כן, הגיעה תקופת סיכומי השנה, וזה קצת אירוני כי סיכומי שנה הם בהחלט תופעה תרבותית שלגמרי נמאס ממנה, ובכל זאת הנה אנחנו כאן מביטים לאחור על 2025 וחושבים לעצמנו "בעעעע". ועם כל המיאוס, על דבר אחד בטח אפשר להסכים: השנה הזאת הייתה הגרועה ביותר בשנים באחרונות. כן, אפילו יותר מ-2020 הידועה לשמצה. חרא שנה – ובכל כך הרבה תחומים. ומכל התחומים הנוראיים הנ"ל, מי שסבל הכי הרבה הוא עולם התרבות שרוסק ונכתש על ידי המלחמה, הממשלה ומקבלי ההחלטות במיינסטרים. כל כך נמאס מזה שאספנו את כל התופעות המאוסות של השנה, דירגנו וארזנו לכם אותן יפה. הפי ניו ייר!

>> שנה זוועה: מצעד הרגעים הכי מחרידים של 2025 בטלוויזיה שלנו
>> המהפכה בוטלה: דירוג הסרטים הכי טובים של 2025 בסטרימינג

13. העיסוק האובססיבי באירוויזיון

די. פשוט לא אכפת לנו מי מחרים את האירוויזיון בגללנו, מי תייצג אותנו מול האנטישמיים ואיך ישנו את שיטת הניקוד. אין סיבה לדבר על זה בכל מהדורה בכזאת אובססיביות. בל נשכח: זאת תחרות בין שירים גרועים, לפעמים אפילו גרועים במתכוון, קצת פרופורציות לא יזיקו.

12. יותר מדי שירותי סטרימינג

אוקיי, כל הקטע של הסטרימינג היה ממש נחמד, אבל לפתע מצאנו את עצמנו משלמים סכום חודשי לא קטן עבור שלושה שירותי סטרימינג שונים, שזה בדיוק הפוך ממה שהבטיחו לנו כשמהפכת הסטרימינג התחילה. התוצאה של הגרידיות התאגידית הזאת היא שרבים חזרו לחפש ולמצוא דרכים פיראטיות לצפות בתוכן טלוויזיוני שנמצא מאחורי חומת תשלום. חייבת להיות דרך חוקית לאפשר לציבור לצפות באיזו סדרה שירצה תמורת סכום חודשי קבוע. או שנטפליקס ודיסני פשוט יקנו את כולם.

11. לכל אחד יש פודקאסט

אוקיי, צחקנו צחקנו, אבל בגלל העלות הזולה של הפורמט באמת שלכל טמבל יש פתאום פודקאסט. חלקם המזערי של הטמבלים מייצרים פודקאסטים ראויים להאזנה (בהנחה שלמישהו יש זמן או רצון להאזין לכל הלרלרת האינסופית), ואומרים שישנם אפילו פודקאסטים של אנשים שאינם טמבלים כלל, אבל המיטב הזה טובע בתוך אוקיינוס משמים של תוכן מיותר. האמת, יש לנו המון מה להגיד על זה, אולי נפתח פודקאסט.

10. נסרין קדרי שונאת בנים

גם השנה נסרין קדרי הוציאה שיר שבו היא מדגישה כמה היא שונאת גברים. די מדהים שלזמרת בסדר גודל כזה יש כל כך מעט נושאים לשיר עליהם. זה בסדר מאמי, גם אנחנו לא מתות על גברים, אבל איכשהו מצליחות לעסוק בדברים אחרים ולא חשות צורך לכתוב את זה בכל פעם שאנחנו פותחות מקלדת. אם כי אולי זה רעיון.

9. פורמטים חדשים של ריאליטי

בשתי מילים: לא צריך. זה לא סוד שהז'אנר מיצה את עצמו וכבר יותר מ-20 שנה שלא יצא בו פורמט חדש ומוצלח. הפורמטים המצליחים הקיימים, ארבעה-חמישה מותגים שאנשים באמת צופים בהם, שורדים כי הם טובים יותר מכל הניסיונות להעתיק אותם. אנחנו לא צריכים שום "בואו להתחתן איתי" או "הכוכב הבא למישלן" או כל פורמט קופי-קאט אחר שאתם חושבים שממש יצליח. הוא לא. יש מספיק פורמטים. חפשו דרך אחרת להתעשר.

8. שימוש מוגזם ב-AI שלא לצורך

הבינה המלאכותית השנה השתדרגה בהרבה מאוד דברים וכולנו משתמשים בה, כולל ההורים שלכם לצערכם הרב. זה כמובן לא אומר שאנחנו צריכים את זה גם על המסך בסלון. אפקט הקרינג' של השימוש ב-AI בטלוויזיה עדיין דרמטי מדי, בין אם זה ב"ארץ נהדרת" ובין אם זה בפרסומות (כן, רואים לכם). השימוש הכי מוגזם וגרוע שראינו השנה הרס לנו לגמרי את "שם טוב האבי 2", שנשענה על AI באופן חריג. כן, זה הרבה יותר זול לייצר ככה אפקטים גדולים, וגם הרבה יותר גרוע. הטכנולוגיה לא שם.

7. הצגות שמבוססות על סרטי בורקס

כבר יותר מעשור שהתיאטראות וחברות ההפקה חוגגות על היצור המוזר הזה שנקרא "סרטי בורקס", והשנה זה הגיע לשיא עם מיקי גבע בתפקיד ששון בהצגה "צ'ארלי וחצי". זה לא גרוע רק בגלל רמת ההפקה הירודה, המשחק מעורר הקרינג' או החרבת זיכרונות הילדות שלנו מהסרט, אלא בגלל התוצאה: חלטורה למכנה המשותף הנמוך שמדרדרת את התיאטרון הישראלי תהום.

6. נועה קולר כותבת על יחסים מתפוררים

אנחנו יודעים, היא המאמי הלאומית עכשיו – או לפחות המאמי העירונית – ועל הכישרונות שלה יש קונצנזוס מוחלט, אבל כמה אפשר לכתוב על הנושא הזה? להגנתה ייאמר שהיא באמת כותבת דיאלוגים מושחזים וכואבים, והיה טוב לקבל את "מקום שמח" כי לא קיבלנו עונה שנייה של "חזרות", אז אפשר גם לעשות לה את ההנחה הזאת, אבל לא בטוח שהשטיק הזה יעבוד גם בסדרה הבאה. אולי איזו קומדיית מד"ב או דרמה בלשית?

