שומעים את הזמזום הרחוק הזה? אל תיבהלו, זה בסף הכל קצת דיסטורשן שמגיע כל הדרך מאזור גן העיר, ומבשר על בואו של הפסטיבל הכי רועש במרכז העיר: פסטיבל "המגבר", שחוזר זו הפעם החמישית למרכז ענב לתרבות, יתקיים כמדי שנה בחודש פברואר הקרוב (10-14.2), ויספק לשורדי הרוק הישראלי בית למשך 5 ימים, עם 11 הופעות מיוחדות שנתפרו במיוחד עבור הפסטיבל. גיבורי גיטרה, נא להתאסף.
>>מסם הרדמה לקאלט לאומי: המהפכה התרבותית של "שם טוב האבי"

הפסטיבל הוא יוזמה משותפת של מרכז ענב לתרבות והמון ווליום, חברת הבוקינג המייצגת את האמנים המובילים ברוק הישראלי, וזה ניכר בליינאפ המפואר, לרבות במופע המרכזי שיפתח את הפסטיבל ויציין 35 שנים למותו של יוסי אלפנט עם ליינאפ מפחיד הכולל את ברי חסרוף, יהלי סובול, מאור כהן, נינט טייב, נעם רותם, ערן צור, קיקי מלניקי, אור אדרי, אבי בללי ועוד, בהפקה מוזיקלית של להקת קורדרוי.

מעבר לכך, לא מעט הופעות יחגגו ציוני זמן משמעותיים בתולדות הרוק המקומי: להקת פונץ יחגגו 35 שנים לאלבום הבכורה במופע בלעדי לפסטיבל, עם אורח מאותה התקופה – חמי רודנר, בעוד שבוא לבר, הרכב הפאנק-רוק החיפאי, יחגוג 20 שנות רעש, זיעה ומהפיכות קטנות, שיופיעו עם הרכב סופר-גרופ רועם שמורכב מחברים מלהקות האחים צברי, Kids Insane, Antigona Rex ועוד. יובל מנדלסון יציין עשור לצאת הפרויקט "שירים לבלה" עם אורחים כמו גורי אלפי, אסף ליברמן ודנה מודן, וגם בלה מנדלסון עצמה, בעוד שלהקת ג'נגו תחזור לשנות ה-90 עם מופע שמתמקד בשלושת האלבומים הראשונים שלהם, והמופע "המכשפה השלישית" של יעל כהן יפיח חיים במוזיקה של המכשפות.

בגזרת הדור שלא הכיר את הניינטיז תמצאו הופעה של גיאגיא שיארח את קיקי מלניקי וקייסקינדר, ואת אור אדרי שתארח את אולי דנון וג'וני שועלי, אבל אין ספק שהשנה הוותיקים תופסים יותר את הבמה כי גם דנה ברגר תופיע ותארח את תומר ישעיהו, מני בגר יציין ארבעים שנות רוקנ'רול עם אירוח של סי היימן וההרכב המשותף של ערן צור, שלומי ברכה ודני מקוב "טריפולי" יתאחדו גם הם על הבמה, בהופעה ראשונה מזה 4 שנים. בין ההופעות הקהל יהנה מתקלוטים של שדרני רדיו הקצה, ואם אתם ממש רוצים, אפשר גם לרכוש כרטיס משולם לצמד הופעות שיתקיימו באותו הערב. מי ייתן ואלי הרוק יהיו אדיבים אליכם.
לכל הפרטים ורכישת כרטיסים להופעות

