Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
האקדמיה האמריקאית לקולנוע הכריזה היום (שלישי) על רשימת המועמדים לטקס האוסקר ה-90, שיתקיים ב-4 במרץ. בניגוד לתקוות שהעמסנו על "פוקסטרוט", סרטו של שמוליק מעוז נותר מחוץ לקטגוריית הסרט הזר – ויחד איתו גם גל גדות. "צורת המים" מוביל עם 13 מועמדויות ואחריו "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", "דנקרק" ו"קרא לי בשמך". ההכרזה היטיבה גם עם מריל סטריפ, שקיבלה את המועמדות ה-21 שלה על "העיתון". הנה המועמדויות בקטגוריות הכי חשובות.
הסרט הטוב ביותר
"קרא לי בשמך" "שעה אפלה" "דנקרק" "תברח" "ליידי בירד" "Phantom Thread" "העיתון" "צורת המים" "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי"
שחקן ראשי
טימותי שלומיי ("קרא לי בשמך") דניאל דיי לואיס ("Phantom Thread") דניאל קלויה ("תברח") גארי אולדמן ("שעה אפלה") דנזל וושינגטון ("Roman J. Israel, Esq")
"אני עם הצבא גמרתי. עכשיו אני כותב סרט על אימא ובת"
"פוקסטרוט" בדרך למועמדות לאוסקר, אבל בישראל הוא הפך לאנקדוטה פוליטית. ריאיון עם הבמאי שמוליק מעוז והשחקן הראשי ליאור אשכנזי על הסצנה ההיא ועל כתיבה בין נסיעות
[tmwdfpad]את "פוקסטרוט" ראיתי בפעם הראשונה בהקרנה מוקדמת לחברי האקדמיה לקולנוע, לפני שמישהו סיפר למירי רגב שיש סרט כזה ויש בו סצנה כזו. יצאתי נסערת מהדרמה האנושית המצמיתה ומהקולנוע המפעים, וחשתי שצפיתי בעבודה של קולנוען בעל חזון אמנותי ומוסרי. בדיעבד אני מודה על מזלי שזכיתי לראות את יצירתו של שמוליק מעוז בראש נקי. כי אחר כך השרה אמרה מה שאמרה, על בסיס מה שאמרו לה, ובזה אחר זה החלו להתפרסם טורי דעה מכל הגוונים הפוליטיים. היללו אותו ותקפו אותו מימין ומשמאל, וכמעט כולם ניסחו את טיעוניהם ביחס למה שמירי רגב אמרה, התווכחו איתה או הסכימו איתה, וכל זאת למרות שמה ששרת התרבות אמרה היה לא רלוונטי בשום צורה מעצם העובדה שהיא לא ראתה את הסרט. כך יצירה קולנועית מאתגרת שלא נועדה לשבור קופות, זכתה ביחסי ציבור מעוותים שהיטו את הדיון מהאמנות לפוליטיקה.
בין לבין "פוקסטרוט" זכה בפרס אריה הכסף בפסטיבל ונציה ובפרס אופיר לסרט הטוב ביותר, מה שהפך אותו לנציג הישראלי לאוסקר ועורר עוד תגובות זועמות ואיומים חסרי שחר, שחלקם הגיעו אל פתח ביתו של ליאור אשכנזי, המגלם בסרט אב שנושא על כתפיו את אשמת מותו של בנו החייל. למרות המהומה המקומית, שהדיה לא ממש נשמעו בחו"ל, "פוקסטרוט" ממשיך להביא לנו כבוד, בהפיכתו לאחד הסרטים הישראלים המהוללים ביותר מעולם.
ליאור אשכנזי, שהבריק השנה גם ב"נורמן" של יוסף סידר, ביקש לערוך את הריאיון בערב, כי בימים הוא מביים הצגה בשם "השקר", שתעלה ב־29.12 בבית ליסין. מעוז מגיע ראשון, לבוש בטריינינג, ולא מופתע לגלות שאשכנזי עדיין לא בא. "פעם אחת שיגיע לפניי", הוא קובל בחצי חיוך. כשאשכנזי מגיע הוא מעיף בו מבט ואומר "סיינפלד אמר שאנשים עם טריינינג הם אלה שוויתרו". מעוז מאשר: "ויתרתי כבר לפני שנים. אני בן אדם עם טריינינג" – חוץ מכשהוא צועד על שטיחים אדומים בפסטיבלים בינלאומיים. יומיים לפני הריאיון הוא שב מפסטיבל מקאו, ובינואר הוא טס לפסטיבל פאלם ספרינגס לאירוע של מגזין "וראייטי" שכלל אותו ברשימת "Directors to Watch". משם הוא ימשיך לפסטיבל סאנדנס, להקרנה מיוחדת של "פוקסטרוט", ובזמן שהייתו שם יגלה אם הסרט זכה במועמדות לאוסקר לסרט הזר (כרגע הוא נמצא בתשיעייה שממנה ייבחרו חמשת המועמדים).
כזכור, "לבנון", סרטו הראשון של מעוז, שמתרחש כולו בתוך טנק, זכה ב־2009 בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה, והיה לסרט הישראלי הראשון שזכה בפרס הגדול של אחד משלושת פסטיבלי הקולנוע החשובים ביותר. לקח לו שמונה שנים להרים את סרטו השני. את השלישי הוא מתכוון לעשות מהר יותר.
