עיריית תל אביב-יפו פירסמה היום (א') את רשימת הזוכים בפרסים העירוניים לשנת 2025, הכוללים את פרס סוקולוב הנחשב למצוינות עיתונאית ופרס דוש ליוצרי קריקטורה פוליטית וחברתית. השנה הזוכים כוללים את עיתונאי "הארץ" ג'וש בריינר וניר חסון, את אמנון רבי, סימה קדמון וגלעד טוקטלי – יוצרי הסדרה הדוקומנטרית "האחת" לכאן 11, ואת הקומיקסאי והקריקטוריסט (ולנצח יוצר "זבנג!") אורי פינק.
>> OBI: מצד אחד מטבח יפני פתוח, מצד שני די.ג'יי לייב, ומאחורה בר תקליטים

את הפרס על שם נחום סוקולוב מגישה עיריית תל אביב מאז 1956, במטרה לעודד עיתונאים שהצטיינו בעבודתם והטביעו חותם על העיתונות הכתובה, כאשר מאז 1981 מוגש גם פרס המיועד לתקשורת אלקטרונית – טלוויזיה ורדיו. מנימוקי השופטים על הבחירה בג'וש בריינר ניתן לראות כי הפרס הוענק לו "על כתיבתו, שהעמידה על סדר היום הציבורי שאלות הנוגעות לחופש הביטוי, לזכויות אדם ולשלטון החוק", וממשיכים לציין את עבודתו לחשיפת ליקויים במערכת אכיפת החוק, לרבות על השר לביטחון לאומי, "תוך הפגנת אומץ עיתונאי ועמידה איתנה ובלתי מתפשרת מול מוקדי כוח חזקים ממנו". על ניר חסון נכתב בנימוקי השופטים כי הוא "אחד העיתונאים היחידים בישראל שבחר להפנות זרקור גם לגורלם של תושבי רצועת עזה, ולהציג את סבלה של האוכלוסייה האזרחית בעקבות המלחמה. הוא מעניק באופן שיטתי ומתמשך קול לאוכלוסייה שעיתונאים ברוב כלי התקשורת בישראל נמנעים מלעסוק בה".

את זכייתם של יוצרי "האחת" בפרס סוקולוב לתקשורת אלקטרונית (החלטה שהתקבלה פה אחד) נימקו השופטים על סדרה ש"הצטיינה בעשייה עיתונאית נדירה באיכותה, ששילבה תחקיר מעמיק, ראיונות אינטימיים ובימוי מוקפד", ואף הצליחה לייצר "משקל ציבורי שהוא מעבר לדיון במלחמת יום כיפור: היא שימשה תמרור אזהרה מפני יוהרת הכוח והציבה רף ראוי לאחריות ולשקיפות הנדרשות מכל מי שמעורב בניהול מדיניות ביטחון, קבלת החלטות ביציאה למלחמה והשתתפות בה בתפקידי פיקוד ולחימה". ענת גורן זכתה גם היא בפרס, "על עבודה דוקומנטרית ואקטיביסטית לאורך שני עשורים בחצר האחורית של החברה הישראלית", בדגש על עבודתה עם נפגעות ונפגעי תקיפה מינית מקהילות שונות.

הפרס על שם דוש (קריאל גרדוש) לקריקטורה מוגש מדי שנתיים מאז 2002 ליוצרים מצטיינים שעיסוקם המרכזי הוא קריקטורה פוליטית וחברתית שעבודתיהם מתפרסמות בעיתונות, כאשר אורי פינק הוא הזוכה ה-12 בפרס. פינק זכה בפרס על הקריקטורות הפוליטיות החדות אותן הוא מפרסם מדי יום ב"מעריב" (וגם בעמודי הסושאל שלו, מומלץ בחום), כמו על תרומתו רבת השנים לתרבות החזותית הישראלית. מבחינתנו הוא ראוי לפרס ממזמן, רק על האובססיה של ג'ינג'י לסירופ שוקולד. ברכות לזוכים והזוכות.

• ❤ תל אביב
• עיתונאים
• עיתונות
• קריקטורה
• עיריית תל אביב
• כאן 11

• עיתונאים
• הארץ
• עיתונות
• גדעון לוי
• רוגל אלפר

אנחנו בטיים אאוט אוהבים את עמותת "כולן", הארגון הפמיניסטי הכי בועט בסביבה, וכשהן יוצאות בקמפיין חדש הקורא לעיתונאיות ולעיתונאים ולכלי התקשורת בכלל להצטרף לעיצוב השיח על אלימות מינית, אנחנו הראשונים להתייצב. תחת הכותרת #סיקורהוגן הן מבקשות לעצב מחדש קוד אתי לסיקור תקשורתי של פרשיות אלימות מינית, אז קראנו לעומק והוכינו בתדהמה, כי מתברר שסיקור תקשורתי אתי, אובייקטיבי, הוגן – זה ממש ממש קל. הנה, תראו כמה זה קל לפי העקרונות שהניחו "כולן":

