מיה יוהנה(למה שלא תעקבו)היא מוזיקאית יוצרת, קריינית, מדבבת, מנחה ומפיקה, פעילה בסצנת המוזיקה המקומית עם קול ייחודי וחיבורים מוזיקליים מגוונים. היא כבר שיתפה פעולה עם לולה מארש, תומר ישעיהו, גלעד כהנא וגיא מוזס, וחברה בשנים האחרונות בפרויקט הלב שלה – "ארץעיר", יחד עם יואב רוזנטל וגילי מאיר. ההרכב מגלה מחדש שירים מוקדמים מראשית המדינה ומעניק להם פרשנות עכשווית, אישית ומרגשת. אלבום הבכורה של ההרכב, שיצא ממש לפני פרוץ המלחמה, זכה לתהודה וחיבוק רחב. בספטמבר הקרוב תעלה מיה עם ההרכב על במת פסטיבל מגדה (13.9-11.9) להופעה אקוסטית – ואתם רוצים להיות שם.

1. אדא לוינסקי

דבר ראשון – קפה. ובאדא – הקפה משובח. תוסיפו למשוואה עיצוב של ג׳ונגל תעשייתי וצוות מתוק מדבש, וקיבלתם אווירה של חופשה בפורטוגל. הלוקיישן המקורי של האדא שוכן בשוק הפשפשים והתוספת של הסניף הפלורנטיני שלהם שימחה אותי במיוחד. אני כל כך אוהבת לשבת באדא, זה יכול להיות עם חברה לקפה של שבת בבוקר או לעבודה עם הלפטופ באמצ"ש. הייתי באבטלה לכמה חודשים החורף והאדא הפך להיות הגו טו שלי ברוב הבקרים.
זבולון 9 תל אביב

2. שמעיה

המוסד האגדי שקיים כבר רבע מאה עם האוכל הכי טעים ומנחם שתמצאו בפלורנטין ובעיר בכלל. פתוחים לצהריים בלבד ועד שנגמר האוכל (זה לא לוקח הרבה זמן). אנחנו אוהבים לשבת שם אחרי חזרות, גילי עבד אצל שמעיה הרבה שנים אז המקום הוא כמו בית בשבילנו, למרות שכולם מרגישים בבית בשמעיה.
ויטל 2 תל אביב

3. בוב קיוב

סטודיו לפילאטיס וג׳ים בגבעת הרצל. בּוּבּ, הבעלים, היא הלב הפועם של המקום, שמציע שיעורי פילאטיס וחיטוב במגוון סגנונות, לצד חדר כושר שרוב שעות הפעילות בו פתוחות לנשים בלבד. ההגבלה נולדה מתוך רצון לאפשר לנשים מרחב בטוח, נוח וחופשי לאימון – ללא תחושת איום, שיפוטיות או חוסר שייכות, כפי שמחקרים מצביעים. מעל לכל, המקום תמיד נקי, נעים, ועם מוזיקה שכיף לזמזם איתה תוך כדי הסטים.
רבנו חננאל 24 / אבולעפיה 16 תל אביב

4. החניון

בר שכונתי חדש ומאוד קול שנפתח לאחרונה בשולי פלורנטין, בבניין שמשמש ביום יום כחניון. מעבר לשער הכניסה ותחת כיפת השמיים, מתגלה מרחב גדול ופתוח עם פינות ישיבה, מוזיקה רגועה ותאורה רכה, שמיד מייצרים תחושה של עולם וזמן אחר – קצת כמו לחזור לניינטיז. החניון הוא יוזמה שמשלבת ומחברת בין אומנים ואומנויות שונות, כל ערב המקום נולד מחדש וכל פעם תוכלו לפגוש טוויסט קצת אחר. לפעמים זה פופ אפ של אוכל שווה, לפעמים קוקטיילים מיוחדים, סט ספונטני של דיג׳יי, או פשוט בירה קרה במחיר חברי.
הרבי מבכרך 7 תל אביב

5. אלבה

המאדר שיפ (או כמו שאנחנו מכנים אותה: ההיפית). בלב שכונת נגה המושלמת יושב מקום המפגש הקבוע של בנות הפרלמנט (הבסטיז שלי, שמרוב שאנחנו קבועות שם קיבלנו משקאות על שמינו בתפריט). האלבה הוא קומפלקס שמשלב בית קפה, חנות טבע וחלל שמארח סדנאות, תערוכות, הופעות ופופ-אפים. בגדול מדובר בקסם טהור ונטול ציניות, מקום שמחזיק תדר מאוד מיוחד של אופטימיות ויצירה, דבר שמרגיש נדיר בימינו.
בת עמי 6 יפו

>> העיר של רם אוריון: קבב בטעם ממסטל ושדרה שכמעט לא נגעו בה
>> העיר של תומר כהן: השקיעות הכי שמחות וכיכר שיש לה שכונה

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

לא בדיוק מקום לא אהוב, כי זו באמת השכונה האהובה עלי בעיר. אני גרה בפלורנטין און אנד אוף מעל חמש שנים, יש בה מיקס וקסם מיוחדים מאוד של אנשים ודברים לעשות. אבל ההזנחה של העירייה לשכונה כל כך בולטת לעין ולאף וזה תכלס ממש מבאס אותי. אין פחים ברחובות, שלא לדבר על פחי מיחזור חלילה, אין אכיפה על בעלי כלבים וזריקת זבל, ריחות קשים בהרבה מהרחובות, טפטופי מזגנים ושלוליות, תאורה לקויה… צריך להוסיף?

