בין אם נישאר משק ספרטני או נפרוץ החוצה, אפשר להיות גאים בקולנוע המקומי ויצירותיו. גם בנטפליקס כבר הבינו שיש מי שרוצה לצפות בקצת קולנוע ישראלי טוב, ומתחזקים רשימה קטנה-אך-נאה של סרטים ישראלים. ביקשנו ממבקרת הקולנוע שלנו יעל שוב וחברי מערכת לנבור בארכיון, והם חזרו תשעה סרטים מקומיים נהדרים שתוכלו לשים ממש עכשיו בנטפליקס, ולהעביר קצת זמן עם תחושת גאווה מקומית. כולנו צריכים קצת מזה עכשיו.
>>טודו בום: הסדרה הבאה של יוצרי "אופוריה" תופק בברזיל, ובפורטוגזית

1. אפס ביחסי אנוש (2014)

קומדיית הצבא של טליה לביא כבר הפכה להרבה יותר מרק סרט, וכמעט בן רגע הפכה לקלאסיקה של קומדיה צבאית ישראלית. ההצגה המצליחה רק ביססה עוד יותר את המעמד האייקוני, וגם קומדיות טלוויזיוניות חבות לה בגדול על הסאטירה הצבאית המדויקת, לפחות של צה"ל מלפני עשרים שנה. מחנה שיזפון מעולם לא נראה יותר מייאש, והאבטלה הצבאית מעולם לא הרגישה מוחשית כל כך. 6 פרסי אופיר הציבו אותו בתור הקומדיה המדויקת לתקופתו, וגם בראי התקופה שלנו הביקורת הצהלית עדיין פוגעת.

מחולק לשלושה סיפורים המתרחשים במשרד השלישות הבסיסי, בו מכונת הגריסה היא הנשק הכי חשוב, הסרט מציג סיפור של חיילת שבוזה שרק חולמת על יומיות בקרייה (נלי תגר בתפקיד הפריצה האמיתי שלה), חיילת שבוזה ושחוקה שמוצאת את עצמה בסכנה (דאנה איבגי) והקצינה המורעלת שלהן שמתקשה להתמודד עם האחריות (שני קליין), בסרט שמציג נקודת מבט נשית על צה"ל, ושובר יותר מפרה קדושה אחת. כנראה הקומדיה הישראלית הכי משפיעה של שנות ה-2000.
לצפייה

2.קריוקי (2022)

סרטו הנוגע של משה רוזנטל הוא גרסה ייחודית ומעניינת לז'אנר סרטי השכנים, המספרים על זוגות בורגניים שחייהם נכנסו לשגרה נוחה אך עקרה, ומתוודעים לשכנים חדשים עם חיים סוערים שמוציאים אותם מהקיבעון, לטוב ולרע. בני הזוג מאיר (גבאי) וטובה (ריטה שוקרון, "אנשים כתומים") מתגוררים במגדל דירות בחולון. הוא מורה בשנת שבתון, לה יש בוטיק אופנה בקניון שלמרגלות הבניין, ונראה שפרט לפעם בשנה שהם נוסעים לרודוס הם לא יוצאים מהרדיוס המצומצם שלהם. מפגש עם איציק מרציאנו (ליאור אשכנזי), סוכן דוגמניות ממיאמי שזה עתה עבר להתגורר בפנטהאוז בבניין, טורף עבורם את הקלפים.

מעבר למפגש צמרת בין שני גדולי השחקנים, סרטו של רוזנטל גרף ארבעה פרסי אופיר (כאשר שניים הוענקו לבני הזוג על המסך) וחושף את הרגישות של הדמויות באותה המידה בה הוא משקיע בבחירות הבימוי. ההתפתחות בזוג ובנפרד עומדת במרכז, הסצנה בה גבאי מגיש גרסת קריוקי של "מה חשוב היום" של אבי טולדנו הפכה כמעט בן רגע לקלאסיקה מיידית של הקולנוע הישראלי.
לצפייה

3. המשגיחים (2012)

סרטו הקצבי והמבדר של מני יעיש (שגדל על סרטי אקשן של ואן-דאם) הוא אחד הדיוקנאות היותר מורכבים, משכנעים ומאתגרים של ישראליות שאיבדה את דרכה. יעיש מצא את האיזון הנכון ואת הטון המדויק (לפרקים קומי, לעתים דרמתי) לסיפור על שלושה חוזרים בתשובה מבת ים, שמינו את עצמם לשומרי ראשו של אלוהים. אבי (רועי אסף), קובי (גל פרידמן) ויניב (איציק גולן) מכריזים על עצמם כבר בסצנה הראשונה, כשהם מתנפלים על כמה צעירים שמשמיעים ברחוב מוזיקה רוסית בווליום אגרסיבי. ההתקפה מונעת גם על ידי שנאת זרים משולהבת ורוויית התלהבות קדמונית מהפגנת כוח אלימה.

אחרי שסגרו חשבון עם הרוסים הרעשניים, שלושת הבריונים הברסלבים גורמים נזק ל"חוטאים" נוספים, ומאיימים גם על מירי החילונית (רותם זיסמן כהן) שלבושה אינו תואם את הנורמות שלהם. נוכחותה המתריסה מבלבלת את חושיו של אבי, וגורמת לו לבחון את עצמו ואת מעשיו. מכאן מתפתחת דרמה זהירה ויפה של תיקון נפש, שבה משתתפים גם שני רבנים שמייצגים פנים פייסניות ומאוזנות יותר של היהדות. "המשגיחים" ניחן בתחושת אותנטיות חיונית וזורמת שעולה משפת הרחוב הציורית, מהדיאלוגים המדויקים, מההווי, ומהמשחק המשובח של כולם.
לצפייה

4. נודל (2007)

חוץ מגורי דובים, אין דבר מתוק יותר מילד סיני קטן. פועל יוצא מכך הוא שאין דבר יותר נוגע ללב מאשר ילד סיני קטן ועצוב. נודל הוא ילד שכזה, שאמו השאירה אותו לשעה אצל הדיילת מירי (מילי אביטל הנהדרת), ונעלמה. נוכחותו של הילד העזוב, שמזדקף בתקווה כל אימת שהטלפון מצלצל או שנשמעת דפיקה בדלת, מאלצת את מירי הכבויה (פעמיים אלמנת מלחמה) לעשות מעשה. היא, אחותה גילה (ענת וקסמן), חברותיהן וגם שני גברים שרמנטיים (אלון אבוטבול ויפתח קליין) מחפשים דרך להשיב את הבן לאמו האבודה. אה, ויש גם כלבלב חמוד שמתיידד עם נודל באופן מיידי, כמו שכלבים עושים.