• ❤ תרבות
• מוזיקה ישראלית
• פסטיבל
• רוקנ'רול

חמש מוזיקאיות ישראליות עולות על מטוס, נוחתות בברלין ונכנסות ביחד לוואן קטן, בו ינועו למשך לא פחות משלושה שבועות. בתקופה הנוכחית זו יכול להישמע כמו התחלה של בדיחה, אבל המציאות היא שלהקת הזאבות יצאה ללא פחות מחמישה סיבובי הופעות של רוקנרול בשפה העברית, מופיעות בפסטיבלים ומועדונים ברחבי אירופה: גרמניה, צ'כיה, איטליה, שוויץ, צרפת, הונגריה, אוסטריה וקרואטיה, בין היתר. החודש הן הוציאו את אלבומן החדש "זה מה יש", ולכבוד הופעת ההשקה שתתקיים ב-28.4 במועדון הבארבי בת"א (היי,זה זמן טוב לקנות כרטיסים!), הזאבות מספרות על 10 הדברים הכי הזויים, מצחיקים, מרגשים ומטורפים שקרו להן במהלך טורים באירופה.

>> "הפוכים" עושה עוול לחברה הישראלית. והיא טלוויזיה מחורבנת

1. המכונית של השטן

באחד הטורים ניסינו לחסוך כסף ולשכור וואן מאיש פרטי, סוג של חברה קטנטנה. היום הראשון בטור כלל שתי הופעות בשני פסטיבלים גדולים, שהיו במרחק נסיעה של שלוש שעות ביניהם. קמנו בבוקר לצאת לכיוון הפסטיבל הראשון, ולאחר כמה דקות האוטו התחיל להשמיע רעשים כאילו השטן בכבודו ובעצמו הפציע, וגם יש לו פזמון כפול לתת. כל האנשים ברדיוס של קילומטר מאיתנו עצרו הכל, ופשוט בהו בנו במבטים של זעזוע. הזמן עצר מלכת, וגם האוטו. ממש באמצע הכביש.ואז גרר, וטרמפים מהצוות של הפסטיבל, והשכרת רכב חלופי ושליחת רכב האימים למוסך – וכל הכיף הזה ממש שעתיים לפני העלייה לבמה. אבל עשינו את זה ברמות.

2. איך מסלקים מארח?

רוב הזמן אחרי הופעות אנחנו ישנות במלונות או מועדונים עצמם. מדי פעם אנחנו ישנות גם בבתים של המארחים שלנו, שזאת אופציה שלרוב מסמנת על חוויה מיוחדת שמתקרבת אלינו.אחרי הופעה במועדון בנירנברג, בשעת לילה מאוחרת הגענו סוף סוף לדירת האירוח, מעין עליית גג מוזרה עם תקרה נמוכה.חיכה לנו שם איש כבן 60 בערך, שבין נהימה לנהימה הראה לנו את הדירה הקטנטנה, ובסיום הסיור המרתק פשוט חזר להתיישב בסלון. וזהו. לא קם, במשך שעות. הנוכחות שלו הייתה מעיקה ולא הבנו אם הוא אמור לישון יחד איתנו בדירה.מה למדנו באותו הערב?שניתן לסלק בנאדם בכל שפה, וש-HAZE בגרמנית זה שפנפנה.

3. בלי האשטאגים

הופעה בשוויץ. שבע שעות נסיעה ומעברי גבול מעיקים. סוף סוף מגיעות אל המועדון, עוד לא חנינו וכבר רצה לכיווננו מנהלת המועדון עם לפטופ ביד, לחוצה ומתנשפת. היא סיפרה שקיבלה איומים פוליטיים בגלל שהמועדון מארח להקה ישראלית. "אז רק תצטלמו עם שלט הפסקת האש ונוכל להמשיך בתוכניות כמו שצריך". כל זה בעודנו עדיין יושבות ברכב, מעוכות וגמורות מהנסיעה. אחרי שעה דרמטית, בסופו של דבר, עשינו את זה בדרכנו וצילמנו סרטון שמצהיר שאנחנו תומכות חד משמעית בזכויות אדם ובעד שלום, אבל הבהרנו שאנחנו לא כלי משחק של האשטאגים והגדרות שממשלות מנסות לשים עלינו, ובטח שאנחנו לא מייצגות אותה. נוצר שם דיון מעניין מאוד. במקום לשטח את השיח הרחבנו והתחברנו. סיימנו בחברות אמיצה עם בעלת המקום וכל הנוכחים, והייתה הופעה מדהימה.

