נתחיל מהסוף: אחרי כמה פרקים מוצלחים, כמו בקבוצת ספורט, גם כאן הורגשה ירידת המתח. אולי זו העובדה שהמציאות מסרבת להבקיע או לייצר סיפורים משמעותיים, אבל הפרק של "ארץ נהדרת" ששודר אתמול (רביעי) היה פחות טוב מהממוצע. הוא חיפש ולא מצא שיאים משמעותיים או דברים שייזכרו הלאה (למעט מערכון אחד, שממש תכף אגע בו). התחושה העמוקה היא שזה היה פרק של "לסמן וי", להתייחס לדברים שהיו על הפרק ברפרוף, בלי שער ניצחון.

>> ואינם נראים: בטלוויזיה של היהודים אין ערבים. קווים לדמותם
>> מציבים לכם מראה: 10 סדרות על הנושא שתעשיית הבידור הכי אוהבת
>> באנו לעזור: עוז זהבי, אולי במקום לכעוס על ביקורת, תנסה להקשיב

הפרק דווקא התחיל טוב במגמה נוספת של העונה הזאת: העלאת המודעות לנושאים חברתיים פחות מדוברים. במקרה של מערכון הפתיחה (ה"קולד אופן" שמשודר לפני הפתיח שהתקצר), מדובר בגל הרציחות במגזר הערבי. זה היה רגע מצוין של "ארץ", כי הוא נגע במציאות של התושבים הערבים בישראל ובעיקר בהתעלמות הגורפת של רשויות החוק, נושא שהמיינסטרים הישראלי לא אוהב לעסוק בו.

במערכון, אזרח מתלונן שיורים לו מתחת לבית ונתקל בשוטרת בקו השני, שמנסה כל הזמן לחלוב ממנו את השאלה החשובה האמיתית: האם הוא ערבי או יהודי? זה נעשה בדרך מאוד "ארצ-נהדרית", בערך עם כל בדיחות הערבים שאפשר לדמיין, אבל נדמה לי שהפעם זה היה במקום כי הבדיחה לא היתה על הערבים, אלא על המשטרה שמסתכלת עליהם דרך הסטריאוטיפ (רוח המפקד לא הופיעה מפורשות, אבל בוודאי מרחפת מכל הצדדים). זה היה רגע טוב של "ארץ ולא מובן מאליו מול הקהל הישראלי המיינסטרימי שאליו היא משדרת.

כשכבר יצאנו לדרך רשמית, ההמתנה לאיראן עדיין הופיעה על ראש שמחתנו, אבל נדמה שמקומה של איראן הולך ופוחת ככל שהאיומים הולכים ופוחתים. הפעם ראינו סגמנט קצר יחסית, בכיכובם של ניר דבורי (שייצג את החרדה הישראלית) והדמות של חמנאי (בגילומו של יניב ביטון), שהיא אחד ההיילייטים של העונה. אגב, דונלד טראמפ נעדר מהפרק, אולי בגלל שגם ביקום הסינמטי של "ארץ", קצת נמאס מאיומי הסרק שלו.רגע של אמת סאטירית התפלק דווקא בתוך אחד המונולוגים של דבורי (ליאור אשכנזי), שדיבר על שכבות ההגנה הישראליות: מערכת החץ, כיפת ברזל, ההדחקה והדודה שלך שאומרת "אתם יודעים כמה קשה ליהודים באירופה?"; זה היה רגע קטן (שאולי אפשר היה להרחיב בו יותר) שממנו בצבץ מסר חשוב – קצת חבל שהוא נאמר ואז התפוגג במעלה הפרק.

עוד מישהו שכיכב בפרק היה מרדכי דוד, על רקע הטרדתו את נשיא העליון לשעבר, אהרון ברק. קודם כל כיכב, כי דוד העבריין מגולם בכישרון רב על ידי דניאל חן, מה ששוב מגלם קומפלקס לא קטן של "ארץ", והיא הדרך שבה הם מגלמים דמויות קיצוניות. זה כבר קרה בעבר עם אביגדור ליברמן (אסי כהן), עם נפתלי בנט כשהוא עוד היה מפחיד (טל פרידמן ואח"כ זרחוביץ'), וגם עם איתמר בן גביר שגולם על ידי שחר חסון. כל השחקנים שציינתי הם אנשים מאוד אהובים על הקהל הישראלי והטריק ב"ארץ נהדרת" הוא שהשחקנים האהובים, בכשרונם הרב, עשויים גם "לנחמד" ולנרמל את הדמות האלימה.

זה המלכוד שבו הם נתקלים גם העונה עם תופעה כמו מרדכי דוד (או ינון מגל, שזרחוביץ' מגלם בכישרון רב), כי גם דניאל חן הוא קומיקאי אהוב; אבל נדמה לי שבמקרה הזה טיפלו בדמות שלו נכון. הוא הוצג לא כאיזה דמון מפחיד וקיצוני, אלא כמישהו שלא ממש מבין על מה הוא מדבר, מריונטה שנשלחה על ידי הצמד נתניהו ובן גביר.וזה הדבר הכי חשוב בסגמנט הזה – המסגור. "ארץ" ידעו לשים את ההתפרעויות של דוד בהקשר, לא של מתפרע בודד, אלא של שליח השלטון שמחפש לרדוף מתנגדים פוליטיים על רקע המציאות המעורערת. אבל קשה להגיד שהמערכון השנוי במחלוקת התרומם מדי ברמת האנרגיות של הפרק, זה היה "נחמד" ולא יותר מזה, וזאת בדיוק הבעיה. כך או כך, יש לקוות שניפרד בזאת מדמותו הבסיג'ית.

