רבות דובר במדור זה על הנכס הגדול ביותר שיש ל"ארץ נהדרת":יותר מהשחקנים, האיפור ואפילו הכתיבה (כולם ברמה גבוהה מאוד), מה שמשאיר את "ארץ" חיה ובועטת היא היכולת שלה לזהות את הדופק הישראלי, אותו ססמוגרף רגיש שמצליח לגעת בתחושה של הצופים ולבטא אותו בצורה הרבה יותר מדויקת מכל תכנית אחרת בטלוויזיה. בטח יותר ממהדורת החדשות שקודמת לה.

>> אין לנו אח: זה ציני, זה שואו, זה רייטינג. פשוט תגידו את זה
>> סלאח, פה זה רשת 13: "המעברה" היא החמצה. והיא תהיה להיט
>> "כל האימהות משקרות" בחרה לסיים באלימות, כי המציאות כואבת

אם מד הדופק הישראלי מדייק, הרי שהכותרת "ארץ נלחמת" שעשתה קאמבק בשני הפרקים האחרונים יכולה להשתנות ל"ארץ נבוכה". זה מה שבלט יותר מכל בפרק ה-18 של העונה והשני של "שאגת הארי": אם הפרק הקודם היה באווירת "הזעם האפי", עכשיו קורה מה שבדרך כלל קורה במלחמות ישראליות: האופוריה של הימים הראשונים יורדת, ואנחנו מבינים שאנחנו שוב תקועים.

הפרק התחיל לא עם פוליטיקאים ולא עם פרשנים, אלא דווקא עם המייצג המובהק של הישראלי הממוצע: הזוג אשר וחני שיושבים במקלט. משם נמתח הפער הגדול בין התחושה הקלולסית של האזרחים, לבין כל מי שאמור לספק להם תשובות – בהתחלה ניר דבורי ואיתן בן אליהו, אחר כך נתניהו וטראמפ – ופשוט לא אומרים להם מה קורה ולאן הולכים.

זה הסטייטמנט של "ארץ נהדרת", באמצעות שתי הדמויות העממיות ביותר שלה: אנחנו נמצאים במלחמה חסרת פשר. הרטוריקה אמנם בשמיים, אבל המציאות לא ממש עומדת ברף שלה. במילים אחרות, זה לא ממש מרגיש כמו מלחמת ששת הימים אלא יותר כמו מלחמת התשה, כשהמותשים הם אנחנו, האנשים הפשוטים שחיים בין אזעקה לאזעקה ולא ממש מצליחים לנשום.

ומה ש"ארץ" שיקפה היטב בפרק האחרון שלה הוא שאף אחד לא באמת יודע לאן הולכים. ניר דבורי עסוק במטאפורות מעולם משחקי הווידאו, בן אליהו (בגילומו האדיר של יניב ביטון) עוסק בהתנשאות ובטחינת מים. זה לא קרה באופן מפורש, אבל תכנית הדגל של קשת 12 בעצם סימנה לצופים שלה שגם החדשות באותו ערוץ, יצאו מדעתן, מועלות בתפקידן ולא מנסות לספר מה שחשוב.

כשעולים מדרגה, המבוכה גדלה אפילו יותר – כשנתניהו מבטיח ירידה דרסטית מ-400 משגרי טילים ל-400 משגרי טילים, וכבר מכין את הפרומו לסבבים הבאים (בקטע הכואב ביותר בתכנית – אולי כי פשוט הוא נשמע לנו נכון מדי, על הלופ הבלתי נגמר של מבצעי "טימון כפומבה"). וכשאפילו דונלד טראמפ קופץ מ"soon" ל"noos", התחושה היא שאין סמכות. אין דמות אחראית שמדברת לציבור בתקופה הכי מדכאת ומתישה שעוברת עליו. אף אחד שיבהיר את האופק, כולנו הולכים בדרך הבטוחה לשום מקום.

כשזה היה הסטייטמנט, ובלי קהל חי באולפן, האנרגיות של הפרק פחות זרמו. היה קשה מאוד להשיג רגעים מצחיקים באמת – גם היוצרים, גם השחקנים וגם אנחנו עייפים מאוד; ובכל זאת היו כמה שיאים ברמה הקומית. אחד מהם, כאמור, הוא המנייה הבטוחה של "ארץ" בשנים האחרונות, יניב ביטון, בחיקוי המופתי של איתן בן אליהו – שהצליח לזקק נהדר את הזחיחות החיל אווירית ותחושת ההתנשאות מול "פשוטי העם". ביטון הוא מאסטר – ואפשר לראות את זה בכל דמות מחדש.