"לפעמים אנשים אומרים שהקולנוע שלי רהבתני מדי. אני מסוגל להבין את מי שבא מהמקום הזה. זה עניין של טעם אישי. אני תיאטרלי, נגוע בפתוס מסוים שאני מודע לו. אני מנסה שהקיטש יהיה איכותי. מה שאני לא מקבל זה טענות של אג'נדה".
מול אלה שטענו ש"פוקסטרוט" אנטי ישראלי היו גם כאלה שכתבו שזה סרט הסברה.
"גם כלפי 'לבנון' היו טענות כאלה. תכלס זה לא סרט פוליטי. אני לא שופט את הדמויות אלא מנסה להבין למה הן מתנהגות כמו שהן מתנהגות".
אשכנזי: "באחד הפסטיבלים, צופה פלסטיני שאל 'למה הפלסטינים שותקים אצלך בסרט'. אז שמוליק אמר 'גם החיילים שותקים'. הוא ראה מה שהוא ראה".
מעוז: "מה שהפתיע אותי זה ההתקפות על הסרט בלי שראו אותו. הסרט עוד לא יצא ומירי רגב כבר מאששת את הטיעון שלו, כשהיא לוחצת על הכפתורים של הטראומה עם סיסמאות שיביאו את הפתוס לשיא. אם הייתי עושה סרט על שרשרת פשעים במשטרת ישראל, מישהו היה אומר שהוא מכפיש את משטרת ישראל? למה בצבא אסור לגעת? אחרי כל הטראומות שעברנו אנחנו כבר לא מדינה בסכנה קיומית. אבל אם אתה עוסק בצה"ל, אסור לך לעשות שום דבר מעבר לסרט היפר ראליסטי שמתעד את המציאות.
"אני מוכן לקבל כל ביקורת, אבל לטעון שהמוטיבציה שלי היא לכתוב סרט שיכפיש את ישראל כדי לקבל פרס בחו"ל? זאת הרי מוטיבציה שאין לה שום סיכוי להוציא סרט טוב. אני נאמן לאמת שלי. אפילו מתוך אוטיזם. מה שהניע אותי לכתוב את הסצנה המדוברת זה השיקול הדרמתי, כי זו סצנה שהופכת את האמירה ליותר מורכבת. זה כבר חטא ועונש, לא רק חיסול חשבונות של הגורל. ברור שידעתי שדבר כזה יכול למשוך אש, אבל לא ידעתי כמה, וזה לא רלוונטי. את חושבת שלא אמרו לי להוריד את הסצנה? תמיד אמרתי שהשיקול שלי הוא רק על פי מה רלוונטי לדרמה שלי. החשש מאיך יגיבו לא רלוונטי, כי אם כך מה זה שווה. כשהערוץ השני עלה התחלתי לביים פרסומות. אנשים שהמשיכו בתחום גרים היום בווילות בזיכרון, ואני גר בדירה שכורה באלנבי, כי הבנתי שאם אני לא עוזב את התחום נדפק לי הראש. רואה החשבון שלי פיטר אותי – אמר שהוא שלא יכול לראות את האסון הזה של אדם שמוותר על ההכנסות. עד עכשיו הוכחתי שאני לא מזייף עם האמת היצירתית שלי. והאמת תמיד מורכבת".
למי שעדיין לא ראה, או לא קיבל דיווח, אחרי שחיילים במחסום הורגים בטעות ארבעה פלסטינים – תגובה אוטומטית לכך שמישהו צעק "רימון!" – בסצנה המדוברת בולדוזר קובר את המכונית על נוסעיה המתים באדמה כדי להעלים את האסון. זה דימוי סמלי של הדחקה – אחת התמות המרכזיות של הסרט – ולא תיאור של הליך צה"לי מקובל. בצה"ל הרי יודעים להכחיש עוולות גם כשהאירוע מתועד במצלמות.
אשכנזי: "כשראיתי רף קט ראשון אמרתי לו 'ברור לך שהסצנה הזאת הולכת לגנוב לי את ההצגה'. אבל זו רק סצנה, זה לא הסרט".
מעוז: "קמה שרת תרבות שלא ראתה את הסרט ואומרת שהוא מכפיש את חיילי צה"ל. ואז אנשים שלא ראו את הסרט מאיימים על הבת של ליאור. זה לא חברה בטראומה? באופן אישי אני לא אוהב את יחסי הציבור האלה. הסרט יכול היה להסתדר בלעדיהם. הדבר הטוב שקרה הוא שזה עודד דיון ציבורי. הסרט לא ישנה כלום, אבל בעצם העובדה שאני נכנס לפייסבוק ורואה שיש דיון, השגתי משהו אמיתי".
מעוז תוהה מדוע בכלל אשכנזי חטף חלק מהאש, הוא הרי לא כתב את הסרט, ודמותו אפילו לא קשורה לסצנה ההיא. אבל השחקן, שרגב כיבדה אותו בתואר "הגרבוז של המזרחים" והאשימה אותו בהתנשאות בגלל שאמר ש"אם הייתה קוראת צ'כוב היתה מבינה מה זה מטאפורה", מבין למה זה קרה לו. "אנחנו נמצאים בתוך בועה של עשייה אמנותית ומכירים את ההירארכיה של היצירה. אבל רוב האנשים שהולכים לקולנוע, או לא הולכים ורק שומעים על הסרט, אין להם מושג מי כתב וביים. מבחינתם השחקן הוא האנטישמי. הוא הנאצי. בהתקפות שקיבלתי שמוליק לא הוזכר בכלל".