החיקוי המרכזי של התכנית, גם ברמת זמן המסך, שוב הכיל את תשדיר השירות לקשת. הפעם עם התכנית החדשה של יום שישי שחיברה בין אופירה אסייג, ברק סרי ואלי אוחנה. הסיפור האמיתי הוא אוחנה (גילוי נאות: דמות נערצת עליי מילדות, ואיש שדעותיו… מורכבות בעיניי), שהולך והופך מפרשן כדורגל לפאנליסט פוליטי מן המניין; בהתחלה ב-I24News ועכשיו בבמה המרכזית של קשת בתכנית פוליטית נצפית למדי. ה"וי" האחרון במטמורפוזה שהוא עובר הוא החיקוי ב"ארץ", שכמו מסמן: הגעת לליגה של הגדולים.

חוץ מהחיקוי הדי מוצלח של אוחנה (מסתבר שזה עומר עציון, היה קשה לזהות מרוב האיפור), שקלע בול לדיסוננס שבין הטון הנחרץ והחד-משמעי לבין המילים שבדרך כלל מאוד מנסות להתנחמד, הנקודה המעניינת היתה המחשה ברורה של השיח, קריעת מסכות על היריבות בין סרי לאוחנה, שאמנם נתפסת כמאבק בין שני צדדים שונים אבל בסופו של דבר היא תחרות מי יותר ימני מביניהם, ועסוקה הרבה יותר בשאלה אם ביבי בלוף או לא (הוא בלוף, אבל נשים את זה בצד). הדעה ההפוכה והשמאלית פשוט לא היתה על השולחן. ודווקא בצעד הזה, באין אמירה, "ארץ" אמרה את הדבר הכי מהדהד בפרק.

מעבר לזה היתה בעיקר תחושה ש"ארץ" גם גלשה קצת למחוזות הביזאר: זה התחיל במערכון שרה נתניהו (הטריילר לסרט, א-לה הדוקומנטרי על מלאניה טראמפ) שבו היתה נוכחות AI מוגברת, והגיע עד השלב שבו פשוט ראית את אייל קיציס משוחח עם היפופוטם (על רקע הכוונה של עיריית רמת גן להזיז את הספארי). יותר מהכל, זה הרגיש כמו הלילה הזה בסופרבול שאתה נתקל בפרסומת ממש מוזרה ולא ממש מבין מה אתה רואה. התשובה הישראלית ל"פאפימאנקיבייבי", אם תרצו (תחפשו בגוגל אם אתם לא מכירים, זה משונה כמו שזה נשמע).

אקורד הסיום היה סדרת מערכוני פרדס חנה שהגיעה בשעה טובה לפרק השני – רגע שיא בעונה הזאת, הן מבחינת השחקנים והן ברמה היצירתית וכמה ש"ארץ נהדרת" מוכנה לשלוף ולהיות קצת יותר קיצונית בהומור שלה. בפרס הופעת האורח המרהיבה זכה אורי גוטליב שמבליח שם לכמה דקות, ומוסיף לא מעט מהכישרון שלו. מה הסוד של מערכוני "פרדס חנה"? אולי כי היא קצת מצילה את כבודו האבוד של הסחיזם. נורא חבוט לרדת על הבינוניים והסבירים, אבל נדמה לי שכשבוחנים את האלטרנטיבה ההיפית וה"חיה את הרגע", יותר עדיף להישאר ולשתות תה.

אם נחזור למטאפורה הספורטיבית, כידוע (בעיקר לי כאוהד בית"ר) אף רצף ניצחונות לא נמשך לנצח וגם הירידה ברמה ובמתח, במידה מסוימת, מובנת. אבל אם דבר אחד הפריע לי, זו התחושה שהיו יותר מדי נושאים שפשוט "צריך להתייחס אליהם" ולא נמצא לזה צידוק אמנותי מספיק. דני אבדיה וזופי נשלפו פשוט כי הכדורסלן נבחר השבוע לאולסטאר ולמרות שהחיקוי של זופי (אלי פיניש) תמיד מצחיק, זה הרגיש קצת מאולץ ומתאמץ.לא תמיד חייבים להתייחס למשהו סתם כי הוא בכותרות, ולפעמים דווקא החוזקה – בתקופות שבהן אין נושא חדשותי מיינסטרימי גדול שבולע הכל – היא למצוא את הנושאים הקטנים, שאפשר להאיר אותם בפנס. כמו הדבר היחיד שניקח איתנו מהפרק ה-14 של העונה: מערכון קטן על יריות במגזר הערבי.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• סאטירה ישראלית

ענן חוסר הוודאות שעליו דיברנו בפרק הקודם עדיין מרחף מעלינו, ו"ארץ נהדרת" הגיעה לפרק חצי סיכומי בשבוע שבו אחרון החטופים, רן גואילי ז"ל, חזר מעזה. כמו במציאות, גם כאן הסוף לא היה אמוציונלי מדי ו"ארץ" חתמה את מאבק החטופים במערכון פתיחה קצר מאוד וסמלי, בלי ביצועים מרגשים ואמוציות גדולות, כי המציאות הישראלית המתוסבכת מעידה שכבר עברנו הלאה, למלחמות ולחשבונות של המחר.

>> זאת לא קומדיה נשית. זאת קומדיה אנושית. וזה פאן פאן פאן
>> מה נסגר כאן 11: אל תשאירו את הסדרה הזאת בגטו הערבי שלה
>> בפעם המיליון: בקשת הולכים על בטוח עם ריאליטי שמרני מאי פעם

ואם היה טון מיוחד לפרק ה-13 של העונה ה-23, הוא העיסוק הרב בשקר. או בשם הנפוץ יותר – "פייק". "ארץ נהדרת" תמיד עסקה בפער שבין הזיוף לאמת, אבל הפעם אפשר היה לראות כמה מופעים של הדגמת תרבות השקר שבה אנחנו חיים. זה התחיל בחלק הפוליטי, שבו בנימין נתניהו, ינון מגל ועידית סילמן הרהיבו והציגו את מלחמת שבעה באוקטובר בתור הישג מזהיר של מנהיג אמיץ – ולא בתור מה שהיא הייתה, בין תיקו מאופס עלוב להפסד מחפיר, כאשר השלב השני של תוכנית טראמפ מתחיל, מעבר רפיח נפתח ללא נוכחות ישראלית, וחמאס עדיין חמוש מעל הראש ושולט בעזה.