רגע שיא נוסף קצת התחבא בהמשך והתחיל ברפרנס ישן: לשרון טייכר וערן זרחוביץ', לפני שהם הפכו להיות כוכבים ב"ארץ נהדרת", היתה תכנית קצרת ימים בערוץ 10 ושמה "שינויים בלוח השידורים", אדפטציה טלוויזיונית של תכנית הרדיו המצליחה שלהם. תכנית פרועה, ששודרה בימי שישי בלילה, ונתנה הצצה לכל מיני חיקויים שיגיעו יום אחד גם ל"ארץ".החיקוי של גילה אלמגור, למשל, נולד שם, גם הדמות של אירנה (ליאת הרלב) וגם פינה שהיתה גולת הכותרת – "קול הרעם מטהרן". מדובר על שני מגישים איראניים חמורי סבר ששיגרו אזהרות לקהל הציוני בעברית קלוקלת. ובכן, הפינה הזאת חזרה – עם דמות של אותו שרון טייכר מקריא את אותן אזהרות, הפעם על גבי AI כמיטב המודרנה. ייתכן שזיהו משהו ב"ארץ נהדרת" שיהיה שווה להמשיך, בטח כפאנצ'ר למערכת החרדה שמסביב.

עוד דבר שקרה והיה מרענן: החיקוי של נועם בתן והשיר לאירוויזיון. אמיר שורוש גילם את הדמות של בתן (דווקא חיקוי לא הכי מוצלח) וסיפק את הקומנט הכי טוב בסיום – עם התשובה העברית לשיר "מישל", שבה מישל היא פשוט מישהי שהתאהב בה וברחה מרעש האזעקות. זו היתה דרך משעשעת לסגור את התכנית, שביטאה היטב את תחושת הכאוס בציבור וידעה לפרק אותו בעזרת פארודיה מוזיקלית טובה.

השבוע האחרון עמד בסימן תגובות רבות שעורר "המונולוג של חמנאי" בפרק הקודם. אז, זו היתה מעין אזהרה בתוך האווירה היחסית אופורית. הפרק של הערב סימן שכבר אין אופוריה – היה מתיש להיות ישראלי בשבעת הימים האחרונים – בעיקר בגלל היעדר האופק וחוסר האמון ארוך השנים שהתפוצץ עכשיו. זה לא היה פרק שמח של "ארץ נהדרת", אבל הוא הציב את תמרור האזהרה הבוהק מעל המציאות שלנו. וגם את זה, מסתבר, התכנית יודעת לעשות מצוין.

• המסך
• ארץ נהדרת
• סאטירה
• קשת
• מלחמת איראן

בלוח השנה העברי, יש כמה מועדים שמוציאים מ"ארץ נהדרת" את המיטב. פרקי חגים (בעיקר חנוכה ופורים) שמספקים קו עלילתי והזדמנות לקצת יותר יצירתיות, יום העצמאות – שזה בדרך כלל המקום שבו מסתיימת העונה ולצערנו בשנים האחרונות, מה לעשות, גם פרקי מלחמה.על אף כל הרע שמלחמה מביאה, מ"ארץ נהדרת" מצבי חירום דווקא מוציאים משהו טוב; הם מייצרים איזה פוקוס, מושיבים אותה במקום קצת יותר נוח כאתנחתא קומית ומשהו שמאפשר לפלטר דרכו את הלחצים של התקופה המשוגעת הזאת. הפרק ששודר אתמול (רביעי) פוסט "שאגת הארי" שילב בין השניים: פרק פורימי באווירת מלחמה. ככזה הוא היה טוב מאוד.

>> קפה הפוך: בכאן 11 רצו לראיין תל אביבים מנותקים. זה התהפך עליהם
>> לופ החדשות האינסופי מעוות את התודעה. כבר עדיף בידור וריאליטי

עוד ניגע ברגע השיא של הפרק, אבל לפני הכל, הפרק ה-17 של העונה ה-23 הדגיש שני כוכבים מעל כולם (עם כל הכבוד לכולם): ערן זרחוביץ' ויניב ביטון. ליאת הרלב עושה את שלה, תמיר בר נהדר ואת יובל סמו תמיד כיף לראות – אבל הכוכבים של העונה הם זרחוביץ' וביטון. הם עמוד האש שמוביל את המחנה, הקפטנים של הקבוצה, והם גם מביאים את רגעי השיא של העונה הזאת (יחד עם עומר עציון והדמות של דונלד טראמפ, שהיא הציר המרכזי).החיקוי המדויק של זרחו לצביקי טסלר, ולאחר מכן לפיט הגסת' (שר ההגנה האמריקאי), מוכיח איזה קומיקאי בחסד הוא. כמה הוא מצליח לדייק מניירות ולהיות איש מצחיק באופן כללי (מה שעובד גם בסדרה דרמטית יותר כמו "מטכליסטים"). פשוט כישרון עצום שמגיע לפרקו ככל שהעונות מתקדמות.

מצד שני ביטון הוא אולי פחות וירטואוז מזרחוביץ', אבל עושה את שלו בדרך אחרת, יותר אמפתית. לא משנה כמה רשע חמנאי, יש משהו בדמות שלו כשביטון מגלם אותה, שאתה קצת אוהב. הוא פחות מכוער מסינוואר ופחות נכלולי מהדמות של נסראללה (אפרופו המפגש המשולש ביניהם בגיהנום – עוד רגע מוצלח). זה הקסם של ביטון, שעובד לו עוד מ"היהודים באים", הקשר הזה עם הצופים שהופך אותו לשחקן מוצלח כל כך.