שמוליק: "הייתי יוצא לרחוב עם משקפי שמש ואני שקט".
אשכנזי: "אני גם אם אשים משקפי שמש יזהו אותי. זה הפך לאמוציונלי. מירי רגב הפכה את זה לאני או הם. אם לא היה קורה כל מה שקרה עם ביטן, אני בטוח שהעובדה שאנחנו לא מועמדים לגלובוס הזהב הייתה מוציאה ממנה הצהרה. עכשיו היא במחתרת".
ליאור אשכנזי ושמוליק מעוז (צילום: איליה מלניקוב)
מה שואלים אתכם בחו"ל?
מעוז: "השאלות לא נוגעות בפוליטיקה. שואלים על שכול. על גורל. זה בעצם הפרדוקס. כאן אומרים 'זר לא יבין את האלגוריה'. תחפשי בגוגל ותמצאי עשרות ביקורות, ולא תראי ביניהן אחת שלא מבינה".
מה שהכי מתסכל את מעוז בכיסוי התקשורתי בארץ היה העובדה שבעצם לא דיברו איתו על האמנות של הסרט, ויש לו מה להגיד על איך מעצבים על המסך מועקה של אבא שהרגע גילה שבנו נהרג. ועל הגמל. "כשמגיע הגמל צוחקים, גם בחו"ל, כי הקהל בכזאת מועקה שלא צריך הרבה כדי להצחיק אותו. זה רגע שאני אוהב, כי בשוט סטאטי אחד אתה חוסך המון עמודי טקסט, ואתה מבין איפה אתה נמצא ואיך זה עובד. במעבר מהדרמה בדירה במערכה הראשונה למחסום הצה"לי במדבר במערכה השנייה, היה חשוב לי לשים גמל ורקדן, כי אני מפר את החוזה עם הצופה, שמבין שזה סרט אחר. פתאום אני חותך למקום אחר ויש לי דקה או שתיים לתפוס אותך, אחרת איבדתי אותך. חשבתי שאם הגמל מספר איפה אתה נמצא, ואף אחד לא מבין שהוא האקדח של צ'כוב שיורה במערכה האחרונה, יש לי סיכוי לתפוס את הצופה מהר".
אחר כך הוא מדבר על סצנות עם מילים, וסצנות בלי מילים, ואיך משחקים אותן. "פעם עבדתי עם שחקן שהפך לי את המילים במשפט שכתבתי. 'יותר נוח להגיד ככה', הוא אמר לי. מה שאני אוהב אצל ליאור זה שהוא מבין שלא פחות מהתוכן של הטקסט זה המוזיקה של הטקסט. אורסון וולס אמר לעת זקנה שהבין שהכל זה עניין של הקצב הפנימי של היוצר. זה מה שעושה את השפה הפנימית הייחודית שלו. לכן זה חשוב שמישהו שעובד איתך מבין את הקצב הפנימי שלך. בשוט כמו זה שבו מיכאל קם לפתוח את הדלת לכלב, אתה חייב שחקן שמודע למצלמה. כי באופן טבעי אתה רוצה להסתובב עם התנועה, והסתובבנו דווקא נגד התנועה. צריך שחקן שיעשה הכל לאט ולא טבעי ויבין איפה המצלמה. בשביל זה הזמנו את הרצפה הזאת.
"ובשוט בשירותים, הבן אדם לא עושה כלום ארבע דקות, ואתה מצלם אותו בתקריב חונק. בונה מהלך חווייתי פסיכולוגי, לוחץ ארבע דקות ופתאום סחרחורת. אני מנסה לייצר תחושות שהן ויזואליות ופיזיות. זה לא היה אמור להיות שוט רציף. היו אמורים להיות אינטראקטים של טלפון ותרופות. לא האמנתי שהוא יכול לעשות את זה כשחקן. אבל כשראיתי מה שיצא לא צילמתי יותר".
אשכנזי: "עשינו טייק והוא אמר לי 'זה מצוין'. ראיתי מה צילמנו במוניטור ולא הסכמתי. חשבתי שזזתי יותר מדי. אז עשינו עוד טייק".
מעוז: "זה הרגע שבו הכלום עושה את הכל. כי באמת, איך אתה סוחב דבר כזה? זה צריך לצאת מהמבט, משפת הגוף, מהנוכחות. כשאתה מתעסק עם מצב רגשי קיצוני אתה על מנעד שבין משחק מבריק לנפילה. זה שביר כמו בובת פורצלן. והצופה גם פחות סלחן במקרים כאלה. זיוף הכי קטן והכל נדפק. לכן אני מדבר תוך כדי הטייקים. מלחיץ ככה. הגרמנים היו בהלם בהתחלה, כי חשבו שאנחנו רבים".