"ארץ" ידעה להמחיש את הפער הזה, כמו גם את העובדה ששלוש הצלעות של מכונת הרעל הוכיחו שוב חוסר מוחלט בעקרונות. זה נעשה היטב ברמה הקומית, אבל חשוב מזה הייתה פה אמירה סאטירית חשובה ולא קלה לעיכול למיינסטרים הישראלי: לא באמת ניצחנו. אחרי שנתיים שבהן החברה הישראלית שילמה מחירים נוראיים (בכל הרמות), חזרנו במידה רבה לנקודת ההתחלה. לאותו "6 באוקטובר" מפורסם. זה לא נאמר מפורשות וגם הפרק היה די קליל – אבל בתוך הדיאלוגים ובתוך חגיגת השקר הסתתרה גם האמת המרה הזאת, שאי אפשר להחביא מאחורי זעקות ה"שכוייח" של מגל וערוץ 14.

גם ההופעה של דונלד טראמפ (כנראה הדמות שמופיעה הכי הרבה בעונה הזאת, ולא בכדי) המשיכה את מופע תרבות השקר בהצגה של "מועצת השלום" (תוך שימוש ב-AI) שבה משתתפים הקטארים, הטורקים, סקאר וגם וקאנה מ"דברים מוזרים". גם כאן, מה שגרם להזדהות הרגשית הוא התחושה שיש שקר ענק שנמכר לנו, הפעם השקר של "מועצת שלום" שבאה לפתור סכסוכים, אבל מכילה בתוכה את כל מי ששופכים דלק על המדורה המזרח תיכונית, פשוט כי טראמפ החליט. יו גאטה לאב סקאר. היז א טאף קוקי.

בדרך, קיבלנו עוד היילייט קומי בלתי צפוי ששוב מגיע משחקן הנשמה בסגל של "ארץ", יובל סמו, הפעם בתור יו"ר רשות שדות התעופה פנחס עידן (על רקע התחקיר עליו ב"חדשות 12"). זו דוגמא טובה למה ש"ארץ" יכולה לעשות במיטבה: גם להציף נושא יחסית משעמם ולא סקסי (מינויים פוליטיים בחברה ממשלתית) וגם לעשות את זה בצורה מאוד מצחיקה (עם היכולות הקומיות המצוינות של סמו). זה לא יעשה רעש או כותרות, אבל אותי אישית זה כבש.

חוזרים לשקר ולאמת – הפעם באמצעות המטאפורה של "המירוץ למיליון". מערכון החוץ, בכיכובו של יהודה לוי (בגילומו של יניב ביטון), היה מקרה נדיר שבו הכוכבים הסתדרו בשורה עבור הכותבים: קודם כל, זה עשה משהו ש"ארץ" אוהבת לעשות (לקדם פורמטים של "קשת" במסגרת התכנית), ומה שיפה פה זה שלא נעשו הנחות – להפך, הפאנץ' של המערכון (אחד מהם, לפחות) היה המחשה לכמה הפורמט הוזל עם השנים. מיליון ש"ח לא ממש שווים הרבה (בטח אחרי מס), מונטנגרו זה לא יעד מאוד סקסי ואם כבר טסים לחו"ל – אז בדרך כלל רוצים להישאר שם, פשוט כי שם אפשר לחיות טוב יותר. השימוש בטקסט מוכר (כמו להיט ריאליטי) כדי להגיד משהו עמוק יותר הוא המהות של "ארץ" כשהיא טובה.

אחרי ה"עוד כותרות" – הגענו לפאנל השני ובליבו אתגר בדמות החיקוי של אמילי דמארי על רקע האירוסין שלה לדניאל עמית. בחודש אוקטובר פרסם רן בוקר ב-ynet כי הדמות של דמארי כבר היתה על השולחן ב"ארץ", אבל הוחלט לוותר עליה ברגע האחרון. עכשיו, דמארי מופיעה על המסך ואולי גם זה סמל לכך שהמלחמה הסתיימה. עבר יחסית מספיק זמן (יותר משנה מאז ששוחררה בשעה טובה מהשבי) ואולי זו גם המחשה לכך שבאמת עברנו הלאה, שדמארי הפכה ממישהי שחוותה אירוע טראומטי לעוד סלבית ישראלית רגילה, לבחורה בת 29 שמתאהבת באמצע החיים. לא ירדו עליה, זה היה חיקוי ברוח טובה ומכבדת שאפילו הוציא אותה גדולה, ובכל זאת זה היה אתגר שאפשר היה ליפול בו – וכך לא קרה.

החיקוי השני שעשה כותרות ברשת היה של טונה, בפעם הראשונה. הראפר עלה על הרדאר של "ארץ" בעקבות שני אירועים: הראשון הוא בחירתו ל"רווק השנה" והשני הוא הסדרה שהפיק ביחד עם "קפה טורקי עלית" (סדרה שגם היא משודרת ב-12+). איך היה? דווקא בתוך פרק טוב זה התפספס. החיקוי של טונה, למרות שנפל לידיים של חקיין אדיר בדמות אלי פיניש, לא היה מדויק מספיק ולא זיהה את המניירות. כן הצליחו לפצח את טונה מוזיקלית (בעיקר ידעו לחקות את הפלואו הייחודי שלו) אבל גם נפלו לקלישאות ראפרים כמו מעיל פרווה (מתי הוא לבש כזה?) או ביטבוקס (כי הוא ראפר, הבנתם? הוא גם מתחיל משפטים ב"יו יו"). גם כאן, זו סוג של מחמאה לטונה שעלה לליגה של הגדולים אבל אפשר היה לעשות את זה בצורה טובה ומצחיקה יותר.

