>> יונתן ברק הוא נסיך היהודים ואלוף העולם בקומדיה, סטנדאפיסט אהוב ותל אביבי מילדות, אבא לשני בנים, ועכשיו גם ממובילי אליפות רסלינג ישראל שתיערך ב-15.4 עד ל-17.4, שזה ממש בשבוע הבא בחול המועד, לשלושה ערבים רצופים של אקשן וקומדיה והרבה מאוד מכות. האירוע יצולם לטלוויזיה ויהפוך לתוכנית היאבקות כחול לבן בת שמונה פרקים בטלוויזיה. אתם רוצים להיות ברגע ההיסטורי הזה.פרטים וכרטיסים

>> חייט מושלם בשינקין ומסעדה שהיא שיא השלמות // העיר של אילנה גור
>> להביט בים מלמעלה ולהיות תיירת בתל אביב // העיר של סיון טלמור

1. נחמה וחצי

הקפה לא טוב. גם האוכל לא מדהים, והדבר הכי טוב שאפשר להגיד על השירות שם זה שהוא מלמד אותך סבלנות. אבל היתרון הגדול של נחמה וחצי תמיד היה שמותר לעשן וויד בפנים ולפעמים זה כל מה שצריך בשביל לגרום לי ולפיליפ לשרוף שם שעות.
אחד העם 144

2. בית הספר לקונג פו

מנוהל על ידי הגראנד מאסטר איגור זקשנסקי. אני לומד שם כבר שנים. ממליץ בחום על שיעור ניסיון. לא כדי ללמוד ללכת מכות, אלא כדי ללמוד להירגע, לשחרר, לנשום ולהתמתח. ואז ללכת מכות!
חפץ חיים 10

3. קולנוע רב חן

מאז שהייתי ילד קטן אני הולך לקולנוע הזה לברוח מהמציאות. אני אוהב במיוחד הקרנות של 11 בבוקר, זה הזמן הכי טוב לראות סרטים.
בן עמי 16

4. חוף הים

המקום האחרון בעיר שנשאר באותו מקום.

5. סביח פרישמן

אל תיתנו לאף אחד לבלבל אתכם: הסביח הכי טוב בארץ. עד כדי כך טוב, שהייתי מוכן לעשות לו יחסי ציבור בחינם. הנה, עשיתי.
פרישמן 42

מקום לא אהוב בעיר:

מבחינתי אפשר לתת את פלורנטין ליפו.

השאלון:

אירוע תרבות שעשה לי משהו:
אמא שלי עלתה שוב לבמה עם שוקולד מנטה מסטיק, בהיכל התרבות. היה מרגש לראות עם הילדים שלי את סבתא מופיעה.

יצירה שנתנה לי תקווה:
“רסלינג ישראל”. היינו אמורים להתחיל לפני המלחמה. הכל כמעט נעצר. אבל עכשיו זה קורה – שלושה לילות של חלום, עם זירה, לוחמים, קהל וצעקות. סוף סוף קצת אקשן שאינו חדשות.

המלצה להתנדבות:
אל תחפשו מה חסר – חפשו מה יש לכם. יודעים לבשל? תבשילו. יודעים לסרוג? תסרגו. יודעים להצחיק? תצחיקו. כל אחד יכול לתת משהו – לא רק כסף, גם לב.

התל אביבי שצריך שירימו לו:
הבחור עם העגילים באוזניים והקוקו שעושה נקניקיות באמצע הלילה באבן גבירול. אלוהים ישמור עליך בחור – אני ועוד מלא סטלנים אכלו אצלך בלילות

מה יהיה?
יהיה רסלינג ישראל בחול המועד פסח 17-16-15 באפריל. כל השאר כבר רעידות משנה.