אשכנזי: "כשאין דיאלוג בסצנה הוא כל הזמן מדבר ברקע. 'הבן שלך מת באשמתך'. הוא כאילו הקול שבתוך הראש שלי. צילמנו ברצף. לא השיטה הקלאסית של אקשן וקט. כל סשן נמשך 27 דקות כי זה מה שכרטיס הזיכרון במצלמה מכיל. הכי פחדתי מהסצנה בשירותים – שלוש וחצי דקות קלוז אפ. הייתה החלטה שמיכאל לא מצליח לבכות. כשהתחלנו לצלם הוא התחיל לדבר, ומדבר ומדבר. בשלב מסוים לא יכולתי יותר וצעקתי 'די!'. לא אהבתי שהוא הכניס את ה'די' הזה לסרט כי אני רואה את שם השחקן ולא את הדמות".
איך העזת לשלב סצנה שבה מיכאל בועט בכלב?
מעוז: "עוד בשלב התסריט אנשים לא הבינו: 'אתה רוצה לעורר אמפתיה אליו, ואז הוא בועט בכלב?'. מבחינתי זה חלק מההדחקה וההכחשה. דור שלם, גם שלי ושל ליאור, שלא יכול להתלונן על כלום. מי אנחנו שנתלונן שנולדנו בארץ חמה ליד הים. אז מהמקום הזה שאין לך איפה לפרוק אתה בועט בכלב, כי הכלב מבין וסולח. אנחנו נכנסים לאולם לראות את הקהל בקטע הזה, כי התגובה תמיד קשה, ואנשים זוכרים אחרי הסרט שראו את הבעיטה, למרות שבצילומים הוא בעט בשק חול".
"הייתה בתסריט סצנה שלא צילמתי, כשמיכאל ודפנה (שרה אדלר) מתמסטלים והוא מספר לה סיפור אמיתי מהחיים שלי. למדתי בבית ספר ברנר והיו לנו שלושה נופלים, בזמן שלבית ספר ויצמן היו חמישה נופלים, וביום הזיכרון הם היו מסתכלים עלינו כעל לוזרים. זה הגיע למצב שאנשים רצו לרשום את ילדיהם לבית ספר ויצמן כי זאת הייתה ההילה שלו. היה סיפור שהיו מספרים בימי הזיכרון, על אילן שקפץ על רימון והציל עשרה. כנער הייתי מפנטז שאני מציל עשרה וכל יום זיכרון הבנות מזילות עלי דמעה. אפילו כשאתה מתבגר ומתחיל להבין ועושה סרטים על זה, אתה תופס את עצמך במין נפילות כאלה של אגו גברי מטופש. תמיד ארגיש שנכשלתי אם לא הצלחתי לפתוח את המכסה של הריבה".
ליאור, כבר היית בפסטיבלים גדולים עם סרטים שהתקבלו יפה, אבל אמרת שהתרגשת בוונציה יותר מתמיד.
"קיבלתי לאורך השנים כל מיני סוגים של תגובות חיוביות, אבל פה התרועות בסוף ההקרנה נמשכו ונמשכו. היה שלב שהסדרנים נכנסו להוציא את הקהל החוצה כי קלוני ופמלייתו חיכו בחוץ, והיה צריך להכין את האולם לקראתם. אני נורא מעורב רגשית כי אף פעם לא עבדתי כל כך קשה על סרט.
"בשביל להגיע למקום הזה של לא לשחק כי אתה במצב קיצון, הייתי צריך להביא את עצמי למצב קיצוני. לא סיפרתי לשמוליק, כי פחדתי שלא יאהב את זה. יומיים לפני הצילומים החלטתי להתיש את עצמי ולא הלכתי לישון. העיניים האדומות בהתחלה זה לא איפור. הייתי צריך ממש להישען על הרהיטים כדי לעמוד. אתה מאבד את תחושת הזמן והמרחב. מין חוויה בין טריפית למזוכיסטית. וזה עבד. היום הראשון היה טוב. אז חזרתי לחדר ונשפכתי על כורסה. אחרי שעתיים התעוררתי ומשכתי את הלילה עד הבוקר כדי להגיע באותו מצב. זה נמשך ככה עשרה ימים. בשלב מסוים סיפרתי לשמוליק, והוא שתק ואז אמר 'טוב, אם זה עובד אני לא מתערב'. גמרתי את הסרט על הרצפה מבחינה רגשית. כשנאמר הקאט האחרון יצאתי החוצה, התחבאתי מאחורי מכולה קטנה והתחלתי לבכות כמו ילד קטן. בשלב מסוים שמוליק יצא לחפש אותי והבין שמשהו לא בסדר. אמרתי שהלכתי להשתין. ואז גם הוא התחיל לבכות".
בקרוב נראה את אשכנזי בתפקיד ראש הממשלה יצחק רבין ב"אנטבה", הפקה בריטית מתוקצבת היטב ועם צוות שחקנים בינלאומי שמשחזרת את מבצע אנטבה. אחרי שגילם ראש ממשלה ב"נורמן" זה כבר לא אתגר גדול בשבילו. "זה טייפ קאסט," הוא מגחך. "הייתי שוטר. עכשיו ראש ממשלה".
שמוליק, גם אתה קיבלת הצעות מעניינות מחו"ל?