שני נדבכים אחרונים היו לפרק, הראשון הוא סדרת מערכונים חדשה (עוד אחת שמושקת במהלך העונה הזאת), הפעם כזו שמקורה בקהילה ההיפית של פרדס חנה. כמו "חירטאקוס" זצ"ל, גם הסדרה הזו היתה אמורה לעלות בעונה שלא התממשה בגלל ה-7.10; אבל הביצוע שלה היה מצוין, בעיקר הודות לשני מגלמי דמויות מעולים: תמיר בר וגיתית פישר. את שניהם כמעט לא רואים בפאנלים הפוליטיים, אבל הם כן מצליחים לגלם דמויות במערכונים בצורה פנטסטית. הייתי רוצה להאמין שיש כאן להיט חדש, אבל ב"ארץ" לא הוכיחו יציבות עם סדרות מערכונים (ע"ע מערכוני נתב"ג) אז אני לא אופטימי ומקווה לטעות.

אחרונה הגיעה גם ליב יאטאנוב – אני מודה שאני פחות התלהבתי מהסדרה הזו, אבל הפעם דווקא הצליחו להבריק איתה. ההוצאה שלה "החוצה" אל טקס "משפיעני השנה", עשתה רק טוב לדמות שמגלמת תום יער. היא שלפה אותה מהמערכונים, הפכה אותה למעין גרסה חדשה של "הישראלי היפה" של סמו, דמות שנטמעת בתוך סביבה אמיתית ומביכה את המרואיינים. זה היה מוצלח וגם התחבר לתמת השקר של התכנית סביב תופעת משפיעני הרשת והפייק הגדול שבליבה.

בסוף, מה שהכי בלט הוא דווקא הנוכחות על המסך של דמות אחרת בביצוע יער – ריקי קיטרו. לא סתם מתקשרת-שרלטנית הופכת להיות כל כך מרכזית בתוכנית – הבריחה למיסטיקה, כנראה, היא העניין כולו. פסיכולוגית, הרצון להתעמק בעולמות הנסתר מפצה על כך שגם ב"ארץ", כמו החדשות וכמו המנהיגים עצמם, לא ממש יודעים מה יילד יום. אבל בניגוד לפרק הקודם, שבו סימני השאלה קצת הקהו את ההומור, נדמה שהפעם ידעו לשבור אותו. זה היה פרק כמעט מושלם של "ארץ נהדרת" שבעיקר המחיש כמה היא חשובה בתור ספקית אמת במציאות שקרית, אי של ודאות בתוך ים של אי ודאות.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• סאטירה ישראלית

נדמה שאת הטון הדומיננטי בפרק ה-12 של "ארץ נהדרת", ששודר אתמול (רביעי), אפשר לסכם דווקא במשפט הלפני אחרון שיצא למגיש, אייל קיציס, מהפה. "אנחנו נהיה כאן ברביעי הבא – או שלא. עדיין מחכים לראות מה טראמפ יחליט". גם בהקשר הזה, נדמה ש"ארץ" מצליחה לגעת ברגש הישראלי הקולקטיבי: מצד אחד, הזמן ממשיך ללכת, אבל במקביל כולנו מרפרשים את עצמנו לדעת בניסיון לדעת: מה יהיה?

>> בחרנו לשלוח לאירוויזיון גבר ישראלי קלאסי. מה כבר יכול להשתבש
>> אביר חלומותינו: כמו "משחקי הכס", רק בקטן, עם בדיחות פלוצים

חוסר ודאות בדרך כלל לא עושה טוב ל"ארץ נהדרת". היא במיטבה כשיש נושא ברור ומרכזי שאפשר לנעוץ בו שיניים. אבל הפרק הנוכחי התקיים בתוך המציאות המבולגנת והיה מבולגן בעצמו – קצת מועצת השלום, קצת נושאת מטוסים אמריקאית, קצת האופוזיציה (עוד נגיע לזה); התחושה היתה של היעדר פוקוס, מה שקצת הוריד מהאנרגיות (המעולות) שפגשנו בפרק הקודם.

דבר בהחלט שוחזר גם הפעם: אלמנט הבדיחה החוזרת. בפרק הקודם זה היה טראמפ וההתלבטויות שלו, הפעם זו הייתה נסרין – אפרופו פרשת העימות בין בן זוגה לפדוי השבי רום ברסלבסקי. נסרין הופיעה שוב ושוב במהלך הפרק (תחת הסיסמא "אתה רוצה בלגן? בוא נעשה בלגן"), וזה בהחלט עבד והיה משעשע. כל היתר? מערכון הפתיחה שכלל את גלי בהרב-מיארה נשא פרמיס מעניין ופוטנציאל מצמרר, אבל הפאנץ' לא התלבש; גם קטאר וטורקיה משקמות את עזה יכול היה להיות יותר עוקצני וסאטירי.

מה שבאמת עמד בלב הפרק הוא ההתייחסות הברורה לאופוזיציה ולמנהיגיה. בנט, לפיד, אייזנקוט, גנץ, ליברמן ויאיר גולן – אותו משושה לא ברור שמוביל את מי שאמורים להיות האלטרנטיבה – התארחו בפאנל הפותח והמחישו את בעיות המנהיגות במרכז-שמאל. עוד הבהרה של "ארץ נהדרת" לפיה הם אמנם תוקפים בחמת זעם את הממשלה, אבל לא מחויבים לצד הפוליטי ההפוך. בטח לא מראש.