4. איט איז וואט איט איז

הגענו לפסטיבל בשם "וולדסטוק" באזור נירנברג. זאת הייתה ההופעה הראשונה של אחד הטורים, ונחתנו ישר אל יער יפיפה, אורות ואנשים חמודים. הוקסמנו ממש. עלינו בתור המופע המרכזי לאותו הערב. התחלנו את ההופעה ולפני השיר "זה מה יש" הסברנו שהפירוש של הביטוי הוא "איט איז וואט איט איז".בבת אחת כל הקהל – בערך 3000 גרמנים – התחילו לחזור אחרינו עם קריאת "זה מה יש.. זה מה יש.. זה מה יש!" במבטא גרמני כמובן. זאת הייתה אחת ההופעות המרגשות שחווינו בחיינו, והשמועה של להקה ישראלית משוגעת פרשה כנפיים והביאה איתה קהל גדול מכל האזור הזה.

5. להבין בלי מילים

זכינו שנתיים ברצף בתואר ההופעה הכי טובה של השנה במועדון בדרום גרמניה. באופן כללי, הרבה אנשים באים ואומרים שזאת ההופעה הכי טובה שהם ראו בעשור האחרון או בחיים שלהם. בהתחלה היינו ממש מופתעות מזה, הרי כל ההופעה בעברית, הם אשכרה לא מבינים מילה. אבל הטורים לימדו אותנו מה זה אומר להתחבר אנרגטית עם אנשים, מה זה להבין כוונה גם בלי להבין את התוכן המדויק, ושעניין המוזיקה כגשר הוא לא רק ביטוי, זה ממש ככה.

6. מגן דוד שנשלף ברגע הנכון

בנוסף להופעות, בטורים אנחנו נוהגות להעביר סדנאות בבתי ספר ומרכזים קהילתיים. אנחנו מאוד מאמינות בזה ורואות בזה ערך וביטוי אומנותי לא פחות מההופעות עצמן. במפגשים אנחנו מדברות על הקולקטיב שלנו, על היכולת של יצירה אומנות להחיל שינויים מהותיים, ועל המצב הפוליטי במזרח התיכון. לפני חודשיים הגענו לבית ספר בהנובר, לסדנה מול כ-300 ילדי תיכון. היינו בהלם מההערכות של בית הספר לאירוע הזה – נשיא המחוז בכבודו ובעצמו הגיע לנאום, ואחרינו הלך מאבטח בחליפה (אהבנו).היה מפגש עוצמתי ומעניין, שבסופו כמות ענקית של תלמידים ותלמידות באו לדבר איתנו, להצטלם ולשאול עוד שאלות. הכי התרגשנו מקבוצה של תלמידים יהודיים שניגשו אלינו והוציאו את שרשרת מגן הדוד שענדו מתחת לחולצה. העיניים שלהם זרחו והם אמרו שבתור מיעוט בבית הספר הם מרגישים עכשיו הרבה יותר גאים והרבה פחות לבד.

7. מעריץ מספר אחת

אנחנו פוגשות אנשים מדהימים ולאורך הדרך הם נהיים חברים, הרבה מהם מתחילים כקהל וממשיכים איתנו במסע הזה. יש בחור מדהים שקורא לעצמו מעריץ מספר אחת. אנחנו בקשר איתו ביום יום בהתכתבות, וכשאנחנו בטור הוא נוסע אחרינו כל הדרך ללפחות חמש הופעות. כשנפגשנו בסיבוב האחרון הוא חשף בפנינו קעקוע שהוא עשה – הלוגו והשם של הלהקה על החזה שלו. נותרנו חסרות מילים וזה לא דבר שאופייני לנו.