התסריט מבקש מאיתנו לקבל סדרה של צירופי מקרים והנחות יסוד לא ממש משכנעות, כמו דמותו של מתי (קליין) שצץ מהשמיים, פשוטו כמשמעו, ומשמש ככלבויניק עלילתי שעוזר לפתור שלל בעיות. זאת גם לא הדרמה הקומית הראשונה על אישה שוויתרה על החיים עד שנפל עליה ילד שעורר בה רגשות רדומים, אבל איילת מנחמי ("שבע ברכות") היא במאית מצוינת. הזרימה של הסרט, הדינמיקה החיה בין השחקנים, והילד ממיס הלבבות משדרגים את התסריט, והתוצאה חמוצה מתוקה כמו שצריך.
לצפייה

5. ביקור התזמורת (2007)

סרטו של ערן קולירין, שזכה בשמונה פרסי אופיר ואף עובד למחזמר בברודוויי, מגולל מעשייה על תזמורת מצרית קטנה שמגיעה להופיע בישראל (גם אז זה לא היה מציאותי). עקב אי-הבנה בשדה התעופה, התזמורת מגיעה בטעות לעיירה בודדה בנגב וחבריה נאלצים להישאר שם עד למחרת היום. לא הרבה קורה במהלך הלילה, כשחברי התזמורת מתפזרים בין בתי התושבים – חלקם נופלים על ארוחת יום הולדת משפחתית, אחד מצטרף כגלגל חמישי לדייט כפול, ואחר נצמד לטלפון הציבורי, מחכה לשיחה מהשגרירות המצרית.

מדי התכלת מחדדים את זרותם של האורחים לעיירה המדברית. זה סרט קטן, אנושי וטבול בהומור דק, שמזכיר את הקומדיות הצ'כיות של שנות השישים. דמותו של תאופיק, מפקד התזמורת המסור והסגור, המודע בכל נימי נפשו לתפקידו הייצוגי ותמיד מיישר את מדיו בלי משים, מגולמת להפליא על ידי ששון גבאי. מולו, רונית אלקבץ מגישה הופעה חמה, אגרסיבית משהו אך פגיעה כדיווה המקומית. הסצנות של השניים, כשהיא משליכה עצמה עליו והוא באיפוקו הזהיר פותח רק חרך קטן לעולמו, מאוד נוגעות ללב.
לצפייה

6. למלא את החלל (2012)

סרטה הראשון של רמה בורשטיין, שזכה בשבעה פרסי אופיר (בהם לסרט הטוב ביותר), נוצר מתוך העולם החרדי שהוא מתאר, והוא מקבל בהבנה את הכללים והחוקים שמסמנים את גבולותיו. במוקד הסרט סיפורה של שירה בת ה-18 (הדס ירון), המתגוררת עם משפחתה בלב תל אביב. שירה רוצה להיות בת טובה ולספק את רצונה של אמה (עירית שלג) שהיא תינשא ליוחאי (יפתח קליין) שהתאלמן מאחותה הבכורה אסתר. אבל היא רוצה גם לבחור לעצמה בעל כרצונה. כשאמה הוגה לראשונה את הרעיון למלא את החלל שהותירה אסתר באחותה הצעירה, גם יוחאי וגם שירה מגיבים בשלילה נחרצת.

מכאן והלאה הסרט מתאר היטב את ההתחבטויות והתהליכים הנפשיים הרגשיים שחווה שירה, ובהדרגה החלל מתמלא בערגה. הקונפליקט הקלאסי בין חובה לאהבה מקבל כאן טוויסט מעניין, האיפוק התרבותי מוסיף תבלין אפקטיבי של אהבה אסורה, והסרט מציף את החושים (גם באמצעות הצילום והתאורה המוקפדים). ירון מעצבת יפה את דמותה של שירה האמיצה, שנבהלת בעיקר מעצמה ומרצונותיה, ועל כך זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ונציה.
לצפייה

7. כנפיים שבורות (2002)

סרטו הראשון של ניר ברגמן הגיע בזמן אמת לקהל צופים רבים בישראל ובעולם למרות היותו דרמה קטנה וממש אינטימית על אובדן ומשפחה, והאימפקט הרגשי שלה נשאר כשהיה לפני כמעט שניים וחצי עשורים. בישראל של אחרי רצח רבין, המשפחה השבורה ונעדרת דמות האב שרק מנסה לעמוד על הרגליים הרגיש כמו מטאפורה מדויק למצבנו דאז, ובמידה מסוימת, מאוד רלוונטי גם כיום.

דפנה (אורלי זילברשץ, שזכתה בפרס אופיר על התפקיד) מנסה להחזיק את הראש מעל המים עם ארבעה ילדים לאחר מותו המפתיע של האב. תוך כדי משמרות ארוכות כאחות מיילדת, היא מתמודדת עם ילדה שמסרבת לחזור לגן, בן שבודק גבולות, מתבגר שצולל לניהליזם ובת בכורה שמתקשה לנהל את הליהטוט בין חייה האישיים ושאיפותיה למשקל המשפחה. כשאחד מבני המשפחה נקלע לסכנה, מתגלה דווקא החיבור המיוחד בין כל השאר. יצירת ביכורים מחייבת, ואחת שנכנסה מיד למעמד סרט חובה לישראלים.
לצפייה

8. עג'מי (2009)

כמה סיפורים מסתבכים זה בזה בשכונה היפואית בסרטם של ירון שני וסכנדר קובטי, שהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר. בגלל משהו שעשה בן דודו, חייו של עומאר המוסלמי מאוימים על ידי חמולה מבאר שבע. טעות בזיהוי, שגורמת לרציחתו של צעיר אחר, מספקת לו הארכת זמן, אך כדי לקבל פטור ממוות עליו לשלם כופר בסכום מופקע. הנער מאלק מגיע משכם לעבוד במסעדה של אבו אליאס הנוצרי. גם הוא זקוק לבוכטה כדי לממן לאימו החולה טיפול רפואי בישראל. שניהם מסתבכים עם השוטר היהודי דנדו (ערן נעים מ"עיניים שלי"), איש משפחה חם שאחיו החייל נעדר זה זמן רב.