פאנצ'ים כמו גנץ שאומר "אני לא רוצה ממשלה עם ערבים, וגם לא עם בן גביר הגזען – שלא רוצה ממשלה עם ערבים" מדגישים היטב את הדיסוננס: אנשים שמתיימרים להחליף את השלטון, אבל לא מסוגלים להחליט (ליטרלי) איפה הם יושבים ומה הם אומרים. יש כאן מסר ברור לאנשי האופוזיציה: תתאפסו על עצמכם, כי אנחנו אמנם יותר קרובים אליכם מאשר לממשלה הביזיונית שמנהלת אותנו, אבל גם לנו מתחיל להימאס מחוסר הכיוון וחוסר עמוד השדרה. ועד שמופיע מישהו שיש לו עמוד שדרה, עושים קולות של סלכלום ומנתקים לו את הטלפון.

מה שמעניין במיוחד התחבא דווקא בחלק שבו יאיר גולן מופיע – כאשר הוא מקפיד לדבר בשם הדמוקרטיה וחופש הביטוי, ואז קיציס שולף את הרצון של גולן לסגור את ערוץ 14 (למרת שגולן הבהיר שזו לא הייתה כוונתו) – וגולן הגיב: "זה בגלל שהם הגזימו עם חופש הביטוי". הגנה מעניינת על הזכות של ערוץ 14 (שהותקף לא מעט על ידי "ארץ" בשבועות האחרונים) להתקיים, דווקא מצד יריבים.

בחלק השני, היותר בידורי, עמד במרכז האירוע שהתקיים יום קודם – גמר "הכוכב הבא" והניצחון של נועם בתן שייצג אותנו באירוויזיון. כאן ראינו את הלימבו הידוע ש"ארץ" עושה עם גוף השידור שלה, קשת: מצד אחד מקדמת, במידה מסוימת, את המוצר; ומצד שני יודעת לשלוח את חיצי הביקורת וההגחכה, הפעם בעיקר כלפי רותם סלע שלא יודעת באיזה סדרה, מבין ה-952 שלה, היא נמצאת. קצת מוזר היה להציג את אסף אמדורסקי כ"שופט הקשוח", כשהוא מזמן לא ממש כזה.

בתן, בכל מקרה, הופיע בגילומו של אמיר שורוש ושווה לציין שלצידו, הייתה רק שירה זלוף. שתי המועמדות האחרות לא זכו לדמות – מה שאולי מעיד משהו גם על החוסר שלהן בסיפור טוב שאפשר היה לצחוק עליו (או להתייחס אליו). מי שעוד זכו בדמותם הם אסף ליברמן ועקיבא נוביק – שני העיתונאים הרציניים שהפכו למגישי האירוויזיון. החיקוי שלהם היה מדויק ומצחיק מאוד, ואחד מרגעי השיא הבולטים המעטים של התכנית ששודרה אתמול.

למעט הבלחות, "ארץ נהדרת" דשדשה הפעם. זה היה פרק פחות טוב שהושפע מאווירת חוסר הוודאות מסביב. פרק של מדינה בדרך, רק כזו שלא ממש יודעת לאן הולכים. אם בשבוע שעבר חשרת המלחמה והחרדה מהפעולה המיידית ייצרו אש ורצון בפורקן, הפעם נמנמנו מול איומי הסרק ותופי הטם טם שמתעקשים להכות בהם בחדשות. אז יש לנו ארץ נהדרת – או שלא, תלוי מה טראמפ יחליט. שורה אחת שסימנה את הטון של הפרק כולו – וגם של מצב הרוח הלאומי של הצופים, לקראת סוף ינואר 2026.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• סאטירה ישראלית

אז אפשר להגיד מזל טוב (או ברוח התקופה והמועמד, שאפו): נועם בתן הוא הזוכה הגדול של "הכוכב הבא" והוא הולך לייצג אותנו במאי הקרוב (עוד פחות מארבעה חודשים) על במת האירוויזיון בווינה. בתן, שכבר ניסה את מזלו ב"כוכב הבא" (והודח בשלב האודישנים) והגיע למקום השלישי ב"אביב או אייל" – הריאליטי המוזיקלי הנשכח של אייל גולן ואביב גפן (כן, היה כזה דבר) – משלים סיפור סינדרלה מהשמיים, והולך לייצג את כולנו בתקווה, אינשאללה, להמשיך רצף הישגים בכלל לא רע בשנים האחרונות, כולל המקום השני של יובל רפאל בשנה שעברה.

>> יש לנו מנצחת: בדרך לגמר בווינה מפהקים לאסי ורותם בפרצוף
>> מקום להתחבר לעצב ומקום טוב ללב // העיר של שירה זלוף
>> בר בארץ הפלאות ונוסטלגיה לאופרה // העיר של גל דה פז

הזכייה של בתן היא קודם כל זכייה של שינוי: אחרי שלוש שנים של פופ איידולס נשיות גדולות מהחיים (נועה קירל, עדן גולן ורפאל), חזרנו לבחירה גברית – שמביאה טון קצת שונה. בניגוד לדיוותיות של גולן ורפאל, בתן הוא לא "דיווה" (וגם לא "דיוו") – אלא מציע משהו צנוע ופגיע יותר. מעין גבר ישראלי קלאסי, מחוספס אבל רגיש, שיודע להיראות טוב (יתרון לא קטן כשמדובר באירוויזיון) ומרגיש כמו דמות שקל להזדהות ולאהוב אותה.

בתן בלט העונה עוד לפני הגמר – עם "מאדאם", להיט של תוך כדי עונה – דבר שעוזר מאוד למתמודדים לזכות, עוד מאז ימי "נרדם על החולות" של ג'קו אייזנברג – אבל הוא המחשה חיה לכך שלעתים גמר טוב יכול למחוק פערים בצורה דרמטית. בסופו של דבר, בתן הגיע הכי נכון לגמר הזה: חמוש בשתי בחירות מוזיקליות טובות מאוד, בגישה אדירה לבמה ובעיקר בזהות ונראטיב ברור שהוא נשאר נאמן אליו, וזה בהחלט השתלם לו בסופו של דבר.