"אחרי 'לבנון' התחלתי לקבל תסריטים. הראשון היה על משפחה שעוברת את כל השואה בתוך בור. הפרויקט האחרון היה סרט צוללות עם תקציב נאה ואתרי התרחשות שכללו את הפנטגון, הבית הלבן ורחובות ניו יורק. שאלתי את המפיק האמריקאי למה הם רוצים אותי. הוא אמר 'ממך נקבל את התחושה הקלאוסטרופובית'. הבנתי שאם אעשה את זה, ייצא סרט בינוני שייזרק בצד. עכשיו אני מקבל הצעות מאולפנים לפתח תסריט שלי. מבחינתי הסעיף שעליו דברים יקומו ויפלו זה חופש אמנותי. לא סתם אומרים בהוליווד שאם אתה רוצה חופש אמנותי תעבוד בתקציב נמוך. לא ראיתי במאי שהצליח לכופף את הוליווד לאג'נדה שלו.
"בכל אופן, אני עם הצבא גמרתי. עכשיו אני כותב סרט על אימא ובת. אבל קשה לכתוב ככה בין הנסיעות. שום פילוסופיה עמוקה לא תצא לי לפני שש־שבע בערב. ניטשה גם היה כותב בלילות. הוא אמר ש'הלילה עמוק ומעמיק ממה שהיום יכול לדמיין לעצמו'. אמרתי לעצמי שביום שאכתוב משפט כזה אהיה תסריטאי טוב".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
שרה אדלר עברה לפריז לפני כשלוש שנים, אבל עוד לפני כן היה בנוכחות שלה על המסך הישראלי משהו אחר – מין נוכחות שקטה וחמקמקה, ועם זאת קורנת ומתמסרת למצלמה. מאז הופעתה ב״שנת אפס״ (2004) כאם חד הורית הנתונה במצוקה כלכלית, היא מקבלת בעיקר תפקידים לא שמחים, אך היא משרה אור על כל הסרטים שהיא מופיעה בהם. מוקדם יותר השנה ראינו אותה כאם שכולה ב"פוקסטרוט", והיום יוצא למסכים "האופה מברלין" – סרטו העדין והיפהפה של אופיר ראול גרייצר על היחסים בין צעיר בודד לבין אלמנתו של אהובו, שאינה יודעת דבר על הבחור הגרמני שנכנס לבית הקפה שלה ושואל אם היא מחפשת עובדים. בשל הופעותיה מפלחות הלב בשני הסרטים האלה, היא נבחרה על ידיפורום מבקרי הקולנועבישראל לשחקנית הטובה ביותר של 2017.
[tmwdfpad]"האופה מברלין" משאיר הרבה פערים ודברים שלא נאמרים. ענת לא שואלת את תומאס שאלות פשוטות, אולי כי היא לא רוצה לדעת את התשובות.
"הסיפור לא בנוי סביב התעלומה, אלא סביב התהליך של שתי הדמויות הבודדות והאבלות, שלאט לאט מתחילות לחוש ביטחון, אהבה, קרבה, התרגשות. בתסריט גילינו את ענת דרך עיניו של הגבר הגרמני. בעריכה הדמות שלי קיבלה יותר משקל ממה שהיה לה קודם".
שרה אדלר (צילום: דין אהרוני רונלד)
גילמת השנה שתי נשים אבלות שאופות עוגות, ועדיין החוויה מאוד שונה.
"זה מעניין איך נושאים מסוימים מגיעים אלייך, ופתאום יש תמה שנוכחת בחיים שלך. אבל הסרטים היו כל כך שונים מבחינת סגנונם והגישה של הבמאים, שלמרות שהם הצטלמו ממש בסמיכות זה לזה, הם לא התערבבו לי. ב'האופה מברלין' זאת אישה שיוצאת מסביבה מסורתית ירושלמית, וב'פוקסטרוט' היא בורגנית אינטלקטואלית. את 'האופה מברלין' צילמנו בירושלים ויום אחד בברלין, וכמה שבועות אחרי כן חזרתי לברלין לצלם את 'פוקסטרוט'".
איך היה לעבוד עם במאי מתחיל ב"האופה מברלין"?
"בסרט ראשון יש משהו יותר שברירי ועדין, אבל אופיר ידע מה הוא רוצה, ולכן זה לא הרגיש שונה מלעבוד עם במאים ותיקים שיכולים להיות לחוצים. ההבדל הוא שבהפקה קטנה יש אמצעים מעטים וצוות קטן וזה משרה אווירה שונה על הסט. עשינו את הסרט בעבודת כפיים, וזה יוצר אינטימיות שהייתה חשובה לסרט".
זה ודאי היה מאוד שונה מהעבודה שלך ב"המוזיקה שלנו" עם גודאר, שאחד המאפיינים של הקולנוע שלו זה שהשחקנים אינם מגלמים דמויות, אלא הם כלים להעברת רעיונות.