בכל מקרה, למרות היעדר הקהל זה היה פרק עם אנרגיות גבוהות שפגע היטב בכאבים ובמתחים של התקופה – מההתרעה הקיצונית, דרך החשש ממקלחות (כי זה מפעיל את האזעקה) – הססמוגרף הרגיש של "ארץ" לדופק של הקהל (או לפחות הקהל שצופה ב"ארץ נהדרת") המשיך לעבוד גם הפעם.רגע מוצלח היה גם לשני כהן: החיקוי שלה למפעילת ההתרעות של פיקוד העורף היה קצת וינטג' שלה לתפקידים יותר צעירים; מסול בר בעונה האחרונה של "רק בישראל" (עם הקאץ' פרייז "אני לא בוכה, אבל זה מעצבן"), ועד שלל דמויות שגילמה בימי "שבוע סוף". משהו קצת יותר נוירוטי ומאוד מצחיק שכהן מצליחה להביא היטב. זאת גם הייתה עקיצה טובה לפקע"ר ולמדיניות הבעייתית שלה בעניין ההתרעות (נחנקנו).

חוץ מזה, גם סדרת מערכוני "פרדס חנה" ממשיכה לשמור על יציבות ומסמנת שאחרי כמה שנים של חיפושים, ל"ארץ" יש להיט ביד בדמות מערכון רץ לאורך העונה, אולי לראשונה מאז "הטורטלים". הפעם, הם נגעו בקונספירציות ואמרו משהו אמיתי על קונספירטורים (משהו שלי מאוד נגע, כמי שאוסר עליהם מלחמה די רצינית בשנים האחרונות), על ההתשה שיש בהתמודדות איתם ואיך שום דבר מציאותי (כולל מילולית טיל בליסטי שעף להם לבית) לא מונע מהם לצאת מהבועה. לא היה פה איזה שיחוק מבחינת תפקידים (אולי מפאת הזמן), אבל זה היה כתוב נהדר ובוצע בצורה מוצלחת.

אבל הכל היה הכנה לרגע השיא של הפרק, אולי אפילו של העונה הזאת, שהגיע במונולוג הסיום. הרגע שבו עלי חמנאי, בגילומו של יניב ביטון, מסיים במעין מכתב פרידה מהקהל הישראלי שצופה בו. הוא עוטף את זה בעטיפת צלופן ("הכנסתם לנו יפה יפה"), אבל המסר כאן הוא שאיראן האיסלמית אולי שוקעת, אבל ישראל שהולכת באותו כיוון – דתי קיצוני ולאומני – בדרך לאותו המקום. "איך אומרים? עוד לא אבדה תקוותנו", הוא חתם בסיום מצמרר – וזה בהחלט השאיר אחריו הדים, כולל ויראליות אדירה ברשתות מיד לאחר שהפרק הסתיים.

למה זה עבד? המונולוג של ביטון מרפרר לשני מונולוגים גדולים שראינו בשנים האחרונות בקומדיה העברית: הראשון הוא מונולוג מלחמת האזרחים של אסי כהן (2021) וכמוהו הוא רצוף שיאים שמגיעים לקליימקס בועט וגורם לאנשים לזוז בכיסא. השני הוא מונולוג שביטון גילם בעצמו, ב"היהודים באים", ושודר בפרק שאחרי ה-7.10. אותו הרגע שבו משה רבנו פונה לעם ישראל, ומסמן להם שהם דווקא לא "עם של קקות", שיש בהם הרבה אור, ושהם צריכים לבחור בין עם של בניין לעם של חורבן. שניהם רגעים שייחקקו לעד בתולדות הטלוויזיה בישראל, ומונולוג חמנאי היה מעין בן כלאיים של השניים.

זה מה ש"ארץ נהדרת" יודעת לעשות במיטבה: מצד אחד להישאר קומוניקטיבית ולייצג, במידה רבה, את המיינסטרים הישראלי – זה שרואה במוות של חמנאי דבר טוב, זה שמסתכל בתקווה על קריסת המשטר הדכאני והאלים באיראן. ומצד שני, היא יודעת לייצג גם את קול המצפון – את אותו DNA ערכי, שדיברתי עליו בשבוע שעבר. זו היתה ההצעה של "ארץ נהדרת" לציבור שצופה בה: איראן, אולי, תוכל לחזור למה שהיא היתה פעם – מדינה יצרנית, עם תרבות אדירה ועם שאין לו גבולות מלבד הדמיון. אבל אולי כדאי שגם אנחנו נחזור לאותה הדרך שאיבדנו עם הממשלה הנוכחית.

