אנחנו מאוד גאים להגיד שאנחנו עוקבים אחריההיסטוריה היצירתית של רועי כפריעוד מימי Flix. לראות את ההתפתחות ההדרגתית שלו מעורך וידאו משועמם שיוצר מערכוני אינטרנט איזוטרים לאחד היוצרים היותר מקוריים בארץ הייתה דרך מלאת טלטלות – והיו רגעים שחשבנו בחשש מסוים שכישרונו העצום יתמצה רק בעולם הפרסום שופע הכסף – אבל הגעתה של "יקומות", הסדרה שיצר עם גון בן ארי, היא בדיוק מה שקיווינו לקבל ממנו כל השנים. וכן, אנחנו עדיין מתלהבים מזה ברמות.

שני הפרקים הראשונים שעלו השבוע לכאן Box וליוטיוב הם הצצה יוצאת דופן לקומדיה (אם בכלל אפשר לקרוא לזה קומדיה) מערכונית (אם בכלל אפשר…) טלוויזיונית (אם…) שפורצת את כל גבולות המסך, כל מסך, לעבר יצירה סוריאליסטית שלא ראינו כמותה בישראל, או אולי בכלל. זה כמעט נס לראות דבר שכזה בישראל, ועוד בכספי ציבור, ושני הפרקים שכבר עלו מרמזים על הטריפ שאנחנו הולכים לעבור עם כפרי ובן ארי, אבל אין לנו מושג איזה סם מייצר הזיות כאלו, וניסינו. תמהרו לצפות, כי לכו תדעו מתי אנומליה יצירתית שכזו תצוץ שוב עם המקום השמרני אליו הולכת ישראל.

"זה רגע שיא ביצירה של כפרי, ונראה שהוא בא לרגע השיא הזה מאוד מוכן", כתב אבישי סלעבביקורת שלו על הסדרה. "כי 'יקומות' כוללת בתוכה הרבה דברים שכפרי עשה בעבר – את האבסורד ואת ההומור המטורלל הייחודי ואת האמירה האנושית שיש שם, אבל נדמה שהחיים (אולי גם השנים האחרונות) הוסיפו לו תבלין נוסף שנמצא שם בין השורות: כאב (…). מעל הכל, היא מייצגת את התקופה בכך שיש לה מסר ברור ובהול להעביר: הניסיון לחפש אחר משמעות הוא חסר ערך. אנחנו חיים בעולם אבסורדי, הפוך על כל הראש, והמחשבה שיש טעם למשהו או סאבטקסט היא מיושנת. כולנו חיים את השגרה, עושים מה שצריך, אבל מבינים שזה ריק מתוכן". במילים אחרות, אין שום משמעות לכלום, אז לפחות שנראה את זה בכאן 11.
יקומות, 2 פרקים ראשונים, בכאן Box וביוטיוב

• מה רואים הלילה
• המסך
• כאן 11
• רועי כפרי

הסיפור של הבידור הישראלי ואולי עולם הפופ בכלל, לפחות מאז שנות התשעים, מביא את אותו נראטיב: מה שמתחיל בשוליים – מסתיים במיינסטרים. טל פרידמן התחיל את דרכו מבתי ספר למשחק ומנונסנס פרוע, והפך להיות דמות שאהובה על ידי מדינה שלמה. צביקה הדר קפץ מבמה לבמה בבית ציוני אמריקה, עד שהפך למלך המיינסטרים ולכוכב-על בערוץ 2. "זהו זה" החלה בתור מגזין לנוער והיום היא בלב הפריים טיים. ערוץ 14 יצא לדרך כערוץ בשולי הממיר– לא משנה, הבנתם את הנקודה.

>> ההיסטוריה המטורפת של רועי כפרי: מסע אל תוך ההזייה שהיא החיים
>> "ילדחרא": אולי הדבר הכי טוב שיצא מהטלוויזיה שלנו מזה שנים
>> "מקום שמח": זאת לא "חזרות 2", אבל נועה קולר עשתה את זה שוב

הווריאציה הנוכחית של המסלול הקבוע הזה, במסגרתו מה שהיה פעם קיצוני ופרינג'י הוא עכשיו הדבר החם במרכז הבמה, הוא כמובן האינטרנט, והדוגמאות הולכות ומתרבות, מאודי כגן שהחל את דרכו בבסדרת רשת קטנה וקורעת בשם "משיח" והפך לאחד מכוכבי "ארץ נהדרת", ועד "שם טוב האבי" שהתחיל כדאחקת רשת של תמיר בר והפך לדגל היצירתיות של השידור הציבורי. עכשיו, הגיע תורו של רועי כפרי לעבור את המסלול הזה עם משא לא קטן של ציפיות על הכתפיים. את היכולות שלו כיוצר סרטוני רשת ופרסומות, את ניצוץ הטירוף הפסיכדלי ואת ההיסטוריה שלו כיוצר מעניין וחדשני אנחנו מכירים. עכשיו השאלה היא איך זה מיתרגם לטלוויזיה.