1. הרגליה של הנפגעת, לבושה ומיניותה אינם רלוונטיים לסיקור אלימות מינית

2. לסיקור אלימות מינית אם יש חשד לאונס, אין סיבה להשתמש בצמד המילים "יחסי מין" או "פרשת מין"

3. ציטוט עורכי הדין של חשודים הוא לא "דיווח חדשותי״ כשהוא מוצג ככותרת הפרשה (או בכלל)

4. הבמה התקשורתית שמקבלים החשודים לא יכולה להיות משמעותית יותר מקולן של הנפגעות

5. התוקפים הם לא "בני טובים" ולא "הילדים של כולנו" ובטח שלא "בעלי עתיד מזהיר"

נכון קל? הכי קל. קלי קלות. קליל. כל זה אמור הרי להיות מובן מאליו ב-2020. חמש הנקודות האלה צריכות להיות טריוויאליות לגמרי עבור כל עיתונאי, קוד הפעלה כמעט עצמוני, ממש כמו להצליב מקורות, לוודא עובדות ולנשום מדי פעם. אבל המציאות העובדתית היא שהתקשורת הישראלית נראית רחוקה מלהפנים את המובן מאליו, כך שהוא אינו מובן כנראה ובוודאי שלא מאליו. ואז צריך לשאול שאלות קשות: מדוע קשה כל כך לתקשורת הישראלית לקבל על עצמה קוד אתי כזה? כיצד זה שלא חשבה לנסח קוד כזה בעצמה? למה צריך להסביר לה את זה לאט ובנקודות כאילו הייתה קטועת אונה?

אם התקשורת הישראלית הייתה בן אדם, צריך היה להוציא לה צו הרחקה. זו הכללה גסה כמובן, אך היא גסה הרבה פחות ממה שהתרחש ומתרחש במערכות תקשורת רבות

גם התשובות קשות. תשובה אחת למעשה: התקשורת הישראלית היא דוש. התקשורת הישראלית היא האידיוט שיצלם לכן מתחת לחצאית, הדביל המקשיש שירייר עליכן בבר ולא יבין רמזים, הסליזבול שיטריד אתכן בעשרות ווטסאפים, השמוק שיזמין אתכן אליו הביתה לדבר על עתידכן המקצועי. אם התקשורת הישראלית הייתה בן אדם, צריך היה להוציא לה צו הרחקה. זו הכללה גסה כמובן, אך היא גסה הרבה פחות ממה שהתרחש ומתרחש במערכות תקשורת רבות, כמו גם מהאופן שבו היא אכן מסקרת פרשיות שבמרכזן אלימות מינית קשה.

התחקירים שהציפו את מעלליהם של יהודה נוריאל (תמר קפלנסקי, "הארץ") ורועי ארד (שרון שפורר, "המקום"), חשפו מקרי קיצון של תרבות הדושבגים הברנז'אית שמשגשגת כבר עשרות שנים עד לכדי אתוס מעצב. אותה דושבגיות, שמתבטאת במגוון דרכים כלפי מגוון אנשים, לובשת אופי של אלימות מינית בעיקר כלפי נשים אך גם כלפי להט"בים, ומייצרת מערכת תת-תודעתית שבמסגרתה חשד לאונס קבוצתי הופך בקלות ל"שערוריית מין" וכתב פלילים אינו ממצמץ כשהוא מדקלם את הכותרות שהכתיבו לו הסנגורים של התוקפים. הם אפילו לא מהרהרים בזה. מבחינתם זו המציאות.

יהיה מעניין לעקוב אחר הפידבק לאתגר הפשוט שהציבה "כולן" בפני המערכות העיתונאיות בארץ, ואני חושד שצפויה להן עבודה קשה בהרבה מכפי שהיא אמורה להיות, אבל הקוד האתי הפשוט והקוהורנטי הזה הוא נקודת מבחן חשובה לתקשורת הישראלית. עכשיו נדע בוודאות אם היא באמת לא מבינה – או פשוט לא רוצה להבין.

• טור עורך
• המסך
• הטרדה מינית
• נפגעות תקיפה מינית
• metoo#
• תקיפה מינית
• תקשורת
• עיתונות
• עיתונאים

בהפגנת הענק אתמול בבלפור היה רגע אחד שבו נעצרה נשימתם של אלפים. השעה הייתה אחרי אחת בלילה ומאות שוטרי מג"ב החלו בפינוי המפגינים מכיכר פריז. מג"בניק כתום-זקן שכבר סומן בידי המפגינים כאלים במיוחד תקף לפתע את העיתונאית אור-לי ברלב, המצלמה שלה הסתחררה וקולה, שבהתחלה נשמע זועק "אני עיתונאית", השתתק בבת אחת. האלפים שהפסיקו לנשום לרגע אפילו לא היו שם. הם עקבו אחרי השידור החי שלה בפייסבוק. כך נראה תיעוד האירוע מהזווית של הצלם יובל פן:

https://twitter.com/YuvalPan/status/1289762359750225921

בין רבבות הצופים הקבועים בשידורים החיים בשל ברלב מלב ההפגנות זה כבר קאלט: תעודת העיתונאי שלה נמצאת בטיפולה האיטי והמסורבל של לשכת העיתונות הממשלתית, ובכל הפגנה יש לפחות שוטר אחד שזוכה לשמוע שהוא בשידור חי מול אלפי צופים ושכדאי לו פשוט להאמין לה שהיא עיתונאית, גם בלי תעודה. בצ'אט הצמוד לשידור הצופים מתארגנים להפעיל לחץ על לשכת העיתונות כדי ששוטרים יפסיקו להפריע לעבודתה. אבל הסיפור האמיתי כאן מסתתר בפתח הפיסקה הזאת: יש לה רבבות צופים.

בשבת האחרונה זכה השידור החי שלה ליותר מ-220 אלף צפיות בפייסבוק. זה פחות או יותר הסטנדרט לשידורים שלה מאירועי המחאה הסוערים של השבועות החולפים. הבוקר היא הודתה בהתרגשות לעוקביה ותומכיה, שמאפשרים את פעילותה בתרומות חודשיות קבועות. בסוף יוני עמד סך התרומות על 19 אלף שקל לחודש שנועדו לממן את הסיקור האינטיסיבי שהיא מעניקה לכל מחאה שמרימה את ראשה, שכר נאה ביותר שהמוני עיתונאים עצמאיים היו מאושרים לחתום עליו. הבוקר התייצב המספר על 46 אלף שקלים בחודש, סכום מדהים שמתקרב לדרגות השכר של העיתונאים הבכירים ביותר בארץ. זו רעידת אדמה.

אנחנו, במספרים גוברים, כבר מזמן לא צופים בערוצי הטלוויזיה בציפיה שיגישו לנו סיקור מלא ואיכותי של מחאות נגד השלטון. אנחנו צופים בערוץ אור-לי ברלב. בניגוד לכתבים שעל המסך, זמן השידור שלה לא מוגבל על ידי עורכים ואיש לא ינזוף בה אם תסטה מהשורה, היא לא זקוקה למגישים ופרשנים וגם לא לצוות צילום שמסרבל תנועה במרחב וגם לא לסטנד-אפים רבי חשיבות עצמית מול המצלמה, היא לא ממהרת להדהד את הנראטיב של דוברי השלטון ומוסדותיו, היא פשוט משדרת ומשדרת ומשדרת בזמן אמת, שעות על גבי שעות. היא מראיינת מפגינים אנונימיים ומוכרים, היא מתעדת נון-סטופ, היא מביאה דיווחי צבע ועדכונים מהבפנוכו של השטח. זה שווה לתומכים שלה כל שקל.

אפשר היה לטעון בהתלהבות שזו עיתונות חדשה, מותאמת לעידן הפיד והסטורי, מונגשת למילניאלז שמתעבים את הדוגמטיות הלינארית של המדיה הישנה. במובנים רבים ההפך הוא הנכון: העיתונות של ברלב היא עיתונות שטח קלאסית שנצמדת לסיפור ולא עוזבת אותו עד שהוא מסתיים, עיתונות שלא מפחדת לעמוד מול הממסד ומאחורי אג'נדה ציבורית, עיתונות שרק כתבי שטח חרוצים ספורים וצלמי עיתונות אמיצים עדיין מקיימים בשמורות האחרונות של העיתונות בישראל.

הציבור צמא לעיתונות שעומדת בצד שלו, עיתונות שלא מסלפת את דבריו ומטרותיו ולא משרתת את המשטר נגדו, ואור-לי ברלב נותנת לו בדיוק את זה. המפגינים מזהים אותה, מעודדים אותה, מסייעים לה להגיע לנקודות תצפית וצילום טובות, מאתרים לה מרואיינים ומשמשים בהתנדבות כעוזרי הפקה לרגע. בגל ההפגנות העכשווי התנדבו גם כמה מוחים מסוקסים להקים לה צוות אבטחה קטן ואיכותי שיגן עליה מפני אלימות אפשרית של ביביסטים.

כך צריך להיראות העתיד של העיתונות: דיווח חי ודינמי מתוך ההתרחשות, באינטראקציה מתמדת עם הצופים בבית ותוך היצמדות עיקשת לאמת שרואות עיניו, באופן בלתי אמצעי ונטול פומפוזיות. אור-לי ברלב הופכת את צרכן המדיה לחלק מההתרחשות והשידורים שלה הם ה"חדשות" הכי טובות שתראו על איזשהו מסך. זאת הצגה של אישה אחת שעושה בית ספר באקטואליה לגופי שידור עתירי תקציב. אפשר כבר לשים אותה זמנית בראש רשימת ההישגים של המחאה הנוכחית.

• ביקורת טלוויזיה
• מחאת בלפור
• מחאה חברתית
• תקשורת
• אור-לי ברלב
• עיתונות
• עיתונאים