"באמת לא הרגיש שמה שהוא רוצה ממני זה עבודת שחקן, אלא עבודת נוכחות. פואטיקה של מצב. הוא רצה שאהיה אני. היה משהו מאוד עוטף בגישה שלו, נתן הרבה ביטחון להיות. שמעתי מכל עבר שהוא יכול להיות קשה בעבודה, אבל במקרה שלנו זה היה ההפך הגמור. היו לנו הרבה שיחות והוא היה מעין אבא עוטף ומגונן. זאת דינמיקה מאוד אישית בין שני אנשים, וביחס שלי אליו זה מה שיצא. אני חושבת שהוא הבין שאני מאוד מתמסרת, אבל יש דברים שאם אני לא מאמינה בהם אני לא אעשה אותם, ומצא חן בעיניו שמישהו יכול להגיד לו לא. הוא כתב את הסרט שוב אחרי שנפגשנו, והיו דברים שלא חשבתי שנכונים לדמות (כתבת של עיתון 'הארץ' – י"ש) מבחינה אידיאולוגית.
"תמיד ידעתי לשמור על עצמי. אם אתה לא חזק וגמיש אוכלים אותך חי. בתור שחקן אתה נותן את עצמך ואת הווייתך לפנטזיה של מישהו אחר, והרבה פעמים הגבולות לא ברורים. יש מי שחושב שהוא יכול לעשות בך מה שהוא רוצה כי הזמן הזה שלו, אז כדי להתמודד עם זה כשחקנית צריך להיות עם עמוד שדרה מאוד חזק, לדעת מה נכון לך ואיפה זה לא נכנס למה שכלול בעסקה, ומצד שני – לדעת לזרום עם דרישות ומצבים ולא להיות מקובע כי זאת עבודת משחק".
לכאן נכנס הנושא של הטרדות מיניות.
"באופן אישי מעולם לא חוויתי על בשרי שום דבר שמתקרב לזה. למרות זאת אני חושבת שזה נפוץ מאוד, הרבה יותר ממה שאנחנו רוצים לדעת. התפיסה של האישה והדמות שלה בעולם היא כשל אובייקט מיני. זה כמו שבקולנוע נשים צריכות להיות חינניות ויפות אבל מגברים לא מצפים שהם ייראו טוב כל הזמן. לענת ב'האופה מברלין' יש עיגולים שחורים מתחת לעיניים והיא קצת מוזנחת, כי אדם במצב כזה לא נראה טיפ טופ. מישהו העיר לי על זה. אני לא דוגמנית. אני לא מוכרת חלום. אני מוכרת רגש אמיתי ואנושי. העניין הוא לגלם את כל סוגי האנשים ולא כולם נראים אותו דבר. זאת תפיסה מאוד עמוקה ומושרשת, וזה משפיע על דברים קונקרטיים של הטרדה מינית. יש לפנינו הרבה עבודת החלמה ותיקון".
← "האופה מברלין" מגיע לבתי הקולנוע בחמישי (28.12)
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
הסרט הישראלי הטוב ביותר של 2017: "מעבר להרים ולגבעות"
פורום מבקרי הקולנוע בישראל הכריז על "דנקרק" כסרט הבינלאומי הטוב ביותר השנה. "פוקסטרוט" השתלט על קטגוריות הבימוי והשחקנים הטובים ביותר – ויש גם תגלית מעניינת
"מעבר להרים ולגבעות" נבחר לסרט הישראלי הטוב ביותר ל-2017 על ידי פורום מבקרי הקולנוע בישראל. סרטו של ערן קולירין הוא דרמה אירונית, מעין אלגוריה ארץ ישראלית, שבמרכזה משפחה בורגנית בישראל של היום. הפורום הכתיר בקטגוריה הבינלאומית את "דנקרק" של כריסטופר נולן.
את פרס הבימוי קטף שמוליק מעוז עם סרטו "פוקסטרוט", שגם מייצג את ישראל באוסקר ואףנכנס לרשימה הקצרהשל המועמדים בקטגורייתהסרט הזר. בסרט משתתפים שני הזוכים של הפורום בקטגוריית השחקן והשחקנית הטובים ביותר – ליאור אשכנזי ושרה אדלר (שזכתה גם על תפקידה ב"האופה מברלין").
אדלר ואשכנזי ב"פוקסטרוט"
בפרס על התסריט הטוב ביותר זכה יוסף סידר ("נורמן"). תגלית השנה של הפורום היא מייסלון חמוד, על כתיבת התסריט ובימוי "לא פה, לא שם". בקטגוריית ההישג האמנותי זכה שי גולדמן על צילום "תיקון".
זוהי השנה החמישית שבה מעניק הפורום פרסים לסרטים הטובים של השנה (הפרסים אינם כספיים, אלא הצהרתיים). הפורום הוא תא בתוך ארגון העיתונאים, ומורכב מ-35 מבקרות ומבקרי קולנוע.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
הבמאית שעשויה לקחת את האוסקר מ"פוקסטרוט" השיגה דבר נדיר
היא מייצגת את הונגריה באוסקר עם "על גוף ונפש" המרגש, העניקה ל"פוקסטרוט" את הפרס בוונציה והצליחה לגרום לזוג צבאים להתאהב בשלג. ריאיון עם הבמאית אילדיקו אניידי
אילדיקו אניידי בסט הצילומים של "על גוף ונפש" (באדיבות בתי קולנוע לב)
"אני רק צריכה לעשות משהו ואני באה". המשפט הפשוט והיומיומי הזה הופך ב"על גוף ונפש" לרגע מהדהד, שצריך להיכנס ללקסיקון הציטטות הקולנועיות הבלתי נשכחות לצד "טוב, אף אחד לא מושלם". הדרמה הרומנטית של אילדיקו אניידי, שזכתה בפברואר השנה בפרס דוב הזהב לסרט הטוב ביותר בפסטיבל ברלין, מספרת על רואה חשבון מזדקן וצעירה הלוקה בביישנות אקוטית שעובדים זה לצד זה בבית מטבחיים, ונפגשים בחלומותיהם. החלק האחרון של המשפט יכול להישמע כמו קונספט מופרך לקומדיה רומנטית נוסח הוליווד, וההישג הנדיר של אניידי הוא באופן שבו היא מחברת את הבשר הפצוע של העולם הפיזי והברוטלי עם החלומיות החושנית של הפנטזיות הקסומות על צבאים ביער מושלג. האלכימיה הזאת מניבה מארג קולנועי ואנושי מרגש להפליא, שנבחר לייצג את הונגריה באוסקר לסרט הזר.