בסוף, המונולוג של חמנאי נגמר באותו פאנץ' כמו המונולוג של משה רבנו: האם אנחנו עם של בניין או עם של חורבן? האם אנחנו בוחרים בדרך של שנאה ושל התבצרות, או בדרך של פתיחות ושל מערביות? במידה רבה, גם העם האיראני וגם העם הישראלי – למרות שהם לכאורה בשני צידי המתרס במלחמה הזאת – עומדים בפני אותה דילמה. והתשובה של "ארץ נהדרת" לדילמה הזאת התבטאה בדיוק בדרך שלה: בחדות, בכישרון ענק, ועם המבצע המושלם למשימה הזאת. לכו תדעו, אולי בכל זאת יש לנו ארץ נהדרת.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• סאטירה פוליטית
• מלחמת איראן

אחרי שבועיים של הפסקה, "ארץ נהדרת" חזרה פחות או יותר אל אותו תמונת מצב נפשית. תקופת ההמתנה הנמשכת סביב איראן מטילה את הצל שלה לא רק על המדינה – מה שבולט מכל שיחת חולין – אלא גם על התכנית. ובניגוד לתובנה הקבועה שלי שבדרך כלל פגרות עושות לה טוב, הפעם היעדר הפוקוס השפיע עליה לרעה. זה היה, בפשטות, פרק פחות טוב של "ארץ".

>> "אתה חייב לקרוא את זה" מכניסה את הגרוב מחדש לעולם הספרים
>> פחד ותיעוב: ראיתי בעיניים את מה שקרה מתחת לבית של לוסי אהריש

כל המאפיינים הבולטים של העונה היו שם: טראמפ כציר שסביבו סביב העולם, המזרח התיכון וגם ישראל; הערפל שעדיין מרחף סביבנו בתקופת פוסט המלחמה; והומור קצת יותר סלפסטיקי על חשבון הסאטירה הטהורה. תחושה שעכשיו אפשר לצחוק. בטח כשפורים, עוד פיק של העונה, מתקרב (בשבוע הבא אמור להיות ספיישל פורים, כמובן אם לא תתחיל מלחמה)."ארץ נהדרת" טובה כשהיא יוצאת מהפאנל ומהחיקויים השחוקים של הפוליטיקאים – אל התובנות האישיות והחברתיות. ולכן מערכון הפתיחה, שבו הופיעו שלל הדמויות מהחיים שלנו ש"יודעות הכל" על מה שיקרה או לא יקרה, פגע בול בפוני של הנפש הישראלית. השילוב בין חרדה לביטחון עצמי, בין ידע מוחלט לבין חוסר מושג טוטאלי, נמצא סביבנו בכל מקום.

אחר כך נפתחה התכנית עם עוד הברקה שכנראה תלווה אותנו – החיקוי החדש של ברק רביד, שהעפיל לדרגת טאלנט (מעניין אם "קשת" מחלקים מענקי עלייה). זו הייתה המגלשה להתייחסות למשא ומתן בין טראמפ והאיראנים, כשהאיראנים מסרבים ואומרים "לא", בעוד טראמפ מאיים ומאריך עוד ועוד את האולטימטום לצלילי "דה פיינל קאונטדאון" של להקת אירופה – רפרנס לשיר מ-1986.

וזה, אגב, מאפיין נוסף שהיה בפרק הזה – שאולי קצת הוכיח את השיבה שזרקה ב"ארץ נהדרת", אחרי 23 שנה באוויר: ים של רפרנסים מבוגרים, שספק אם קהל צעיר יוכל בכלל להכיר. השיר האייטיזי ההוא פגש בהמשך גם את ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, מקריא את המשפט "הסבא של הבאבא שלי הלך על גחלים". הפרסומת ההיא, של מקדונלדס? היא משנת 2000. לפני 26 שנה. האם מישהו שנולד אחרי 1999 בכלל מכיר את הרפרנס הזה? לא ברור.זה מדגיש כמה "ארץ" כבר לא מנסה לדבר אל הקהל הצעיר ומכוונת להורים שלהם. טקטיקה מעניינת, אבל קשה לראות אותה שורדת לאורך זמן בלי להתחדש, עם אותו פורמט ישן.

ואם כבר דברים ישנים שנמאסו על כולנו, כמובן שהשלב הבא היה עוד חיקוי של נתניהו ושרה. זה מרגיש כמו ריטואל: שוב נתניהו מגיע עם הכתם על המצח, ואומר משהו ואז משנה את דעתו תוך כדי משפט, והאמירה כלפיו אמנם מאוד צודקת, אבל התחושה היא שגם הדברים האלה קצת מיצו את עצמם.

רגע ששיפר את האנרגיות והדינמיקה היתה הכניסה של לוסי אהריש – אפרופו השבוע הסוער שעבר עליה. זה היה רגע יפה, שבו "ארץ" הצליחה גם לצחוק עליה (שנייה, אני אוסף את הלמדים מהבטן), אבל בעיקר להרים לה ולשקף את ההזדהות איתה. רגע מעניין קרה בסוף התכנית כאשר אייל קיציס סיים עם הקאץ' פרייז הקבוע, שהשתנה ל"יש לנו ארץ אחלה מן אחלה". עקיצה למי שסנט באהריש על רקע השימוש שלה בשפה הערבית. רגע יפה ומכובד, שהיה סטייטמנט בפרק נטול הצהרות.

