הסצנה הכי יפה ב"אנונימי לגמרי" מופיעה ממש בהתחלה. בוב דילן הצעיר והעדיין אנונימי עולה לרגל לבית חולים בניו ג'רזי, שם מאושפז הזמר-המשורר האקטיביסט וודי גאת'רי, שחלה במחלת הנטינגטון ואינו מסוגל עוד לדבר. לצד מיטתו יושב ידידו ושותפו לדרך פיט סיגר. דילן אומר לגאת'רי כמה הוא מעריץ אותו (את סיגר פחות) ואז שר לו את "שיר לוודי" שכתב לו ועליו. גא'תרי מביע את תודתו והערכתו ללא מילים, וסיגר מזמין את דילן לישון בביתו.

>>השתלטות הרובוטים: השימוש ב-AI מבזבז את הכישרון של ארץ נהדרת

זאת סצנה נוגעת ללב שמפגישה שלושה ענקי שירה בשלבים שונים בחייהם ובקריירות שלהם – התחלה, אמצע וסוף. והיא בדיונית בעיקרה. דילן אמנם ביקר את גאת'רי בבית החולים ב-1961, אבל סיגר לא היה שם, ואת השיר הוא כתב בעקבות הביקור. זה מסוג הדברים שמותר לעשות בביוגרפיות קולנועיות. הבעיה היא ששום דבר בהמשך הסרט לא משתווה לסצנה הזאת, ושדילן יישאר אנונימי עבור הצופים גם בסופו. "אנונימי לגמרי" גרף שמונה מועמדויות לאוסקר, בהן לסרט, לתסריט, לבימוי ולשלושה מהשחקנים. לטעמי רק אחת מהן מגיעה לו, וזאת לא המועמדות לטימותי שאלאמה, וגם לא לג'יימס מנגולד – אחד הבינוניים שבבמאים המוערכים בהוליווד.

"אנונימי לגמרי" עוקב אחר עלייתו המטאורית של דילן בשדה מוזיקת הפולק/מחאה, עד שפנה לעבר גיטרות חשמליות ארבע שנים אחרי כן ונדחה על ידי מעריציו כבוגד (אירוע שתואר באופן מתומצת, מטאפורי ואפקטיבי הרבה יותר ב"אני לא שם" של טוד היינס). בין לבין הוא שר את שיריו המפורסמים, מנהל רומנים לא מחויבים עם שלוש נשים, ומביע הרבה אדישות ואף בוז לכל נציגי הקפיטליזם, בין אם אלה מנהלי חברות התקליטים הגדולות או מנהלי פסטיבל ניופורט למוזיקת פולק שמציגים עצמם כאלטרנטיבה לממסד השמרני. הסרט נטול נרטיב קלאסי – הוא משוטט מפה לשם, ומה שמספק לו תבנית עלילתית כלשהי אלה הופעותיו השנתיות של דילן בפסטיבל ניופורט – החל מהפעם שהוא היה אורח של ג'ואן באאז, דרך הפיכתו לכוכב הגדול שכולם מחכים לו, ועד לבגידה הגדולה.

מה שאמור להדביק אותנו למסך זו הופעתו המדוברת של טימותי שאלאמה כבוב דילן. שאלאמה, שלוהק לתפקיד אי אז ב-2020, למד לנגן בגיטרה ובמפוחית במיוחד עבור הופעתו בסרט, והוא עושה זאת היטב. הוא גם שר יופי. אך מעבר לכך הוא מגיש חיקוי של דילן, ולא באמת הופך לדילן. זאת הופעה שכולה העמדת פנים, ללא עומק רגשי. זה בולט במיוחד בסצנה שבה אחת מנשותיו עוזבת אותו והוא יוצא מגדרו ורוכב על האופנוע שלו בתקווה לעצור אותה לפני שתעלה על המעבורת. אך כשהוא מגיע לשם פניו נותרות ריקות. שאלאמה הוא שחקן בעל יכולת, אבל נראה שהתסריט שהונח בידיו, והבימוי החיוור של מנגולד, לא עזרו לו לבנות דמות.