ב-1989 זכתה אניידי להצלחה עולמית עם סרטה "המאה ה-20 שלי" שקטף את פרס מצלמת הזהב (לסרט הביכורים הטוב ביותר) בפסטיבל קאן. בשנים הבאות היא התקשתה להשיג תקציבים, אז בינתיים ביימה לטלוויזיה את שלושת העונות של הגרסה ההונגרית לסדרה "בטיפול". הקשר שלה עם היצירה הישראלית לא הסתיים שם. בספטמבר השנה היא הייתה חברה בצוות השופטים בפסטיבל ונציה, שהעניק את פרס אריה הכסף ל"פוקסטרוט", אבל כלל לא הייתה מודעת למהומה הפוליטית שהתחוללה סביבו בישראל. לדבריה, "התרשמתי מכך שהסרט יצר שני עולמות, שתי שפות קולנועיות. הוא לקח סיכון עם אתגר מסובך והצליח". התיאור הזה מתאים כמו כפפה גם לסרט שלה.
אילדיקו אניידי בסט הצילומים של "על גוף ונפש" (באדיבות בתי קולנוע לב)
"זאת הייתה הפעם הראשונה שלא הרגשתי כעוף המוזר בצוות השופטים", מוסיפה הבמאית בת ה-62. "בצוותי שיפוט תמיד היו שחקניות, אבל רק לעתים נדירות היו גם במאיות ומפיקות. כשהתחילו לשתף קולנועניות, הייתה הרגשה לא טובה, שאת שם כי חייבים אישה. הפעם הרגשתי שאני שם בגלל היצירה שלי ולא כי אני ממלאת משבצת. היו לנו שיחות נהדרות, ולראשונה הסקס נעלם מהחדר".
"על גוף ונפש" הוא סרטך הראשון מזה 18 שנים, ואת בסך הכל הבמאית החמישית שזוכה בפרס הגדול בברלין.
"לפני הסרט הראשון שלי אף אחד לא התייחס אלי ברצינות, ומבחינות מסוימות זה הקל עלי. הגברים התחרו זה עם זה, ולא איתי. עכשיו יש יותר נשים בתחום, ויש גסות גדולה יותר ביחס אליהן. אני רואה בזה סימן טוב – עכשיו הנשים משחקות באותו משחק".
יצרת בסרט תרכובת ייחודית של ריאליזם קשה ורומנטיקה חלומית.
"במהלך הצילומים הייתי מאוד מודעת לכך שאם הסרט לא מדויק עד לרמה של הפרטים הכי קטנים, הוא יכול להפוך לנדוש. ואם רגע מסוים נדוש, הסרט כולו מאבד את היושרה שלו, כמו בלון שיש בו חור. בדירה של מריה, למשל, רציתי לשמוע את קולות העיר – קול אמיתי, לא אמנותי, אבל טיפה יותר מריאליסטי, כדי להביע בדרך מרומזת את הבדידות והמרחק שלה מהאנשים האחרים. מעל יש ציוץ ציפורים אבל מתחת יש עיר של שני מיליון אנשים. זה שיגע את מעצב הקול שלי".
לתפקיד רואה החשבון המזדקן ליהקת גבר חסר כל ניסיון משחק.
"יש שחקנים הונגריים נהדרים בגיל הזה, אבל לאף אחד אין את הכריזמה שיש לגזה מורצ'אניי על המסך. היסטוריה שלמה של חיים ניכרת בפניו. חיפשתי בעל סוד, ענק הרוס, כמו שור בזירה שכבר מכוסה באבק ובדם, ובצווארו תקועים עשרים חיצים. גזה היה מנהל בית הוצאה לאור ובשבילו זה היה סיכון גדול, כמו בשביל הדמות שהוא מגלם".
איך צילמת את הסצנות האינטימיות של זוג הצבאים בשלג?