האנרגיות המשיכו להתרומם בפאנל השני ("עוד כותרות" נעלמה מהרדאר) שהביא רגעים יותר מצחיקים, דוגמת החיקוי המעולה של הלוחם אהבת השם גורדון שעשה כותרות השבוע (בקרב אגודלים עם ארדואן) והחיקוי של עומר אדם על רקע האלבום החדש שיצא לו השבוע. בחלקים האלה, הרגשת את התכנית משתפרת מבחינת ההומור וגם מבחינת הצחוק של הקהל (אפילו של המשתתפים). גם ליב יאטאנוב שוב הגיעה עם קטע סלפסטיקי על אריזת חפצים לתאילנד – שהערך שלו היה יותר בהומור, ופחות באיזו אמירה חשובה.

אבל עם כל הכבוד לאנרגיות הנמוכות או להומור המבוגר, הבעיה האמיתית של הפרק הגיעה עם מערכון הסיום ומי שהופיעה בו. סדרת מערכוני "פרדס חנה", שהגיעה קצת באיחור בעונה הזאת, היא הברקה – מצחיקה, מרעננת, מביאה קאץ' פרייזים ומספקת אמירה חברתית; כל מה שסדרת מערכונים של "ארץ" אמורה לעשות.ואחרי שאמרנו את זה, ההופעה של השופטת לשעבר אתי כרייף במערכון האחרון – הייתה טעות קשה של יוצרי "ארץ".

חשוב להזכיר מי היא כרייף ומדוע היא מפורסמת: שמה של כרייף יצא למרחקים בשל מעורבותה בפרשת שחיתות, שבה ניהלה קשר מיני-חברי עם יו"ר לשכת עורכי הדין, אפי נוה, ועל פי החשד בשל כך קודמה להיות שופטת. נפתחה חקירה פלילית שאמנם נגמרה בסגירת התיק על ידי הפרקליטות, אבל הריח המסריח מהאירוע עדיין נשאר בתודעה וכך גם הראיון שלה לעמרי אסנהיים, שבו היא ניפקה את המשפט הידוע "מי אתם, אדוני המוסר?".

זה היה כל כך חמור שאפילו ב"ארץ נהדרת" עצמה התייחסו לפרשה (ולראיון המיתמם ההוא) בזמן אמת. כלומר, גם הם הכירו בחומרתה של הפרשה. אז מה השתנה? איך זה שכרייף הולבנה עד כדי הופעה מפרגנת וחמודה במערכון של התכנית? נכון שהתיק נסגר, אבל נדמה לי שלתכנית שהבהירה את העמדה שלה נגד שחיתות פוליטית צריך להיות סטנדרט אחר. לא חסרים עורכי דין מפורסמים אחרים שאפשר היה להביא למערכון ולהסתלבט איתם בשביל הפאנץ' ליין של מערכון. זה היה בטעם רע.

השימוש בכרייף, באופן אבסורדי, המחיש בדיוק את מה ש"ארץ" מפגינה וטוענת נגדו כל השנים כשהיא תוקפת פוליטיקאים: שהכל זמני וכולנו שוכחים מהר. כמו שנתניהו דואג כל הזמן להשכיח את ה-7.10 (ומותקף על זה בתכנית בצדק), גם כרייף מנסה שנשכח את הפרשה המביכה שהבאישה את מערכת החוק בישראל עד ממש לא מזמן. בהופעה הזאת "ארץ" שגם היא לא נקייה מהחוליים הללו.ל"ארץ נהדרת", מעבר לכתיבה המעולה ולשחקנים המצוינים, יש נכס נוסף: ה-DNA הערכי שלה. העובדה שהיא קול שפוי במציאות שהרבה פעמים היטרללה – נגד גזענות, נגד שקרים, נגד אלימות פוליטית (אפרופו ההזדהות עם לוסי אהריש) וגם נגד שחיתות. וברגע הזה, שבו כרייף הסתלבטה עם חבורת פרדס חנה, משהו מהאינטגריטי הזה נפגע. חבל.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• סאטירה

מדי ערב אנחנו מפרסמים כאן באתר "טיים אאוט" אתהמלצת הצפייה הלילית שלנו. מראש אנחנו לא מכוונים גבוה: דברים שאפשר לצפות בהם בלילה בלי לשרוף את המוח במנת יתר של טפשת (את זה אתם יכולים לעשות לבד) גם אם אינם יצירות מופת על-זמניות. ההמלצות מבוססות לפעמים על צפייה בפרק בודד שמראה פוטנציאל כלשהו למשהו, אבל אתם בהחלט מוזמנים להתלונן להנהלה אם לא אהבתם את אחת ההמלצות, ואנחנו נשגר את אחד מעובדי המערכת לעבר השמש. לכבוד תחילת השבוע ולנוחותכן אנחנו מקבצים את כל ההמלצות במקום אחד, לטובת הלילות המתים בשבוע שלפנינו, מדורגות על פי הפרמטר "כמה בא לנו שתראו אותן". וזכרו: אם השכן שלכם מוזר, זו לא סיבה לחשוד בו ברצח – אלא אם אתם חיים בקצרין.

