>> מיכל אהרוני (כדאי שתעקבו) היא מחזאית ("אנגינה פקטוריס"), פובליציסטית ותסריטאית. מחר (שישי 23.1 19:30) תעלה "סאדה" לשידור בערוץ מכאן 33, סדרת דרמה פורצת דרך בערבית שיצרה אהרוני יחד עם סמירה סרייה ונעה גוסקוב, ובמרכזה סיפור נשי עוצמתי על החברה הערבית בישראל. לא להחמיץ, כן?

>> חוף מתל אביב של פעם וקפה מעולה על ספסל // העיר של יוסי ירום
>> קבב של נהגת משאית וחנות שהיא נכס תרבות // העיר של קורין אברהם
>> קפה חתרני רדיקלי וגינה קהילתית קסומה // העיר של ענת סרגוסטי

1. הפיקוק

גרנו תשע שנים בארה"ב. כל הגעה שלי לארץ היתה, גם, הפיקוק. בלילה האחרון לפני שהקורונה סגרה הכל הגעתי לשם עם מזוודה ומשם נסעתי ישר לשדה. אמרתי שהפיקוק יהיה המצדה שלנו, נתבצר בו עד שהמגפה תחצה את סף הדלת. כשיש לך בר שבו מכירים אותך ואת מרגישה נוח לשבת לבד בידיעה שאת ממש לא בודדה אז יש לך עוגן רגשי, זה חלק מתחושת שייכות. הפיקוק הוא לא דרך המשי של חיי אבל הוא בשקט דרך המאנקי שולדר שלהם.
מרמורק 14 תל אביב

2. צוותא

המקום בו לולה היתה עומדת בכניסה. כשהייתי באה, צעירה וחולמת, היא תמיד ידעה להגיד שאני יפה ומוכשרת ולמרות שהיא אמרה את זה לכולן הרגשתי שזה לגמרי באמת. המקום שנתן לי את כל ההזדמנויות: פסטיבל תיאטרון קצר עשיתי שלוש פעמים, גם פסטיבל קריאה. ואז חיימון קרא את "אנגינה פקטוריס" שאף תיאטרון לא מוכן היה לעשות והלך איתי על ההפקה. שברתי את תקרת הזכוכית. דבל'ה גליקמן בא לעשות תפקיד ראשי, כבר עשר שנים על הבמה, מאות הצגות ותואר שסוף סוף הרשיתי ומרשה לעצמי לשאת – מחזאית.
אבן גבירול 30 תל אביב

3. מוזיאון ההגנה

תמיד אהבתי את תל אביב. כשהתגייסתי לצבא שובצתי למשרד החוץ בירושלים, חלמתי מהלכים מדיניים פורצי דרך וקיבלתי פקידות בסיסית עם טייטל מגניב. ואז החל מסע פסיכי לגמרי של לעבור תפקיד. שלושה חודשים וחצי הייתי באגף השיקום ברחובות ואז הצלחתי לעבור, תוך שאני מנצלת את יכולות הכתיבה שלי כדי להתחנן בחן, למוזיאון ההגנה בשדרות רוטשילד. אי אפשר לתאר בכלל מה זה למישהי בת 19 מרחובות להיות כל יום בתל אביב ועוד ברוטשילד. זה כמו לשים אותך מול לוח טיסות יוצאות ולהגיד תבחרי. מותר.
רוטשילד 23 תל אביב

4. הגינה הקטנה שבין איכילוב לקאמרי

אהבתי מאוד את השחקן אלון דהן ז"ל. כשהוא היה מאושפז והייתי בביקור בארץ הלכתי לראות בקאמרי את "גאון בכלוב" שהיתה מבוססת על חוויות של אלון עם בנו אורי, הוא כבר לא שיחק בה, היה חולה מדי. ישבתי אחרי ההצגה בגינה שם על הספסל והסתכלתי על איכילוב. הרגשתי שאני חייבת ללכת אליו, אפילו שמאוחר בלילה. כשנכנסתי לחדר הוא ישר הבין שהייתי בהצגה, מהמבט הוא קלט שזאת ההצגה 'שלו'. וזה היה רגע אינטימי ועצוב של שחקן שמתגעגע לבמה ואדם שחושש מהעתיד. כשמטה החטופים קם הוא היה ליד, התנדבתי בו ממש בתחילת הדרך. ובכל פעם שיצאתי החוצה לשבת שם הסתכלתי על איכילוב ונזכרתי באלון והייתי מוצפת בטראומה הלאומית וחשבתי כמה כאב יש בעולם. וכמה צריך לעשות אמנות ותרבות כדי לנסות ולהפיג אותו לפרקים.