הפרקים הראשונים מתארים את סיפוריהם של שלושה מהגיבורים באופן פחות או יותר כרונולוגי אך מלא פערים, שמייצרים רשמים מסוימים, לפעמים מטעים, לגבי הדמויות והאירועים. הפרקים האחרונים חוזרים לנקודות זמן מוקדמות יותר, מספקים תשובות מטלטלות לשאלות מטרידות, ומשנים רשמים – לעתים עד כדי היפוך מלא. יש כאן שילוב יוצא דופן של חומרים ריאליסטיים קשים שנשאלו מהמציאות, ומבנה פורמליסטי של פסיפס זמנים עתיר פערים, שמשחק עם הציפיות של הצופים ומייצר רצף של תגובות משתנות. זה סרט אלים ומסעיר, המאייר מטאפורה נוקבת של סיר הלחץ החברתי-פוליטי בישראל.
לצפייה

9. לעבור את הקיר (2016)

מיכל (נועה קולר הנפלאה עד מאוד) חזרה בתשובה והתקרבה לחסידות ברסלב. חודש לפני מועד נישואיה, בעודם בוחנים את המנות באולם השמחות של שימי (עמוס תמם), החתן המיועד חוזר בו. מיכל מחליטה להשליך את יהבה על אלוהים שימצא לה חתן עד המועד שכבר נקבע, ולא מבטלת את הזמנת האולם. הקומדיה הרומנטית היא במהותה ז'אנר אמוני, שמעודד אותנו להאמין שישנו "האחד" שהשגחה עליונה כלשהי תדאג להביאו אל פתחה של הגיבורה. בהכניסה את האמונה באלוהים למשוואה, רמה בורשטיין ("למלא את החלל") בעצם חושפת את שורשי הז'אנר ותוך כדי כך ממציאה אותו מחדש.

כמו באינספור קומדיות רומנטיות מטופשות, היא רקחה תבנית עלילתית בלתי מסתברת אך מילאה אותה בתוכן אנושי עשיר ובכמיהה רוטטת לאהבה. התסריט הוא מלאכת מחשבת של אפיונים מדויקים, דיאלוגים זוהרים ובנייה נבונה של מהלכים דרמתיים וקומיים מפתיעים. בתוך המסגרת של פנטזיה רומנטית, בורשטיין מייצרת דרגות שונות של פנטזיה, ובאמצעותן בוחנת את אמונתה של הגיבורה באופן שנון ונוגע ללב. זה מעשה קסמים קולנועי שמצליח לבלבל אותנו בדרך אל הסוף המושלם, והוא מרחיב לבבות – גם את האתאיסטים שבהם. בבית ליסין עיבדו את הסרט למחזמר מצליח. המקור הרבה יותר טוב.
לצפייה

• המסך
• נטפליקס
• קולנוע ישראלי
• סרטים מומלצים

>> לי גילת, תל אביבית אורגינל, היא מהטובות שבתסריטאיות ארצנו ("טהרן", "מנאייכ", "כבודו") וגם יוצרת טלוויזיה מבריקה ("חזי ובניו", "חוליגנים") ובמאית קולנוע שסרטה השני והמעולה (יצירה משותפת עם בת אל מוסרי), "בנות כמונו", זכה בשלושה פרסי אופיר ב-2024 והגיע סוף סוף אל בתי הקולנוע המקומיים. בשבוע שעבר הוא גרם למבקרת הקולנוע שלנו יעל שוב להפציר בקוראים"אל תתנו לסרט מלא החיים הזה לחלוף על פניכם". אז באמת אל.

>> פוטנציאל של יצירתיות ודיסוציאציה בים // העיר של תמרה מובשוביץ
>> כוך קסום להופעות ושביל סודי אל הילדות // העיר של הילל סנדמן
>> מאפה שהוא טיול הביתה ומקום פשוט להיות // העיר של סאמר סלאמה

1. בריכת גורדון

לפעמים נשבר לי ואני אומרת לעצמי שזהו, אני עוזבת את העיר, למרות שנולדתי וגדלתי בה ומבחינתי תל אביב ואני זה לנצח. כנראה שככה זה מונוגמיה ארוכת שנים, את לא תמיד רואה מה יפה וטוב בבן (או בת) אדם שלך ומתעכבת רק על החסרונות. היא יקרה מדי (וואו אבל ממש), מלוכלכת, צפופה ובחלקים גדולים שלה סאחית להחריד. אבל כשאני חושבת על לזוז מפה, בשלב מאד מוקדם של ההתלבטות עולה לי בראש בריכת גורדון ואני נזכרת שאין לי מה לחפש בשום מקום אחר.

אני שוחה בגורדון שלוש או ארבע פעמים בשבוע כבר המון שנים (ברור שגם בחורף), היא החמצן שלי, כדור ההרגעה שלי והנקודה התל אביבית שלי. ההורים שלי שהיו חלק ממה שקראו בשנות השבעים "הבוהמה התל אביבית" שחו בה גם הם, וידעו לספר רכילות מעולה ומעניינת עד היום על ענקי התרבות ששחו בה אז. בריכת גורדון היא באמת הבריכה הכי טובה בעולם, מי מלח צלולים וקרים שבתוכם את יכולה להשאיר את כל הלופים המיותרים והמחשבות הקודרות ששחו לך בראש לפני שנכנסת למים. וזה לא כזה קר! מתרגלים בשניות – באחריות.
אליעזר פרי 14 תל אביב (מרינה תל אביב)

2. הנילוס

עכשיו אני קלישאה של קולנוענית, אבל לא אכפת לי, הנילוס באלנבי הוא המקום היחיד בעיר שאליו אני יכולה לקפוץ לבד אם בא לי בירה ואני יודעת שתמיד אפגוש שם מישהו שאני מכירה, או מישהי שאני לא מכירה, ושתמיד יהיה לי ערב כיפי ומעניין. מורן בעלת הבית מכירה ואוהבת את האנשים שיושבים אצלה ויודעת לייצר אוירה נינוחה ולא מתאמצת. היא תמיד תמצא לך שולחן, גם בערב חמישי, ותמיד תמצא רגע לשבת איתך ולדבר על מה היה ומה יהיה. חודשיים אחרי השביעי באוקטובר קבעתי שם עם חברות, יצאנו פעם ראשונה מהבית, הרגשנו כמו עכברים שיוצאים מהמחילה אל הנקודה האחרונה שבה החיים היו סוג של נורמליים. הזמנו משהו לשתות' והתחלנו את הדרך הארוכה חזרה אל השגרה של לפני המלחמה.
אלנבי 33 תל אביב

3. דיזנגוף סנטר

בעולם תאגידי שבו כל הקניונים בארץ ובעולם נראים נשמעים ומריחים בדיוק אותו דבר, עם אותן רשתות ביגוד גנריות ואותו וייב קפיטליסטי משעמם, דיזנגוף סנטר הוא הקניון היחיד שמנסה וגם מצליח להיות ייחודי, עם חנויות כמו יער הפיות, המציאון, וקול-יו, עם להקות ילדי הסנטר הכעוסים שמבלים שם מבוקר עד לילה, קולנוע לב הנפלא, פרויקטים מגניבים שמפיקים שם וסיורי העטלפים במרתפים של הסנטר.בחנות הנינטנדו בסנטר עובד בחור אחד שכל פעם שאני באה לשם עם הבן שלי הוא נכנס איתו לשיחה ארוכה על צ'יטים במשחקים, ואף אחד לא מאיץ בו לסיים ולהגיע לקופה.