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הקרנה של "מלך האריות" בקולנוע הפסגה. במהלך הקיץ העירייה עושה הקרנות מיוחדות של סרטי דיסני אחת לשבוע בגן הפסגה. הלכתי להקרנה של "מלך האריות" וזה היה כל כך כיף ומצחיק ועצוב ונפלא. כולם שרו ביחד את השירים, צחקו מהשטויות ובכו כשמופאסה מת. זה באמת הרגיש כמו רגע מתוק ומיוחד מאוד בזמן, שמלא זרים חווים ביחד. באנו קבוצה של חברים טובים, הבאנו שמיכות, יין ונשנושים, והיה לנו ערב מושלם של חזרה לתמימות שכל כך קל לשכוח היום שהיתה קיימת.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"לין" של לולה מארש. גילוי נאות, יעלי ואני כמו אחיות. בערך חצי שנה אחרי שפרצה המלחמה, ההורים של לין דפני, שנרצחה בשבעה באוקטובר במסיבת הנובה, שלחו ללולה מארש טקסט שנכתב והוקרא על ידי אילאיל, אמא של לין, בלוויה שלה. יעלי וגיל לקחו את הטקסט והלחינו והקליטו אותו בביצוע מאוד מיוחד ומרגש. השיר הזה שלח אותי לקרוא ולצלול לתוך הסיפור של לין, ילדה יפהפיה מקיבוץ עין המפרץ,שאהבה צילום ופילאטיס, ונסעה עם חברים לנובה באותו סופ״ש שחור, שממנו לא חזרה. היקף האובדן שחווינו פוגש אותי עם כל סיפור כזה מחדש. כל כך הרבה עולמות שאינם, כל כך הרבה משפחות שאיבדו את היקר להן מכל. הטקסט היפייפה שאילאיל כתבה מכיל בתוכו באופן מזוקק את האהבה והאור של לין, וביחד עם הנגינה והביצוע של יעלי וגיל, מהצליל הראשון, אני מיד מוצפת בדמעות.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מבחינתי הדבר הכי דחוף וחשוב כרגע זה החזרת כל החטופים והחטופה. אני מאמינה בצורך של עסקה שתחזיר את כולםן.תרומה למטה משפחות החטופיםמסייעת להמשך המאבק ולתמיכה במשפחות שעוברות גיהינום במשך כבר כמעט שנתיים. אפשר ורצוי גם לתרום בדרכים נוספות – תגיעו לכיכר, תתמכו בנוכחות שלכם בעצרות ובהפגנות. זה חשוב והכרחי יותר מתמיד. יש שם אנשים שלא נותר להם עוד הרבה זמן ועוד אפשר להציל! וכאלו שצריכים לקבל קבורה ראויה בישראל. אנחנו חייבים אותם ואותה בבית כדי שנוכל לקום ולהשתקם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
ממש בא לי להרים למיקי פרומצ׳נקו, יוצר אירועי תרבות, שמפיק אתהאירוע המוטרף והמושלם שנקרא "קריוקי חמודים"בגן הפסגה. זה קורה במוצ״ש אחת לשלושה שבועות בערך וזה הדבר הכי כיפי ומשחרר שקיים! אני מודה שבאופן אישי כזמרת, קריוקי אף פעם לא כל כך משך אותי, אבל באירוע הזה יש קסם שאפשר כנראה לקשר לאנרגיה המאוד מיוחדת של מיקי ולארגון המדויק שלו, ביחד עם גן הפסגה היפהפה והאנשים המופלאים שעולים לבמה. כראוי לאירוע קאלטי בהתהוות, יש, בין היתר, חוקים ברורים: מותר לשיר גרוע – אסור לשיר גרוע בכוונה. בכל מוצ"ש כזה מתגלים כשרונות חבויים ומפתיעים ויש תחושה של התמסרות ופורקן שכנראה מאוד נחוצים פה כרגע. מומלץ.

מה יהיה?
מה שניצור. אני מאמינה שיש לנו אחריות אישית וקולקטיבית לדרוש מציאות שתואמת את ערכי הבסיס שלנו. זה מתחיל בתודעה, וממשיך בנוכחות הפיזית שלנו – בתנועה ובשינוי שאנו רוצים לראות סביבנו.

• העיר שלי
• אינדי ישראלי
• אדא חנינא
• שמעיה
• פילאטיס
• ברים בתל אביב
• פלורנטין
• אלבה
• גן הפסגה

מיה לנדסמן היא מיה לנדסמן – שחקנית ואמנית תל אביבית למהדרין, ואחת הנשים הכי עסוקות על הבמה. השבוע היא חזרה למסך הקטן של כאן 11 עם "קופה ראשית", אבל כדי לקבל את החוויה המלאה תצטרכו לתפוס אותה בהצגה "המבורגירלז" שיצרה יחד עם הילה גלוסקינוס, מופע תיאטרון מוזיקלי שהוא שיר אהבה לקשרי חברות על בנות המוצאות נחמה והרפתקה על מיטת המבורגר (23-24.11בתיאטרון הבית) – או בשבועות שאחרי בתיאטרון הקאמרי, שם היא תשחק גם בחלק א' וחלק ב' של "מלאכים באמריקה", וגם בהצגה החדשה "צ'ילבות" לצד מרים זוהר, ובדרך יש עוד בכורה למופע מחול-פרופורמנס שיצרה יחד עם נבו רומנו בשם "צרכים קדושים", שיעלה גם הוא בתיאטרון הבית. אין לכם לאן לברוח.

>> העיר של יובל שילר: בר שכונתי מאירופה ומקום שמציע תקווה
>> העיר של יערה יעקב: ארמון הברקת של תל אביב ועוד זיכרונות

1. הצוק בין יפו לבת ים

פיסת הטבע הבתולית-פראית האחרונה שנשארה בעיר המסודרת והמאוכלסת, שרק נשאר להתרגש בה מפרחי אספלט הנראים בין חריצי המדרכה. על הצוק אני מבעירה מדורה, ומחממת קפה מקינטה. אם אני בשקט ללא תזוזה אז פוגשת את התנים הזריזים, ששרים את הזעקה והנחמה של הטבע האחרון בעיר ללא מקום מסתור עם בטון מוחלק.

2. בתה וגריגה

אני חושבת שהבתה וגריגה זה אחד המקומות הכי אולד סקול בעירנו. כשמגיעים לשם יש תחושה של פיסת ציוויליזציה במדבר במערב הפרוע. כבר שנים שאני שם, מאז 2015, אז מילצרתי בג'וז ולוז יהודה הלוי, ועלמה ואורית נהלו גם את המסעדה וגם את קפה בתה וגריגה. הייתי הולכת מהמסעדה לקפה ולמסעדה, להביא קרח או לחם, ומגישה מלפוף לרונית אלקבץ האגדה שהלכה מהעולם הזה. עד היום אני מוצאת עצמי שם במסיבות מחתרתיות שגורמות לריקוד צפוף, מתחכך ומיוחד בתוך הבר. אני חושבת כמה פנינות נסגרו מאז שאני מסתובבת בבקרים ובלילות, וישנה בצהריים – קורדרוי, סודה בר, שסק, מרסנד, בלוק, לוסיה, קפה תמר, באצ'ו, קפה שלג, אלפאבית. הבתה הוא מצב צבירה של זמן קפוא מאי שם. אפשר לשבת, לשתות קפה או גזוז ,לאכול טוסט, לכתוב שיר במחברת ולתת כמה שקלים לסימה בתמורה לעצות מבריקות על מתמטיקה.
לבונטין 2

3. כדורגל קל

התמזל מזלי להבין את מראדונה, שהיה סוג של הבאבא סאלי אצלי במשפחה בזכות אבא שלי מרסלו, הקמע שלי שעלה מארגנטינה לישראל ולצערי לא חווה את הניצחון המרגש במונדיאל האחרון, כי ירד לספסל העולם הבא. חוג כדורגל-קל מעורב בנות ובנים נעימים הנעים בין כל הרמות והגילאים, מתאסף בשכונת התקווה במרכז אורים בימי ראשון, שלישי ורביעי. על מגרש דשא סינטטי ואורות בוהקים של איצטדיון, שני מאמנים שמגיעים מתחום האמנות והמוזיקה משרים על הקבוצה אנרגיה של פורקן ילדי, והופכים את התחרותיות והכוח לרכות והתגברות על חוסר ביטחון ופחד מכישלון. אור רימר, בן זוגי שיחייה, ורפי בלבירסקי. צרו איתם קשר, ובואו לתת גול. זה סיפוק שלא הכרתי עד היום.