5. משפיענים-שחקנים שאינם שחקנים

הילדים שלכם יגדלו על משפיענים, וזה די מבאס כשחושבים על זה לעומק. מרבית המשפיענים לא מתחילים אפילו להבין את גודל הנזק שהם עושים, ואם הם מבינים – זה הרבה יותר גרוע. בתחום המשחק זה כואב במיוחד: שחקנים השקיעו את מרצם, זמנם וכספם בלימוד שיטות משחק, עקרונות משחק ובניית ארגז כלים מותאם אישית רק כדי שאיזה קווין רובין יבוא וייקח להם את העבודה (דוגמה רנדומלית, אין לנו דבר נגדו והוא גם משקיע בשיעורי משחק פרטיים, אבל אתם לא תלכו לרופא שלמד רפואה באופן פרטי). לא חסרים לנו שחקנים בינוניים ומטה, אבל גם לא חסרים שחקנים טובים שלא מקבלים הכרה ורואים מישהו שאינו שחקן עוקף אותם בסיבוב כי יש לו הרבה עוקבים באינסטה. שום דבר טוב לא יצא מזה לעולם.

4. משפיענים עם דעות

קחו את מתן פרץ. לא, באמת, קחו אותו. הוא בחור די מצחיק וסטנדאפיסט מוכשר, אבל השנה הוא שינה כיוון והפך להיות משפיען שפחות מנסה להצחיק ויותר מנסה לרגש ולשתף בדעותיו. העניין עם דעות הוא לא רק שלכל אחד יש כאלה, הן יכולות להיות גם לא נכונות, ולכן מוטב שיהיו מבוססות על עובדות ולא על רגש – אחרת התוצאה היא בליל סאחו-ציוני כמו המונולוגים הזועמים עד כדי גיחוך של פרץ על כל מה שהוא לא מסכים איתו. יש לציין שלפעמים הוא גם מציג אמירות נכונות אוניברסלית, אבל הטיעון מאחוריהן כל כך לא מגובה שקשה לקחת אותו ברצינות. שיתמקד בלהצחיק. ובלגו. הוא אחלה פרזנטור של לגו.

3. פורמט שני המנחים

זה לא משהו חדש, אבל השנה זה הגיע לשיא. למה בכל תוכנית, בין אם מדובר באקטואליה ובין אם מדובר בתחרות שירה, חייבים שני מנחים? הגאגים ביניהם אף פעם לא מצחיקים, זה כמעט אף פעם לא נותן ערך מוסף ואף פעם אף צופה בשום מקום בעולם לא אמר: "התכנית הזאת סבבה והכל, אבל אתם יודעים מה חסר לי? עוד מגיש!". בקיצור, אסי ורותם, גם השנה נמאסתם על מלא.

2. ציון המלחמה בכל אירוע טלוויזיוני

אני מסכים שיש מקומות שבהם זה היה הכרחי לציין את המלחמה, אבל ממש לא הייתה סיבה שכל שעשועון ותוכנית ריאליטי יעשו לנו פרצופים רציניים, ינופפו בדגל ויצדיעו למפקד. כולנו זוכרים שאנחנו במלחמה, אתם החלטתם שצריך לתת לנו "להתאוורר" עם "תוכן קליל", אז שחררו באמאשכם ותנו לנו לצפות בשקט בשעה של שטויות על המסך. מבטיחים להתרגש ולדמוע במקומות אחרים.

אומרים "שבעה באוקטובר". הכוכב הבא לאירוויזיון (צילום מסך: קשת 12)

1. אין סאטירה בישראל

זה באמת לא חדש, אבל השנה יותר מתמיד מורגש הצורך האמיתי בתוכניות סאטירה כשהכל מתרסק ובוער מסביב: ההפיכה המשטרית על טורבו, נתניהו נמלט מוועדת חקירה, האשמים במחדל רוצים לחקור אותו בעצמם, ועוד לא דיברנו על ניסיון הסחיטה באיומים שמתחזה ל"בקשת חנינה". מאז סיומה של "היהודים באים" והעלמתו של ליאור שליין מהמסך, ל"ארץ נהדרת" יש מונופול על הסאטירה במיינסטרים, וכמו שאפשר להיווכח זה פשוט לא מספיק גם כשהיא במיטבה (והיא לא). זאת גם לא באמת עבודה לתוכנית הבידור הכי מצליחה בישראל. "ארץ נהדרת" רוצה לעשות שמח וזה בסדר גמור. אנחנו צריכים דחוף מישהו שגם ירצה לבעוט, לשרוט ולשבור דברים. אולי ב-2026.

• ❤ תרבות
• סיכום שנה
• סאטירה ישראלית
• אינטליגנציה מלאכותית
• מלחמת שבעה באוקטובר
• פודקאסטים

לא צריך הרבה – רק מיקרופון, מכשיר הקלטה וזמן פנוי. פורמט האודיו הכל כך נגיש הפך לרדיו החדש כבר מזמן, ונדמה שעוד לא עברו הימים בהם כל אדם שני משיק פודקאסט, מצליח פחות או יותר. אבל ישנם כאלו ששווים את הזמן שלכם במיוחד, לכן אספנו רשימה של פודקאסטים מומלצים במיוחד בעברית, לכל מי שיש לו רק אוזניות וזמן פנוי.

טיפקס: חיים בלאפה

תומר קריב ודור סער-מן כבר ייצרו את הסוג הזה – פוד קצר, קלאסי לבינג' האזנה, נוח לעיכול ומעניין מאוד. הקודם שלהם היה על ישראל והאירוויזיון ("כאן זה לא אירופה"), והשנה הגיע תורה של להקת טיפקס – והסיפור המטורף והכל כך ישראלי שלה. קריב וסער-מן הם שני אנשים שנושמים את המוזיקה העברית (כל אחד בדרכו), והצליחו לייצר תוצאה נפלאה. בדרך, תנו צ'אנס גם ל"אריק – רגל פה, רגל שם" של קריב. אולי אפילו תגלו משהו חדש על הזמר הלאומי שלנו.