• העיר שלי
• יונתן ברק
• רסלינג
• נחמה וחצי
• קונג פו
• רב חן
• חוף הים בתל אביב
• סביח
• פלורנטין

איזו דרך ארוכה ומוזרה זו הייתה. קצת יותר מ-40 שנה אחרי האירועים שהתחילו את הכל, אי שם ב-1984 הרחוקה, מגיעה הסאגה המפתיעה של קראטה קיד ו"קוברה קאי" לסיומה, עם חמישה פרקים אחרונים בהחלט שמהווים את השליש האחרון של העונה השישית, שזה לפחות שש עונות יותר ממה שמישהו היה מהמר עליה ב-2018, כשהעונה הראשונה שלה עלתה בהרפתקת התוכן קצרת הימים של Youtube Red.

>> הוליווד בוערת: היוצר הכי מצליח בארצות הברית למד מהטעויות שלו
>> לא חדש. לא מופלא. אבל שירה האס כמעט מצילה את "קפטן אמריקה"

מה שהפתיע את העולם בעונה הראשונה של הסדרה והחזיר את הפרנצ'ייז לחיים, מעבר לעובדה שיוטיוב מנסה להפיק בעצמה תוכן טלוויזיוני, הוא ההיפוך המבריק שעשו יוצריה בסיפור הסיקוול: ג'וני לורנס הבלונדיני והשחצן שחטף את נוקאאוט חייו בסרט המקורי, הפך למבוגר מריר ומתוסכל שמנהל את מכון הקראטה הנידח "קוברה קאי", בעוד דניאל לרוסו הקטן שלמד כל מה שהוא יודע ממאסטר מיאגי, הפך לדושבאג זחוח ומלא בעצמו. זאת הייתה תפנית מספיק מרעננת בסיפור כדי להתניע קהילת מעריצים גדולה, שתפחה למימדים גלובליים עם רכישתה של הסדרה בידי נטפליקס בתום העונה השנייה.

הסוויץ' המרענן הזה בין אנטגוניסט לפרוטגוניסט ובניית העולם המעניינת סביב מכוני הקראטה המתחרים והמשמעות שלהם לקהילות שהם משרתים, הפכו את "קוברה קאי" לסדרת דרמה הרבה יותר טובה ממה שהייתם חושבים, פלוס קרבות מסוגננים היטב. מי שהמשיך לעקוב יודע שבעונת הסיום היא גם מספקת כמה אגרופים רגשיים חזקים בבטן, ונותנת עונת פינאלה לפנתאון – מלאה בקריצות ומחוות לסרט המקורי, מרגשת מאוד מבחינת התפתחות הדמויות והאימפקט האמוציונלי על המעריצים, סוגרת את הסיפור יפה יפה בקרבות המכריעים בתחרות הקראטה החשובה בעולם שמתרחשת בברצלונה. וזהו. זמן לקוד קידת כבוד יפנית ולהיפרד מסדרה שהחזיקה מעמד יפה 65 פרקים, עד לניצחון. או עד לסיקוול, פריקוול וספין-אוף הבא.
>> קוברה קאי, עונה 6 חלק 3, חמישה פרקים, עכשיו בנטפליקס

• המסך
• נטפליקס
• קונג פו
• בינג'

בסרטי פשע, "המשפחה" הוא אחד מהמוטיבים האלו שתמיד חוזרים על עצמם. הקונפליקט "משפחת הפשע מול המשפחה האמיתית" עמד במרכזם של יצירות פשע רבות, כשאולי הראשון בהם הוא "הסנדק" (1972) של קופולה, אך אפשר לראות זאת גם ב"הסופרנוס", "שובר שורות" ובאמת שלא חסר. הקונפליקט מתפוצץ תמיד כששתי המשפחות נפגשות, והאיום הקיומי על משפחה אחת גובר על השנייה – אבל כשמדברים על המאפיה אנחנו לרוב נראה דמויות ללא תחביבים, שעיסוקם היחיד הוא באיך להוביל את שתי המשפחות. אנחנו מכירים דמויות שוויתרו על האינדיבידואליזם שלהם, והפכו כל כולם לכלי באחד המשחקים המסוכנים בעולם. הסדרה החדשה של נטפליקס, "האחים סאן", בוחנת את הדילמה בין העצמי להמשפחה באופן הומוריסטי וחדשני יחסית, עם קרבות קונג פו ואמנויות לחימה לצד הומור שברגעיו המופרעים מצליח בענק. רק חבל שבחדר התסריטאים עדיין לא החליטו מי הגיבור.