8. מידל איסט סייד

באחד מהטורים החלטנו שאנחנו חייבות להביא איתנו דרבוקה להופעות. זה היה נראה לנו חד משמעית הדבר הנכון לעשות. כמובן שבכל הופעה, ברגע ששלפנו אותה, הקהל לא ידע את נפשו – חפלת ענק עם אנשים שלא ידעו לפני כן שהם יכולים לנענע ככה את האגן. "לטס דו איט לייק אין דה מידל איסט" אמרנו אז ברגע השיא הזה. זה היה לפני המלחמה, היום המשפט הזה פחות מבשר טובות.

9. השמטרלינג

באחד הטורים בגרמניה נחשפנו למילה הגרמנית הטובה ביותר שיש, ש-מ-ט-ר-ל-ינ-ג. הלא היא 'פרפר'. טליה הריצה על זה ביט והשיר "שמטרלינג" נולד כמו חיכה תמיד לצאת מהגולם (סליחה). אפשר להקשיב לו באלבום החדש שלנו.

10. הפלייליסט

יש לנו פלייליסט מיוחד לסוף כל הופעה באירופה, כי אנחנו פשוט לא יכולות לוותר על ההזדמנות לראות אירופאים רוקדים בטירוף לצלילי להקת חמסה ומרגול. וכמובן – פלייליסט אגדי לנסיעות בוואן שמורכב משירים שליקטנו בתשומת לב רבה. מצרפות לכם אותו.

>> הזאבות יופיעו במועדון הבארבי ב-28.4,ואתן רוצות להשיג כרטיסים כבר עכשיו

• יוצרים כותבים
• ❤ תרבות
• רוקנ'רול
• ישראלים בחו"ל
• מוזיקאים ישראלים

יש שלב שבו זה חינני להיות רוקר בועט ומתריס, ויש שלב שבו דווקא להפוך למבוגר מהרהר שלוקח אחריות היא הבחירה החכמה, ונראה שניק קייב השלים את המהפך. בסביבות שנת 2000, בערך בתקופה ש"קליפורנקיישן" התנגן בכל חור, המוזיקאי האוסטרלי צוטט עם אמירה לא מחמיאה, שמאז התנפחה במימדים לציטוט בלתי נשכח שהאינטרנט מאוד אוהב למחזר: "אני לנצח עומד ליד סטריאו ואומר 'מה דה פאק זה הזבל הזה?', והתשובה היא תמיד הרד הוט צ'ילי פפרז". לא יפה, גם לא באמת נכון – אבל יש להודות שדי מצחיק.

>>מתעתע ויוצא דופן: הרבה מאוד צופות יבינו בדיוק על מה "חלב" מדבר

מאז עבר קייב פחות או יותר אלף גלגולי חיים ועוד יותר טרגדיות אישיות, אז כנראה שהוא למד וגדל, כי אמש הוא פרסם פוסט בבלוג שלו "The Red Hand Files" קייב נשאל על הציטוט הזה מאחד הקוראים, והחליט לענות בפתיחות שמאפיינת את גלגולו המבוגר. "בערך לפני 25 שנים, זרקתי הערה חסרת הצדקה כלאחר יד על הרד הוט צ'ילי פפרז. לא היתה שם כוונה רעה, זה היה סתם סוג הדברים המגעילים שהייתי אומר דאז כדי לעצבן אנשים. הייתי טראבלמייקר, מערבב שיט, מרגיש הכי בנוח בתפקיד של המעצבן החברתי", פתח קייב את הפוסט. "אולי זו סוג של תכונה אוסטרלית אצל אנשים מהדור שלי, אני לא יודע, אבל התגובה הזו עקבה אחרי לאורך רבע המאה האחרונה".

עם זאת, רוב כמעט מוחלט של הפוסט עוסק דווקא באהבה והערכה שהוא רכש לאורך השנים עבור אחד מחברי הפפרז. "אבל הדבר המעניין ביותר בזה הוא לא מה שאמרתי על הצ'ילי פפרס, אלא התגובה מפלי, נגן הבס שלהם", הוא כתב. "בפייסבוק, פלי ביטא עד כמה הוא הרגיש פגוע מההערה שלי, אבל המשיך כדי להגיד, ובפירוט רב, שהוא אוהב את המוזיקה שלי בלי קשר. הוא כתב מכתב אהבה אדיב עמוקות ופתוח לב לניק קייב. אני זוכר שבאמת התרגשתי מהמילים שלו, וחשבתי איזה בחור עם קלאס הוא היה, ומרגיש באיזה רמה תת הכרתית שלא הייתי מסוגל לתפוס באותו שלב בחיי, שפלי הוא בן אנוש בקליבר שונה לגמרי, ובאמת, מרמה גבוהה יותר".