1. איך להגיע מבלפסט לגן עדן // How to Get to Heaven from Belfast // נטפליקס

בשנים האחרונות יש פחות ופחות סדרות מקור חדשות באמת מעניינות בנטפליקס, כך שהגעתה של הסדרה הזו מאת היוצרת של "נערות דרי" היא ריענון משמח. במילים אחרות, חיכינו לה הרבה. עם השם המוזר והמסקרן הזה, הפעם ליסה מקגי יצרה סדרה מבוגרת יותר, אבל עם אותה תביעת אצבע סגנונית מטופשת בהנאה של נערות דרי. גם הפעם היא עוסקת בחבורת בנות, אבל הן בסביבות גילאי ה-40 ונקלעות לתעלומה מוזרה שמובילה את העלילה, ומכניסה קצת ריגשים (וכראוי, רגעים דביליים) לחייהן.כמה כיף.

2. שכנים מסוכנים // The 'Burbs // ב-yes, ב-HOT וסלקום TV

סרט הקאלט בכיכובו של טום האנקס מהאייטיז, שתורגם דאז בשם "שכנים", עקב אחר דייר בעיירה פרברבית שחושד בשכן המוזר שלו, ומאמין שהוא רוצח – ואז עושה פחות או יותר הכל כדי לאשש את החשש. וכמו כל דבר חצי טוב בהוליווד, גם הוא זכה לרימייק בדמות הסדרה האנרגטית הזו בכיכובה של קיקי פאלמר (שמחליפה את דמותו של האנקס) וג'ייק וייטהול,שחושדים בשכן המוזר שלהםשסוחפים את כל השכונה לכאוס שלהם.

3. ריסט // קשת 12

"אם שיר הפתיחה של "רמזור" צעק ש'אני לא רוצה להתבגר', ריסט אומרת לנו שאם נרצה או לא נרצה הבגרות והזקנה הן עובדה. אנחנו לא מי שהיינו לפני המלחמה, הזמן רשמית השיג אותנו אחרי שכל כך ניסינו לברוח ממנו. ועכשיו הגיע הזמן להגיד את האמת על השבריריות, על הבולשיט, על השקרים של העולם הצעיר. הפאנץ' נשאר אותו פאנץ', אבל הסט אפ בהחלט השתפר. ולכן 'ריסט' שווה את הצ'אנס גם של מי שלא התחבר בעבר להומור המילרי", כתב אבישי סלעבביקורת שלו. ואנחנו באמת לא התחברנו, אבל אולי ננסה.

4. דודג'ר // The Artful Dodger // דיסני+

סדרת ההפתקאות המפתיעה של דיסני+, שלקחה שתי דמויות משנה מ"אוליבר טוויסט" והמציאה להם עתיד שונה באוסטרליה, חזרה לעונה שנייה אחרי צפייה ארוכה, והגבירה את גובה הלהבות שעוטפות את ג'ק דוקינס, שעומד בפני תלייה, ואז בפני יחסים מורכבים עם אהובתו ליידי בל. אל תדאגו, פייגן כבר יגרור אותו שובלצרות חדשות לגמרי.

5. השמועה // The Rumour // צ'אנל 5 ו-Yes

שמועה אחת שיוצאת מכלל שליטה מובילה את המותחן הפסיכולוגי הבריטי הזה, שעוקב אחר אם צעירה שעוברת עם בנה לעיירה שקטה, ומנסה לברר שמועה שהגיעה לאוזנה – שרוצחת ילדים ששוחררה מהכלא עברה גם היא לגור בעיר. האם הופכת לאובססיבית לסיפור, ומנסה לברר מי היא אותה רוצחת לשעבר – רק שסדרת רציחות חדשה סוחפת את כל העיירה איתה לטייפון שלכאוס, דם וחטטנות של שכנים. היי, מה הקטע, זו כבר סדרה שנייה בנושא שכנים חשדנים.

6. מי מכיר אותך? // Unfamiliar // נטפליקס

הפקה גרמנית לנטפליקס שלוקחת את הפורמט הכבר מוכר של מותחן של זוג מרגלים לשעבר שצריך לאזן בין חיי עבודה למשפחה, ומרימים ממנו מיני-סדרה שעוסקת בחיי משפחה, זוגיות, הורות ופיצוצים. לאחר שזהותם של בני הזוג מרט וסימון נחשפת, הם צריכים לקחת את ביתם בת ה-16 ולהגן עליה בפני מי שמנסה להתנקש בחייהם – תוך כדי שמירה על הזוגיות שלהם, גם אחרי כל השקרים שסיפרו אחד לשני.בכל זאת, מרגלים.