שאר השחקנים בסרט יותר טובים. אל פנינג ("קתרינה") נהדרת כסילבי – תרכובת של בנות זוג שונות של דילן מאותן שנים. היא אמנם קיבלה לידיה תפקיד קלישאתי של האישה שנותרת מאחור, אך היא ממלאת אותו בניואנסים. גם מוניקה ברברו, שזה תפקיד הפריצה שלה, טובה כג'ואן באאז, זמרת ומאהבת לעת מצוא. והיא שרה יפה מאוד, גם אם אף אחת לא יכולה לשיר כמו ג'ואן באאז. סקוט מק'ניירי – משחקני המשנה הבולטים בהוליווד ("ארגו", "קוד שרוף") – טוב כתמיד בתפקיד גאת'רי, ובויד הולברוק ("לוגאן") שורף את המסך כג'וני קאש, אחד האנשים היחידים, פרט לגאת'רי, שדילן מעריך ומוקיר (כמתואר בסרט, הם כתבו זה לזה מכתבי אהבה). כזכור, לפני 20 שנה מנגולד ביים את "הולך בדרכי" – ביוגרפיה בינונית של ג'וני קאש בכיכובו של חואקין פניקס. אני תוהה אם סרטו הבא יהיה על ג'ואן באאז.

טוב מכולם אדוארד נורטון בתפקיד פיט סיגר. זמר הפולק האקטיביסט, שנרדף על ידי הממסד אך תמיד שמר על אופטימיות, היה אחד התומכים הראשונים של דילן, אך נראה שזה לא היה הדדי. נורטון בהחלט עשוי לזכות באוסקר על הופעתו החמה והשקטה, עד שהוא יוצא מעורו באותו פסטיבל מדובר. לצידו מופיעה אריקו הצונה בתפקיד רעייתו התומכת. היא מקבלת הרבה תקריבים שבכולם יש לה הבעה אחת – ואני לא מאשימה אותה, אלא את הבמאי.

השם שנבחר לסרט, "אנונימי לגמרי", כמו מכריז מראש על כישלונו לפענח את דמותו של דילן. זאת התחמקות שמותירה אותנו עם הדימוי של הגאון האדיש. הסרט, שנפרש על פני 140 דקות, מהנה בעיקר בסצנות של השירים – כאלה יש המון והם מושרים בשלמותם – אבל הדרמה שטוחה ולא מתגבשת למשהו מעניין. וגם אין כאן איזו אמירה מהדהדת על התקופה ועל אמריקה. עוד סרט בינוני על אמן גדול.
3 כוכבים
A Complete Unknown. בימוי: ג'יימס מנגולד. עם טימותי שאלאמה, אדוארד נורטון, אל פאנינג. ארה"ב 2024, 140 דק'

• ביקורת סרטים
• טימותי שאלמיי
• בוב דילן
• ביוגרפיה
• פולק רוק
• מוזיקאים

צוק בן עיון הוא יוצר מוזיקה אינדי-פולק ארצישראלית בן 34 אשר פונה מביתו בקיבוץ עין ברוך, ועבר בשל כך לת"א. כאן הוא יצר את אלבומו השני, "חזרתי לתמיד", שיוצא אחרי עבודה אינטנסיבית של 6 שנים, וכולל שבעה שירים שצוק כתב והלחין, באווירת געגוע נוסטלגי שמזכיר את צלילי המוזיקה הישראלית של שנות ה-70 וה-80. בטור מיוחד הוא כותב על האופן בו המעבר המאולץ והעולם החדש דחפו אותו בחזרה לחיק המוזיקה, הפעם לתמיד. בן עיון יופיע ב-7.2 בבר הנסיך, וב-26.2 הוא ישיק את אלבומו בהופעה ב-OZEN,וכדאי לכם לבוא. יהיה פולקי.