לכל מתמודד/ת בגמר הזה היה נראטיב ברור: שירה זלוף היא האדג'ית והשונה (מעין גרסת 2026 לנופיה ידידיה); אלונה ארז היא הצעירה אבל לא מה שחשבתם; גל דה פז היא הססגונית שמביאה את הצבע – ולבתן היו שני נכסים עיקריים: הפטריוטיזם והצרפתית. העובדה שהוא ביצע שירים לאורך כל העונה בשפת אמו מאוד עזרה לו, היא היתה היתרון היחסי שלו על זמרות אחרות ובעיקר על קלישאות רבות של העונה – כמו "ביצוע הסול המרגש" (במסגרת המלחמה ארוכת השנים שלי בזמרות שבוחרות לעלות עם "Anyone" של דמי לובאטו).

והנוכחות הצרפתית היא הדבר המעניין ביותר – היא ממשיכה טרנד עולמי: ראינו איך באירוויזיון של השנה שעברה השפה הכי דומיננטית פרט לאנגלית היתה צרפתית, כולל בישראל שהוסיפה בית צרפתי ל"New Day Will Rise" של יובל רפאל (מה שגם התאים לה, כי היא גדלה בבית שדובר את השפה). בקיצור, הבחירה בבתן לא מקרית, היא ניסיון לעלות על גל שעובד באירוויזיון, ואולי להשתמש בו כדי סוף סוף להביא את הניצחון המיוחל.

ברמת האירוע עצמו, חייבים להודות על האמת: זה לא היה גמר טוב מבחינת ביצועים. כשמגיעים לגמר "הכוכב הבא", מצפים למשהו שיעלה מדרגה, שייתן איזו בעיטה, שיצית את הדימיון מחדש או לפחות איזה חיוך. זה לא קרה כאן. רוב הביצועים בגמר הזה לא התעלו לרמה גבוהה. זה התחיל עם גל דה פז, שאני אישית הגדרתי כפייבוריטית, ובחרה לשיר הראשון שלה את "Fame". מסדרת האייטיז העתיקה.

בסופו של דבר, למרות שזו נראתה תחילה כיציאה מגניבה, זו לא היתה בחירה טובה. גם כי מדובר בשיר מאוד מאתגר, אבל בעיקר כי "Fame" מרפרר לעולם תרבותי שרחוק מאוד מהצופה הממוצע של הגמר. מדובר בסרט וסדרה מ-1980 – לפני 46 שנה (!) – וזה לא ששיר הפתיחה נשאר איזה להיט על זמני ברדיו. אני עוד הכרתי אותו כרפרנס עמום מהעבר – צופים שצעירים ממני בעשרים שנה כנראה לא הבינו מה רוצים מהם. תוסיפו לזה את העובדה שדה פז באה פחות חדה מהרגיל, ותקבלו פוטנציאל מבוזבז.

אלונה ארז, שבאה אחריה, הלכה על משהו הרבה יותר "הכוכב הבא" קלאסי – Make You Feel My Love (שכבר בוצע בעונות קודמות של התכנית – עדן גולן, למשל, שרה אותו בעונה שבה היא ניצחה ב-2024) – במקור שיר של בוב דילן אבל מוכר לקהל הרחב בתור הביצוע של אדל (כמו שאמר יהודה ברקן ז"ל – אנחנו עוד נחזור אליה). זה היה יותר טוב מ"פיים", אבל גם לא התעלה לרמה מאוד גבוהה ובעיקר הרגיש כמו משהו ששמענו בעבר.

אחריהן, הגיע בתן עם בחירה מצוינת: "ניצחת איתי הכל" של עמיר בניון הוא בינגו שמסמן את כל הצ'קבוקסים הנכונים. הוא מיינסטרימי, הוא המנוני, הוא מרגש, הוא קולע לטעם הקהל, הוא רלוונטי עד היום (למרות שיצא לפני 22 שנה) והוא מכניס את האמן המבצע ללב (גם הוא, אגב, כבר הופיע בגמר ובוצע על ידי מיטב שרמן, ששרה אותו ב-2022 והפסידה בחוסר צדק מובהק לאליאב זוהר). נדמה ששם יכולתם לראות מה הוביל את בתן לזכייה.

הרביעית היתה שירה זלוף – הפייבוריטית האישית שלי – עם הביצוע הכי מגניב ויציאתי בגמר הזה ל"אהבה" של אושר כהן. זה היה ביצוע טוב, בעיקר כי הוא הצליח לחרוג מהקלישאות: הוא היה כסאחיסטי ולא "מרגש", הוא היה כואב ולא "נעים באוזן". זה קנה אותי, אבל כנראה שפחות את השופטים, שמאז סר חינה של זלוף בעיניהם והם די החליטו לפרק אותה סופית, כולל ניקוד נמוך מאוד בשלב הראשון שרק הקהל הצליח להפוך עם ההצבעות שלו. זלוף העפילה בסופו של דבר יחד עם בתן ודה פז – ואלונה ארז הלכה הביתה.

כך שזלוף קיבלה הזדמנות בשלב השני – אבל לא ממש ניצלה אותה. הגמר הוכיח את החשיבות של זהות מוזיקלית, וזלוף ברחה ממנה עם בחירת השיר השני שלה; "Hopelessly Devoted" של אוליביה ניוטון ג'ון מהמחזמר "גריז". מה הקטע עם רפרנסים שהקהל שלכם לא מבין? אם "תהילה" בקעה ב-1980, "גריז" כסרט יצא ב-1978 (!); למה שמישהו מהקהל שלכם בכלל יכיר את השיר הזה? בכל מקרה, זלוף סטתה מהקו האמיץ והאדג'י שלה ובעיניי נותרה חסרת נראטיב, מה שדי הסביר למה סיימה רק במקום השלישי.