4. סשן פילאטיס אצל נטע אטלסוביץ'

בנווה צדק הפריזאית, בבית החלומי של נטע מעל קפה דלאל, ישנו סטודיו פילאטיס שבו אני רוקדת בשכיבה על מיטת רפורמר ומריחה מאפים תופחים מהחלון. כמה זה מפנק להתאמן בשכיבה, ככה זה מתגמל. לפעמים אני מרגישה שאני יכולה לעוף תוך כדי. שעתיים בשבוע כל הקולות מתרכזים באיברים, אני מותחת ומרווחת את החוליות שלי, משחררת כאבים מכוח הכבידה ופוגשת מתחים מהחיים שנתקעו בשכמות או בירכיים הפנימיות. נטע דומה לשמש וגם משוררת, כשאני עוצמת עיניים היא מתארת לי בדימוי את התנועה וככה אנחנו מתעלות את הייאוש שיכול להיות בהתעמלות לכדי התעלות – פירוק וחיבור מחדש לגוף.

5. הספסל ליד מינימרקט מלצ'ט (המכולת של רותם עם העובד המצטיין בני)

עשו אותי במלצ'ט, והספסל הזה הוא מול החלון של החדר שלי. אני נושמת נשימה גדולה כשאני מנסה לתאר מה קרה בו כשספסלתי עליו, אולי אפילו קראתי לו ספסלנדסמן. כמה טלפונים, כמה ריבים, כמה כן, כמה לא, כמה במבה, כמה ביסלי, כמה ניפופים לשלום, כמה כסף למאיר שצועק "תהייי בריאה", כמה סיגריות, כמה בקרים של אחרי מסיבה עם משקפי שמש ותפילה שאף שכנה לא תיראה אותי שבורה (אבל שוקו בשקית ולחמניה חובה), כמה בקרים של לקנות את העיתון הראשון שאני מופיעה בו, כמה לשכוח מפתח ולחכות לאמא שלי שתחזור ותפתח, כמה מזמוזים, כמה מחכה למונית, כמה מחכה לשליח פיצה בחוץ כדי שאמא שלי לא תראה, ואז אני אשים את המגש על אדן החלון, אכנס הביתה עם "פריכיות וקוטג'" שקניתי אצל בני, ואלך לחדרי להעביר את הגלוטן בין הסורגים (אמא אני אוהבת אותך תודה שבראת אותי).

בפעמים שלא הייתי יושבת על הספסל, רק עוברת לידו, בני המוכר האייקוני עם קצב דיבור נמתח וקול מְאוּנְפָּף בהפסקת סיגריה היה שואל אותי "מה איתך? את משחקת איפהשהו עכשיו? לא רואים אותך… נועה קולר היתה פה, מכירה אותה?". ואני לא מאמינה שבני הוא הקול הזה בראש שלי שאומר לי שאני לא רלוונטית יותר. בגיל 28, כשסוף סוף יצאתי מהקן ועברתי לגור לבד ביפו, נסעתי באוטובוס לקאמרי להצגה ומי איתי באוטובוס? בני !!!!!! מסתבר שהוא גר מולי, והוא בדרך למכולת. רודף אותי, הקול שבראש, בדמות בני.
מלצ'ט 5

מקום לא אהוב בעיר

מרכז שוסטר.כשהייתי בתיכון מין ערסית צעצוע, לא הבנתי כמה זה מגניב לגור במרכז תל אביב. הייתי מתלהבת בעיקר מצפונבונים גולשים מרמת אביב. באמצע היום הייתי מבריזה מעירוני א' ונוסעת באוטובוס לשוסטר כדי לחזר אחרי בלונדינים עם שיער ארוך. באובססיביות כנה הייתי אומרת להם "אני אוהבת אותך" והם לא התלהבו ממני בחזרה. רופא השיניים שלי עדיין שם, אז ללכת לגלות שיש דם בחניכיים ולהיזכר ברגעים מאכזבים ומנפצי פנטזיה זה לא ממש כיף.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הגעתי לגלריית ארטפורט להתבונן בתערוכה הקבוצתית "נונפיניטו" של סיום הרזידנסי, ובהיתי ביצירותיו של חברי הטוב האמן אורי זמיר, "Firefighters" ו"Act One". אורי יצר מתלה המדמה אחורי קלעים, ועליו תלויים אביזרי במה ותלבושות סוריאליסטיות שפיסל. יכולתי שעות לחשוב מאיזה מחזה נלקח כל אובייקט, למשל הגרזן, שבמקום הלהב שלו מסתתר פרצוף חייתי וקורץ, שלח אותי לצאת מהפעולה הסטנדרטית של הכלי ולדמיין איך הוא מבקש סליחה כשהוא חוצב ומפריד בין החומר. מי השחקן מתחת למסיכה המצחקקת שנראת מפרווה אבל עשויה מגבס, והאם השחקן מאוד עצוב בתוכה? כשנעמדתי מול התחריט שבו נראים שלושה בחורים משתינים למדורה, חשבתי שאולי הם אלו שנטשו את התחפושות שלהם. או שתכף הם יפגשו אותה לראשונה? לעולם לא נדע.
העמל 8,התערוכה מציגה עד 7.12

אורי זמיר, מתוך "נונפיניטו" (צילום באדיבות גלריה ארטפורט)

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הסרט "הדונם של סבתא" מאת ירמי שיק בלום ואלעד אורנשטיין שערך דניאל ריב ומשחק בו האבא האגדי של ירמי. זה פשוט טרללה טרלול הטרלה הרעלה מרוב צחוק, פאדיחות ושיקוף על האדמה המטורללת הזאת דרך דוקו פיקשן שחוצה גבולות (ליטרלי). ישבתי בקולנוע וזה דגדג אותי. צרחתי מצחוק והתמלאתי ביופי ונחת והלכתי הביתה והמשכתי לכתוב במרץ.הנה לינק לכל ההקרנות הקרובות.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?

"בית של סולידריות". ארגון לעזרה הדדית מבורך ומלא בנצנוצי אור המקרין על הצד האפל של העולם הזה, נברא על ידי עלמה בק ודניאל קנטור שמפתחות קהילה מרהיבה של מתנדבים, מרצים ואמנים שמתפעלים מקום הנע בין אמנות, פעולות אקטיביסטיות במרחב הציבורי, תרבות שוליים, תקשורת אלטרנטיבית ונדיבות אין קץ. במהלך היום עשרות מתנדבים ומתנדבות משנעים את מערך סלי המזון למשפחות נזקקות מדי שבוע ובערב המקום הופך לחלל אירועים וכל ההכנסות נתרמות לסלי המזון.
דרך יפו 9

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
עכשיו צריך להרים לכולן ולכולם! כל מי שקורא קוראת עכשיו, אני מרימה לך. ואם צריכה לבחור אז עולה לי ללב גיל דיקמן, בן דוד של כרמל גת שנחטפה ונרצחה בשבי. תודה גיל שעצרת את החיים שלך כדי לצעוק למען הצדק. אני מצטערת כל כך שאחרי כל הכוחות שהוצאת כרמל לא חזרה. אני מצטערת, סליחה בשמי,
כי האשמים לא מרכינים ראש. אז עוד פעם סליחה, סליחה, את כל הסליחות שהיית צריך לקבל מהם אני אגיד לך. אתה הגיבור אתה הצודק. עסקה עכשיו! הפסקת אש עכשיו! שלום עכשיו!