מה יש בזה

אחד הפודקאסטים הוותיקים בישראל (עוד לפני שלכל בן אנוש היה פוד אחד לפחות), וכזה שמחזיק מעמד גם במעבר דרך מיזמים שונים (מי עוד זוכר את "רלוונט" ז"ל?), הוא מצליח להישאר אותנטי, מצחיק ומעניין. אלעד יצחקיאן וקובי מלמד מובילים פורמט ברור וקשיח, שמצליח לדוג סיפורים מדהימים מכל העולם. פייבוריט אישי שלי? בשתי מילים – מילי ונילי.

הפעם הגזמתם

פודקאסט ללא גבולות וכמה טוב שהוא כזה. הזוג אריאל וייסמן ורחלי רוטנר היו קשורים ביצירות רבות בתרבות הישראלית (ובקרוב וייסמן ומג'ר בסדרת הטלוויזיה "ילדחרא"), אבל זו כנראה היצירה הכי טובה שלהם – פוד שלא מחשבן לאף אחד, שמחפש להתעמת ולמתוח גבולות, ולהגיד את הדברים שלא נעים להגיד. סוג של שחרור נהדר מהתקופה ממשטרת השיח שאנחנו חיים בה. בשביל זה יש פודקאסטים.

השעשועון של גבע אהרון

היוזמה העצמאית של התסריטאי ופריק תעשיית הסלבס המקומית עלתה השנה ליגה – "השעשועון" עבר לתאגיד, וכתוצאה מכך בקרוב גם תעלה עונה חדשה עם דמויות חדשות. בינתיים, אפשר להתרפק על הפרקים שהיו עד הנה – וגם ליהנות מהתוספת החדשה, שהיא הפרק היוצא מן הכלל עם רבקה מיכאלי. אישה שפשוט אי אפשר לסרב לה, ופוד מוצלח וגאוני לחובבי הז'אנר.

הקרנף

כי פשוט אי אפשר לדבר על פודקאסטים בעברית, בלי לדבר על אחד הפודים הכי מצליחים שיש. יואב רבינוביץ' הגדיר מחדש את הפודקאסט, במידה רבה, והפך למקום שאליו הולכים הישראלים כדי לנסות למצוא פשר במציאות לא הגיונית. שנים חיפשנו ג'ון סטיוארט מקומי, ואולי הוא בכלל בא אלינו בצורה של פוד קצר, מוטרף, מצחיק – אבל גם חכם. כי גם אם אתה לא מסכים או מוקרנג', פשוט אי אפשר להפסיק לשמוע, וקשה שלא לראות את כת הקרנף שהתפתחה מסביב.

נחל עוז – המוצב שהופקר

במעבר חד? הוכחה שלפעמים גם פודקאסט יכול להיות גם יצירת מופת. מוצר נדיר יחסית בעברית של פודקאסט סיפורי (ולא קבוע, יומי או שבועי, כמו רוב הפודים שמצליחים) – רק חמישה פרקים, אבל נגיעה ישירה בטראומה של ה-7.10. העיתונאיות המוערכות קרן נויבך וצליל אברהם צללו לתוך הסיפור הקשה והכואב של מוצב נחל עוז, שם התקיים הקרב עם מספר האבדות הרב ביותר לצה"ל בטבח שבעה באוקטובר. אי אפשר שלא לעצור את הנשימה, ונויבך ואברהם יודעות גם לספר את הסיפור היטב.

רצח בקומה השנייה

ואפרופו "נחל עוז", הנה עוד דוגמא לפודקאסט שבא לספר סיפור: הפעם מדובר בעיתונאית גלי גינת, שבחמישה פרקים מגוללת את הסיפור הדי מדהים של משפחת אבו ג'ליל – הראיות לרצח, האישום וגם הניסיון להילחם בהרשעה – ולפתוח מחדש את התיק. סיפורים שבדרך כלל רואים רק בחו"ל (או בטלוויזיה), מגיעים גם למדיום ההאזנה – וזה יוצא מצוין.

אצל קלצ'קין

אחד האבסורדים הגדולים סביב העידן שבו אנחנו חיים הוא הפער – מצד אחד אנחנו חיים בעולם של סיפוקים מהירים, טיקטוק וקצב גבוה; ומצד שני גם יכולים לעכל הרבה יותר שיחות ארוכות ומעמיקות. דוגמא מצוינת לכך היא הפוד הזה של אריאל קלצ'קין – ששרד גם את ימיו ב"רלוונט", חזר ל-EPGB ולמרות ירידה בקצב הפרקים, נשאר איתן באיכותם. הפרק האחרון עם שולי רנד לבדו יזכיר לכם כמה שווה להאזין לשיחות מעמיקות ושורת האורחים המעניינים שראוי להאזין להם.

איך לעשות דברים

עונה שנייה כבר באוויר, ושיר ראובן ממשיכה לתת בראש עם אחד הפודקאסטים הכי כנים וחשופים שיש בסביבה, בו ראובן פוגשת אנשים מיוחדים שמלמדים אותה… איך לעשות דברים. זה נשמע פשוט, אבל הביצוע מושלם ודרך ההומור המצוין שלה, והפורמט החמוד (שמבוסס על מדור שראובן כתבה בעיתון הזה בעבר), היא מצליחה להגיע לרבדים מדהימים עם שורה של אורחים שלכאורה תמיד שמענו – אבל לא שמענו ככה. משהו בשילוב שבין הציניות לאמפתיה של ראובן הופך את הדיאלוג לקסום במיוחד, אישי יותר, ובעיקר יוצא מהשבלונה של "ראיון בפודקאסט". יופי של דבר.

גיקונומי

אחד הפודקאסטים הוותיקים בישראל (מפה לשם, כבר עשור באוויר), שתמיד מצליח לתת ערך. הוא החל בתור יוזמה של ראם שרמן ודורון ניר, שני חברים לסטארט אפ – היום שרמן בעיקר מחזיק את המושכות – ומעל הכל משמש במה לאנשים מעניינים, כאלו שיש להם מה להגיד, שמקבלים את הצ'אנס סוף סוף לדבר. בתוך תרבות הסאונד בייטס והציוצים שאנחנו חיים בה, יש משהו מאוד מרענן במקום שמאפשר שיח ברמה קצת יותר גבוהה, קצת פחות רדודה – ומאוד לא פופוליסטית. בימינו זה כבר ממש לא מובן מאליו.