5. מלצ'ט 34

זה הבניין שבו גרה דנה חברה שלי. אנחנו חברות עשרים ושמונה שנים, יותר ממחצית חיי. אני אצלה כשטוב לי ולה ואני אצלה כשרע לי ולה וזה קשר סופר מיוחד. כשרק נחתנו אחרי תשע שנים בארה"ב, המומים, מותשים ולחלוטין לא בפוקוס דנה הלכה לישון אצל אבא שלה והשאירה לנו את הדירה לכמה ימים עד שזאת ששכרנו תתפנה. חברות כזאת היא מתנה וכתליה עבים ומחבקים.
מלצ'ט 34 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

אולם נחמני.איזה בזבוז של מקום. יושב במקום הכי טוב בעיר, היסטוריה של בניין שהיא ההיסטוריה של מדינת ישראל, מקום שיש לו כל הנתונים להיות משכן מהמם לתרבות ואמנות ובכל זאת הוא מתפורר ונטוש. יש בארץ כל כך הרבה כסף, יזמות הייטק ונדל"ן שהכניסו מיליארדים לכיסם של אנשים פרטיים. יש פה יצירה ברמה בינלאומית ואמנים שמתפרנסים מהיד לפה. מה הבעיה לייצר פרויקט שימור שיכיל בתוכו את כל הגורמים האלה? מה מציל אותך מעצמך יותר מתרבות ואומנות?

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אריק איינשטיין של תזמורת המהפכה. מסע מקסים בעקבות יוצר ענק. שרתי, התרגשתי, תבנית נוף ילדותי נארזה לה לקפסולת מסע בזמן אל מי ומה שהיינו. או שלפחות האמנו שאנחנו.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"אתי" של חגי לוי. הכי קלישאה – יצירת מופת. מסך מלא בהומניזם ואהבת אדם והבנה שבסופו של יום אנחנו בוחרים מי ומה להיות אל מול הרוע, תמיד יש בחירה. יצירה שקילפה אותי מכל המגננות, העמידה מול המראה והדליקה את כל האורות בחדר – ובכל זאת לא הרגשתי שום בושה או מבוכה בסופה אלא רק תשוקה אמיתית לחיים 'נקיים' יותר. לחיים של מחשבה ויצירה ואהבה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
האדם לא מחפש משמעות, הוא מחפש להיות משמעותי. לכן הייתי ממליצה להתנדב או לתת הכל מקום שגורם לך להרגיש כזה. אנחנו נמצאים בימים שבהם כולנו מצמצמים עצמנו לכדי נקודה אלמונית לא כדי לא להטריד מלכויות אלא כי המלכויות מטרידות אותנו. בעצם זה שאנחנו חשים משמעותיים וממשיכים להיות כאלה אנחנו מנצחים ולו במעט.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
יש המון. אבל מבחינתי רבקה מיכאלי היא באמת מישהי שבא לי לפרגן לה. היא עושה טקסט שלי בתיאטרונטו, שזה נטו התנדבות, כי היא רוצה לעשות אותו. כי זה חשוב לה. והיא עושה הכל תוך כדי והיא אומרת מה שהיא חושבת ומשמיעה קול ברור וחזק ולא מתנצל ואני מעריצה אותה ממש.

מה יהיה?
יהיה קשה, מורכב, אלים ולא כיף. אבל העולם זה בגלים. אני זכיתי לראות המון תקווה ואני זוכה לראות המון יאוש ומקווה שאזכה, שוב, לראות תקווה.