פייר, נפגעתי. רועי כפרי, "יקומות" (צילום: רומן לינסקי/באדיבות כאן 11)

גם הסיפור של "יקומות" – הסדרה החדשה של כפרי שעולה היום לשידור בפלטפורמות הדיגיטליות של כאן (ותשודר גם בכאן 11 החל מיום חמישי הקרוב) – התחיל כסדרת רשת שעלתה בשקט בשקט ליוטיוב של כאן 11 במרץ 2022 והפכה לסדרה מגובשת שמקבלת את המקום שלה בפריים טיים. מהשוליים החתרניים אל המרכז המעונב, כפי שטבע זאת היטב מודי בר-און ז"ל, עוד אחד שעשה את המסלול הזה בדיוק.

זה רגע שיא ביצירה של כפרי (שיצר את הסדרה יחד עם גון בן ארי) – ונראה שהוא בא לרגע השיא הזה מאוד מוכן. כי "יקומות" כוללת בתוכה הרבה דברים שכפרי עשה בעבר – את האבסורד ואת ההומור המטורלל הייחודי ואת האמירה האנושית שיש שם, אבל נדמה שהחיים (אולי גם השנים האחרונות) הוסיפו לו תבלין נוסף שנמצא שם בין השורות: כאב.

רועי כפרי, "יקומות" (צילום: רומן לינסקי/באדיבות כאן 11)

זה תהליך שאנחנו רואים בלא מעט קומדיות שיוצאות בשנים האחרונות, בעולם וגם בארץ: הימים בהם קומדיה רק הצחיקה, ופאנץ' רדף אחרי פאנץ', כמעט ונעלמו מהמסך. הדור החדש של הקומדיות בטלוויזיה השאיר את הצחוק המוקלט הרחק מאחור, ועבר להציג מגוון רחב מאוד של רגשות. הן לא הפסיקו להצחיק, אבל במקביל הן מוכנות להגיד גם דברים עמוקים יותר. סדרת הדגל של התאגיד נכון להיום היא "מקום שמח" של נועה קולר, שעושה בדיוק את זה. היא מסוגלת להצחיק (ועושה את זה בכישרון גדול) אבל משאירה גם לא מעט עוקץ רגשי, שמשנה את מרכז הכובד של הסדרה והופך אותה רב-מימדית.

אין כזה דבר יותר מדי נועה קולר. "יקומות" (צילום: רומן לינסקי/באדיבות כאן 11/יסמין טי.וי)

כפרי הוא איש מצחיק בצורה בלתי רגילה באופן כללי, והוא מביא איתו לסדרה גם את הגלריה של המצחיקנים הישראלים בני דורו – עידו קציר, אודי כגן, דניאל חן, איתי זבולון – טונות של כישרון קומי יש על המגרש. אבל מה שהתחיל בתור נונסנס פרוע לשמו בימי "חתולונובלה" או "ניצה ולחם" פשוט לא מספיק יותר. "יקומות" מוציאה ממך לא רק הנאה ותדהמה מהקומדיה, אלא גם הרבה מאוד רגש, והיא מעוררת מנעד של רגשות שבדרך כלל לא קיבלנו מקומדיות.

גם הם באים. שי אביבי וגל תורן, "יקומות" (צילום: רומן לינסקי/באדיבות כאן 11/יסמין טי.וי)

מעל הכל, היא מייצגת את התקופה בכך שיש לה מסר ברור ובהול להעביר: הניסיון לחפש אחר משמעות הוא חסר ערך. אנחנו חיים בעולם אבסורדי, הפוך על כל הראש, והמחשבה שיש טעם למשהו או סאבטקסט היא מיושנת. כולנו חיים את השגרה, עושים מה שצריך, אבל מבינים שזה ריק מתוכן. קצת כמו הדמות של יעל אבקסיס (בתפקיד אורח עוצר נשימה), שבאיזשהו שלב מבינה שהיא לא מבינה, משחקת את המשחק ומרוויחה בו הכל – ככה גם אנחנו הפסקנו להבין את העולם, ומבינים שהדרך להתקדם היא פשוט להיות מטומטמים ואבסורדיים כמוהו.

עוצרת נשימה. יעל אבקסיס, "יקומות" (צילום: רומן לינסקי/באדיבות כאן 11/יסמין טי.וי)

בדרך, "יקומות" מסתכלת על הכל מזווית טיפה אחרת: היא צוחקת מאוד על עולם הטלוויזיה (בעיקר זו המסחרית), היא מתייחסת בלעג לעולם הקולנוע ולאחורי הקלעים שלו, וגם על החיים יש לה מה להגיד. הפרק שבו מלאך המוות בגילומו של אסי כהן מלווה את כפרי ברגעי חייו – הוא פרק שהפיל לי את הלסת, בעיקר כי הוא נגע במשהו אמיתי. ההתמודדות עם המוות הפכה להיות מאוד מוחשית בשנים האחרונות – אבל לא היה מישהו שביטא את התחושה הזאת טוב, עד היום, כמו כפרי. דווקא דרך הקומדיה, דווקא בסדרה שבאה במקור להצחיק.