המוג'ו של בן בן ברוך

כי לפעמים אי אפשר להתווכח עם הצלחה. הפוד של בן ברוך הוא כנראה הניסיון הכי מוצלח לפצח את ג'ו רוגן – שיחה זרוקה, פרועה, בלי פילטרים עם האנשים הכי מצליחים. היה ניסיון לעבור לטלוויזיה שירד די מהר מהאוויר, היה אולפן חדש שהושק בראיון הסנסציוני שלו עם ערן זהבי, היו גם פודקאסטים אחים שנפתחו – בקיצור, בן בן ברוך ממשיך להביא את המוג'ו שלו לאוזניים של הקהל. וזה עובד נהדר.

האזנה מודרכת

אחת מחוויות ההאזנה הבולטות שלי – נפלתי עליה לגמרי במקרה, אבל זה אחד הפודים המוזיקליים הטובים ביותר שיש. עומר גפן, מבית גלגלצ, לוקח אותנו אל נבכי הקלאסיקות הגדולות של המוזיקה. אנשים כמוני, שאוהבים לראות איך שירים נולדים ולמה, יתמכרו אליו כמעט מיד. שווה תמיד (ושווה גם לחכות לפרקים חדשים, שצצים מדי פעם).

כמעט מפורסמים

במילה אחת: טראש. בכמה מילים: כמה כיף שיש את הטראש הזה. הפודקאסט בהגשת צליל הופמן ועדן יואל, שבהתחלה שידר ברדיו תל אביב וכיום נמצא תחת חממת הרכילות של "ישראל היום", הוא פנינה אמיתית של התייחסות לזוטות ולתרבות הסלבס המקומית – עם לא מעט ביקורת, אבל גם עם לא מעט אהבה ושקדנות לדבר. העביר לי לא מעט ימים מבאסים, ברמה האישית, והפך להצלחה לא קטנה. כיף אמיתי.

מסיבת הפתעה

כנראה הפודקאסט המצטיין בתחום ההומור, שמאחד שני דורות של עולם הבידור הישראלי לשיחה פרועה, מוגזמת וקיצונית, אבל כל כך מצחיקה. חיבור קוסמי שלא ציפינו וקרה בכל זאת – טל פרידמן ומתן חלק, שמגיעים לפודקאסט ללא שום דאווין, נוגעים ברגעים הכי נמוכים, שפלים ונשגבים כאחד, ועושים מזה קומדיה מצחיקה רצח.

לך תחפש

במוקד עומד איש אחד – יוסי מרשק. אחד הקומיקאים הטובים בישראל רגיל בדרך כלל להתחפש, אבל כאן הוא בתור עצמו, אבל לגמרי בתור עצמו. במסגרת התהליך שעובר על מרשק שבו הוא הולך ונהיה פוליטי, הוא מראיין אנשים בקול רציני לחלוטין (אבל לא לגמרי נטול הומור, בכל זאת מדובר במרשק), צולל איתם לעומק – ובעיקר מפרק את הטראומות הגדולות שאחרי 7.10. יש משהו בישירות של מרשק, בכנות שלו ובעיקר במורכבות שהוא מייצג – שפותחת דלתות ומאפשרת שיחות כנות וטובות. בזה, מרשק אלוף.

שיר אחד

כי אי אפשר להרכיב רשימת פודקאסטים ישראליים בלי לדבר על היצירה הענקית של "כאן 11", שלימים עברה גם לטלוויזיה – תוצר עבודתם של ניר גורלי, תומר מולבידזון ומאיה קוסובר, שנכנסים לקרביים של המוזיקה הישראלית והשירים גדולים. הדוגמא האחרונה היא הפרק על "הרעות" של חיים גורי – פרק אנתולוגי מרהיב, שנגע בכל הנקודות הרגישות סביב רצח יצחק רבין ז"ל, שמפה לשם עברו מאז 30 שנה. האנשים שהכי יודעים לדבר את הרגש, לגעת בלב ולגרום לך לדמוע שלוש פעמים בפרק. על השעון.

• פודקאסט
• פודקאסטים
• ❤ תרבות
• יואב רבינוביץ'
• שיר ראובן
• כאן
• טל פרידמן

לכבוד 70 שנה להיווסדו של ווילם דפו, סינמטק תל אביב רץ עכשיו עם תוכנית סרטים מפוארת בכיכובו,מ"פלאטון" ועד "האגדה של אוצ'י"(החגיגה התחילה במוצ"ש האחרון), וזאת הזדמנות מעולה לצאת למסע אחר הצללים שמלווים את הקריירה שלו – משדה הקרב בוייטנאם, דרך הייסורים של ישו ועד גגות הייאוש ב"המגדלור". האם דפו מלמד אותנו משהו על עצמנו, או שהוא פשוט לא יודע לשחק תפקיד רגיל?

לפני הכל: קרל יונג, הצל והדרך לווילם

אנחנו הכרנו את ווילם דפו כנורמן אוסבורן, הלוא הוא הגובלין הירוק ב"ספיידרמן" של סם ריימי, אבל כדי להבין את הקריירה שלו לעומק כדאי להתחיל דווקא אצל קרל גוסטב יונג. הפסיכואנליטיקאי השוויצרי שהיה מבכירי תלמידיו של זיגמונד פרויד, טבע מונחים כמו "הלא מודע הקולקטיבי", "ארכיטיפים" ו"הצל" – הצדדים המודחקים שבנפש, אלו שלא נעים להכיר בהם, אבל דווקא שם טמון הפוטנציאל שלנו לגדול.יונג האמין שלהיות שלם משמעו לדעת לשלב את כל חלקי האישיות, גם את אלו שאינם פוטוגניים. ואם יש שחקן שהקריירה שלו נראית כמו מסע אחרי הצל האישי שלו – זה ווילם דפו.

פלאטון: מלאך בגיהנום

בגיל 31, דפו זכה למועמדות ראשונה לאוסקר על "פלאטון", כשגילם את הסמל אלאייס – קול המצפון של החיילים בלב מלחמת וייטנאם. דפו עבר אימונים צבאיים אמיתיים עם לוחמי וייטנאם לשעבר, חפר תעלות וסבל מארבים שכל מטרתם הייתה לשבור אותו פסיכולוגית. הכל כדי לשקף את מי שנשאר מוסרי גם כשהעולם סביבו מתפרק. זהו, במובנים רבים, ה"צל המוזהב" מונח פוסט-יונגיאני, שמתייחס לפוטנציאל החיובי, הלא-ממומש שלנו ושל טיילור, גיבור הסרט, מונח שעתיד להתבהר בשלבים מאוחרים יותר בקריירה של דפו.