>>כמה טוב כאן: "סליחה" היא הנגטיב המוחלט של הטלוויזיה המסחרית

"האחים סאן", של היוצרים בראד פאלצ'וק, איימי וואנג וביירון וו, מתחילה צ'ארלס (ג'סטין צ'יאן) – בנו של ראש משפחת פשע בטאיוואן ובייסיקלי מכונת הרג בלתי ניתנת לעצירה. בסצנת הפתיחה לבדה שלושה מתנקשים מנסים לרצוח אותו, בזמן שהוא אופה עוגה. צ'ארלס, מן הסתם, מפרק אותם באכזריות. זה למעשה הסיקוונס עם הוויזואליה הכי מעניינת בסדרה, שמציג בדיוק את הקונפליקט שלה: ההפרדה בין העצמי ומי שאני, למי שהמשפחה שלי רוצה שאהיה. אחרי ניסיון התנקשות נוסף באביו, צ'ארלס נוסע להגן על אמו (מישל יאו) ועל אחיו ברוס (סם סונג לי) שחיים בלוס אנג'לס, רק כדי לגלות שאחיו הצעיר לא יודע כלום על חיי הפשע שהאם הסתירה ממנו. למעשה, ברוס הוא בכלל סטודנט לרפואה עם תחביב שנחשב לבזוי בעולם המושגים הטלוויזיוני – אימפרוב. ביחד האחים לומדים אחד מהשני תוך כדי הנסיון לפענח את התעלומה: מי מנסה להרוג אותם?

אם מסתכלים על נקודות השיא של הסדרה, היא לגמרי עובדת – הדמויות עוברות מהלך, ולמרות שיש כמה טוויסטים צפויים, הסדרה מצליחה לשמור על קלילות ומתח בו זמנית. יש שם המון בחירות חכמות ורגעים באמת מופרעים שרק הם לבדם שווים את הצפייה. דוגמה מוצלחת לרגע שכזה הוא כשברוס חסר הניסיון מנסה לסחוט מידע מאדם מסוים, ולרגע אחד פורצים ממנו כל האינסטינקטים המשפחתיים כשהוא משפד לו בטעות את היד. אלה רגעים קטנים שמצליחים להפתיע, והם ממש משפרים את כל חוויית הצפייה. מעבר לכך, מדובר בתפקיד הכי טוב של מישל יאו מאז "הכל בכל מקום ובבת אחת", והיא ממש מצליחה לרתום את הקהל לטובתה – גם אם לא תמיד יש הגיון במה שהיא עושה, בעיה די מרכזית בדמותה כאם המשפחה. ובכלל, ההיגיון של הדמויות לא תמיד ברור, וזה מייצר חוסר אמינות, אבל יש סיבה מרכזית לכל הבעיות האלה.

הסדרה למעשה לא החליטה מי הגיבור שלה – צ'ארלס או ברוס. אנחנו מתחילים עם צ'ארלס, והסיפור שלו גם מקבל הרבה יותר זמן מסך משל ברוס (למרות שהוא מבוזבז על כל סיפור האהבה הסופר משעמם עם סגנית התובע המחוזי אלקסיס), אך זה ברור שברוס הוא הצד המעניין יותר בסיפור – הוא יוצא הדופן, חסר הניסיון שכל חייו מתהפכים, הדג מחוץ למים, והעלילה הייתה צריכה להתמקד בו יותר. גם היחס של אחרים לברוס לא כל כך הוגן – רוב האנשים מתייחסים אליו כאל טיפש או אידיוט, ולרוב הוא די מצדיק את זה. אך הבעיה היא שכשסוף סוף הוא עושה משהו חכם, זה כבר לא אמין, כי כולם אומרים שהוא טיפש והוא מתנהג כמו טיפש. הייתה יכולה להיות פה דמות הרבה יותר מעניינת, אם הוא היה חכם וחסר ביטחון, ולא טיפש וחסר ביטחון.