בתן, לעומת זאת, נשאר נאמן עם הביצוע ל"Dernière danse" ("הריקוד האחרון"), שיר בצרפתית שלא הכרתי של זמרת בשם אינדילה, שהיה להיט לא קטן בארץ לפני יותר מעשור. גם כאן – האם הקהל ידע צרפתית? לא, אבל לדעתי הוא כן העריך את העובדה שלבתן היה סיפור לספר, והוא המשיך לספר אותו בדרכו. זה היה הביצוע הכי אירוויזיוני בגמר והוא חתם את הניצחון בצדק. גל דה פז ניסתה להציל את המצב עם ביצוע, שגם הוא לא התרומם, ל"All I Ask" של אדל – אבל היה קשה לנצח את בתן בערב הזה. נוק אאוט משולב של השופטים והקהל הביא לו את הכרטיס לווינה 2026.

ועוד ארבע הערות אחרונות:

1. מוסד השופטים פשט סופית את הרגל.בארה"ב מוכרת התופעה שמכונה "Trophy Syndrome" – התופעה שבה גם מי שנכשל מקבל פרס. וגם פה יש את הדבר הזה: מבחינת השופטים, כולם (חוץ ממי שטיפה מאתגר להם את האוזן) מעולים. כולם מרגשים, כולם זוכים בטוחים, כולם יכולים לנצח בעונה ובאירוויזיון ובגמר ה-NBA ובטקס הענקת פרס נובל. לא יכול להיות שכולם טובים. לא יכול להיות שביצוע סביר מינוס כמו "Fame" מקבל 12 מכל השופטים. אם השופטים לא יכולים להוציא מילת ביקורת, אין להם ערך אמיתי. תנו לקהל להצביע, וגמרנו.

2. אפשר לתת להפקת "הכוכב הבא" קרדיט על הנאמבר של אודיה.בניגוד לפעמים קודמות, לא ניסו להתחכם. העין שלי עדיין מצלצלת מהשחיטה שהעבירו את "חי" של עפרה חזה ז"ל בביצוע של נועה קירל בגמר "הכוכב הבא" 2024. אם עפרה היתה כאן, היא באמת היתה גמורה. נתנו את הבמה לזמרת טובה, אהובה מאוד, שהקהל מתחבר אליה – במקום עוד פעם להביא את יוצאי התכנית או לשלוף שוב את דנה אינטרנשיונל/אילנית/יזהר כהן. הלכו על משהו עדכני ורלוונטי – וזה היה נאמבר מצוין.

3. בסופו של דבר, כל המתמודדים יצאו עם משהו מהגמר הזה.אלונה ארז יצאה עם החיוך וההיכרות הראשונה, שירה זלוף כבר עושה קריירה מחוץ לעונה (וההימור הקטן שלי הוא שהיא גם תצליח הכי הרבה מבין הארבעה), גל דה פז קיבלה בוסט נהדר לקריירה באמצעות הופעות שמושכות את העין – ונועם בתן ניצח, הולך לאירוויזיון ומקבל הזדמנות סוף סוף לממש את החלום הישן. זה היה אמנם גמר לא טוב במובן המוזיקלי, אבל הוא בהחלט כזה ששירת את המתמודדים שלו כהלכה. ואם הם מרוצים, גם אני מרוצה.

4. האם נועם בתן יצליח באירוויזיון?יכול מאוד להיות שכן. השינוי האנרגטי שישראל מביאה, אחרי שנתיים של שירים עצובים (מסיבות מובנות), לבחירה יותר גברית, יותר סקסית במודע ויותר קומוניקטיבית לאוזן האירופית – יכול לעבוד. כאן תצטרך לבוא בחירת שיר טובה שתתאים לבתן. במילים אחרות, נדמה לי שלחן של קרן פלס פחות יתאים הפעם. אפשר לחזור ולהרים – יש לנו את הבחור המושלם בשביל זה.

• המסך
• הכוכב הבא לאירוויזיון
• אירוויזיון
• קשת

ארבעה חודשים לפני האירוע האמיתי, הגיע הזמן לבחור נציג לאירוויזיון: הערב (שלישי) יתקיים גמר "הכוכב הבא לאירוויזיון", שיקבע מי ייצג את ישראל בתחרות האירופית – ממנה, כזכור, כמעט הודחנו. ארבעה מתמודדים הגיעו לקו הסיום – אלונה ארז, גל דה פז, שירה זלוף ונועם בתן – כשאחד מהם ינסה להמשיך את המומנטום הפנטסטי מהמקום השני של יובל רפאל בשנה שעברה.

>> מקום להתחבר לעצב ומקום טוב ללב // העיר של שירה זלוף
>> בר בארץ הפלאות ונוסטלגיה לאופרה // העיר של גל דה פז

אתמול, רגע לפני הגמר, נערך משדר "חשיפת השירים" – אירוע שהוא פרומו אחד ארוך לדבר האמיתי. 57 דקות נטו נערך המפגן הזה, שבגדול הציע שני שפיצים עיקריים (אם מנקים את כל המסביב): הזדמנות להכיר את אחד משני השירים שיבוצעו על ידי כל מתמודד בגמר, וה"דואט בהפתעה" – מעין אדפטציה ל"זמר במסכה" של קשת, שבהם ארבעת המתמודדים בביצוע משותף יפגשו זמר או זמרת שייכנסו יחד איתם לדואט שהוא הקליימקס של הערב.