הפיתוי האחרון של ישו: הדיאלוג עם הצל

ההעמקה האמיתית של דפו בצל מגיעה עם ישו של סקורסזה, דמות שמפחדת, מתייאשת, נכנעת לדחפים, ומתקשה להיות אלוהית. דפו, בגאונות אינטואיטיבית, הופך את ישו לדמות מלאה בספקות ובקונפליקט פנימי: בין האדם שהוא רוצה להיות, לאדם שהוא מצליח להיות בפועל.

יונג טען שהצל אינו רק הרע שבנו, אלא גם היצרים, הכמיהות והחלומות שלא העזנו לממש. הדמות של דפו בוחנת בעוצמה מה קורה לאדם שמוטל עליו נטל גדול מהחיים, ומה המחיר של המאבק הבלתי פוסק באותם חלקים מודחקים. זה המקום שבו דפו, גם אם באופן לא מודע, מתחיל לפתח את הדיאלקטיקה של הצל – ההבנה שכל אדם נושא או נושאת בתוכו את הפוטנציאל לטוב ולרע ביחד.

צילו של ערפד: המסע אל התת-מודע הקולקטיבי

הוליווד אהבה לראות את דפו כ"רע המושלם", אבל דווקא "צילו של ערפד" הביא משהו אחר. מדובר בסרט עלילתי על העשיה של "נוספרטו" מ-1922. דפו מגלם בו את השחקן מקס שרק – דמות שמטשטשת בסרט את הגבול בין אדם למפלצת.מקס שרק בסרט הוא ביטוי מושלם ל"תת מודע הקולקטיבי" של יונג. המקום שבו נמצאים הארכיטיפים שהחברה מהדהדת בנפש שלנו.

"הצל הקולקטיבי"הוא הצד האפל של התרבות, שמורכב מכל מה שמנוגד לערכים המוצהרים של הקולקטיב. בחברה שמגנה חופש מיני, אוכלוסיות מוחלשות או להט"בים, הערכים האלה יכולים ליפול ל"צל הקולקטיבי", דבר שמתבטא כלפי חוץ בזוועות, רדיפות ואלימות וכלפי פנים בשנאה עצמית, דיכאון ובושה. הערפד של דפו ממחיש איך פחדים ותשוקות אישיים, דרך הדחקה והשלכה, מתאגדים לכוח חברתי הרסני.

לב פראי: ההזדהות עם הצל

בלב פראי של דיוויד לינץ', דפו מגלם את בובי פרו – גילום מושלם של אדם שנכבש לחלוטין בידי הצל שלו. יונג הזהיר מפני הסכנה הזו: אדם שבשליטת הצל, חי כל הזמן מתחת ליכולותיו. דפו יודע לעורר דחייה וגם הזדהות, מפני שכל צופה פוגש דרכו חלק קטן מעצמו, החלק שאולי הוא עצמו מדחיק.

מסכנים שכאלה: הצד החיובי של הצל

יונג טען שהצל שלנו מכיל "תשעים אחוז זהב טהור" – כלומר, רוב מה שאנו מדחיקים בעצמנו עשוי להפוך למשאב אדיר אם נלמד להכיר בו ולשלב אותו במרחב המודע בזהות שלנו. ד"ר בקסטר של ווילם דפו ב"Poor Things" מדגים בדיוק את הרעיון הזה: דווקא תכונות שהחברה או החינוך גרמו לנו לדכא בילדות – כעס, תשוקה או סקרנות – הופכות אצלו למנוע של יצירתיות, חמלה וחדשנות. כשאנחנו משלימים עם הצל שלנו הוא מפסיק להיות מקור לחרדה או הרס עצמי, ומתחיל להזין אותנו באנרגיה, מומנטום ויכולת אמיתית לשינוי. משהו שהממשיכים של יונג הפכו למונח "Shadow Work" ופיתחו טכניקות לאיטגרציה של החלקים החיוביים בצל שלנו.

המגדלור: קבלה עצמית

ב"המגדלור" (2019), דפו כבר בן 64, מביא לתפקיד את כל המשקעים של שנותיו – הפיזיות שלו השתנתה, הקול שלו התעמק, והוא כבר לא פחד מלהיראות מכוער או מאיים.הדמות שלו, תומס וויק, היא פרט אנושי ואפל שמקבל את כל מה שהוא. כאן דפו מגיע לשלב הסופי, "אסימילציה של הצל": לא לברוח, לא להדחיק, אלא לחיות איתו בשלום.

נוספרטו: אינדיבידואציה וסגירת מעגל

ב"נוספרטו" החדש של רוברט אגרס (2024), דפו מגלם את פרופסור אלבין אברהרט פון פראנץ – צייד ערפדים שהוא סוג של שילוב של אברהם ון הלסינג מדרקולה של בראם סטוקר ואלבין גראו, מעצב הסט של נוספרטו המקורי. זה תפקיד שמביא את דפו לסגירת מעגל עם מקס שרק מ"נוספרטו" המקורי, אותו גילם ב"צילו של ערפד".

דפו מגיע כאן לשלב שיונג היה קורא לו"האינדיבידואציה"– התהליך שבו אדם יוצא מהתת מודע הקולקטיבי, מהפרסונות השונות שהרכיב לעצמו בשלב בראשון של החיים והופך לאינדיבידואל של ממש, לעצמו האותנטי, על ידי אינטגרציה של כל חלקי האישיות שלו כולל הצל. פון פראנץ הוא דמות שמבינה את החושך (הוא צד ערפדים) אבל לא מאבדת את האור שלה. הוא מספק "שחרור" גם לאלן האטר (לילי-רוז דפ) וגם לקהל שעבר אימה אחר אימה.יונג הסביר שהמטרה של האינדיבידואציה היא "להפשיט את העצמי מהעטיפות הכוזבות של הפרסונה… ומהכוח המרמז של הדימויים הפרימורדיאליים". דפו עבר את התהליך הזה – הוא התפשט מהפרסונה של המלאך הצעיר, התמודד עם הצל שלו, והפך לאדם שלם.