האם אני רוצה עוד עונה של "האחים סאן"? האמת שכן. גם אם לא הכול מושלם, הסדרה הצליחה לעורר את הסקרנות שלי, לא רק בגלל הסגנון, אלא גם בגלל האופי שלה. הדמויות מורכבות שכולן נעות בתוך התמה המרכזית של "העצמי מול המשפחה", כולן עוסקות בזה ופועלות מתוך זה. הסדרה עוד מחפשת את עצמה, אבל אם היוצרים רוצים להפוך אותה לבלתי נשכחת הם צריכים לתת לברוס קצת קרדיט, ולהפוך אותו למעט יותר אינטליגנט. להציג לנו גרסה משופרת בעונה השנייה שבה הוא יהיה הגיבור. יש לסדרה הזאת פוטנציאל עצום להיות חוויה בלתי נשכחת, והעונה הבאה תקבע אם היא אכן תהיה כזאת. עד אז, אפשר ליהנות מהעונה הראשונה, גם אם היא לא אפויה עד הסוף.
"האחים סאן", עונה ראשונה,עכשיו בנטפליקס

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• סדרות
• נטפליקס
• קונג פו

• Facebook
• Twitter
• Email

אין לי מושג מה הוא רקח שם: אני יודע שהיה שם גת, והיה שם אלכוהול, והיו שם כל מיני צמחים אחרים שגידל אצלו בגינה, אבל בדבר אחד אני בטוח: רבע שעה אחרי ששתיתי את המשקה המהונדס שלו התחלתי לשמוח, בלי שום סיבה, ויצאנו לרחוב דיזנגוף כי הדירה שלו היתה ליד, ושכחנו בכלל שזה יום העצמאות. ככה זה כשאתה מנותק מהזרם המרכזי של החוויה הציונית. או כשאתה על סמים. שזה די דומה, בסופו של דבר.

ובדיזנגוף ביום העצמאות… טוב, אני לא צריך לספר לכם. המוני אדם, רובם צעירים ומלאי עיזוז ופיזוז, חמושים בפטישי פלסטיק ובספריי חוטים צבעוני, ותוך שניה היינו מוקפים ונסחפים לעבר מוקד שמחה לא ברור, ככה קראו לזה, ואולי קוראים לזה עד היום, "מוקדי שמחה", מושג ששוכן בדיוק באמצע בין הפצצה כירורגית של חיל האוויר לבין בר מצווה של בן־דוד רחוק (מה באמת קורה עם ההפצצות הכירורגיות הללו? לא שומעים עליהן במלחמות האחרונות. חבל. מתגעגעים).

ועד מהרה נהייתה קטטה, כי חברי מהנדס המשקאות הממסטלים היה בעברו תלמיד של דניס הנובר, הלא הוא "דניס הישרדות" המפורסם, והיתה לו התנגדות עקרונית לאנשים שמרביצים לך בראש עם פטיש. פלסטיק או לא פלסטיק – העיקר הכוונה, כמו שאומרים בחיל אוויר כשהכירורגיה משתבשת להם,

ועד מהרה נהיה אקשן. אני בצד, מפוחד מהבלגן אבל שמח כי המשקה עובד, פאק, אי אפשר לשלוט בזה, השמחה דופקת בורידים, פיזית וחמה וזורמת בכל הגוף, וגם הוא – שר המשקאות הלוחם – שמח, בגלל המשקה ובגלל שהולכים מכות, ואז הגיע שוטר ועצר אותו יחד עם בחור גבוה מאוד, שהיה היחיד שהחזיר לו מכות מקצועיות ומיומנות, וכך מצאנו את עצמנו ארבעה בניידת: שר המשקאות ואני; הגבוה, והחברה של הגבוה.