דור של קומדיה אחרת. דניאל חן, "יקומות" (צילום: רומן לינסקי/באדיבות כאן 11/יסמין טי.וי)

בהקשר זה בלטה מאוד גם הופעת האורח של אלון אבוטבול ז"ל – ככל הנראה היצירה האחרונה שבה השתתף בחייו (למעט אולי האלבום המוזיקלי היפה מאוד שיצא לאחר מותו). וכמה אבסורדי היא שדווקא הפעם האחרונה שבה נראה אותו על המסך – היא במקום הזה, שצוחק על עצמו ועל הדמות האייקונית שלו כשחקן קולנוע גדול מהחיים של פעם, שמתקשה למצוא את עצמו היום. תזכורת אירונית ועצובה לאובדן הגדול עם לכתו, ולשחקן הענק שהיה בחייו.

צוחק על עצמו. אלון אבוטבול ז"ל, "יקומות" (צילום: רומן לינסקי/באדיבות כאן 11/יסמין טי.וי)

זה לקח זמן בטלוויזיה השמרנית שלנו, אבל בסוף דור הקומדיה הצעיר פורץ קדימה. בצירוף מקרים מעניין, בשבוע שבו "ילדחרא" של אריאל וייסמן וניב מג'ר עלתה לאוויר, מגיעה גם "יקומות" של כפרי. שניהם מתחברים לתחושה הרבה יותר כוללת בבידור הישראלי – הדורות הישנים זזים הצידה ויש מקום לאמירה חדשה על הדרך שבה מספרים סיפור מצחיק בטלוויזיה."ילדחרא" ו"יקומות" מעולות כי הן מצליחות להביא למסך, סוף סוף, משהו שהיה חסר בו מאוד: שפה אחרת, חדשנית, נועזת, הרבה יותר אותנטית והרבה יותר מחוברת ללב. אלה לא סדרות פיל גוד, והן לא מטאטאות את הצדדים השליליים מתחת לשטיח. הן אמיתיות, הן כואבות, ואולי בגלל זה הן גם מצחיקות יותר. האם הן הולכות להצליח? לא בטוח בכלל. אבל כמה טוב שהקול הזה קיים. כמה טוב לראות אמת על המסך בין כל הפייק שמסביב.
>> "יקומות", עכשיו בכאן דיגיטל וכאן Box, החל מיום חמישי (27.11) בכאן 11

• ביקורת טלוויזיה
• רועי כפרי
• כאן 11
• המסך
• סדרות מומלצות
• סדרות ישראליות

בדרך כלל, אני רחוק מלהיות נוסטלגי. הנהי על איזה "פעם" שהיה יותר טוב מהיום, הוא בדרך כלל געגוע לתקופה שבה הסובייקט היה צעיר יותר – עולם פשוט, בלי מורכבות, שבו יכולת לראות דברים במשקפיים ורודים כי לא היו לך דאגות על הראש. כל דור אוהב להתגעגע לפעם שלו ומביט בזלזול על "הצעירים שהרסו הכל".

ובכל זאת, גם אני בזמן האחרון מסתכל קצת בייאוש על תעשיית הטלוויזיה המקומית, בוודאי על הפריים טיים שלה, וחושב על פעם. רוב היום מוקדש לחדשות (שאריות ממצב החירום, שאיכשהו תמיד היה פה ותמיד יהיה כנראה), ומה שלא חדשות גם לא מביא חידושים מרעישים – או פורמטים ישראליים ותיקים או פורמטים מיובאים וכמה סדרות דרמה טובות יותר או פחות.למעט הבלחות שמגיעות בדרך כלל מאזורי כאן 11 או רגעים של תעוזה ב-yes וב-HOT, קשה למצוא על המסך משהו שמביא בשורה, עושה משהו חדשני, מייצר משהו שלא ראינו קודם או בכלל מנסה. ובתוך כל זהה, יש את רועי כפרי.