בגלל ריבוי האנושות שצריך להרים לה אני מבקשת להרים לעוד אוצר. לחברי התאום שי טרא ליטמן שהסתבך עם קול המשתיקים, אני מחבקת אותו בהזדהות ומפזרת עליו ביטחון, השראה והרשאה להמשיך לעשות מוזיקה מהלב ולהגיד כל מה שבא לו. ומי שלא טוב לו יום טוב לו.

5. מה יהיה?
כאשר נסכים להסתכל הכי עמוק, הכי לחושך, ולא נפחד לפגוש את האמת הכואבת, להציף את החרא ולנקות אותו בתהליך החלמה – אז הרנסאנס רק מחכה להגיע. במידה ונמשיך את הלופ של העיוורון והשקר נפגוש עוד ועוד את מערבולות הדם והטראומה. אמן אינשאללה שנהיה אמיצים לשנות את השיטה.

• העיר שלי
• מיה לנדסמן
• קופה ראשית
• תיאטרון הבית
• הקאמרי
• בתה וגריגה
• שכונת התקווה
• פילאטיס
• מכולת

צליל דנין היא מהזמרות-יוצרות הכי מרשימות בסביבה מזה זמן, ולאחרונה הוציאה עם אורי אבני את הסינגל המשובח "תדליק את האור". מחר בלילה תוכלו לראות אותה נותנת בראש כשתתארח בהופעה של שאזאמאט, כשהמטרה היא לפרק לחתיכות את פסטיבל מגדה המתקיים היום ומחר במגידו, כגרסה מותאמת למצב של פסטיבל יערות מנשה. ומה יותר מותאם למצב מפסטיבל בארמגדון? כלום.

>> העיר של הפנר // הכי טוב להיות בבית. או לאכול במקדונלד'ס
>> העיר של ג'יי למוטה // הקבב הכי טוב בעיר והרמות לסקייטרים
>> הצביעו תל אביב: סקר טיים אאוט הבינלאומי 2024 יוצא לדרך

1.חוף צארלס קלור

המקומות האהובים בעיר: גילוי נאות ודי ידוע בסביבה, אני יפואית כבר 13 שנה ולא מרבה לצאת ממנה לאורך השנים לכן רוב ההמלצות שלי יהיו סובב יפו. החוף הואאיפשהו בין יפו לבית האצ"ל. מבחינתי זה דיל ברייקר לגור יותר מ-10 דקות הליכה מחוף הים. החוף הוא חלק משגרת החיים שלי, זה כמו כדור קלונקס בארנק למקרה חירום. עצם העובדה שהוא קרוב ונגיש מרגיעה אותי. מה גם שבקיץ אני באמת משתדלת לבקר בחוף כמה שיותר קצת לפני שקיעה, כולל שחייה וקריאה (כשאני לא מתעצבנת על הבנים שחופרים עם המטקות וכמעט מורידים לי את הראש עם הפריסבי והקפצות הכדור שלכם. די תרגעו כבר).

2. אלבה

בית קפה וחנות טבע קסומה של הפאוור קאפל אפרת ונימי. ממוקמת בחלק הכי תוסס של שכונת נגה. מלבד זה שהכל שם בריא ומוכן בהמון אהבה, אפרת היא המאמא, ההילרית והקוסמת הגדולה שמנצחת על האנרגיה ביד רמה ועם הרבה הרבה השראה ועיניים טובות.בת עמי 6

3. בוב קיוב

אם לצאת מיפו אז מרחק שמונה דקות מזרחה, שייטת 13 של הפילאטיס מכשירים, פאוור פילאטיס יש לומר, שום דבר שהכרתם. בוב משלבת המון סגנונות והאימון הזה יחודי לסטודיו שלה, לא לצפות למתיחות בצ'יל, בנות. אתן תצאו ממנה כנועות אך חטובות ותזהרו מאיחורים (בסדר, זה גם לבנים).רבנו חננאל 24

4. שאפה

המוסד הבלתי מעורער של יפו. הזמן לא ניכר עליו, ולמרות שהחיים משתנים השאפה תמיד תהיה לי למרחב בטוח, מה גם שתוכלו למצוא שם את אחד הקוקטיילים הטעימים שיש שנקרא על שם האלבום שלי, "רעבה ועצבנית". שם הם קנו אותי סופית.נחמן 3

5. Modest.Flowers

אין מצב לסגור את השבוע בלי פרחים בשישי מדניאל ברקת. הכרנו במקרה שאין מקרה, ומאז כל שישי אני פוקדת ולפעמים אפילו רוקדת לה בחנות עם הפרחים. היא והצוות המהמם שלה יכינו לי זר במחיר שאני אבחר, ולפעמים גם לפי מצב הרוח והצבעים של הבגדים שאני לובשת. ככה זה כשהיא אמנית מיוחדת שפרחים זה רק אחד מהכלים שלה, והעיניים המיוחדות שלה מייצרות גם אמנות מרגשת ברמות ששווה ממש לעקוב.סלמה 5

מקום לא אהוב בעיר

בתור מישהי שגרה בצפון יפו, משהו השתנה מאז פתיחת הרכבת הקלה (כפרה עליה אהבתי מאוד).גל של נרקומנים (הארדקור) הגיע בעשרות רבות, ממש צפונית לתחנת סלמה, ועם כל האהבה שלי לבני אדם קשוח מאוד להסתובב שם, בטח כאישה. בין אם צועקים מילים לא נעימות, מקיאים, משתינים בכל שעה ביום ככה לעיניי כולם על הקירות, וכל האיזור הקסום הזה מריח כמו בית שימוש וקיא. מדי פעם אוספים אותם באמבולנס, מי יודע אם חיים או מתים.
זה הארדקור. לפעמים אני תוהה איך חמש דקות קודם אמא האכילה את התינוק שלך ואחר כך אחד מהם הקיא את חייו מטר משם. לפעמים זה ממש ערב כיתה, כ-20 הומלסים נרקומנים, וזה ממש ממש לא נעים.יש שם דר רחוב אחד, מקסים ולא נרוקמן שקורא ספרים. הוא אחלה ובא לי למצוא לו דירה ועבודה.כואב לראות אנשים במצב כזה. חלקם מתהלכים ומדברים עם ישויות שלא איתנו, יש לומר (אני בעד, אבל צריך סט אנד סטינג), ובקיצור מסתובבים אבודים מבלי שאף מסגרת תוכל לעזור להם להשתקם. העירייה חייבת דחוף לטפל בזה בצורה מעמיקה. 106 מדי פעם מגיעים אבל לא מטפלים בזה מהשורש.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ב"מתקפה" הראשונה של האיראנים זה נפל (לא ליטרלי) על אירוע ההשקה של האלבום הכי טוב שיצא בארץ השנה, "אסולין", של חברה שלי טובה, אחות ובאמת באמת אמנית-על שאני אוהבת ללא קשר – ג'יי למוטה.חיכיתי להופעה הזו כמו אחרונת המעריצות, וזה לפני שהיא התפוצצה בטיקטוק עם "חרטטי בביטחון", וכבר בדרך להופעה קיבלנו מידע רשמי שהאיראנים בדרך אלינו. זו הייתה חוויה שלא אשכח. בתור מישהי שרצה ישר למרחבים בטוחים ברגעים כאלה, החלטתי שאני לוקחת אוויר ונשארת להופעה, כי אני חיכיתי לה וכך יהיה.