ובכן, מה ווילם דפו מלמד אותנו?

הקשת המ'צועית של דפו היא שיעור על השלמה עם כל מה שמפחיד, מאיים או סתם לא נוח לראות, בתוכנו ובאחרים. הוא מוכיח שוב ושוב שהכוח האמיתי של יצירתיות, חמלה, ואומץ טמון דווקא ביכולת להכיר ולחבק את הצללים שבנו. בכל דמות דפו חופר עמוק, לומד, מתפתח ולוקח את הצופה למסע שבו אנחנו אולי פוגשים לראשונה את מה שתמיד הסתתר מאחור.

אם יש דבר אחד שאפשר לקחת מהקריירה של דפו ומהצל של יונג, זה שהכוח האמיתי שלנו טמון דווקא בהכרה ובאינטגרציה של צדדים מודחקים, מורכבים ולעיתים מפחידים שבנו. בין אם מדובר בתכונות שמכעיסות או דוחות אותנו או תכונות שאנחנו מעריצים אצל אחרים, כולן הן חלק מהפוטנציאל שלנו. רק כשנצליח להפסיק לברוח מהצל, נהפוך לאנשים שלמים, אמיצים ויצירתיים יותר.
>> ווילם דפו בן 70, תוכנית מיוחדת בסינמטק תל אביב (30.7-19.7),כל הסרטים והפרטים כאן// הפודקאסט"אוכלי סרטים", שהתארח כאן ב"טיים אאוט" בימיו הראשונים, צמח מאז ותפח לכדי פודקאסט הקולנוע ופילוסופיה של סינמטק תל אביב

• אוכלי סרטים
• ❤ תרבות
• המסך
• קולנוע
• סינמטק תל אביב
• פודקאסטים

התקופה הזאת כבדה. כבדה מאוד אפילו. השילוב בין המלחמה בעזה שנמשכת כבר שנה וחצי פלוס שבועיים של מלחמה באיראן, מייצרים תחושה מאוד קשה נפשית גם למי שלא מעורב בכך ישירות. אצל כולנו מתקיים הצורך במילה המאוסה "אסקפיזם", צורך לברוח מהמציאות ולו לכמה דקות ולמצוא משהו מנחם. רגע לפני הפסקת האש מצאתי אותו. קוראים לזה "אושר צרוף",חצי שעה של בריחה שמצליחה להקליל את הרוח ולהצחיק באמת.

>> הלהיט החדש של נטפליקס הוא טלנובלה. זה לא בהכרח דבר רעֿ
>> מה ראינו בלילה: 6 סדרות ומלא סרטים שהחזיקו אותנו ערות השבוע

לידתה של "אושר צרוף" בשני אנשים – אור בוטבול ועמרי הכהן– שהפכו לאחרונה לכוכבי רשת לא קטנים. בוטבול פרץ לתודעה עם סדרת סרטוני "ביקורת פרסומות", שבה במסגרת תפקידו כקופירייטר מצא את כל מה שנלעג ומזויף בפרסומות והצליח לעלות ליגה. בהמשך הוא גם ביצע כמה שיתופי פעולה ברשת עם כאן דיגיטל – גם סביב מלחמת שבעה באוקטובר.ואז הוא התאחד עם הכהן לשורה של תכנים מעולים שצפו ברשת במסגרתערוץ תוכן חדש העונה לשם "דונקי". בין היתר, נמצאים שם השעשועון המוצלח "חרטטוני", הפודקאסט "מתחת לכל ביקורת" (שבה הם מריצים דאחקות על ביקורות בגוגל), התכנית המשותפת "מגזין הבוקר בערב" ועוד ועוד. ואז, כל זה עלה מדרגה עם "אושר צרוף".

ומהי "אושר צרוף"? זוהי תכנית שבועית שבמסגרתה בוטבול והכהן צופים בטלנובלת הקאלט "לגעת באושר", ששודרה בערוץ "ויוה" בתחילת המילניום, וזורקים את ההערות שלהם על הפרק. לכאורה פורמט פשוט ואף מוכר, אבל הוא הפך לדבר הכי מצחיק שקיים היום באינטרנט, ובעיקר למשהו שמצליח לגעת בלב הקולקטיבי ולמצוא משהו שמצחיק את כולנו.

מה הסוד? בעיניי, ההצלחה של בוטבול והכהן היא האבחון של הפייק – איך בתוך עטיפת הצלופן של טלנובלה (שהיתה מאוד נצפית באותה העת), קיבלנו מוצר מאוד לא אפוי, מאוד לא מקצועי, שקצת נשכח בשמה של הנוסטלגיה הארורה שמסמאת את עינינו."אושר צרוף" מצליחה בגלל שהיא לא נוסטלגית – כי היא מתייחסת לדבר כמו שהוא ואפילו מוצאת את היופי בתוך החפיפניקיות של ההפקה. גם מי שלא ראה את "לגעת באושר" בזמן אמת אבל חי בתקופה, בהחלט יוכל להזדהות איתה – היו הרבה מאוד הפקות בסגנון הזה שרצו על המסך וראינו (גם אם לא הודינו בכך בקול רם) בשקיקה. היום הן נראות קצת אחרת. רוצים להשתכנע שאני צודק? תנסו לראות היום פרקים ישנים של "רמת אביב גימל".
על לא דבר.

בדרך, "אושר צרוף" גם חוזרת לגל הטלוויזיוני הזה שהיה מאוד נפוץ בשנים הראשונות של המילניום, נחשול הטלנובלות (או "דרמות יומיות", למי שהביטוי המקורי היה מלוכלך מדי עבורו) שהציף אותנו באותם ימים. "לגעת באושר" היתה הסנונית הראשונה שהובילה ל"מיכאלה", "משחק החיים", "טלנובלה בע"מ", "השיר שלנו", "אהבה מעבר לפינה" ואפילו "האלופה" הקאלטית. לא כולן היו אותו דבר, חלקן יותר מודעות לעצמן ופארודיות מהאחרות – ובכל זאת כולן הלכו על השטיק הקבוע של הז׳אנר. סדרות מתמשכות, עם סטים קבועים, עלילה מלודרמטית, שחקנים מפורסמים – ופתיח מוכר וקליט ("לגעעעעעת באושרררר").