כפרי, שפרץ לחיי הדור שלנו יחד עם ניב מג'ר בצמד האינטרנטי "ניצה ולחם", הפך למעין אי בודד של יצירה שונה, מקורית עד כדי ביזאר ולגמרי מחוץ לאיזושהי משבצת. קומדיה שלא מצייתת לשום חוק בתוך ים של סטגנציה. זה לא שאין לנו יוצרים טובים אחרים, אבל כפרי יוצר עולם ודרך משלו, כזו שרחוקה מאוד, ושונה מאוד, ומשוגעת מאוד, יותר מכל דבר אחר שאנחנו מכירים על המסכים הישראלים השונים.בשבוע הבא תעלה ב"כאן 11" היצירה הטלוויזיונית המקיפה הראשונה שלו – "יקומות", שמבוססת על סדרת רשת שהפיק עבור התאגיד (יחד עם גון בן ארי). זו הזדמנות טובה להביט אחורה בזעם על כמעט שני עשורים ביצירתו של האיש שתמיד הצליח לגרום לנו להרגיש כאילו בלענו אסיד. תודה רועי!
>>

ניצה ולחם

רגע הלידה. חשוב לציין שזו לא היתה הפעם הראשונה שנעשה כאן נונסנס – החיים הישראליים היו רצופים באנשים שאהבו נונסנס וחגגו אותו, מהמערכונים של כוורת ועד פלטפוס. ובכל זאת, כפרי וניב מג'ר הביאו משהו שונה מאוד לתוך הפרצוף שלנו. בתוך הרשת החברתית העתיקה "פליקס", הם הביאו הומור שקודם כל נראה לך מוזר ואתה לא לגמרי בטוח מה ראית, ואחר כך גם איכשהו מצליח להצחיק אותך, למרות שלא לחלוטין ברור מה מצחיק והאם שני האנשים האלה בסדר. האם אנחנו בסדר? מה זה בסדר?

חתולנובלה

למרות היסטוריית הנונסנס הענפה של הקומדיה הישראלית, יש איזו נטייה קצת לזלזל ביכולת להצחיק "סתם". בלי שום סיבה. והסיפור של "חתולונובלה" הוא כזה – משהו שנולד מתוך רצון של אתר "פליקס" להפיק תוכן מקורי בעלות נמוכה, והפך לקלאסיקה ולקאלט של ממש. להיט אינטרנטי בימים הצנועים ההם, ומשהו שמסוגל להצחיק גם דור חדש של צופים צעירים ואבודים מכל הלב עד היום.

בקיצור

כמעט כמו כל אקט קומי מבריק שאתם יכולים לחשוב עליו – מניר וגלי, דרך תום יער או אודי כגן, וכן גם כפרי – בשלב מסוים הם מקבלים את המשבצת שלהם בליגה של הגדולים: "ארץ נהדרת". כפרי קיבל הזדמנות ראשונה באמצעות "בקיצור" – סדרה של 13 מערכונים (שנוצרה יחד עם וניה היימן) ששודרה במהלך העונה העשירית של "ארץ". היא היתה חשובה, בעיניי, כי היא הצליחה לספר סיפור מחיים שהכרתי,לדבר בשפה שלי, לפתוח פצעים שהיו לי בלב ולעשות מהם משהו מצוין. זו לא תהיה הפעם האחרונה של כפרי ב"ארץ", אבל זה בהחלט היה זכיר.

תור ליאור

כנראה היצירה הכי מורכבת בהיסטוריה המטורפת של כפרי – אבל גם כזו שיש לה תפקיד. כזו שסימנה כיוון חדש בדרך הקומית הייחודית שהוא סולל. התיעוד של ליאור בן יוסף, אחיינית שלו, במשך 12 דקות הוא משהו שהביא מיליוני צפיות – למרות שלא הייתה בו שום תימה גדולה או ניסיון לפרוץ איזושהי מעטפת. ובכל זאת, היתה שם תמימות, היתה שם התפרעות והיה גם – באנדרסטייטמנט – את העזיבה של כפרי לחו"ל. קשה להישאר אדיש ל"תור ליאור", גם יותר מעשור אחרי שהוא נוצר. זה היה הרגע שבו גם היצירה של כפרי נטענה במשמעות אחרת, עמוקה יותר מהשכבה העליונה של הנונסנס. בדרך, זה גם חשף את היותו של כפרי ילד היפ-הופ – כאילו לא היינו בעדו כבר קודם.

קלטת הילדים של רועי ונח

חוזרים ל"ארץ נהדרת" (שלוש עונות אחרי "בקיצור"), וזה כפרי אחר ממה שהכרנו. הוא גר בברוקלין עם תינוק קטן בבית, ומהקשר הזה נוצר משהו חדש ויפהפה. לא רק האספקט של ילד בחיים של בנאדם (שמן הסתם מביא שינוי), אלא גם האלמנט המוזיקלי של כפרי – שירים שהוא כתב לילד שלו (יחד עם עזרה של עמרי אנגל האגדי ועידו מימון הלא פחות אגדי). הם היו לא רק שירים יפים. הם הביאו וייב שונה מאוד מהשטויות הפסיכוטיות של ניצה ולחם או חתולנובלה. זמן להיות קצת רציניים יותר. ולהתנגד למיץ תפוזים עם חתיכות.