• העיר שלי
• סדרות ישראליות
• החברה הערבית
• פיקוק
• צוותא
• מלצ'ט
• נחמני
• רבקה מיכאלי

ריגול טוב, כמו שלמדנו באינספור סדרות וסרטי ריגול, מצליח להסוות את עצמו בין אנשים רגילים, וכך להיות הכי בלתי צפויים. אבל מה לעשות שמרגלים על המסך נראים… נו טוב, כמו מרגלים. כלומר, אתם באמת חושבים שהרעים של ג'יימס בונד לא ידעו שהגבר השרירי והחתיך להחריד שנכנס למסיבה הוא ג'יימב בונד? נו באמת. לכן הרעיון של "נשות המרגלים" – מיני סדרה של רשת פיקוק שעלתה כאן ב-yes וב-Hot – הוא כל כך מדויק. לא הכי מקורי, אבל בהחלט מדויק.

העלילה של "נשות המרגלים" אמנם נרמזת בשם העברי, אבל השם האמריקאי מגלה עוד יותר – "PONIES", אך לא במשמעות של הסוסים הקטנים והחמודים, אלא כראשי תיבות של המשפט "אנשים שאין לשירותי המודיעין עניין בהם". במקרה של הסדרה הזו, מדובר בצמד מזכירות זוטות במשרדי הקונסוליה האמריקאית במוסקבה ב-1977, שנות המלחמה הקרה. אותן נשים – שליוו את בני זוגם לרוסיה, ולכן נתקעו בתפקיד משרדי בשגרירות – לא עניינו את הק.ג.ב יותר מדי ולא היו מעורבות בשום מעשה ריגול, עד שתאונה מסתורית (עאלק) לקחה את חיי בני זוגם, מה שגרם לשתיהן לבחור להישאר בתפקיד ריגול חדש על פני לחזור כאלמנות לאמריקה.

את צמד הנשים האלו מגלמות אמליה קלארק (לנצח אם הדרקונים, חאליסי של ים העשב, דאינריז טארגאריין האחת והיחידה) והיילי לו ריצ'רדסון (פורשיה מהעונה השנייה של "הלוטוס הלבן", שם פחות דרמטי), שמצליחות בכימיה מצוינת ומהנה לגלם את צמד הנשים שעוברות הסבת קריירה. את הסדרה יצרו סוזנה פוגל ודיוויד איסרסון, שניהם בעלי רקורד חביב בסדרות קומדיה (וגם ב"מד מן"), וכבר עסקו ביצירת ריגול בקומדיה "המרגל שזרק אותי", אבל הסדרה הזו – הראשונה של שניהם – לוקחת את הבדיחה קצת יותר ברצינות, ונותנת לצמד השחקניות להינות בתפקיד המרגלות האמריקאיות ברוסיה. בינג' מהנה ומדויק בן 8 פרקים של מותחן ריגול שובר תבנית.
"נשות המרגלים", 8 פרקים, פיקוק, yes ו-HOT

• המסך
• ריגול
• פיקוק
• מתח

"מאנטה ריי כבר לא תיפתח", בישרה הכותרת שחברה שלחה לי. כל מסעדה שנסגרת היא דבר עצוב. אין סוף רגעים ותשומת לב והשקעה ואהבה שיורדים לטמיון. אבל מסעדה שהיא מוסד ומוצאת עצמה נסגרת זו לא גזירת גורל. זה אות קלון למדינה שלא רואה את עסקיה (ואת אזרחיה ועוד) והורגת את עסקיה (ואת אזרחיה ועוד).

אבל לא בא לי לחשוב על זה בהקשר של מאנטה ריי. כי בשבילי מאנטה ריי הייתה נקודת אור שהאירה מעל שני עשורים ברציפות. הייתי שם עם שולחן בנות שהתכנס לחגוג ימי הולדת: תמיד התכנסנו דקה לפני שנגמר הבראנץ ויצאנו משם דקה אחרי ששיתפנו את הטוב הלא מוחלט והרע לתפארת – שהם יחד החיים עצמם שלנו.