חוץ מזה שהכי כיף ללכת לאיבוד בסנטר, זה משהו שאני מלמדת גם את הילדים שלי לעשות. וסתם שתדעו שעובדי הניקיון שם מועסקים בהעסקה ישירה ושאם אתם עוברים דירה וצריכים ארגזים אתם יכולים לקנות אותם ממש בזול בסנטר ושהעובדים מקבלים את הכסף ישירות כבונוס.

4. כיכר אתרים

אני יודעת זה מפגע, זה מוזר, זה מכוער, יש שם ריח חריף של שתן, עזובה ולכלוך וזה באמת מקום שאמור כבר לעבור מין העולם. אבל מי שגדלה בתל אביב של שנות השמונים זוכרת ימים אחרים, את הבר שהיו יושבים בו תיירים מאירופה, שהיתה תלויה לו בכניסה בובה עצומה של גורילה עם עיניים נוצצות אדומות שהיו נדלקות מידי פעם, את ערבי השירה בציבור עם אפי נצר שהיו מושכים אליהם מאות רבות של אנשים, את הפיצה הכי טובה בעיר שכבר אז חשה את עצמה מטרופולין.

אני יודעת שכיכר אתרים מיועדת להריסה ובמקומו יבנה בטח עוד פרויקט דיור נוצץ שפניו אל העתיד, וזה קצת מבאס אותי כי במרכז העיר כבר אין מקומות שבהם השטח לא מנוהל ומנוצל עד מוות, אין מקומות שמזכירים לנו חלומות גדולים שהפכו לכישלונות מפוארים ואני אוהבת את התזכורת הזאת, את הניסיון שלא הצליח ואת הרצפה המשונה של כיכר אתרים שהלכתי בה כשהייתי ילדה ואני הולכת בה גם היום.

5. קפה סגפרדו // מסעדת מאנטה ריי

שני מקומות אהובים שנסגרים ממש עכשיו, מצטרפים לקפה נחמה וחצי זצ"ל, לג'וז המקורי ביהודה הלוי ולעוד מקומות שהפכו להיות "המקום שלנו", ופתאום נעלמו. העיר משתנה כל הזמן, וזה כנראה בלתי נמנע ואפילו חיובי – העיר לא נחה רגע, דור חדש מגיע אליה שטוף ליבידו וחלומות ובונה מיתולוגיות חדשות במקומות שאני כבר לא מכירה. סגפרדו ומאנטה ריי היו המקומות שלי, הרבה מהתסריטים שכתבתי התחילו בסגפרדו, הרבה מימי השמחה שלי נחגגו במאנטה ריי, ואני עצובה שהם נסגרים ומודה להם על רגעים רבים של אושר.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

המדרכות של תל אביב שהפכו לשדה קרב. האופניים והקורקינטים שדוהרים על המדרכה כאילו היתה של סבא שלהם. יש לי שכנה בת תשעים שלא יוצאת מהבית שלה בלי שאחד הילדים או הנכדים שלה ילווה אותה כי היא מפחדת להידרס. המדרכות של תל אביב הן בשבילי מקור אינסופי של מריבות עם הזולת, הרעה בתנאים ומלחמה שלא נגמרת, הילדים שלי גוררים אותי במבוכה בכל פעם שאני מתחילה לריב עם איזה חרייאט שדוהר על האופניים שלו במדרכות של דיזנגוף, שם זין על אנשים מבוגרים וילדים שהולכים שם, או עם נשים צעירות עם קורקינט מעוצב ומזרון יוגה שמצפצפות לך שתפני את הדרך (הדרך שלך, במדרכה, כן?) כדי שהן יוכלו להמשיך לדהור לחדר הכושר.

אני יודעת שזה עניין של העירייה ושיש בעיה אמיתית עם הכלים החשמליים, אני גם יודעת שהכלים האלה פותרים בעיה אמיתית של התניידות בעיר, אני בעצמי רוכבת על חשמליים, אבל ראבק, קצת להתחשב. אפילו אם אתם נוסעים על המדרכה, תזכרו שאתם אורחים ושלבן אדם מותר לחלום רגע או ללכת לאט ובמתינות עם הילד שלו בלי שתצפצפו לו או תדרסו אותו ותקלקלו לו את המצב רוח.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
פרויקט "דבק" של אגף התרבות של עיריית תל אביב יפו בניצוחו של גיורא יהלום, שהוא אש ותמרות עשן של בן אדם, תל אביבי עם עבר של קיבוצניק עשוי ללא חת, שהמחוייבות האוהבת שלו לתרבות על כל סוגיה וגווניה מרגשת ממש. פרויקט דבק עונה על בעיה שכל מי שעוסק בקולנוע, תאטרון או אופרה מכיר היטב, והיא שהקהל של תרבות "קלאסית" הולך ומזדקן והדור החדש מוצא את מקומו במקומות אחרים ומדיר ממנה את רגליו. הפרויקט העירוני היפה הזה מבקש לחבר קהל צעיר (מאוד) לאופרה, תאטרון וקולנוע. ועושה את זה בענק.