שירי מרפסת

ואחרי שהבנו שיש כאן גם יוצר מוזיקלי ברמה מאוד גבוהה, הגיע השלב הבא: הרכב מוזיקלי קומי. כפרי התחבר הפעם עם טל טירנגל, ויחדיו הם יצרו אלבום שהפך ללהיט קאלט של ממש. דוגמא טובה לשני קומיקאים שמתחילים משהו מדאחקה וגומרים בתור שלאגר בהופעות מול מאות צעירים וצעירות שצורחים את כל המילים המצחיקות שלהם.

הפרסומות

וזו אולי גולת הכותרת בעשייה של רועי כפרי. זה לא רק שתעשיית הפרסום הישראלית די דלה, אנחנו גם בעידן שפשוט קשה לנו לראות פרסומות, הפילטרים שלנו כבר הפנימו שהן משהו שנועד למכור לנו משהו וכולן נהיו רעש לבן שאנחנו מסננים. אבל כפרי, כיוצר, שוב הצליח לעשות משהו שונה לגמרי.

זה מקרה קלאסי שבו ההסכם בין המפרסם לבין במאי הפרסומת הוא ברור – אנחנו נותנים לך את המפתחות, תעשה מה שאתה מבין. וכפרי הצליח לעשות את זה לכמה מוצרים – בין היתר "מייצ'ק", שממנה נולדה היצירה המושלמת "פתאום היא קמה" (בהשתתפות בר רפאלי, אם טרם נחשפתם ליצירת המופת הזאת תקליקו כאן פליי למעלה ותחזרו אחרי שהתאוששתם בעוד כמה ימים); וכמובן ובעיקר "מילקי" – מעדן חלב שקצת הלך לאיבוד ונחשב למשהו "של פעם", אבל חזר לתודעה בזכות פרסומות מקוריות ומגניבות שכפרי הצליח לייצר (יחד עם גון בן ארי, שותפו ליצירת הסדרה החדשה) שהיו למעשה הרבה יותר סרטים קצרים ומטורללים מאשר פרסומת שמזכירה איזושהי פרסומת שראיתם – מ"בא להנמיך", דרך "מי צריך את זה" ועד האיחוד עם הפרסומת המיתולוגית "הקרב על המילקי" 40 שנה אחרי.

אם אתם מסתובבים באזורים הנכונים של התרבות בישראל, רועי כפרי הוא חלק מהחיים שלכם כבר, מפה לשם, כמעט 20 שנה. הוא הצליח להטביע חותם בזכות האומץ לעשות משהו שונה לגמרי, לא תמיד מובן ולא תמיד קל לעיכול, אבל איכשהו עובד כמו קסם. זאת גם העובדה שבגללה שווה לחכות ל"יקומות" – מה שהתחיל באינטרנט בסרטונים קצרים, ועבר לפרסומות ומערכונים ושירי קאלט, הופך עכשיו להזייה באורך מלא וכולם מוזמנים אל תוך המוח הפסיכדלי שלו. תחזיקו חזק.

• המסך
• רועי כפרי
• סדרות ישראליות
• הומור
• קומדיה ישראלית

• Facebook
• Twitter
• Email

השבועות האחרונים היו קשים במיוחד אם אתם אוחזים בחשבון ברשתות החברתיות ומחפשים תוכן מקורי. אפילו ביחס לשגרה הרגילה בישראל, שכוללת בעיקר תחרויות פאנצ'ים על פוליטיקה, תוכן גנוב ושרשורי ענק בקבוצת "כל התשובות נכונות", זה היה מעיק. הכל התחיל בליל הסילבסטר. חשבון הפייסבוק של עיריית תל אביב־יפו תייג את עיריית ירושלים, כתב "ערה?", ונתן את יריית הפתיחה לאורגיה הגדולה של אנשי הסושיאל, שגילתה עד כמה אין לנו בעיה שידחפו לנו פרסומות לפנים כל עוד זה "מצחיק". פתאום גילינו שגם טמבוריית הצומת מבינה את הכוח בריל טיים מרקטינג עם תגובות כמו "היי, אל תשכחו אחרי ליל הסילבסטר לקנות דיבלים!", והשרשורפלצת שהתחיל כמשהו שאסור להפסיד התגלה כבעל חיי מדף של שעתיים לכל היותר. מהר מאוד הוא גדל, הפך לבלתי ניתן לניווט והרקיב כשימים אחר כך חשבונות סושיאל קיקיוניים עוד ניסו לקושש על גביו לייקים.