זאתי לא ידעה בכלל שהמתקפה התחילה ונתנה את שואו חייה, ואני אשכרה הצלחתי לרקוד בתוך החרדה מרוב שזה היה לוהט, ולרגע הרגשתי את כוחה המטורף של המוזיקה – שאני, שלפני רגע רציתי לברוח הכי רחוק שאפשר, הצלחתי ליהנות וגם לרקוד תחת איום איראני. הלם. כמובן שבסוף השיר האחרון חתכתי זריז לאוטותל הקרוב הישר לממ"ד – רק כדי לגלות שהטיל הבליסטי היחידי שנחת באותו ערב הייתה ג'יי בכבודה ושום דבר מאיראן. רגע וואו של התעלות על הפחד דרך מוזיקה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
אני חזק בספרים של התפתחות – חיבוק לא בכפייה לכל הציניים – והספר שליווה אותי הכי חזק ברגעים האלה היה הקלאסיקה של עולם הרוח, "כוחו של הרגע הזה". מבחינתי זו התורה כולה, תזכורת מדהימה שממש הרימה אותי מעל הקושי לרמות חדשות של עשייה ותודעה.

לאיזה ארגון את ממליצה לתרום או להתנדב?
1. תרבות של סולידריות – לתרום ולהתנדב. אין זמן טוב יותר מעכשיו לגדל סולידריות
2. SOSPETS – לאמץ או לתרום. הם מלאכים שבאו ללמד אותנו אהבה ללא תנאים. השבוע איזה בחור אקראי אמריקאי ליטף את לוסי הכלבה שלי ואמר שזה מדהים כמה התלאביבים מאמצים כלבים, שזה משהו שהוא לא ראה בסדר גודל כזה שם באמריקה. מעבר לזה שהוא היה ווירדו זו אבחנה נכונה ומחממת לב.
3. המטה למאבק בסחר בנשים – לא צריך הסבר לדעתי
4. ואם כבר דיברנו על דרי רחוב, אז לארגונים שתומכים בהם
5. או שאפשר פשוט לתרום ישירות לעיגול לטובה ולסגור את הפינה 🙂

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני בוחרת להרים לעוד פאוור קאפל תל אביבי שלא הייתם מדמיינים שהם גרים בתל אביב, אולי על איזה צוק של הר.דור שמאיועופרה– מי שעולמות הרוח לא מדברים אליו, יכול להמשיך הלאה 🙂 בתקופה החשוכה הזו אני מחפשת כמה שיותר זוויות טובות על החיים. כמישהי שכבר חוותה דיכאונות אני לא מעונינת לחזור לשם ולכן אני כבר במסע ארוך של ריפוי והתעוררות פיזית ורוחנית. כשהכרתי את התכנים של דור ואחר כך גם את של זוגתו עופרה (שאותה הכרתי מגלגול אחר שלנו כמפיקות בטלוויזיה) הרגשתי לא לבד. הם חולקים ידע קסום עתיק וחדש ובעיקר מנגישים זווית חדשה להסתכלות על החיים האלו. אם המילים מטריקס, התעוררות, קבלה, גלגול נשמות ושות' לא מלחיצות אתכםן ויש קצת סקרנות, הייתי ממליצה להציץ בלב פתוח וראש פתוח. אין אמת אחת (חוץ מאהבה), אין גורו, אין כת, ידע זה כח וכל עוד עושים טוב עם הידע והכח אולי נוכל גם למצוא דרכים חדשות לפתור בעיות ישנות. אמן.

מה יהיה?
יש מצב שיהיה עוד קצת "רע ומאתגר" לפני שיהיה טוב, אבל הכיוון הוא חיובי בעיניי. אני אופטימית ועושה כל מה שאני יכולה לשמור על הווייב גבוה וחיוני אצלי ובסביבה הקרובה שלי.

• העיר שלי
• צליל דנין
• יפו
• מתחם נגה
• שאפה
• פילאטיס
• פרחים

יולי כהן היא מפיקה ובמאית קולנוע תיעודי ("המחבל שלי"), נצר למשפחת שלוש היפואית, אחת מ-66 המשפחות שייסדו והקימו את תל אביב. בשנה האחרונה היא הנחתה והובילה אתהפרויקט הנהדר "יפו משלה"המוצג בימים אלה במוזיאון העיר ת"א-יפו בכיכר ביאליק (וגם אונליין פה בלינק שדילגתם עליו, אבל לכו למוזיאון), אסופת סרטי דוקו קצרים של שמונה נשים יפואיות שנוצרו במסגרת סדנת "דוקו אישי" בשיתוף פעולה של מוזיאון העיר עם בית מרים – הבית לשוויון מגדרי ביפו.

>> אור בימים חשוכים ומקום ליצירה חתולית // העיר של אילנה זפרן
>> העיר שלנו: 9 המלצות מעולות שקיבלנו השבוע בתל אביב

1. קפה נחת

הכי אני אוהבת לרכוב על האופניים בשדרות ירושלים מדרום יפו לצפונה, בואך פארק התחנה ולקנות בקפה נחת את קפה מס' 1 שלהם, אותו הם קולים במקום. לאחר שאני מגישה להם את שתי השקיות לטחינה עבור מקינטה, אני מגישה לעומד/ת בקופה את הכרטיס שלהם, ולאחר 10 ניקובים השקית ה-11 שלי במתנה. כל בוקר אני שותה את הקפה הטעים הזה בהנאה יוצאת דופן בביתי.רחוב אשקלון 16

2. פילאטיס בנגה

פעמיים בשבוע אני רוכבת על האופניים באותה שדרה מדרום יפו לצפונה לפילאטיס בנגה, לתת לגוף, לשרירים ולנפש מזון חיוני מהמורה האהובה סמדר הירש. פילאטיס זאת הוצאה חודשית גבוהה אצלי בחשבון ההוצאות, אבל הבנתי שבהוצאה הזאת אני חוסכת הוצאות רבות אחרות שהיו נדרשות בטיפולי גוף שונים לולא תירגלתי פילאטיס פעמיים בשבוע. אני מכורה לזה.רחוב ניצנה 11

3. גני השעשועים של יפו

אני אוהבת לנסוע ברכבת הקלה מדרום יפו – אני גרה בשכונת צהלון הנעימה – לצפון יפו, משם אני אוספת את נכדי או נכדתי מגן אנתרופוסופי מומלץ, ואז חוזרת איתם ביחד ברכבת הממוזגת בימים החמים והלחים של קיץ 2024 ביפו, ואז יורדים לחוף העלייה ליהנות ממי הים התיכון. בימים אחרים, כשלא כל כך חם, אנחנו אוהבים ללכת לשחק בגני השעשועים ברחבי יפו: פארק המדרון, בלומפילד, שכונת נגה, חוף העלייה, גינת הטרקטור ליד המכללה האקדמית ואז לסיים את הבילוי בארוחת ערב אצל אסי, בג'אפה פיצה קיטשן ברחוב חבר הלאומים.