>> 27 שנים על הים: מסעדת מאנטה ריי נסגרת (ועלמה ביץ' גם)
>> כיף גם בחורף: מסעדות החוף הכי מומלצות בתל אביב

הייתי שם גם כל כך הרבה פעמים לאורך השנים עם חבר טוב שלא גר בארץ, והרגעים איתו שם היו אי שבו הזמן עוצר מלכת ושבו הכל אפשרי. היינו שם, שירלי ואני, עם אחותי בפברואר 2003, יום לפני חתונתה, כשירד גשם זלעפות והתאהבנו בשיר "את הגשם תן רק בעיתו ובאביב פזר לנו פרחים". הייתי שם לפגישות עבודה עם עפרה גנור, הבעלים של מאנטה ריי, שהייתה הרוח והסלע מאחורי איגוד המסעדות ו"טעם העיר" (זה שפעם פעם פעם היה משהו יוצא דופן) ולא מעט מאבקי צדק.

הייתי שם כל כך הרבה פעמים לאורך כל כך הרבה שנים, ועפרה תמיד הייתה שם ותמיד הייתה (ועודנה) מישהי להסתכל מעלה מעלה לעברה: מסעדנית אישה בזמנים שבהם היו כל כך מעט כאלו (וגם היום, אמנם יש יותר, אבל כל כך מעט). מסעדנית פורצת דרך, כזו ששמה את ליבה על הפרטים הכי קטנים והכי חשובים, מלאת תשוקה לעשייה שלה, לא מפחדת ללכת נגד הרוח, חכמה כל כך.

במרץ הקרוב, חמסה, יציין פיקוק 18 שנה. אנחנו נלחמים בהמון גזירות. אחד העובדים החשובים שלנו, עובד זר, רוצה לעבור עם משפחתו לקנדה. טוב לו בישראל, אבל בקנדה רוצים ובצדק אותו ושכמותו. בקנדה מבינים את החשיבות של מסעדות לכלכלה ולתרבות. בקנדה מבינים שמהגרי עבודה הם חלק בלתי נפרד מהצלחת מכלול העסקים בערים הגדולות. בקנדה הגזענות פחות על השולחן.

הלוואי וישראל הייתה מדינה שעסקים טובים שהפכו למוסדות לא נסגרים בה בקלות כזאת. הלוואי ומאנטה ריי לא הייתה נסגרת. הלוואי ולא הייתי מבינה למה במאנטה ריי החליטו לסגור. תודה, עופרה, וכל מי שהיה בעשיה של המקום המופלא הזה.

• טור אישי
• אוכלים שותים
• מאנטה ריי
• פיקוק
• סגירה
• טור דעה

מדי ערב אנחנו מפרסמים כאן באתר "טיים אאוט" אתהמלצת הצפייה הלילית שלנו. מראש אנחנו לא מכוונים גבוה: דברים שאפשר לצפות בהם בלילה בלי לשרוף את המוח במנת יתר של טפשת (את זה אתם יכולים לעשות לבד) גם אם אינם יצירות מופת על-זמניות. ההמלצות מבוססות לפעמים על צפייה בפרק בודד שמראה פוטנציאל כלשהו למשהו, אבל אתם בהחלט מוזמנים להתלונן להנהלה אם לא אהבתם את אחת ההמלצות, ואנחנו נשגר את אחד מעובדי המערכת לעבר השמש. לכבוד תחילת השבוע ולנוחותכן אנחנו מקבצים את כל ההמלצות במקום אחד, לטובת הלילות המתים בשבוע שלפנינו, מדורגות על פי הפרמטר "כמה בא לנו שתראו אותן". וזיכרו: השמש תמיד זורחת בטלוויזיה.