השרשור הספיק להוליד מאז חיקויים, כולם על הספקטרום הקרינג'י, מרשת ועד "מדע גדול, בקטנה". יולי אדלשטיין ומירי רגב אף ניסו לתפוס עליו טרמפ במה שהפך להיות מסע הלוויה הרשמי של אחד הממים הכי קצרי ימים שראינו. אבל עדיין מדובר רק בסימפטום שהוא חלק מתופעה רחבה הרבה יותר. השרשור הזה מתגמד לעומת מה שקרה בטוויטר, כש־HBO ביקשו מאנשים להגיב ולקבל את "שם המאפיה שלהם" במסגרת חגיגות 20 שנה ל"סופרנוס", ציוץ שגרר תגובות בערך מכל סלב או גוף מסחרי בפלנטה. מאז עוד נוספו לחיינו ביצה אחת שכולם משתפים בלי סיבה, אתגר עשר השנים המייאש וראש ממשלה שמגיש מבחן unseen לאזרחים בסטורי שלו. איכשהו, אף שתמיד מדובר באותו מהלך (קרי: גוף מסחרי או ציבורי שמתנהל בצורה קצת פחות מעונבת מול הקהל), אנשים בולעים את זה שוב ושוב ומבקשים עוד.

"כן, אוקיי, זה אני שלחץ אנטר על הפוסט הזה", מודה רועי כהן, מדוברות עיריית תל אביב־יפו. "תמיד יש ההפתעה שמשהו שמזוהה ביורוקרטית מדבר בצורה עדכנית. אני חושב שזה גם עניין דורי – אנשים רגילים לפרסומות ורשתות חברתיות זה עניין יחסית חדש".

אתה מרגיש שגופים מסחריים שחררו קצת חבל כדי להגיע לקהל?

"יש לקוחות שלא משחררים, ואז קורה דבר כזה ואתה פתאום רואה את זוגלובק שמגיבים 'נשארנו בבית עם הנקניק ביד'".

מצד שני חיי המדף של השרשור שלכם היו מאוד קצרים וזה נרקב ממש מהר.

"זה לא נרקב, אבל כן, זה מבאס לראות חיקויים, כמו שקרה עם יולי אדלשטיין נניח. אנשים לא תמיד מזהים מה חיקוי ומה לא, זה העניין. כל עמוד ויראלי מבוסס הרי על העתקות, זה חלק מהשפה בסופו של דבר. מי שמצליח יודע גם ליצור תוכן מקורי וגם ללכת על הקצה, אבל אפשר בכיף להתפרנס מחיקויים".

עוד כתבות מעניינות:
הגיע הזמן שתקחו את האלגוריתם ברצינות
הדוגמנית המבטיחה של 2019 לא באמת קיימת
אני צורך תוכן משמע אני קיים

אחת הסיבות שאנשים מתפרנסים מחיקויים של תוכן כזה היא שנראה שאנחנו לא מסוגלים להישאר אדישים אליו. השנה היא 2019 אבל אנשים עדיין מגיבים בצורה מאוד אמוציונלית, חיובית או שלילית, בכל פעם כשגוף מעונב מוריד את המסכה ומנסה לדבר בשפה של הקהל שלו. "אנחנו פה נטו כדי להצחיק. תסתכל על 20 הפוסטים האחרונים ואין שם אפילו מבצע אחד", אומרת יראת טוכפלד, שעומדת מאחורי אחד העמודים הכי אהודים ולא צפויים ברשתות החברתיות – עמוד הפייסבוק של חסלט, שעד לפני כמה שנים היה מותג בולט בעיקר בקרב הציבור החרד"לי, עד שמנהליו ("חלקם אפילו בלי סמארטפון") החליטו במודע או שלא לפנות לקהלים חדשים. "חלק מהמנהלים לא ידעו מה זה פייסבוק. גופים בדרך כלל יחשבו על להמשיך את הקו השמרני, אבל הם לא הבינו את הטכנולוגיה ונתנו לנו בגלל זה יד חופשית. יש המון אנשים שחושבים שהם יודעים ואז עושים עבודה לא טובה, משחצנות. מותגים לפעמים מסבירים יותר מדי, לא נותנים קרדיט לקהל. הקהל עוקב אחרינו כי אנחנו משאירים לו לפצח את זה, והתגובות לזה נהדרות, הקהל מרגיש מתוחכם יותר".

חלק מהקטע זה שזה מגיע מחסלט.

"ברור שהפער תורם לנו ואנחנו משתמשים בזה. חסלט זו חברה חרד"לית, ירק מהדרין מגוש קטיף לשעבר, ימנים. אתה לא מצפה לזה מהם. אנחנו מדברים על הארי פוטר וסרטי מארוול והקהל תמיד מופתע, גם כשמכירים".

כן, אבל למה אנחנו קונים את זה? אנחנו יודעים שיש מנהל סושיאל מאחורי זה. זה לא חדש בשביל הקהל הזה.

"אנשים מצפים שמנהל סושיאל יאמץ את ערכי המותג, אבל בחסלט אני יכולה להביא את עצמי, ואנשים מזהים את זה. לא רק כי זה המותג אלא כי אני מביאה משהו מאוד אותנטי, הפוך מהטענה שזה זיוף".