7. עובדה // קשת 12

האמת שכבר מאסנו בכל מיני ריאיונות עם "לשעברים" שגיעים לפריימטיים כדי לספק את הגרסה שלהם לאסון שהיו חלק ממנו, בעיקר כדי לנקות את שמם ולהטיל אחריות על אחרים. אבישי סלע צפה בריאיון של המפכ"ל לשעבר קובי שבתאי לספי עובדיה ב"עובדה", שהרגיש כמו עוד מאותו הדבר,ודייק בביקורת שלואת החטא של עובדה בכל פעם שהם מביאים "לשעבר".

• מה רואים הלילה
• סדרות מומלצות
• נטפליקס
• קשת
• דיסני
• דיסני+

לפעמים קוראים להם "במילואים", לפעמים קוראים להם "בדימוס" – אבל הנוכחות שלהם על המסך שלנו קבועה. אחרי שפשטו את המדים הם תמיד מגיעים למסך כדי לשבור שתיקה. כאלה הם "הלשעברים". לשעבר אחד שכזה, המפכ"ל לשעבר קובי שבתאי, ערך ראיון שהבטיח רבות לספי עובדיה ב"עובדה". אבל הוא לא הראשון, וגם לא היחיד.

>> בפריק שואו של מדינת ישראל יש מקום למנהיג אחד. וזה דונלד טראמפ
>> האופוזיציה הכי אפקטיבית בישראל היא ברק כהן. תלמדו ממנו משהו

מדובר בפורמט שאנחנו רואים יותר ויותר בשנים האחרונות – הפורמט שבו יוצאי המערכת מגיעים ל"ראיון מיוחד", כשבלב האירוע יש עסקה: הלשעבר מביא איתו מידע פנימי ו/או התייחסות אקטואלית (במקרה של שבתאי, זו על מערכת היחסים בינו לבין השר "לביטחון לאומי", איתמר בן גביר), ובתמורה מקבל במה לקרב החשוב מבחינתו – הקרב על הנראטיב.כי מרגע שהאירוע האסוני קרה, עכשיו נשאלת השאלה איך נזכור אותו. במובן הזה, גם אם אין ועדת חקירה ממלכתית, כולם נערכים אליה – בכל הצורות. יש מי שמדליף מסמכים באופן מגמתי שמוציאים אותו טוב (ואת כל היתר גרועים), יש מי שמוחק את המילה "טבח" כדי שחלילה לא נזכור מה היה, יש מי שמדליף שיחות כדי להוציא את היריב שלו רע – ויש את הלשעברים.

הם, לכאורה, לא "משחקים מלוכלך" – הם פשוט מגיעים ואומרים את האמת שלהם. בראיון פריים-טיימי, בדרך כלל ל"עובדה" אבל לא רק, הם ניצבים עטויי חליפה ומבט חמור סבר – ומסבירים לנו כמה המצב מדאיג מאז ש"שומר הסף" לא שם.כן, צמד המילים הזה "שומר הסף" – משם, הרי, הכל התחיל. מהסרט "שומרי הסף", שבו השתתפו ארבעה ראשי שב"כ וסיפרו את הזווית שלהם לאירועים שליוו את חיי המדינה. מאז, הרבה שומרים התייצבו לדבר – ורק הסף, איכשהו, לא הפסיק לזוז. אביחי מנדלבליט, אהרון ברק, אהוד אולמרט, אהוד ברק (כשהוא לא עסוק בהתגוננות מיחסים עם פדופיל), יואב גלנט, נדב ארגמן, גדי אייזנקוט, יוסי כהן (במובן מסוים גם אלי פלדשטיין) – כולם בשנים האחרונות כיכבו בראיונות כאלה בדיוק.

ומה אנחנו מקבלים מהם? בדרך כלל את אותה הגרסה – הם היו שם, ראו ושמעו ועכשיו הם סוף סוף יכולים לספר כמה המנהיגות כושלת, כמה השר שמעליהם הוא חלטוריסט, כמה המערכת בעייתית (מאז שהוא לא מנהל אותה, כמובן. כשהוא היה שם, הכל היה פיקס), כמה מי שמבקר אותו לא רציני וכמובן, ההרהור הנצחי על החברה הישראלית והפילוג בתוכנו. "הוא מדאיג יותר מהאיום האיראני", הוא יסביר בכאב. והוא בטחוניסט. הוא יודע.

מה ששבתאי חשף על ההתנהלות של איתמר בן גביר אמנם מדאיג – אבל לא ממש מפתיע. הצופה שיושב בבית ובחר לצפות בראיון, כנראה כבר יודע את חולשותיו של בן גביר – העבריינות והבוז לחוק, האובסס לתקשורת, חציית הגבולות, הרצון לנהל את הכל במו ידיו (גם את המשטרה). קשה להגיד שמשהו מהמידע סמר את שיערותיו של מישהו, אלא אם כן הוא חי במערה בארבע השנים האחרונות. אני אישית כבר אאמין לכל דבר שבן גביר עשה – פשוט כי הוא, ובכן, איתמר בן גביר. נדמה לי שכך גם רוב הצופים שראו אתמול "עובדה".