4. חוף העלייה

אוהבת לפסוע עם בן זוגי לאורך חוף הים מחוף העלייה ביפו דרומה, דרך חופי בת ים ועד חופי ראשון לציון, שם אנחנו יושבים לשתות בירה קרה מול הים וחוזרים עם כוחות מחודשים הביתה.

5. סינמטק תל אביב

הסינמטק הוא הבית השני שלי. סרטים רבים שיצרתי הוקרנו בסינמטק מספר פעמים רב, ושם גם נפגשתי עם קהל הצופים, שזה תמיד תענוג בפני עצמו. אני אוהבת להגיע להקרנות על המסך הגדול בפסטיבל דוקאביב באביב ולפסטיבל הקולנוע לסולידריות וזכויות אדם בחורף.רחוב הארבעה 5

מקום לא אהוב בעיר

לא מקום. תופעה. האלימות ביפו גואה. נערים צעירים וגברים מבוגרים נוהגים בפראות בכבישים, על מסלולי הרכבת הקלה, על המדרכות ובכל מקום. מרגיש מסוכן ללכת ברגל ביפו. כמעט כל לילה נשמעות יריות שמובילות לפצועים והרוגים מנשק חם ברחבי יפו. בסדנת נשים מיפו ליצירת הסיפור האישי בוידאו בהנחייתי בבית מרים (בית לשוויון מגדרי ביפו), מספרת באסמה אבו חוטבה על עזיבת יפו עם ילדיה לאחר רצח בעלה מפחד הנקמה. סיפורי הנשיםמוצגים במוזיאון העיר של עיריית תל אביב-יפו על שם שושנה וזבולון תומר. אין ביפו תחושה שהמשטרה מעוניינת לפתור את הנושא ו/או לעזור לתושבים להתמודד עם הבעיה. לאחרונה צפיתי, במסגרת העבודה שלי, בסרט דוקומנטרי חדש, "The Body Politic", על האלימות הרבה בעיר בולטימור שבמרילנד, ארה"ב. מהסרט למדתי שראש עיר אחד עקשן מצא דרך להוריד את רמת אלימות באופן משמעותי ואני ממליצה לחולדאי לצפות בסרט וליישם את הניסוי גם ביפו.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
לאחרונה ראיתי/השתתפתי ב"יופי" של תיאטרון קליפה במוזיאון תל אביב לאמנות. מדובר בפרפורמנס, שירה קלאסית של המוזיקאי המוכשר רועי בן סירה, מוזיקה אלקטרונית ותנועה אקסטטית בתצוגת הקבע של אמנות ישראלית. עברתי שם חוויה בכל הגוף, כי עקבנו אחרי ההתרחשות של כמה זמרות, זמרים ורקדן אחד. המעבר מתחושות של הזדהות, כאב ומחאה עם משפחות החטופים בכיכר שברחבת מוזיאון תל אביב לאמנות, למבנה החדש של המוזיאון בשבת בערב, היה סוריאליסטי במיוחד אבל הכרחי כדי להמשיך לנשום. ממחנק לאוויר (ממוזג) ונשגב; המוזיקה, הטקסט הטריוויאלי והתנועה בחלל יצירות אמנות ישראליות, הפך את החוויה לטוטאלית. בערב אחד כזה קיבלתי דוגמא לאמירה הבודהיסטית הרדיקאלית שאין מציאות; יש רק את התגובה שלנו למציאות.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
במהלך כמה חודשים לאחר שבעה באוקטובר, צפיתי (לראשונה) בסדרה האמריקאית Suits. מדי ערב, לפני השינה נהגנו, בן זוגי ואני, לצפות בפרק ולקבל הפסקה מחדשות היום האכזריות. יצא לי להתאהב כמעט בכל הדמויות ולהתעניין בשלומן לאורך זמן רב, וזה נתן לי נחמה (למרות שמלאכותית) שיש עולם מעבר ליום יום הקשה שלנו כאן בישראל. על אף שאני מבינה היום שאם יש עולם טוב יותר, הוא כנראה לא בארה"ב שעומדת ליפול לציפורניו של טראמפ, ושום סדרת דרמה
טלוויזיונית לא באמת תשנה את המציאות הכה מדכדכת שנראית כרגע באופק כאן ושם.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני תומכת כבר שנים בשני ארגונים חשובים שנתנו לי תקווה מאז הקמתם:פורום המשפחות השכולותולוחמים לשלום. שתי עמותות אלה נותנות את הכיוון היחיד שיאפשר תיקון וחיים ללא אלימות בישראל. חיים של אמת, פיוס וסליחה. משהו פשוט כזה שהפסיקו לדבר עליו מזה שנים = שלום.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני רוצה להרים לתושבת תל אביב חדשה, שעברה בעל כורחה מאופקים לכיכר החטופים, שער בגין וצומת קפלן בתל אביב: עינב צנגאוקר. עינב שבנה מתן צנגאוקר נחטף לעזה בשבעה באוקטובר היא אמא לביאה שלא מוותרת, אפילו לרגע, על הניסיון להניע את ראש הממשלה להחזיר את הבן שלה. והיא אישה של אמת: "אני אשת ימין. כל חיי הצבעתי לראש הממשלה נתניהו, כולל בבחירות האחרונות. אבל האנשים הכמעט יחידים שמזדהים איתי, שמגישים לי עזרה אמיתית, הם אנשי הארגונים שיצאו להפגין נגד הרפורמה המשפטית הם אלו שנותנים לי עכשיו כתף". היא קוראת שוב ושוב לצאת לבחירות ומפגינה באופן קבוע מול שער בגין בקריה בתל אביב, יחד עם בתה נטלי ועם בת זוגו של מתן, אילנה גריצבסקי שהוחזרה מעזה באחת העסקאות.

מה יהיה?
בתקופה קשה ומאתגרת כזאת, אני מעדיפה להיתלות באילנות גבוהים ולצטט את שירו של אהרון שבתאי, "תיקון", שנכתב לאחר שבעה באוקטובר:

אֶת הַזְּוָעָה
אֶת הָאָסוֹן הַנּוֹרָא
אֶת הַחֶרְפָּה,
אֶת שִׁבְרֵי הַסִּכְלוּת,
אֶת טִמְטוּמֵי הַדָּת
אֶת חֶשְׁכַת הָעֵינַיִם
אֶת אַלִּימוּת הַיֵּאוּשׁ
לֹא יְתַקְּנוּ לֹא קָצִין,
לֹא פְּצָצָה, לֹא מָטוֹס,
לֹא עוֹד דָּם.
רַק תְּבוּנַת לֵב תְּתַקֵּן
רַק הָרוֹפְאָה, הָרוֹפֵא, יְתַקְּנוּ,
יְתַקֵּן רַק הַמּוֹרֶה הַטּוֹב,
הַמּוֹרָה הַטּוֹבָה,
הַחוֹבֵשׁ, עֲרָבִי, יְהוּדִי,
יְתַקְּנוּ הַנּוֹסֵעַ הַשָּׁלֵו, רוֹכֵב הָאוֹפַנַּיִם,
נוֹשֵׂא הַכָּרִיךְ
הַצּוֹעֵד בָּרְחוֹב.
פּוֹקֵחַ הָעֵינַיִם יְתַקֵּן,
הַדּוֹבֵר בְּחֶמְלָה יְתַקֵּן
הַמַּקְשִׁיב יְתַקֵּן,
הַמַּשְׂכִּיל יְתַקֵּן,
הַמַּמְתִּין וְחוֹשֵׁב יְתַקֵּן,
יְתַקֵּן הַמַּדְרִיךְ
בְּדַרְכֵי הַנְּדִיבוּת, הַחִבָּה,
הַצַּיָּר יְתַקֵּן, הַמְּשׁוֹרֵר,
יְתַקְּנוּ תַּלְמִידֵי הַשָּׁלוֹם,
גַּנָּנֵי הַשָּׁלוֹם.