>> צופים פני עתיד: דירוג 20 הסדרות הכי טובות בטלוויזיה כרגע
>> דוקטורט בטלוויזיה: דירוג 10 סדרות בתי החולים הטובות ביותר

1. "מתוך רבים אחד" // Pluribus // אפל TV

האם יש לנו כאןאינסטנט-מאסטרפיס של וינס גיליגאן, או שמא מדובר בנפיחה אלק-אינטלקטואלית שמצליחה להפיל מבקרים בפח? אחרי שני פרקים אנחנו נוטים לאפשרות הראשונה, כי עצם הפרמיס הוא הברקה שמהדהדת קלאסיקות כמו "קרנפים": וירוס חייזרי הופך את כל בני האדם לקולקטיב מאושר אחד, חוץ מסופרת פנטזיה רומנטית מצליחה (ריה סיהורן המעולה מ"סמוך על סול" של גיליגאן) שמתגלה כחסינה ונותרת עיקשת בדיכאונה, תוך שכל בני האדם סביבה מנסים לגרום לה אושר ולצרף אותה לקולקטיב. סיוט. יש כמובן סיכוי שאנחנו סתם סאקרים של הייפ ושעד סוף העונה נתחרט על ההתלהבות הזאת, אבל לפחות כרגע הסדרה הזאת היא האובבסיה החדשה שלנו.

2. "החיה שבתוכי" // The Beast In Me // נטפליקס

וואו. וואו וואו וואו. בכל פעם שבה נטפליקס מוציאה סדרה ממש טובה – על רקע הבינוניות הכללית של רוב התוצרת שלה – אנחנו נדהמים מהעובדה שזה אפשרי ושהטכנולוגיה קיימת. "החיה שבתוכי" היא יותר מזה. קלייר דיינס ומת'יו ריס, שלא ראינו מספיק מאז "הומלנד" ו"האמריקאים", מתלכדים כאן למותחן פסיכולוגי מורט עצבים שבשיאיו ממש קשה לנשום, אחד הבינג'ים הכי מוצלחים שזכורים לנו השנה, בתצוגות משחק מרהיבות שמדביקות את הצופה למסך על קצה הספה עד השנייה האחרונה. כן, זה עד כדי כך טוב.

3. שם טוב האבי 2 // כאן 11

אצלנו במערכת "טיים אאוט" הלכו על זה מכות. האם הסיקוול של "שם טוב האבי" שפרץ ממוחו הקודח של תמיר בר הואהקאמבק המעולה שהיינו צריכים, או שמדובר בפלופ נרקסיסטי שחסר את הקסם, הפוקוס והנונסנס של המקור שהעיף לנו את המוח לפני שלוש שנים? מה שלא תחשבו, דבר אחד צריך להיות ברור: איזה כיף שתאגיד השידור הציבורי תומך ומאפשר יצירות כאלה פרועות ומשוחררות שלא מצייתות לאף כלל של שום ז'אנר. נשמח אם יקח קצת פחות זמן להביא לנו חלק שלישי.

4. "מוות ממכת ברק" // Death By Lightning // נטפליקס

אמריקאים אוהבים להתנקש בנשיאים שלהם, ודברי הימים של האימפריה מלאים בניסיונות כאלה, מוצלחים או פחות, ובמתנקשים המטורללים יותר או פחות שמאחוריהם. כל כך הרבה סרטים נעשו על ניסיונות התנקשות בנשיאים, אמיתיים ופיקטיביים, שכמעט ומדובר בתת-ז'אנר בפני עצמו. ובכל זאת, הסיפור של הנשיא ג'יימס גארפילד וצ'רלס גיטו שירה בו הוא אחד המרתקים בהיסטוריה של ארצות הברית, והקאסט בהובלתם של מת'יו מקפדן ("יורשים") בתפקיד גיטו ומייקל שאנון ("אימפריית הפשע") כנשיא גארפילד, עם ניק אופרמן ובראדלי וויטפורד לצידם, עושים עבודה דליקטס. סחתיין נטפליקס, פעם שנייה השבוע, מה נסגר איתכם.