חוץ משני הדברים האלה (ששווים, במקרה הטוב, עשר דקות של שידור), המשדר הרגיש כמו בזבוז זמן די גדול. לא היו שם יציאות מיוחדות או אירועים יוצאי דופן (עוד אתייחס לאירוע שהיה אמור להיות כזה) – סוג של "הייפינג אפ" לארבעת המתמודדים, ואולי גם הזדמנות לזהות תמונת מצב לפני הגמר – לסמן פייבוריטים, ולתהות לגבי הטון של העונה שתיגמר בעוד פחות מ-24 שעות.

אם להסתכל על המתמודדים וסוג המוזיקה שהם מביאים, התחושה היא שעם סיום המלחמה (לפחות בעזה), גם יצאנו מהפאתוס. הפעם (תודה לאל), כבר לא מתעסקים ב"לספר את הסיפור הישראלי" או "לייצג אותנו מול העולם האנטישמי" (למרות שניסיונות ההדחה בהחלט היו הרמה להנחתה בעניין הזה) – לפחות לא מעל פני השטח. הזמרים כבר לא מחפשים להביא איתם סיפור אישי מרגש (א-לה יובל רפאל). הם סתם זמרים טובים ומוכשרים.

מה שדומה הוא הזהות המגדרית – גם השנה, כמו בעונה שעברה, יש נוכחות נשית די חזקה. שלוש מארבע המתמודדות (דה פז, ארז וזלוף) הן נשים, מה שממשיך את המגמה הכללית בנוגע לייצוג באירוויזיון על ידי קולות נשיים. שלוש הנציגות האחרונות שלנו, נועה קירל, עדן גולן ויובל רפאל, הגיעו מהמין הזה; כשכבר שלחנו גברים לעמדה הזאת, זה נגמר לא משהו – ע"ע קובי מרימי ומיכאל בן דוד. העולם אוהב אותנו כשאנחנו מביאים אנרגיה נשית לבמה, ואנחנו כנראה נמשיך לתת לו את זה גם בווינה.

התהליך שנמשך גם בעונה הזו הוא הנוכחות הבינלאומית החזקה – דה פז וארז, שהן בעיניי שתי הפייבוריטיות ללכת עד הסוף, משדרות חו"ל. במובן הזה, הן ממשיכות את עדן גולן – כאשר יובל רפאל היתה סוג של סטיית תקן, בתור מישהי מאוד ישראלית שנשלחה בגלל הסיפור שלה. על דה פז וארז, לטוב ולרע, אי אפשר להרגיש שהן מכאן – הן נשמעות מדהים באנגלית, הן זמרות פגזיות עם שירים באנגלית (שתיהן גם בחרו שירים לועזיים לגמר), ובאות לא כדי להתבלט בנוף עם הישראליות – אלא להביא משהו שיישמע טוב לאירופאים.

ומול מה שנחשב ל"דבר הבטוח" מגיעים שני המתמודדים האחרים: שירה זלוף, שהיא סיפור הסינדרלה של העונה – מישהי שמביאה משהו מאוד מקורי למסך (שאני אישית מאוד מתחבר אליו); ונועם בתן, שמרגיש כמו קריצה לכיוון תמיר גרינברג: זמר רגיש עם פסנתר וקול ייחודי, שמביא אנרגיה קצת גברית.

גם ברמת בחירת השירים אפשר לראות את ההבדל ביניהם: דה פז הלכה (בבחירה מגניבה מאוד) על "Fame" – שיר הפתיחה של הסדרה משנות השמונים, בביצוע איירין קארה; ארז הלכה על משהו הרבה יותר צפוי ובחרה שיר גמר קלאסי – "Chandelier" של סיה. זלוף, מנגד, בחרה את "אהבה" של אושר כהן – אחד הזמרים הכי פופולריים היום; ובתן הלך על "ניצחת איתי הכל" של עמיר בניון – שיר שכבר נבחר לגמר על ידי מיטב שרמן, שהפסידה לאליאב זוהר ב-2022. אגב, בהקשר הזה יש שיפור – בעונה שעברה, שישה משבעת ביצועי הגמר היו באנגלית; הפעם, לפחות בינתיים, יש 50% עברית על הבמה.

כאמור, מעבר לזה ל"כוכב הבא" היתה עוד כמעט שעה שלמה כדי למלא חלל – וזה נעשה בצורה די מבאסת ובעיקר לא מפתיעה. נאמבר הפתיחה של הגמר אמנם קצת הפתיע עם "וינה" של בילי ג'ואל, אבל בעיניי לא ממש התרומם; אחריו הגיעה המחווה למתי כספי, מחרוזת שבה 11 מתמודדי העונה ביצעו משיריו (מה שגם לא הפתיע או חידש), וגם הקליימקס בסוף – הביצוע ל"אי שם" של אילנית, שבו נכנסה "במפתיע" אילנית עצמה, היה בסדר ולא יותר מזה.

בתחילת העונה, ממש כאן,הימרתי על אלונה ארז כפייבוריטית ברורה– שסומנה כבר מהפרק הראשון. ארז עדיין איתנו (שזה נס, בהתחשב באחוז הניחושים שלי בתחומים אחרים), אבל כשמסתכלים על ארבעת הזמרים – התחושה היא שגל דה פז (שהיא גם זמרת מנוסה יותר בעולם שבחוץ) קצת עוקפת אותה בסיבוב בתור המנייה הבטוחה.

אני, אישית, אייחל דווקא לניצחון של זלוף – בניגוד לארז ודה פז, שהן מדהימות בזכות עצמן, היא היחידה שמביאה משהו קצת יותר מקורי, והוכח שבדרך כלל הבחירות היותר ריסקיות (אפרופו נטע ברזילי) הן אלה שעובדות. התחושה, לפחות נכון לכתיבת שורות אלה, היא שזה יוכרע בין שתי הדיוות ולדה פז, בקרב הזה, יש יתרון מובנה. נחכה ונראה.

• המסך
• הכוכב הבא לאירוויזיון
• אירוויזיון
• קשת