רק בחודש שעבר נמכרו 1,500 כרטיסים לצעירים בלבד לאופרה החדשה "דידו ואניאס" וזה כל כך נפלא ותל אביבי בעיני שבמדינה שבה יש כל הזמן צרות הרבה יותר גדולות ובוערות, יושבים אנשים בעירייה ואשכרה דנים בכובד ראש איך לטפח את הדור הבא של צרכני ואנשי התרבות בישראל.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
ממש בחודש שעבר יצא לאור ספר שהוא ספק ספר ילדים, ספק פרק יומן, שהוא גם אגדה אורבנית תל אביבית מאוירת שכתבה חברתי הטובה ואם שני ילדיי, המוזיקאית שילה פרבר. לספר קוראים "לילה טוב ינקלה ריצ'קין" והוא מספר על מוזיקאית תל אביבית בודדה שפוגשת כלב חצי מת שהופך לחבר הכי טוב שלה בעולם. כששילה כתבה את הטיוטה הראשונה עדיין לא היו לנו ילדים, אז הקראתי אותו לאחיינית שלי, שהקשיבה רוב קשב ועם סיומה של הקריאה הרימה אלי עיניים ואמרה לי נחרצות "עוד פעם", והקראתי לה את הספר שוב ושוב ושוב ושוב.

אחרי זה שילה שלחה את הספר להוצאת ספרים מוכרת וקיבלה תשובה ש"הזמרת", היא הגיבורה, לא מתאימה לספר ילדים. המשפט המדויק היה שיש "למתן את דמות הזמרת". הם כמובן טועים: ילדים אוהבים סיפור הכרחי ורגשות עזים, גם חיוביים וגם שליליים, סיפור עז ולא מפולטר, שיש בו אהבה ומוזרות ואובדן ועוד אהבה. וזה בדיוק ינקלה ריצ'קין. ספר נפלא, מקורי, מצחיק ומרגש, שהילדים שלכם יהנו ממנו בטירוף ואתם אפילו יותר.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לכל ארגון, אדם או מטרה שמבקשים מאיתנו לסתום שניה ולהפסיק לריב. הימים קשים מאוד וכולנו זקוקים למישהו שיהיה אשם במצב אליו הגענו. אז במקום לנסות לבנות משהו ביחד, שיכללנו את כיתבי האישום שלנו אחד נגד השני. כל הדבר הזה של טענות וטענות הנגד נמאס לי טוטאלית ואני ממש מנסה לא לקחת בו חלק. בתוך מציאות מייאשת הניסיון למצוא את נקודות החיבור ולא את נקודות המחלוקת נדמה נאיבי ומטומטם, אבל בעיניי אם כולם יסתמו שניה ויתאפקו מלהאשים מישהו אחר במצב אליו הגענו אולי נצליח למצוא אנרגיות ומשאבים להתחיל לשקם את מה שנהרס פה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
התל אביבי שלי הוא התסריטאי והקומיקאי אריק שגב, והוא כבר לא צריך שירימו לו, כי הוא כבר חצה את הנהר והמשיך הלאה אחרי מאבק הירואי בשלל מחלות שאיש לא ממש מכיר (והן ממש לא סרטן, בוז). אריק היה הכי תל אביבי שהכרתי, במקור מראשל"צ כמו הטובים שבהם, חכם, ידען וכחן וקוצני, שהתרגש עד דמעות משירים של אלתרמן וארגוב, שנא כמעט הכל אבל אהב את העברית, שהיה מתגנב בלילות לבית העלמין הישן של תל אביב בטרומפלדור כדי לחשוב, שהרים לבדערבי קריאה והגות יפייפים לכבודו של ש"י עגנוןושבאופן כללי היה פשוט מי שהוא, אריק שגב הצעיר מכף רגל ועד ראש ואם לא מתאים לכם אז אחלה, אני לא עובד אצלכם (את זה הוא היה אומר אגב גם לאנשים שהוא כן היה עובד אצלם).

לפני מותו עבדנו יחד על סדרה שלצערי לא הגיעה אל קו הגמר. לסדרה קראו "אנשים מתים", ובאחד הפרקים מישהי שם אומרת לאריק של הסדרה: "לא להיוולד פה זה הכי תל אביב, וגם אתה – אתה לא ממש יפה, אבל אין עוד מישהו שנראה כמוך, אתה די מתפרק אבל איכשהו מחזיק מעמד, אתה מאוד מוכר אבל תמיד יכול להפתיע, אתה מודרני ומיושן בבת אחת. אתה תל אביב, אריק, אתה לא תל אביבי, אתה תל אביב עצמה".

מה יהיה?
יהיה טוב. בעזרת השם ובעזרתנו.

• העיר שלי
• קולנוע ישראלי
• נשים בקולנוע
• בריכת גורדון
• נילוס
• דיזנגוף סנטר
• כיכר אתרים
• מאנטה ריי
• קורקינטים
• אריק שגב

בימים אלו תעשיית הקולנוע הישראלית קרועה בין שני טקסי פרסים, כאשר הראשון הוא טקס פרסי אופיר המכובד – המוענק על ידי חברי האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה מאז 1990, ואחראי על שליחת הנציג הישראלי לאוסקר – והשני הוא "טקס הקולנוע הישראלי" של שר התרבות מיקי זוהר, שחרף העובדה שהוא מציע פרסים כספיים כבדי משקל, בקושי מצליח לגייס מספיק מועמדים שיסכימו להצמיד את שמם לטקס פוליטי שכזה. אך עבור מי שמתעניין בקולנוע מוצלח ואיכותי, אין צורך להתייחס לשטויות, כי היום פרסם פורום מבקרי ומבקרות הקולנוע בישראל את מצטייני שנת 2025.

כמדי שנה, הפורום התכנס כדי להצביע לסרטים המוצלחים ביותר שיצאו השנה בישראל, וגם לסרט הבינלאומי האהוב עליהם."נאנדאורי" של אתי ציקונבחר לסרט הישראלי הטוב ביותר, וגם זיכה את הבימאית בפרס הבימוי הטוב ביותר. בתואר הסרט התיעודי הטוב ביותר זכה הסרט "ספק ילדה ספק אישה: אלה ודפנה ערמוני", ותואר התסריט הטוב ביותר הוענק לענת מלץ עבור "נדל"ן: סיפור אהבה". בתארי השחקנים הטובים ביותר זכו רועי אסף ("מופע טוטאל") וטלי שרון ("כביש הסרגל"), בעוד היאלי יוסף זדה זכתה בתואר תגלית השנה עבור עבודה ב"בנות כמונו", והצלם שי דולדמן זכה בתואר ההישג האמנותי, עבור עבודותו בסרטים "נאנדאורי", "הים" ו-"פינק ליידי". עבור הסרט הבינלאומי הטוב ביותר בחרו המבקרים, באופן לא מפתיע כלל, בסרט המהולל "קרב רודף קרב".