5. "הכל באשמתה" // All Her Fault // פיקוק/yes

ואם קיבלנו בחזרה את מת'יו מקפדן, זה רק הגיוני שבאותו שבוע נקבל את שרה סנוק, שלא ראינו מספיק מאז ש"יורשים" הסתיימה. כאן היא מגלמת אמא שבאה לאסוף את בנה מפליידייט, רק כדי לגלות שהוא לא הגיע אליו מעולם ושבכתובת שנמסרה לה לא גר אף חבר שלו לכיתה. הסיוט ההורי המצמרר הזה מתפתח למותחן פסיכולוגי קשוח, גם אם לא לגמרי מספק, וסנוק מגלמת את התפקיד בתנופה אדירה ומייצרת אמפתיה טוטאלית. עמוק בפנים כולנו יודעים שלשיב רוי זה לא היה קורה.

6. פאלם רויאל // Palm Royale // אפל TV

היו לנו הרבה ציפיות מ"פאלם רויאל", סדרה ראשונה בהובלתה של הגאונה הקומית קריסטן וויג, ובעונה הראשונה בהחלט נרשמה אכזבה מסוימת מכך שלא מדובר בקומדיה קורעת, אלא בדרמת פשע קאמפית וסאטירית שמתרחשת על רקע חיי אצולת העושר בפאלם ביץ' של שנות ה-70', עם הרבה הומור שחור וציני שלא פוגשים בדרך כלל על המסך האמריקאי. וויג עושה כאן תפקיד נהדר של אישה חסרת מעצורים שלא תתן לדבר לעמוד בדרכה אל החברה הגבוהה, ומתגלה מבחינתנו כהרבה יותר מקומיקאית. המלצה חמה שלנו: עזבו את הציפיות ותתמסרו לכיף.

• המסך
• מה רואים הלילה
• סדרות מומלצות
• אפל טיוי
• נטפליקס
• כאן 11
• פיקוק
• yes

צריך להגיד את זה: החיים בלי "יורשים" דהויים יותר. מאז הסתיימה סדרת המופת ההיא לא עלה על המסך שום דבר שמתקרב אליה, והגעגועים לבני משפחת רוי קשים וכואבים. מה רבה הייתה שמחתנו לראות את שיב רוי חוזרת לחיינו בסדרה חדשה של פיקוק, אמנם בשם אחר ובדמות אחרת לכאורה שמגלמת השחקנית שרה סנוק, אבל בשבילנו זאת שיב רוי ואנחנו מוכנים לדמיין שזאת לא היא רק לצרכים מקצועיים.

ובכן, שיב רוי– סליחה, "שרה סנוק", מגלמת כאן דמות בשם "מריסה אירווין", אישה מצליחה שבנתה את עצמה כמנהלת עושר (קריצה קריצה) ועולמה חרב עליה כשהיא מגיעה לאסוף את בנה מפלידייט – אישה זרה לגמרי מספרת לה שהוא מעולם לא הגיע אליו וגם לא היה אמור. הילד נעלם. זה הסיוט של כל הורה, כמובן, ז'אנר שהפך פופולרי למדי בשנים האחרונות, וסנוק מסתערת עליו עם כל האמוציות והדרמה ועושה עבודה מרהיבה.

>> מבט שיכול לערוג: 20 הסדרות הכי טובות בטלוויזיה כרגע
>> זאת הסדרה שכולם צריכים לראות עכשיו. מזמן לא הייתה כזאת

מכאן מתחיל מותחן פסיכולוגי עם רובד חברתי-כלכלי-מעמדי שמאיים לפרק את המשפחה ולערער יחסים ונפשות, מן הסתם. אם מנתקים את העובדה שזאת פאקינג שיב רוי מ"יורשים", יש כאן סדרה מותחת מאוד ואפקטיבית ביותר שעלתה כבינג' של שמונה פרקים ונותנת תמורה טובה לזמן. דקוטה פנינג נהדרת לחלוטין בתפקיד המשנה וגם המבקרים בחו"ל מאוד מרוצים. לא הבנו למה שיב רוי לא פשוט מרימה טלפון לאבא שיפתור את הכל, אבל לא הכל חייבים להבין.
>> "הכל באשמתה" // All Her Fault // עונה אחת, שמונה פרקים // עכשיו בפיקוק וב-yes

• המסך
• מה רואים הלילה
• פיקוק
• yes
• יורשים: הסדרה הטובה של העשור?