• העיר שלי
• אמנות ישראלית
• שדרות ירושלים
• סינמטק תל אביב
• חוף העלייה
• יפו
• פילאטיס
• קפה נחת

סמדר הירש היא עיתונאית תרבות לשעבר וב-15 השנים האחרונות היאהבעלים של הסטודיו "פילאטיס בנגה"אשר בשכונת נגה וממובילות התחום בעיר. השבוע (7.5) חל יום הפילאטיס הבינלאומי ולא חגגנו אותו מספיק, אז הנה, בואו נחגוג קצת.

>> חלומות במגירה וחלומות על דחפורים בכיכר // העיר של מור שפיגל

בחצי שנה האחרונה, וממש כבר ביום ראשון בבוקר ה-8 באוקטובר, תוך כדי הפחד הגדול והנורא בתוך אי הוודאות הגדולה והנוראה, היה ברור מיד – הדבר הוודאי ביותר הוא שחייבים להמשיך לזוז. גם כשהתופת הזאת התחילה לגעת בכל אחד ואחת ממש מקרוב במעגלים הקרובים ביותר, הכואבים ביותר, כולם כולם ביקשו להמשיך כרגיל. לפתוח מקום לנשימה, לתנועה, לתחזק את הגוף והנפש, להתחזק כדי להיות מסוגלים להמשיך להיאבק למען מיגור ממשלת הפשע, הרשע והחורבן.מחוץ לסטודיו, מדי יום, ראיתי איך פילאטיס יכול לעשות קסמים כשעברתי בין מלונות המפונים מיפו ועד רמת גן (ותודה לקו האדום של הרכבת הקלה שהחלה לפעול בדיוק אז) וניסיתי יחד איתם לנשום ולזוז ולייצר קצת תנועה בתוך ההלם שהקפיא אותנו.

1. בריכת האוניברסיטה

אני נוגאית כבר 25 שנה. עוד לפני ששכונת נגה הפכה ל"שכונת נגה". כשהיינו פה רק כמה משוגעים שאיכשהו נקלעו לשכונת המוסכים, על חורבותיה של לשכת הגיוס המיתולוגית, ששימשה בעיקר כחניון לאוהדי הכדורגל שפקדו את בלומפילד, כשעוד לא ידעה בעצמה שתהפוך ל"פנינת נדל"ן קסומה". מאז שאני פה, רוב חיי מתנהלים ביפו והגבולות ה"צפוניים" שלי מסתכמים באזור כיכר הבימה. ובכל זאת, ואולי בעיקר בגלל זאת,בריכת האוניברסיטההיא "פנינת נדל"ן קסומה" אמיתית בשבילי, ששווה להזיז בשבילה את האוטו ולהרחיק צפונה גם במחיר פקקים הלוך וחזור וחיפושי חניה בחזור.ממש כמו קפיצה קטנה לחו"ל כמעט, לעולם אחר, כדי לנשום אוויר אחר ולהתאוורר, אבל כמו קפיצת ראש גדולה לזכרונות מפעם כמו לקאנטרי באייטיז (אבל בקטע טוב). ניקוי ראש מדיטטיבי מתחת למים (הכי כיף לשחות עם שנורקל) ומחוץ לזמן, לצד ריאה ירוקה שקטה, עם ריח ילדות של כלור ודשא רטוב.חיים לבנון 60

2. פארק המסילה

וגם שבילי האופניים של הפארק.מדי יום, בעיקר כהשמש לא יוקדת עליהם ממחסור בצל (ועל כך בסעיף התלונות בהמשך) ובעיקר כשאני רוכבת בדרכי למשולש חד הזויתהבימה-קפלן-המוזיאון. איך שלא מסתכלים על זה, זה לא מקרי, שמדי שבת, הדרך לשמור על הדמוקרטיה כאן עוברת דרך עוגני תרבות ישראליים (ולא רק תל אביביים! – היכל התרבות, הבימה, צוותא, הקאמרי, בית אריאלה והמוזיאון. גורל כולם, כמו כל מוסדות השפיות כאן, מאויימים להיכחד אם תצליח פה המהפכה הפשיסטית משיחיסטית.מדי שבת, אלה המקומות בהם אני מרגישה שייכות אמיתית מחממת לב ולפעמים אפילו מצליחה להיטען בקצת תקווה בתוך תהומות הייאוש, כי זאת הדרך היחידה כרגע לעשות ואין מה לעשות, אולי כי "קל הרבה יותר לפחד ביחד".

3. שאפה

כנראה שיש יפות ממנה אבל אין שאפות כמוה. תמיד מתאים לכל מצב רוח שלי ובלי לשים לב כבר כל כך הרבה שנים, תמיד בסוף הרגליים שלי מוליכות אותי לשאפה. ביום יום באופן ספונטני או גם לאירועים מתוכננים מראש, לפגישות עבודה ודייטים וגם לאחה"צ או בוקר שבת עם הילדים. מקום ותיק שהפך למוסד אבל נשאר גם שכונתי (המקומיים פשוט יודעים מתי להימנע).יש מוסדות קולינריים גדולים בעיר הזאת עם מנות גאוניות שלגמרי עושות לי את זה, ויש מוסדות מיתולוגיים שצרובים על לוח לבי שלא שרדו את תלאות הזמן.שאפה,באופן צנוע ועקבי, שומרת על תפריט קבוע ומנחם שמתעדכן עם השנים באופן רגיש לקהל הבית. זה תמיד המקום הנכון לעצור לארוחה כיפית או סתם דרינק, גם במחיר התמודדות עם הדור החדש של המלצרים.יות חסרי תודעת השירות.נחמן 2

4. סיפור פשוט

אני מודה שבשנתיים האחרונות, באיחור אופנתי, עברתי לקרוא באופן דיגיטלי. אבל אולי דווקא בגלל זה ובגלל הגעגוע התמידי לריח של אותיות מודפסות על נייר ולפעולה הפשוטה של החזקת ספר ודפדוף, חנות הספרים השכונתית הזאת, אי אחרון של שקט ורוגע, ממשיכה לרגש אותי ואני נכנסת אליה בכל פעם שאני עוברת ברחוב שבזי, שקצת הולך ומתבהם לצערי. בכל שעה של היום אפשר לגנוב בה רגעים של קריאה חטופה על הכורסא בקומה העליונה ותמיד למצוא בה ספר מתאים, או מתנות קטנות וחמודות לכל אירוע, או פשוט להיכנס לרשימת התפוצה ולהצטרף למפגש סופר/משורר אינטימי כמו של פעם, שמתרחש בה מפעם לפעם.שבזי 36

