצח היה טראומה כואבת, כזו שעיצבה את מה שאני ומי שאני היום. ולכן, למרות הבעיות בדרך, היא חשובה מאין כמוה. זו תעודת כבוד על הקיר של המפעל התקשורתי שנקרא "עובדה" – מפעל שאין כמוהו בישראל. וגם על הקיר של אסנהיים.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• עובדה
• אילנה דיין
• רצח רבין