אחרי עשר דקות של סמי־נסיעה שהיתה יותר נסיון של הניידת לדחוף את הקהל העומד בדרכה, השוטרים מקבלים קריאה על אירוע חמור, ומביטים לאחור. החבר שלי אומר: "אתה יכול לשחרר אותנו, זאת היתה טעות."
והבחור הגבוה אומר: "זה היה בצחוק, מה."

והשוטר שעצר אותנו מעיף מבט עייף, ומבין ששניהם הגיעו להסכמה כלשהי, וספק אם אחד הצדדים יגיש תלונה, ומשחרר את כולנו עם אזהרה, ותוהה מה קרה שפתאום כולנו חברים. ומה שקרה הוא זה: שניהם – ידידי מהנדס המשקאות והבחור שנלחם בו – מצאו שפה משותפת, כי הראשון היה כאמור מחניכי דניס הישרדות, והשני היה מחניכיו של מאמן קונג פו בשם ריצ'רד, שהסתובב אז בתל אביב חמוש בנונצ'קו ושוריקנים, עם שני כלבי מסטינו ענקיים שאת שיניהם ציפה בניקל, וברגע ששניהם הבינו שיש להם אובססיה משותפת למכות, הם שקעו בשיחה עמוקה על היתרונות והחסרונות של כל שיטה, משעממים למוות אותי ואת הבחורה של הגבוה, אבל אני לפחות הייתי מאוד שמח, עדיין, המשקה עשה את שלו, אין מה לדבר,
וכך מצאנו את עצמנו מוזמנים למסיבת יום העצמאות של משפחתו של הגבוה, שהיתה בבית חד קומתי בכפר שלם, וזה היה שם, מכל המקומות, שהשמחה המהונדסת שלי הגיעה לשיא פעולתה, וכאשר כל משפחתו המורחבת של הבחור הגבוה התחילה לפצוח בגירסה כה מזרחית של שירי ארץ ישראל שאפילו שרהל'ה שרון לא היתה מזהה אותם, לא רק שהצטרפתי בכל גרוני אלא גם הכרזתי שוב ושוב את שבחי המדינה בכל היצירתיות והאנרגיה והשמחה שהצמחים הממסטלים הללו הצליחו לספק,

וכך יצא שחצי שנה אחר כך, הרבה אחרי ששכחתי מזה, נתקלתי בבחור הגבוה ובאביו, שהלכו ברחוב. אביו היה אדם דתי מבוגר, שבקושי הלך, והבחור שתמך בו ביד אחת עצר באמצע הרחוב ואמר: תכיר אבא, זה הבנאדם שהכי אוהב את המדינה שראיתי אי פעם. ואבא שלו אמר כל הכבוד, שם יד על ראשי ובירך אותי.

ובאמת, כל כך רציתי להיות האדם שהוא בירך. ובגלל שאני לא, עד היום אני לא בטוח אם הברכה תופסת, ואם אהבת המדינה שלי היתה תלויית תזמון, או במלים אחרות: אם הייתי שותה את המשקה הזה ביום השואה, הייתי אוהב רכבות. אבל מה זה משנה, יש לי יום עצמאות אחד מאוחסן בזיכרון שבו ממש אהבתי את מדינת ישראל. זה הרגיש נהדר ומגעיל בו זמנית, אבל הייתי נותן הכל לאהוב שוב אם ידידי מהנדס המשקאות לא היה בורח לפיליפינים, ולא חוזר.