5. VERDE

חנות קטנה ומושלמת לבגדי וינטג' ויד 2 של אורנה שאול, בעלת הטעם הכה משובח, שעוסקת בתחום שנים אבל רק לאחרונה התמקמה לה לשמחתי בנגה, ממש כאילו לפי הזמנה אישית שלי. כל פריט בחנות המוקפדת שלה נראה כמו הפריט המדויק והנכון לשדרג איתו את הארון ובכל שבוע מתעדכנים אצלה על הקולבים כל הממתקים הייחודיים שהיא אוצרת מכל רחבי העולם.תרצה 13

מקום לא אהוב בעיר:

כל המקומות בעיר שהופכים מתחת לאף החילוני-ליברלי שלנו להיאחזויות, שלא לומר התנחלויות דתיות מסיונריות, כאלה שמחרחרות עימותים עם אוכלוסיה חילונית מחד או התגרות באוכלוסיה מוסלמית/נוצרית מאידך, אם זה תחת פעילויות יזומות של סיירות חב"ד האגרסיביות בעלות הווליום האלים במרחב הציבורי, בתי כנסת ש"מתחזקים" ומטיפים לכפייה דתית, ישיבות תורניות שמבעירות את השטח באופן שיטתי ומגמתי, דוכנים להנחת תפילין בפינות רחוב ובשערי בתי ספר ועוד ועוד.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
כל מופע של להקת בת שבע. "וירוס", "שלוש", "2019", "עבודה אחרונה", "החור". בכל מצב מסדר את הראש ופותח את הלב ובעיקר מסעיר את הנפש והופך את הבטן. כי גם במקרה הזה, הכל פוליטי. תמיד. ועוד יותר בצפייה נוספת, לפעמים ביצירה ותיקה שחוזרת לבמה אחרי שנים, ועם קאסט רקדנים חדש, שוב ושוב הופכת את הבטן. כל יצירה של אהד נהרין, עד כמה שתהיה פיוטית, נקייה, משוכללת, מהודקת, היא גם חדה ונוקבת ונוגעת בפצע החשוף.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
ההצגה "איך להישאר הומניסטית אחרי טבח ב-17צעדים"בתיאטרון הערבי-יהודי ביפו.מחזה מצמרר שכתבה מאיה ערד יסעור כמדריך בן 17 סעיפים להתמודדות עם הלם הטרגדיה של ה-7 באוקטובר. מיכל ויינברג המצויינת, שמקריינת ב-VOICE OVER את הטקסט באופן סמכותי וקר, משחקת בסתירה גמורה לקולה היציב, בשתיקה רועמת ובפיזיות כואבת ממש עד כדי סבל קשה מנשוא, אשה ששורדת את הימים והשבועות שאחרי 6:30 בבוקר של 7 באוקטובר. חבל שתיאטראות גדולים סירבו לקחת את המחזה הזה ומצד שני ריספקט ענק ליגאל עזרתי, מנכ"ל התיאטרון הערבי-יהודי, שלקח אותו בשתי ידיים ובלב פתוח (מי אם לא הוא?); אי שם בינואר, בתקופה שבה איבדתי חברים קרובים רק בגלל שהעזתי להגיד בקול רם שגם מעבר לגדר יש אמהות, לא היה מקום מתאים מהאולם ביפו לצפות בהצגה שהמסר שלה היה בדיוק זה. אחרי ההצגה סיפרתי לעזרתי כמה מנחם היה לבלות ערב בקרב אנשים שחושבים כמוני ועל החברים שאיבדתי, והוא, שתמיד יותר אופטימי מכולם, אמר לי "אל תדאגי עוד נחזור לדבר עם האנשים האלה". לצערי, אני דווקא חושבת שלא נשאר לי מקום בלב לחוסר הומניות.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
המשמר לשותפות ערבית יהודיתשהוקם ממש בשבועות הראשונים של המלחמה, כדי לייצר הידברות ולמנוע הסלמה כמו זו שהיתה במהומות 2021. ארגון מעורר השראה ותקווה לדו קיום. ההתנדבות במשמר כוללת הסברה קבועה, קיום דיונים משותפים, סיורים ברחבי העיר, פגישות לסיעור מוחות במתנ"סים ובבתי הספר המשותפים, קו חם למענה טלפוני בכל שעה למי שזקוק לפתרון/גישור סכסוכים. אבל לא בדגש רק על אירועים שליליים, אלא גם ביוזמה לפעילויות משותפות כמו פרוייקט "תפוזייך יפו" לשתילת עצי פירות הדר ברחבי יפו או סיורים מודרכים ביפו על ידי אנשי מפתח בקהילה להכרת הקהילה הפלסטינית למשל.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
שאול מזרחי, המייסד והבעלים של הבארבי.כבר לא זוכרת מתי התחלנו לצאת לרחובות להפגין ואפילו עזבנו את העיר עד לבלפור. אבל תוך כדי התקופה הזאת, כשהאישי והתרבותי הפכו פוליטיים יותר ויותר,הבארביהפך להיות מרחב מוגן בשבילי.עם הדכדוך והייאוש מול מה שקורה ברחובות, איך שאני נכנסת לחשכת החלל העצום כשמעליי השנדלייר המיתולוגי (שעבר בהצלחה למשכן החדש בנמל יפו), עוד לפני שההופעה מתחילה, אני מרגישה בבית. אפשר להגיד שזה כמו קייטנה של גדולים. לבוא לשעה וחצי שעתיים למפגש מנחם, לקבל חיבוק יחד עם עשרות אנשים ששותפים לטעם המוזיקלי שלי, שזזים יחד. מליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה. שנתחמם, שלא נקפא, שלא נשתגע.אז תודהשאול, על מעוז השפיות הצנוע הזה, על הטעם המשובח, על היצירתיות ועל האוזן הקשבת.

מה יהיה?
אני לא יודעת. אני לא מהמתפכחים ולא מהמחזיקים בדרכון זר. אני גם מאמינה גדולה בשגרה ולוקחת כל יום ביומו. "חיה לי מיום ליום" תמיד היה סוג של מוטו. אבן מתגלגלת כנטייה טבעית שהפכה להשקפת עולם. פילאטיס זן או משהו כזה, אם תרצו.התקופה האחרונה חידדה את ההבנה הזנית הזאת. את כישורי ההישרדות וההסתגלות המנטליים של כולם. כנראה שההסטוריה שלנו כאן באמת הכינה אותנו ליכולת המנטלית הדו-קוטבית המופרעת הזאת, וכן, זר לא יבין זאת. כנראה שרק ילדים ישראליים שחיים הלם קרב כבר מהרחם.החיים, למרות שהם תפלים מאוד כרגע, מחייבים בעיניי להמשיך לעשות טוב, גוף ונפש, לעצמנו ולקרובים אלינו, ולדאוג לשפיות מסויימת גם אם היא זמנית.

• העיר שלי
• פילאטיס
• בריכות בתל אביב
• שאפה
• בארבי
• שכונת נגה
• פארק המסילה
• סיפור פשוט