>>וידויים של ימנים: אנחנו יודעים מה הביביסטים באמת חושבים

אני לא אשכח את אותה תקופה בתחילתה של המלחמה. התעוררתי, ונפתחו לי דברים שלא אפשרתי להם לצאת החוצה. מיד אחרי השבעה באוקטובר, פינו אותי מהבית שלי בקיבוץ מעין ברוך שבעמק החולה. זאת הייתה בדיוק תקופת סוף עונת הבציר של הכרם המשפחתי שלנו באלקוש, ממש על גבול לבנון. מצאתי את עצמי בגיל 34 גר שוב עם ההורים בעין תמר שבערבה (שם נולדתי וגדלתי).
אחרי חודשיים לקחתי החלטה ועברתי לעיר הגדולה ת"א.

כשרק הגעתי לתל אביב, היה לי קשה להתרגל לקצב של העיר ולרחובות העמוסים, לצפירות ולצפיפות בכל מקום. כמישהו שגר בצפון המון שנים ורגיל לקום למרחבים ולגפנים, לראות פרפרים ועזים, הייתי צריך רגע להסתגל לכל האורבניות הזאת. בשבועיים הראשונים בעיר עברתי בין ספות של חברים טובים שאירחו אותי, כאשר אצל כל אחד מהם הייתי מעביר 2-3 לילות, ככה למשך חודש. משם המשכתי לדירה של חברה טובה מהמושב שהייתה באותם ימים במילואים, והיא בטובה נתנה לי להיות בדירה שלה. גרתי אצלה חודשיים והרגשתי, בפעם הראשונה מאז שפרצה המלחמה, סוג של תחושת רווחה קלה שיש לי פינה קבועה לשבועות הקרובים.

העיר העירה אותי. הרעש, התנועה, קצב החיים ניער אותי. הבנתי שזאת המציאות החדשה ומפה אני צריך להיות בתנועה. החלטתי שהגיע הזמן להיכנס לאולפן הקלטות ולהקליט את השירים שלי, אלה שעבדתי עליהם במשך שש שנים. דייקתי, שייפתי ושיניתי כל מילה וכל תו, עד שהגעתי לתוצאה שהרגשתי איתה שלם.

ברגעים קשים מוזיקה תמיד הצילה אותי. גם הפעם, יותר מכל תקופה אחרת בחיים, המוזיקה שימשה לי מפלט אמיתי ועזרה בהתמודדות עם המציאות היומיומית. על אף שתהליך עבודה על אלבום לא היה זר לי (זה האלבום השני שלי, אחרי ״משהו משתנה ביקום״ שהוצאתי לפני כמה שנים), הסיטואציה הייתה שונה לגמרי. בתוך האולפן אני חי את השירים שלי, ובחוץ מלחמה על החיים. באולפן הרגיש כאלו הזמן עוצר מלכת. הצלחתי להוציא לאור מילים שישבו וחיכו לצאת החוצה בשיר.

בראייה לאחור אני חושב שזה מאוד השפיע על חופש היצירה בעבודה על האלבום הזה, אולי גם בגלל אופי השירים באלבום, שמתעסק בעיקר בסיפורים ובחווית אישיות וחשופות ששנים ארוכות לא העזתי לפתוח. ב"געגוע עמוק״, למשל, דיברתי על הקשר עם אמא שלי, ובכלל על סיפור חיי. או ב"נמר תנין ארנב", שם אני מדבר על רומנים קצרים ואהבה. העבודה על "חזרתי לתמיד", האלבום הזה, הרגישה עבורי כמו סגירת מעגל.

היום אני יודע שבאותם הימים קיבלתי ביני לבין עצמי החלטה שהפעם אני הולך על המוזיקה עד הסוף, לא משנה מה המחיר. יש לי את הזכות להוציא בצורה הכי אותנטית, תחושות מחשבות, פחדים וחלומות ואני מתרגש לחלוק את זה עם העולם.

• יוצרים כותבים
• מוזיקאים ישראלים
• מחדל נתניהו
• פולק רוק