זו השנה ה-13 בה חברות וחברי פורום מבקרי הקולנוע בישראל, המורכב מנציגים משלל גופי תקשורת בארץ, מעניקים פרסים לסרטים, ויושבי ראש הפורום פבלו אוטין ויעל שוב (גילוי נאות וגאווה גדולה: מבקרת הקולנוע של טיים אאוט תל אביב) הוסיפו כי "בשנתיים האחרונות הקולנוע הישראלי נמצא תחת מתקפה דו צדדית. בחו"ל כל מה שישראלי נתפס כנגוע, ובארץ החלטת שר התרבות והספורט מיקי זוהר לייסד את טקס פרסי הקולנוע הישראלי, כתגובה לזכייה של "הים" בפרס אופיר, היא עוד אחת מסדרה של מזימות פוליטיות שנועדו להצר את צעדיהם של יוצרי הקולנוע, שמעזים לתאר את מורכבות המציאות שאנו חיים בה. אנחנו קוראים לעצירת המגמות השליליות שמאיימות על חופש היצירה ובכלל".

• פורום מבקרי הקולנוע
• קולנוע
• קולנוע ישראלי

>> אתי ציקו (תעקבו דחוף) היא במאית, תסריטאית ומרצה לקולנוע, זוכת פרס אופיר 2025 לבימוי על סרט הביכורים היפהפה שלה "נאנדאורי" (שזכה גם בקטגוריות השחקנית הראשית, הצילום, עיצוב התלבושות והאיפור), והוא מוקרן בבתי הקולנוע בימים אלה. תעשו לעצמכם טובה ולכו לצפות בו על המסך הכי גדול שתמצאו.

>> מסעדה שהפכה לבית ומטע פקאנים לרקוד בו // העיר של זוהר בנאי
>> וייב שכונתי אינטימי וכלבים במקום בר // העיר של עלמה קרבט שמש
>> המקום הכי חו"ל בעיר ופיצה צפונית קטנה // העיר של סיסיליה סיוון

1. גשר יהודית

אין דבר שאני אוהבת יותר מלרכוב את העיר באופניים. הבריזה בתלתלים שמקררת מהלחות והחום, הקלות שבה אפשר לחצות את העיר מקצה לקצה, העצירות הספונטניות לשיחות חולין עם מכרים ברחוב. תל אביב היא פשוט עיר שנועדה לרכיבה באופניים.מאז שעברנו למזרח העיר, גשר יהודית – שמחבר בין ביתנו בביצרון למרכז תל אביב – הפך לשער שלי בין שני עולמות. המעבר עליו הוא לא רק פיזי אלא גם סימבולי: מצד אחד שכונת ביצרון – שקטה, קטנה וקהילתית, מלאה בבתי קרקע צפופים עם חצרות עצי פרי, ילדים שמתרוצצים ביניהם ודלתות פתוחות שמאפשרות חיי קיבוץ נדירים בתוך העיר. ובצדו השני של הגשר, תל אביב שוקקת החיים, דחוסה, רועשת, מטונפת, הלב הפועם של מרכז העיר.אני אוהבת לעצור לפעמים באמצע הגשר, להביט מעלה אל קו הרקיע ומטה אל האוטוסטרדה של איילון, וכשהגשר רועד תחתיי – להרגיש את שאון העיר.

2. הפנסיה

לפני כשנה נפתח בר הפנסיה בלוינסקי פינת אלנבי, ומאז הוא ניצב שם בטופ על תקן בר הבית שלי. מקום שהבעלים שלו הם גם קולנוענים וגם להטב"ים – שילוב מושלם שהפך אותו מיד למוקד עליה לרגל של כל אנשי התרבות והרוח המקומיים. מעבר לשם המדליק ולעיצוב השיקי מלא העץ שנעשה כולו בעבודת יד, המקום מצליח לאסוף אליו תמהיל נדיר של אנשים טובים ומחויכים, וייבים מושלמים לשיחות עומק ויין משובח ונגיש לכל כיס לסיים אתו את היום. זה מקום של מפלט ונחמה, עם אוכל טעים טעים (ממליצה על הכרישה בתנור ובמצב שכרות מתקדם יותר על הנקניקייה). הכי כיף לשבת מקדימה בחלק שפונה לרחוב או לצאת לסיבוב דאווין בחצר האחורית הנדירה, כשהוורמוט עולה קצת לראש.
לבונטין 2 תל אביב

3. שוק התקווה

לפני שעברנו למזרח העיר גרנו ממש מעל שוק הכרמל, ואני מתגעגעת לימים שבהם הייתי יוצאת מהבית ונבלעת מיד בריחות, בטעמים ובקולות של השוק. להסתובב בסמטאות, לחזור עם שקיות עמוסות, זה תמיד החזיר אותי לילדות באשקלון, לימי חמישי עם אימא בשוק שלימדה אותי איך לבחור פירות וירקות, למה קודם בודקים את כל הדוכנים ורק אחר כך קונים, שחייבים להתמקח, ושתמיד נשאר סימן אדום בידיים מהשקיות.

במזרח העיר הייתי חייבת למצוא לי תחליף, וככה גיליתי את שוק התקווה – שוק חי, תוסס ומשפחתי, שקונים בו כמעט רק במזומן, ממש כמו פעם. עוד לא פיצחתי אותו עד הסוף, לפצח דופק של שוק לוקח חיים שלמים. אבל בימי שישי אני אוהבת לפדל לשם, לקנות פרחים, פירות וירקות וחלה מתוקה לשבת – ורק שיכאב שוב מהשקיות.חובת עצירה במעדניית אמיגה– איפה שהרצפה דביקה, הגבינות משובחות והמוכרים יודעים איך לגרום לאישה להרגיש יפה. ולקנח במרק בשר תימני אלוהי אצלהאחים בועז, אוקובה תרנגולשלמות של יהודה. במיוחד קובה חמו הצהובה, עם נגיעה של פלפל שחור מעל. תודו לי אחר כך.
מעדני אמיגה / נוריאל 8 תל אביב // האחים בועז / אצ"ל 47 תל אביב // קובה התרנגול / אצ"ל 64 תל אביב (שכונת התקווה)

4. ארכיון הסרטים בבי"ס לקולנוע וטלוויזיה ע"ש סטיב טיש

בניין מקסיקו באוניברסיטת תל אביב הוא המקום שבו אני מבלה מחצית מחיי. על הדשא המיתולוגי ועל המבנה הברוטליסטי שבו התחנכתי והתאהבתי בקולנוע כבר נכתב רבות, אבל עבורי זה עדיין מקור השראה מתמשך, מפגש בין ההיסטוריה המפוארת ודורות של יוצרים מיתולוגים שעיצבו את פני הקולנוע והטלוויזיה בישראל כיום, לבין דור העתיד שעוד מחכה להתגלות.