"עבדתי עם זולטן הורקאי. יש לו מרכז לאילוף חיות שבו הוא מגדל זאבים ודובים שעובדים בסרטים. יש לו גם עדר צבאים שמסתובבים חופשי בשטח גדול. הוא לא מטריד אותם כדי שיהיו להם חיי חברה בינם לבין עצמם. הצביה הצעירה היא שחקנית מקצועית. היא עבדה בכמה שוברי קופות והיא רגילה למצלמות ולאנשים. לעומתה, גוליית הוא צבי זקן שאף פעם לא הצטלם לסרט. היה קשה לשכנע את הורקאי לתת לנו להשתמש בו, כי הוא היה צריך ליצור יחסים חדשים עם החיה הזאת. הוא עבד על זה במשך כמה חודשים והיה שולח לי בטלפון תמונות של ההתקדמות. כך הראה לי את הרגע הגדול שגוליית הרשה לו לשבת עליו. קרני הצבי נושרות מדי חורף וצומחות מחדש, אבל רצינו לצלם בשלג, כך שהיינו צריכים לחכות לשלג ולהאמין שיהיה בסדר. חמישה ימים אחרי שנגמרו הצילומים גוליית איבד את קרניו".
ליהוק צבי זקן וחסר ניסיון מול מצלמות לצד כוכבת צעירה ומנוסה ממש דומה לליהוק השחקנים בסרט.
"זה לא היה מודע. בחרתי אותם לפי שפת הגוף, המבע, העיניים, שיהיו דומים לשחקנים שלי. במבט ראשון כל הצבאים נראים אותו דבר. אבל אם את מחפשת את הזהות האישית שלהן ומביטה בהן באינטנסיביות, את מגלה שלכל אחד יש הבעות פנים ייחודיות".
מתוך "על גוף ונפש"
איך גרמתם להם לגלם צבאים מאוהבים?
"היה לנו מזל. היו לנו שישה ימי צילום שהניבו פחות משש דקות בסרט. הבאנו אותם לפארק של עצי לבנה, שלג התחיל לרדת והם נעשו אינטימיים זה עם זו. הסצנה הראשונה צולמה בשקיעה וחמש דקות אחרי כן היה כבר חושך. חיכינו לשעות הקסם האלה. לאוויר הכסוף".
מדוע בחרת למקם את הדרמה האנושית בבית מטבחיים?
"שני גיבורי הסרט שלי החליטו לסגור את חייהם בתאים קטנים כדי להרגיש בטוחים בשגרה יומית אפורה, בלי רגשות, בלי הפרעות ובלי סכנות. רציתי לדחוף אותם לאוויר הפתוח, שיהיו נוכחים בחייהם. לכן רציתי מקום עבודה נורמלי, לא מטאפורי. זאת שגרת העבודה בבית מטבחיים – נכנסים, שותים קפה של בוקר, הורגים, הפסקת צהריים, ואז ממשיכים להרוג. לצלם בבית מטבחיים אמיתי עם העובדים האמיתיים עשה אותנו ענווים".
את צמחונית?
"אני אוכלת בשר לעתים נדירות. לבעלים של בית המטבחיים יש מסעדה סמוכה, וידענו שהנזיד שאנחנו אוכלים שם בצהריים הגיע מחיות שפגשנו בבוקר. הכרחתי את עצמי לאכול בשר לעיני הצוות שלי כי לא רציתי להיות צבועה. כשהייתי ילדה בבודפשט, היית קונה עוף חי והורגת אותו בעצמך. בעלי מגרמניה, ובמשפחתו גידלו פרות במשך מאות שנים. כשהן חיות בטבע יש להן חיי חברה עשירים והן רגישות לעולם סביבן. החיות האלה חיות איתנו אלפי שנים ואנחנו נסמכים אלה על אלה. פעם היו להן חיים לפני שסגרו אותן במפעלים גדולים. הדבר הכי פחות נורא זה להרוג אותן. הדבר הנורא הוא מה שקורה להן לפני כן, שאין להן רגע אחד של חיים אמיתיים. מה שאנחנו אוכלים זה סבל טהור.
"כמה פעמים, במהלך רגעים חשובים בחיי, הרגשתי כמו הפרות האלה שגוררים אותן ולא אומרים להן מה יקרה להן. לידה בבית חולים מודרני, למשל, לא שמה את הדגש על התינוק והאם, אלא על התהליך הרפואי. יש סטטיסטיקה שמגלה שבסופי שבוע נולדים 30 אחוז פחות ילדים כי הרופאים עסוקים. וכשמישהו מת בבית חולים הכל נעשה ביעילות ובמקצועיות, ואף אחד לא חושב מה קורה כשמישהו נפרד מהעולם. זה הרגע הכי חשוב בחייך חוץ מאשר הלידה, ואתה לא יכול לחיות את מותך. אתה חש שאתה לא נוכח בחייך שלך אלא מישהו אחר נותן להם צורה במקומך".
← "על גוף ונפש", מחמישי (28.12) בבתי הקולנוע
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
![אדלר ואשכנזי ב"פוקסטרוט"](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2017/09/sizes/ללא-שםT5_wo_500_281.jpg "אדלר ואשכנזי ב"פוקסטרוט"")
![אילדיקו אניידי בסט הצילומים של "על גוף ונפש" (באדיבות בתי קולנוע לב)](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2017/12/sizes/DNS_4363_P_wo_500_367.jpg "אילדיקו אניידי בסט הצילומים של "על גוף ונפש" (באדיבות בתי קולנוע לב)")
![מתוך "על גוף ונפש"](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2017/12/sizes/201712288_1-h_2017_wo_500_281.jpg "מתוך "על גוף ונפש"")