מעבר לכישרון של בוטבול והכהן המאוד מצחיקים, מי שמוסיפים שמן למדורה המצחיקה הזאת הם חלק מהשחקנים בסדרה המקורית – עודד מנסטר, למשל, או שירה ארד – שחוזרים אליה ב"אושר צרוף" עם המון הומור עצמי (לא התקופה הכי זוהרת בחייהם, של שחקנים שאחר כך המשיכו לתיאטרון או לטלוויזיה בתפקידים יותר רציניים) והצליחו למצוא ביחד מה מצחיק בה. אין קול יותר מהומור עצמי.

לאחרונה דיברתי כאן לא מעט על הצורך למצוא אנושיות בתוך התקופה המטורפת הזאת. ו"אושר צרוף" היא דרך אחרת לראות את האנושיות הזאת – דרך הצד הדבילי שלה. היא לועגת לתסריטאים ולהפקה, אבל בדרך גם קצת אוהבת את השכונה הזאת ומוצאת דרך לפרגן לה בעקיפין. התחושה הכללית כשצופים בה היא שאין שם רוע או ציניות. פשוט אווירה כיפית והודאה גורפת בכך שכולנו היינו דבילים. מפגרים אבל אופטימיים.

ֿמאוד נפוץ עכשיו להתהדר בעטיפת "אסקפיזם". להגיד, בחצי התנצלות, שהמטרה של דברים שאינם קשורים ישירות למלחמה היא "לתת קצת בריחה מהחדשות". אבל אסקפיזם טוב הוא כזה שלא אומר את זה מפורשות – אלא פשוט עושה. "אושר צרוף" של בוטבול והכהן כמעט ולא נוגעת במציאות בחוץ. היא נותנת לכם את המפלט בלי לדבר עליו, בכישרון גדול ובדרך מאוד מאוד קומית. ובדרך לא דרך, בלי סיסמאות, היא מצליחה להיות נחמה גדולה בתקופה של מתח אדיר.

בוטבול והכהן, בתקופה שבה לא תמיד קל לצחוק, מצליחים לכתוב מחדש את הקומדיה באינטרנט. והם עושים את זה בכישרון גדול, בעיקר כבניה של תקופה אבסורדית שמצליחים למצוא מה היה דפוק בזה, להסתכל אחורה על משהו שהיה להיט ענק ולמצוא בו בקלות את הזיוף, את הפייק או סתם את ההתנהלות השכונתית – שהפכו סדרה מאוד רצינית ודרמטית למשהו שאפשר לצחוק עליו. מי יודע? אולי יום אחד מישהו יצליח לעשות את זה גם עם האבסורד שאנחנו חיים בתוכו היום.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• יוטיוב
• פודקאסטים
• טלנובלה

>>מאיה קוסוברהיא מגישה ועורכת פודקאסטים בכירה בתאגיד הציבורי ("שיר אחד") וממייסדות חטיבת "כאן הסכתים" המעולה. בשבוע הבא היא תשתתף בפסטיבל "מילים טוות" שיתקיים במרכז תאו בהרצליה (21.6-17.6), פסטיבל שכולו מוקדש למילה המדוברת והכתובה במוזיקה, שירה, פרפורמנס, וידאו-ארט ומפגשים עם אמנים ואושיות תרבות ממגוון תחומים. קוסובר תערוך בפסטיבל סדרה מיוחדת בת שלושה מפגשים: עם קובי מידן במפגש נדיר ומסקרן, עם הזמר והיוצר עמיר לב לשיחה מרתקת שתחשוף את הקסם ביצירותיו, ועם הזמר דני בסן לשיחה מעמיקה על אחד מענקי המילים בפזמונאות הישראלית – יענקל'ה רוטבליט – יחד עם ביצועים של בסן לשירים שהפכו לקלאסיקות.כל הפרטים על הפסטיבל כאן.

>> נקודת המפגש של האנדרגראונד והבר הכי טוב // העיר של אלכס סספר
>> חורשה ללא שם וגינה מפעימה שסגורה לציבור // העיר של ניקו טין

1. סמטת עצמון 10

בפאתי כרם התימנים, צמוד לשוק הכרמל. שם היתה הדירה הראשונה שלנו יחד (של רתם בת הזוג שלי ושלי). 45 מ״ר, מטבחון, סלון, חדר שינה ותקרה גבוהה עם מנוף לאופניים שתלויים מלמעלה. כל הטוב הזה ב-2500 ש"ח.
וברקע הרדיו מנגן את המילים של רוטבליט בקולה של קורין אלאל ז״ל:
״ברחוב קטן הפונה הימה ריחות הנענע וקולות השוק…
״החלון קרוע חסר לו בורג, קוץ בצנצנת של חמאת אגוז.
על המדף שניים לאה גולדברג, אלתרמן וזך ועמוס עוז״
סמטת עצמון 10 תל אביב

2. שיח בוגונביליה ורוד-סגול

קצת מעל מאפיית מרגוזה ביפו היפה שבה אני מתגוררת עם משפחתי היום. הגענו לשם זוג צעיר והיום אנחנו אימהות לשלושה ילדים (חמסה עליהם, שיהיו בריאים ושמחים). הצמח הזה זורק אותי למילים של יהודה עמיחי בשיר "באהבתנו" – "שיח בוגונביליה, זמן הופך מקום". את הבוקר ב"מופע של טרומן" שבו אני חיה אני פותחת כמעט כל יום בקפה מרגוזה, מאפייה משפחתית שהדמויות החולפות בה מגיעות בזמנים קבועים ומספקות תחושה של יציבות ובית. גם הכריכים והמאפים מעולים ומדובר בבועה של קיום משותף, בשפות שונות וללא גזענות. מקום שהוא נס בישראל של 2025.
קפה מרגוזה, מרגוזה 24 יפו