כיום אני עובדת ומלמדת שם קולנוע, ובשנה האחרונה גם חזרתי להיות סטודנטית בתואר השני המעשי לכתיבת סדרות. במסדרונות הקומה מינוס אחת, ליד המשרד שלי, ויש שיאמרו שגם רוחו של פרלוב משוטטת שם בלילות – מסתתרת פנינה אמיתית: ארכיון הקולנוע ע"ש אנדה והנרי זימנד, שיוסד ונוהל במשך שנים במסירות ובתשוקה עזה בידי ליביו כרמלי.טובי היוצרים, המרצים והחוקרים עברו שם במרוצת השנים, אבל הדבר המופלא באמת הוא האפשרות לצפות שם בכל סרט ישראלי וזר – עלילתי, דוקומנטרי, סרט סטודנטים או סדרת טלוויזיה שנוצרו אי פעם. פשוט נכנסים לתא צפייה קטן, שמים אוזניות, משחילים פנימה את הקלטת, לוחצים פליי- ונותנים לעולם שבחוץ להיעלם לכמה שעות.

5. האיזקאיה

המקום ה-מושלם לדייט רומנטי, קליל כיפי ולא מחייב. לבוא מוקדם, לשבת על הבר, לצפות ברחוב הסואן של טוקיו על מסך הטלוויזיה, להשתכר מסאקי טוב ולנשנש גיוזה בטן חזיר. מה צריך יותר מזה.
נחלת בנימין 57 תל אביב (כן, זה הזה של מנטנטן)

מקום לא אהוב בעיר:

הרכבת פינת מנחם בגין.בפנייה ממנחם בגין למחלף לה גווארדיה, הווייז לפעמים מציע לקצר דרך רחובות השרון, השפלה, הנגב והגליל. התחושה היא של ירידה אל השאול: אזור של הזנחה קשה, בתי בושת, מכורים שמזריקים ברחוב, א-נשים בזנות וניידות משטרה שמפטרלות מבלי לשנות דבר. כל שתי הדקות של הנסיעה שם מרגישות כמו סרט אימה אחד גדול ואי אפשר שלא לחוש עצב עמוק ובעיקר אשמה וכישלון על המציאות הבלתי נתפסת של האנשים שחיים כל כך קרוב אלינו בגיהינום מעברו השני של הכביש.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ההצגה "פאקינג מן" בתיאטרון המשולש. במילה אחת: ואו. בשתי מילים: רוצו לראות.עשרה מפגשים מיניים של גברים במעגל חיפוש אחר קשר, אינטימיות ושייכות. וכן גם סקס. ומהכול עולה תחושת בדידות תהומית גולמית שכל כך מוכרת בחוויה האנושית של כולנו במאה ה-21. זו הצגה ששמטה לי את הלסת והרגישה כמו אגרוף שורף בבטן, עם קאסט שחקנים משובח, בימוי אמיץ ורטוב, יצרי ומעורר חושים וטקסטים לא מתחנפים. משהו טוב קורה בתיאטרון המשולש. זה בדיוק מסוג התיאטרון שאני רוצה לראות יותר ממנו בתל אביב. ובעיקר זו הצגה שגרמה לי לרצות לחזור מיד הביתה ולהתיישב לכתוב.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
סרט הביכורים היפהפה והאמיץ של אלה ארמוני, "ספק ילדה ספק אישה"י שמחץ לי את הלב והצליח לנגוע בעצב הכי חשוף ובנושא הכי אהוב עליי: יחסי אימהות ובנות הפגומים מיסודם ובה בעת מכמירי לב גם יחד. וחוץ מזה, דפנה ארמוני היא אייקון והשירים שלה עוטפים את הסרט בנוסטלגיה מתוקה לתקופה שבה נולדתי וגדלתי – לאייטיז ולנייניטז. ואין כמו שיר אייטיז טוב לגרום לרגש להתפרץ החוצה.

שירי אייטיז וניינטיז אייקונים משובצים גם בספרה המסעיר והעוצמתי של מגי אוצרי "היפומאניה". מאז פרוץ המלחמה חזרתי לקרוא ספרים וזה ספר שגמעתי תוך כמה ימים ולא הצלחתי להניח. בעמוד האחרון פתאום פרצתי בבכי כמו תינוקת. מגי אוצרי, סופרת מוכשרת כשד ממוצא גאורגי, כותבת על עולמות שמוכרים לי עד כאב ועל מרחבים רגשיים ונוסטלגיים שהם גם פצע וגם בית.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לדרי הרחוב. החורף כאן ויותר ויותר אנשים חיים ומתים ברחוב, שקופים לגמרי, נעדרים כל רשת תמיכה. הם מושיטים אלינו יד לעזרה – אנשים כמוני וכמוך שפשוט נלחמים מלחמה יום יומית כדי לשרוד. מאז הקורונה החלטתי עם עצמי לא להפנות את המבט, לפתוח את הלב, ולאפשר לאנושיות להפציע. זה לא תמיד קל לעמוד בהבטחה, בין היתר כי אף אחד לא מסתובב כיום יותר עם מזומן. לפני כמה ימים דרת רחוב ביקשה ממני כמה שקלים כדי "לצבוע את השיער, שארגיש קצת אישה שוב". זה שבר לי את הלב. זה לא דורש מאתנו הרבה – רק לשמור על צלם אנוש.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
נדב רוזנברג – נורת'רן סטאר.
אני מלווה את נדב ואת מותג האופנה המופלא שלו Northern Star עוד מקולקציית הביכורים הראשונה שלו, ויש לי אוסף פריטים ארכיוני כמעט מכל עונה. לראות מותג אופנה ישראלי צומח, מתבסס והופך להצלחה בזכות כישרון כל כך מובהק כמו של נדב – זה מעורר השראה.לנדב יש יכולת נדירה לעצב פריטים שהם גם יוקרתיים וגם יומיומיים, גם “בגבוה” וגם קז’ואל, והוא המעצב הראשון שאני פונה אליו תמיד בכל אירוע משמעותי. בתקופה כלכלית כל כך רעועה של פוסט מלחמה, התמיכה במעצבים ישראלים היא לא רק בחירה אופנתית מבחינתי אלא גם פעולה ערכית.