גם אם אתם לא "מתייגים חבר שלא יכול בלי הפיצה שלו!" ומעקמים אף מול כל ניסיון של גוף מסחרי לרכוב על איזשהו גל, סביר שגם אתם לא חסינים. אוהבים את הנוכחות הדיגיטלית של חינוכית? לא? מה לגבי אלוף המזרונים או שווארמה בינו? כולנו קהל יעד, השאלה של איזה תוכן. "הקהל שמתלהב מבינו הוא לא הקהל שבסוף קונה ממנו שווארמה", מסביר עמרי פינשטיין, איש קריאייטיב ומתכנת אתרים בחברת המיתוג Hooligans שאחראי בין השאר לעמוד הקאלט "זהבה גלאון – עמוד המעריצים הרשמי", שמבוסס בדיוק על הפער שבין מותג שמרני ומרוחק לתוכן עדכני. "כנראה בינו ניסו לפנות יותר לתל אביבים. זה חלק מהמיתוג, הרי זה קהל עם פרופיל תקשורתי גבוה והם דואגים להפיץ את המותג ולתת לו תווית של מגניבות בעצמם. מי שאוכל אצלו הוא לאו דווקא מי שמפיץ את זה ברשת".

ההתלהבות היא גם מזה ש"הרשו להם"?

"ברור, זה עניין של 'וואו, איך הלקוח אישר את זה', זה מה שעובד במקרה הזה. כמו מילקי ורועי כפרי – קהל מהתחום יפיץ את זה כי הוא מתלהב דווקא מזה שמישהו שנראה כמוהם עושה מה שבא לו במותג הכי שמרני בשוק. הפוסטים האלה הופכים להיות ויראליים בזכות קהל כזה".

זה קשור לעניין הגיל? הקהל הצעיר יפסיק להתרגש בעתיד?

"זה יתפוס צורות שונות. כשאנשים מסוימים עושים את זה, זה נראה כמו הורים שנכנסים לפייסבוק ומנסים להיות מגניבים. מותגים בדרך כלל מגיעים לתוכן אחרי הקהל. זה נובע מכך שמותגים מחכים לראות שמשהו עובד ורק אז מסכימים לשתף פעולה".

ייתכן שחלק מההתלהבות נובע מהעובדה שיש אי שם גופים מסחריים שנותנים יד חופשית ולא מתערבים כמעט בקבלת ההחלטות של אנשי הסושיאל, בדיוק כי כל עיכוב יכול לעשות את ההבדל בין מיתוג צעיר לבין דוד מביך, אבל דווקא עניין הגיל אמביוולנטי. סתיו זיו, שמפעילה כיום את הטוויטר של תאגיד השידור הישראלי כאן, הייתה מהראשונות לתת אופי לעמוד פייסבוק מסחרי כשניהלה את עמוד הפייסבוק של החינוכית. "אמרנו לעצמנו, לחינוכית יש ארכיון כל כך עשיר, וכולנו, ההורים של היום, גדלנו עליה, אז למה לא לצלול לעבר ולהשתמש בחומרים האלה כדי להביא משהו קצת שונה? הפכנו ליצרני תוכן בפני עצמנו. זה היה דבר גדול, כי בפעם הראשונה הדמות של מותג בסושיאל נפרדה מדמות המותג באפיק המסורתי שלו, ולקחה כיוון קצת שונה".

זה טרנד חולף? צעירים עדיין מתרגשים מזה?

"זה בפירוש לא טרנד חולף. אני חושבת שאם יש דבר אחד שאפשר להיות בטוחים בו הוא שגולשים תמיד ירצו לצחוק ולקבל תוכן מעניין, מאתגר ומושך שלא נלעס ומוגש להם בכפית. אני חושבת שתמיד יהיה ביקוש לתוכן טוב שהוא בגובה העיניים, וזו גם העצה הכי טובה שאפשר לתת. אני חושבת שעכשיו לקראת הבחירות אנחנו מתחילים לראות דברים סופר מעניינים. לא רק גופים שמתחילים לדבר כמו אחד מהחבר'ה אלא גם פוליטיקאים, שמבינים שנגמר עידן הפוסטים הארוכים ושגם הם צריכים להתחיל לעשות סושיאל מדיה בדמותה כיום".

זה קשור לזה שאנשים נהנים לראות את המסכות נשברות? זה כמו לראות את החנונית של הכיתה הופכת למלכת הנשף.

"אנשים מגיעים לסושיאל מדיה כדי לעקוב אחרי גופים, לקבל מידע חשוב, אבל גם כדי ליהנות. אני חושבת שכל גוף שיוצק מידת הומור בעבודה שלו זוכה פעמיים – גם הגולשים שלו נהנים מאותם פוסטים שהם מחוץ לדמות המקובלת, וגם יש מידת קשב רבה יותר לפוסטים אחרים, שהם בכל זאת יותר אינפורמטיביים. אחרי הכל, גם לעיריית תל אביב יש עדכונים פה ושם על ארנונה".