• אנשים
• פטישי פלסטיק
• ספריי שלג
• קטטה
• חיל האוויר
• אזהרה
• נונצ'קו
• מסטינו
• שמחה
• גת
• טורים אישיים ובלוגים
• רחוב דיזנגוף
• משטרה
• ציונות
• אלכוהול
• סמים
• צעירים
• קונג פו
• יום העצמאות
• מכות

• Facebook
• Twitter
• Email

אנשים שהפעם האחרונה שפגשתי אותם הייתה לפני שלושה שבועות עשויים לחשוב שברגעים אלה אני מיוזע וחזק יותר. בכל הזדמנות אני מספר שהנה, עוד רגע, רק שיעבור כבר השבוע הזה, אני נרשם לאימונים כלשהם – חדר כושר, יוגה, אגרוף, אפילו על קונג פו יצא לי לדבר רק בגלל שאני מכיר מישהו שזו העבודה שלו וכבר פינטזתי על הנחת חבר (אם לא במחיר אז לפחות בעוצמת הבעיטות).

למה אני רוצה לעשות כושר? קודם כל, כי כולם עושים. בדרך כלל זה לא תירוץ לשום דבר, אבל יותר מזה – העישון, האכילה הלא סדירה והלחץ היומיומי מתחילים להראות סימנים והגוף שלי מתחיל לחרוק. אני עייף יותר מבעבר, השרירים תפוסים ובאופן כללי אין לי הרבה מוטיבציה לתזוזה שאינה הכרחית. לא משהו שצריך להתרגש ממנו, אבל גם לא מצב אופטימלי להיות בו.

הגנים שלי מורכבים משלושה מוטיבים מרכזיים: סרטן, שיער מקורזל ומבנה גוף נערי במשקל שאפשר רק לקנא בו. השניים הראשונים קצת מבאסים, אבל השלישי הוא שייתן לי את היכולת להתאמן בלי להתאכזב וללא שום ציפייה להשלת ק"ג או לפיתוח גוף. כמו משורר, אני מתכוון לעשות את זה בשביל הנשמה.

בניסיון להבין איך אני הופך מאדם שמדבר על כושר לאדם שעושה כושר, ביקשתי מרתם איזק, עורכת מדור "החיים היפים" בטיים אאוט המלצות לאימונים שיכולים להתאים לי. לפני שהתחילה להכין רשימה, היא נזפה בי ש"כל השמאלנים יושבים כל היום על טוויטר ובגלל זה אין לכם שרירים! אתה תהיה הראשון ליפול כשיתחילו לרדוף אותנו". אז הסתכלתי בטוויטר ובאמת מלא שמאלנים כתבו על איך הם יהיו הראשונים ליפול כשיתחילו לרדוף אותנו. לא ייאמן, אפילו על נפילה על הפרצוף יש תחרות – במקום להרים את הראש ולהכין את עצמנו לסיבוב הבא, אנחנו מתחבטים בכמה נוראית תהיה הפעם הבאה שמישהו ישבור עלינו ביצה או יאיים שאנחנו "הבאים בתור אחרי יהונתן גפן".

רק מהמחשבות על תוכנית האימונים העתידית שלי כבר התחלתי להתרגש כמו ילד שקיבל פלייסטיישן, או כל דבר אחר שמלהיב ילדים כיום. איך יפסיקו לי הקנאקים בכל חלק בגוף שמצליח להוציא את הצליל הזה. אזנק מהמיטה ב־7:30 ביקיצה טבעית ובתחושת סיפוק ואיהנה משלל היתרונות של גוף שעובר תחזוקה עקבית. נשאר רק מכשול פסיכולוגי אחד שעליי לצלוח – מכנסיים קצרים, נעלי ספורט, גופייה ולהזיע מול אנשים זרים. איך עושים את זה לעזאזל?

• אנשים
• קונג פו
• אגרוף
• יהונתן גפן
• החיים היפים
• אימון
• אימוג'י
• ספורט
• טורים אישיים ובלוגים
• נשמה
• כושר ובריאות