מה יהיה?
יהיה טוב. אני אופטימית חסרת תקנה.

• העיר שלי
• קולנוע ישראלי
• גשר יהודית
• פנסיה
• שוק התקווה
• אוניברסיטת תל אביב
• מנטנטן
• תיאטרון המשולש

על הקיר ב"בית גילה" שבבת ים תלויה תמונה של נערה יפה. הדבר היחידי שמסופר לנו עליה זה שהיא התאבדה, ושהוריה הקימו את המוסד שנקרא על שמה בתקווה שלא יהיו עוד בנות כמותה. למקום נשלחות נערות שמתמודדות עם בולימיה, אלימות ("הוא אוהב אותי. הוא הרביץ לי רק פעם אחת", מסנגרת אחת השוהות על החבר שלה), עוני והזנחה הורית. המורות החיילות שמגיעות לשם לא מחזיקות מעמד ובורחות אחרי זמן קצר "כמו סודני ממג"ב", כדברי הבנות.

למרות המטען הכבד הזה "בנות כמונו" אינו סרט מדכא, אלא מלא חיים והומור. זה לא הומור כפוי שנועד לטשטש את הכאב. הוא נובע באופן טבעי מהסיטואציות הקשות המתוארות בו – כמו בסצנה זכורה שבה הטרדה מינית אגרסיבית מתהפכת על ראשה כשהמטריד מתגלה כחסר שיניים. התוצאה היא אותנטיות רגשית נדירה שליפפה את ליבי.
>>סדרת הדוקו של פיפטי סנט על פי דידי קצת נקמנית, ובכל זאת חשובה

"בנות כמונו" מתמקד בנערה אחת, שחר בת ה-17 (היאלי יוסף זאדה), ורק אותה אנחנו מלווים הביתה בתום השעות שהיא מעבירה ב"בית גילה". היא מטפלת באחות בת 12, ובאימא לא מתפקדת (בת-אל מוסרי), שמביאה הביתה גברים זרים. שחר לוקחת אחריות גם על אביה האוהב (יעקב זדה דניאל), המאושפז ב"מרגוע" – מרכז רפואי לבריאות הנפש. היא מבקרת אותו לעיתים קרובות, מביאה לו סיגריות ורוחצת את גופו, כי הוא לא מסוגל לטפל בעצמו. איך נראים חייהן של שאר הבנות אנחנו יכולים רק לשער – הן מעדיפות לא לספר את האמת לכל מורה חיילת חדשה שמגיעה, אלא לפנטז על חיים טובים יותר. הפנטזיות שלהן ("אני גרה בקומה 35, מעל הפנטהאוז") משעשעות ועצובות גם יחד, בעצם היותן פנטזיות.

מה שמתניע את עלילת הסרט הוא הגעתה של מורה חיילת חדשה בשם פרי (הדר דרור), ילידת שכונה ד' בבאר שבע, שנודעה כשכונה ענייה ורדופת פשע. הבנות מתרשמות שהיא לא נראית כמו אלה שקדמו לה ("אין לך פרצוף של מורה חיילת"), ואנחנו מקבלים רמזים שיש לה סיפור רקע קשה משל עצמה. פרי מתעקשת להוכיח לבנות, ובעיקר לשחר, שהיא לא אחת שבורחת. היא מבקרת בדירתה של שחר ובין השתיים מתפתח קשר מעבר לשעות השהייה במוסד, וככל הנראה בניגוד לכללים.

"בנות כמונו" הוא האחרון מסרטי תחרות אופיר 2024 שיוצא למסכים, ולטעמי הוא הטוב והשלם שבהם. הוא היה מועמד לשישה פרסים, וזכה בשלושה – למלהקת חלי מון סונגו, ולשחקני המשנה מוסרי ודניאל. התסריט שכתבה מוסרי בהשראת חייה שלה מתאר את הדמויות קשות היום והעורף בכנות ובאהבה, והדיאלוגים קשובים לשפתן של הנערות. הבימוי התוסס של לי גילת (הסדרה "חוליגנים") לוכד היטב את הדינמיקה ביניהן, ונע בטבעיות בין הרגשות השונים שהסרט מעורר.

כך, למשל, הסצנות של שחר ואביה נוגעות ללב ולעיתים אף מצחיקות, עם היותן מעט מרתיעות. דניאל מספק הופעה מדויקת בתפקיד מאוד מאתגר, וכמותו גם מוסרי כאם המרוכזת בעצמה ובסבלותיה ("שתיכן זבל. לא אכפת לכן מאימא שלכן בכלל" היא מתלוננת). במסורת הקולנוע הריאליסטי האירופאי, לצד שני השחקנים הבוגרים לוהקו לסרט שלל נערות חסרות ניסיון, כולן נהדרות. היאלי יוסף זאדה טובה במיוחד כצעירה המתריסה שנושאת את משפחתה על גבה ומסרבת לפתח אשליות לגבי עתידה. מצת מוזיקלי עם אורות צבעוניים שהיא נאחזת בו הוא זכר לימים טובים יותר – משהו שאביה יצר לפני שנפשו נפרמה. גם אורטל פשרל מקסימה ושובת לב בתפקיד האחות הצעירה מורן, שמשתוקקת לרקוד בבת המצווה שלה, אבל אין כסף לחגיגה.

שירי ראפ ישראלים וזרים שלצליליהם הבנות מרכיבות כוריאוגרפיות סוחפות תורמים לסרט רובד של מיוזיקל, ואת החוויה משלימים הצילום היפה של עמית יסעור והעריכה הקצבית של ענת גלזר זרחין. בשלב מסוים שחר מגיעה לאילת, שמככבת ביותר ויותר סרטים ישראלים בשנים האחרונות ("הסיפור של יוסי", "הגננת", "הדרך לאילת") כדימוי לחלום הישראלי המאובק – כאילו חו"ל אבל לא באמת. ב"בנות כמונו" כמו גם בסרט ההתבגרות "כי את מכוערת" (שעדיין לא יצא למסכים), אילת מתפקדת כמרחב של טקסי חניכה, שבהם הגיבורות הצעירות מאבדות ומוצאות את עצמן. אל תתנו לסרט לחלוף על פניכם.
4 כוכבים
בימוי: לי גילת. עם היאלי יוסף זאדה, הדר דרור, בת-אל מוסרי, יעקב זדה דניאל. ישראל 2024, 87 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע ישראלי
• נוער בסיכון