• עולם בהפרעה
• עולם בהפרעה
• פרסומת
• מיתוג
• מילקי
• רועי כפרי
• בנימין נתניהו
• החינוכית
• בינו גבסו

• Facebook
• Twitter
• Email

הפינה החדשה של "ארץ נהדרת", "קלטת הילדים של רועי ונח", נראית כמו החלום הרטוב של כל הורה טרי. בתיאוריה הרעיון לבלות עם הילד שעות ולצלם אותו עושה דברים חמודים שיוקרנו בפריים טיים (ועוד בלי לצאת נודניק) נשמע מושלם. ואז קולטים שכל פרק כזה דורש שעות של צילום, בימוי, משחק, הקלטה ועריכה, ונוסף לכך צריך עוד לטפל בתינוק בן חצי שנה. כנראה צריך להיות רועי כפרי – מלך הנונסנס של האינטרנט הישראלי, שהתפרסם לראשונה כשיצר עם ניב מג'ר את סדרת מערכוני הקאלט "ניצה ולחם" – בשביל לעשות את כל הדברים האלו ולא לאבד את זה. "האמת היא שמהרגע שהתחלתי לעשות את 'הקלטת' זה הפך לדבר היחיד שאני עושה", מספר כפרי מניו יורק. "הייתי חייב להקפיא פרויקטים אחרים בשביל לתת לסדרה הזאת סיכוי להתקיים".

איך זה לצלם ולעבוד בבית בזמן חופשת לידה? אתה מרגיש כמו אבא מודרני, או שיש חיכוכים בין העבודה לחיים הפרטיים?

"איזה חופשת לידה? באמריקה אין חיה כזאת. אפילו את האישה פינקו לאחר הלידה באיזה שבוע ככה עם הילד. החיכוכים בין העבודה לחיים הפרטיים מתבטאים בכך שכל מה שבא לי לעשות זה רק להתגלגל איתו כל היום, בייחוד בחצי השנה הזאת, עד שאני נזכר שהפרקים לא ייווצרו בעצמם. הצילומים של נח הם אחוז קטן יחסית מהעבודה שיש לי על הפרק, אז יוצא שאני חייב להזמין בייביסיטר למרות שאני נמצא איתו בבית. זה מצב קצת מוזר ומרגיש לי לא טבעי, אבל מתרגלים".

אתה רואה את עצמך חוזר למשהו אחר? היית חוזר לשיר "תגיד את הספרה חמש" (שיר נונסנס מתקופת "ניצה ולחם")?

"אני לא חושב שהשירים שאני כותב בסדרה יותר 'גדולים' מאשר 'תגיד את הספרה חמש'. בלי קשר, אין לי איזושהי תוכנית להיצמד לסגנון מסוים של טקסט בהמשך חיי. אני זורמת".

מה עם השותפים שעובדים איתך, שלחלקם אין ילדים? מעניין אותם לעבוד על זה? למי בכלל מכוונת הפינה? להורים? לילדים?

"תשמע, אני לא עושה עכשיו סדרה סטייל 'יובל המבולבל' ורק מראה ילדים חמודים שרים 'הנה הצבע כחול, חה חה חה!'. 'הקלטת' מיועדת לקהל הרחב, לאנשים בכל הגילים, עם ובלי ילדים. העיקר שיש להם עיניים, אוזניים ולב. חוץ מזה שהחברים שעובדים איתי על הפרויקט הזה באו בשביל לעזור לי להגשים את עצמי. בדרך כלל הם גם אוהבים את התוצאה".

בסרטון האחרון שלך אתה מתאר את חוויית השירותים עם דלת פתוחה, שכולנו חווינו. מה הדבר שאתה הכי מתגעגע אליו מאז שנולד לך ילד?

"התשובה הצפויה: לישון ולשחק Fallout 4".

כל הקריירה עשית דברים מגניבים. הורות היא בהגדרה דבר לא מגניב. אתה חושב שמתייחסים אליך אחרת?

"לגמרי. פלא הבריאה זה הכי פאסה, אה? בן אדם פתאום קיים… שטויות במיץ, תאמין לי. זהו, אני שרוף בתעשייה".

שלושה קטעי יוטיוב שרועי כפרי אהב בזמן האחרון

סרטי מתיחות

"A Prank Time": אני מקנא ביוצרי אנימציה קלאסית כי הם מסוגלים להעביר את מה שיש להם בראש עד לרמת המוצר, בלי פשרות. הרג לי את החיים, בקטע טוב.

חליפות

"Shiny": אם ישלחו לי לראות סרטון סטופ־מושן נוסף בחיי אני אקיא בפה, הז׳אנר הזה מיצה את עצמו למוות. ובכל זאת מזל גדול שלחצתי על הפליי לאחר ששלחו לי את הסרטון הזה. מדהים.

4×4

"GTA 5: Ramp Truck Mod": בוהה בכאלה בסיפוק.

• רועי כפרי
• עם הילדים