אז עם מה נשארנו? עם הנראטיב. כשרואים את שבתאי, חשוב לזכור את הקונטקסט: גם הוא מבין שמתישהו תהיה ועדת בדיקה או חקירה למעשים שלו סביב הטבח ב-7.10. מה שאנחנו רואים על המסך זו הגרסה שלו לוועדת החקירה שתבוא. לא יותר ולא פחות מזה. ושבתאי, ייאמר לזכותו, מגיע ערוך – עם גרסה מנומקת ורהוטה, שמסבירה היטב כמה הוא התנהל נכונה, וכל היתר התנהלו חלטורה. תסמונת "הצדיק בסדום" – האיש שעמד עם אצבע בסכר, ובלעדיו לכו תדעו איזה אסון היה קורה. ואף מילה של ספי עובדיה על אסון מירון, שוועדת חקירה ממלכתית מצאה את קובי שבתאי כנושא באחריות אישית לאסון ואלמלא המלחמה היה עליו להתפטר. למה להרוס סיפור טוב.

וזה עוד בלי לדבר על הפיל בחדר: התפקיד הבא. בישראל עדיין יש תקופת צינון בין שירות המדינה לבין הפוליטיקה, אבל בכל הקשור לראיונות – אף אחד לא יעצור אותך. זו הדרך העדינה של הלשעברים לסמן לציבור שיושב בבית: ממני תבוא הישועה. הבעיות הן כבדות, וקשות ובעייתיות מאוד – וחייבים שתהיה כאן מנהיגות מספיק מנוסה (קריצה קריצה) ואמינה (קריצה קריצה קריצה). נניח, סתם זורק, אני.

האמת היא שהטענות של שבתאי להתנהלות של בן גביר הן בעיקר מאוחרות. אם השר לביטחון לאומי מקליט אותך במהלך שיחה ומדליף באופן מגמתי כדי להכפיש אותך, את הדברים האלה צריך לפוצץ הרבה קודם. אתה יודע, כשאפשר ממש לשנות משהו, ולא שנים לאחר מעשה אחרי שסיימת את התפקיד שלך במלואו. אם נתקלת במצב שבו השר הממונה עוקף סמכויות וממנה לך קצינים "על הראש" – צא עם זה החוצה כשזה קורה. אם לא פוצצת את הדברים בזמן אמת (בלי קשר למתחרים מהתאגיד) אין אלא להניח שזה לא היה מספיק חשוב.

וזו הבעיה עם ראיונות ה"לשעברים": לא רק העובדה שהם עושים הנחות לעצמם (ומקבלים במה אוהדת, תמורת ליטרת הבשר שהם זורקים על נתניהו/בן גביר/לוין/יו ניים איט), זה שגם המידע האמיתי שהם מביאים – מתוך כוונות טובות, לכאורה – מגיע מאוחר מדי ואין הרבה מה לעשות איתו. הם מתריעים בשער על מלחמה שכבר נגמרה (תרתי משמע). בכך, הדברים שלהם מאבדים מערכם האמיתי. אם הבסטיליה, או המשטרה, או מערכת המשפט נופלות, להגיד את זה אחרי שנתיים, כשאתה כבר בדימוס ועושה לביתך, לא עוזר לנו הרבה.

איתמר בן גביר הוא סכנה אמיתית למדינת ישראל. הוא פופוליסט חסר אחריות ובהמי, פירומן שמונה לנהל את מכבי האש של המדינה (כפי שכתב פעם דוד גרוסמן). אבל את זה ידענו גם לפני הראיון של קובי שבתאי, וספק אם מישהו באמת שינה את דעתו לגביו. המתנגדים הנהנו מול המסך (וישתפו בהתלהבות אחר כך לחברים ולעוקבים שלהם, שגם הם די מסכימים איתם מראש), התומכים של בן גביר כנראה ראו ערוץ אחר באותו זמן. הראיון עם שבתאי, כמו הרבה ראיונות אחרים מסוג "לשעברים" – בעיקר משכנע את המשוכנעים.

טלוויזיונית, הראיון היה בסדר גמור. ספי עובדיה עשה בסך הכל עבודה טובה כמראיין וקיבלנו גם כמה רגעים אנושיים מצוינים (כולל הצפת הפוסט טראומה, שהיא נושא חשוב בפני עצמו). אבל אם ההבטחה היתה לראיון שישנה סדרי עולם אפשר להגיד של"עובדה" יש כבר מסמכי "לשעברים" מטלטלים יותר בארכיון שלה (וגם הם לא טלטלו הרבה).

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• עובדה
• קשת
• משטרת ישראל