3. המזרקה בכיכר ביאליק

יש לי זיכרון מתוק של הכלב שלנו נח, רץ בהתלהבות של גור, הרגליים ממשיכות את פעולת הריצה באוויר – כמו בסרט מצויר – והגוף שלו כבר רטוב כולו ממי המזרקה. הוא יצא והתנער, הרטיב אותנו ואת כל מי שעמדו שם ליד ולא יכלו שלא לצחוק. היום יושב שםמוזיאון העיר תל אביב. הוזמנתי להעביר בו הרצאה על "איך לספר סיפור?" וסדנה שבה יכתבו "סיפורים מימי מלחמה". הדברים שכתבו והקליטו המשתתפות והמשתתפים לא יוצאים לי מהראש ומהלב. סיפור על התאהבות בגיל השלישי, על אח שחוזר עם טראומה מעזה, על אחות שהייתה תצפיתנית, על הבחירה שלא להביא ילדים לעולם, על טיפולי פריון, על ניתוח קיסרי, על החלום ליצור מוזיקה ועל תסמונת הלב השבור. יש מי שהלב שלו/שלה לא שבור עכשיו?
מוזיאון העיר תל אביב-יפו, ביאליק 27 תל אביב

4. שאפה ופועה

השאפה (קפה בר מסעדה) של שירי ושירה היא בעצם יתד בציר החיים שלי, כזו שלמולה אני חווה את הזמן החולף ואיננו חוזר. רקדתי שם בהופעת רחוב של שי צברי, שתיתי לשוכרה עם חברות, התרוצצתי אחרי ילדים שרק למדו ללכת בשבת בבוקר. וכשהמקום נקלע לקשיים כלכליים, בצל המלחמה, ערכנו שם (ניר גורלי ואני) מפגש מאזינות ומאזינים, מעין מופע של "שיר אחד" לייב. נדב הולנדר ניגן ודניאל סאן קריאף שרה.

בחדר העבודה של פועה אפשר למצוא את השקט, הכח וההשראה להתמודד עם הדף הריק ולמלא אותו במילים. כל כך הרבה פרקים של ״שיר אחד״ ערכתי כשאני יושבת מבוקר עד ערב בשלחן השני משמאל עם מקבוק, ריפר (תוכנת עריכה), אוזניות ואוכל טוב שמנחש אותי ומגיע כמעט מעצמו (יש שם מחשב להזמנה עצמית).
שאפה, נחמן 2 יפו // פועה, רבי יוחנן 6, יפו

5. הים

אני חיפאית במקור וגדלתי בין הכרמל לים, כחול וירוק. חוף העלייה ביפו הוא החוף שנהגנו ללכת אליו עד שמצאנו חוף מוצלח ומקסים יותר בבת ים. לוקח לי זמן להשיל מעלי את החורף ולהתמסר לבגד הים, לחול ולמלח אבל כשזה קורה, כמעט כל אחה"צ קייצי מסתיים בשקיעה מול הגלים ובדרך הביתה, כשהחלון פתוח והרוח נכנסת, יש תחושה עמוקה של חיות.

ויש עוד כל כך הרבה מקומות שאני אוהבת! הסינמטק – דוקאביב הוא החג האהוב על חברתי הטובה ועלי. והמספרה הקטנה של ניר רובין ברחוב בלפור. ניר הוא בעצם פסיכולוג, נזיר בודהיסטי וגם ספר.

מקום לא אהוב בעיר:

פעם חיכיתי שעות בחדר המתנה לשירות מחברה סלולרית. הוצאתי מהתיק את "הספר החדש של אורלי קסטל בלום" (שנקרא כך), פתחתי וקראתי את הסיפור "המקום הכי מכוער בישראל" – ובאופן קוסמי ממש גיליתי שהסיפור נכתב על המקום הפיזי שבו אני נמצאת באותו הרגע. איזור התעשייה שבין בני ברק לרמת גן. לא רחוק מקניון איילון (לא נורא שהוא קצת מחוץ לעיר).

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"מוות קטן" של מיטל רז בתיאטרון הבית, וירטואוזיות של סטוריטלינג ושתי ידיים רוקדות על שלחן ירוק. (דרמטורגית: יעל בייגון ציטרון). ויש מופעים שאני מחכה להם/ן מאוד ואראה ממש בקרוב : "נשות טרויה" של חנוך לוין בבימויה של דנה מודן, מופע בשם Take care בפסטיבל ישראל ו"30 שנה לגעגועי לקיסינג׳ר" של אתגר קרת.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
השיר "בואי אמא" שמושר על ידי אמהות לבושות לבן (משמרת 101). הקולות של נשים שרות במאבקן השקט למול זוועות המלחמה. ערכתי פרק ב"שיר אחד" שמביא את הסיפור המפותל שמאחורי השיר הזה. סיפור שמתחיל עם לאה נאור בקיבוץ נחל עוז ובמובן מסוים גם מסתיים שם.
קולן של נשים בימי המלחמה מזכיר לי את המחזה ״ליזיסטרטה״ ומפיח בי תקווה לימים אחרים.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
למרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית. משום שיש א.נשים שהבית שלהם/ן הוא גיהינום כל השנה (שנים) ולא רק בזמן מלחמה. לארגונים ועמותות שמסייעים לילדים ונוער חסרי עורף משפחתי. uלאלו אשר פועלים למען שוויון, צדק ושלום.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
הבן הבכור שלנו חזר לא מזמן מבית הספר וסיפר על חג מתן תורה ועל עשרת הדיברות, מבלי משים הוא המציא דיבר חדש: "אל תתעלם". אני רוצה להרים לכל התל אביבים והתל אביביות (ולכל בני האדם) שלא מתעלמים. האנשים והנשים שיוצאים ויוצאות להפגין בכל דרך אפשרית, אלו ששרות, אלה שמחזיקים תמונות, שזועקות במגפון, שיוצרות שלטים יצירתיים, לכל מי שלא מסיט/ה את המבט, לכל מי שמאמין/ה באדם, בחיים כערך.

מה יהיה?
השאלה שאמא שלי שאלה אותי הכי הרבה פעמים בחיים ומעולם לא היתה לי תשובה. זאת כבר הפכה לבדיחה אצלנו במשפחה, אמא שלי שואלת פעמיים ברצף ״מה יהיה? מה יהיה?״; לא מזמן נפגשתי על במה עם מוקי צור בן ה-87, הוא אמר שההבדל בין תקווה לאשליה טמון בכך שאשליה מגיעה עם סימן קריאה ובתקווה קיים תמיד סימן השאלה. אני רוצה להישאר עם סימן השאלה הזה.

• העיר שלי
• פודקאסטים
• חוף העלייה
• פועה
• שאפה בר
• כיכר ביאליק
• מוזיאון העיר
• מרגוזה
• כרם התימנים