את המכתב שלו ממשיך קייב עם סיפורים על מערכת היחסים והמפגשים בין שני המוזיקאים לאורך השנים, שמביעים הערכה הולכת ומתגברת, אבל אז מגיע הפאנץ'. "בשבוע שעבר", כותב קייב, "פלי שלח לי שיר, ושאל אותי אם ארצה להוסיף לו קצת שירה. זה היה עבור 'אלבום חצוצרה' שהוא עושה. זה לא עבורי לחשוף על מה השיר, רק שזה שיר שאני מוקיר יותר מהרוב, עם ספק הליריקס הכי גדולים שאי פעם נכתבו, שיר מכזו מעלה שמעולם לא הייתי מעיד לשיר אם פלי לא ביקש ממני".

כדי לסיים את התנצלותו, קייב המשיך עם תיאור פיוטי של השיר ("שיחה יפייפיה בין החצוצרה של פלי לקולי"), ומסביר שהשיר "מתעלה על חלקיו האינדבידואלים והופך לריקוד קוסמי מתפתח לאיטו, בצורת פיוס והתנצלות". ואיכשהו, זה לא הכל – כי קייב מסיים עם אפילוג מתוק שחושף סיפור קטן על פלי, האדם, שמתאר אותו כאמיץ ומתוק וקצת קוקו, בעודו מדבר עם דוב על שבילי הטיול בלוס אנג'לס. אם ממש בא לכם (וממש בא לכם), אתם יכוליםלקרוא אותו כאן. איזה כיף לראות את כוכבי הרוק המזדקנים משלימים.

• ❤ תרבות
• מוזיקה
• ניק קייב
• רוקנ'רול

ג'וני שועלי הוא מוזיקאי ישראלי שפרץ לחיינו לפני כ-30 שנה כחבר להקת "רעש", ומאז הוא ממשיך לעשות רעש מצוין גם כאמן סולו. את עמי שלו, כוח יצירתי נכבד בפני עצמו, הוא פגש במהלך ריצה על הטיילת. שלו בדיוק חזר מסיבוב הופעות בארה"ב עם להקתו "מונוטוניקס", שועלי בדיוק חיפש מתופף – ואז פרצה מלחמה. מתוך העבודה המשותפת נולד האלבום "אנשים ואותיות" של הצמד החדש "דוּ ג'וני שועלי". ביום שישי הקרוב (20.12, 13:00) הם ישיקו אותו בהופעה קצרה וחינמית וחתימות על הויניל באוזן השלישית, ולאחר מכןבהופעה בשבלול ת"א ב-17.1עם השירים החדשים, ביצועים מחומרים אחרים של שועלי ועוד.

>>שירי אוהדים מליברפול והיפ הופ מישראל. זאת העיר של תומר גרשנמן
>>הדרך לתוחלת חיים ארוכה ולאושר עוברת בטניס. העיר של טל גולדנגורן

1. פארק המסילה

זה אולי אחד המקומות היותר מוכרים וצפופים כיום, אבל עדיין יש הרגשת חו״ל. גינון ברמה גבוהה ומקום שתמיד פוגשים בו איזה חבר מכיתה ד' שממש לא זיהיתי, אבל ברור שאת על כל שמות 30 ילדי הכיתה אי אפשר לשכוח.

2. חוף הכלבים ליד בית האצ״ל

הכלבה שלי יוקו מחכה כל השבוע לטיול השבת הגדול (והרגלי, כמובן). מהבוקר היא בטירוף, איך הם יודעים ששבת? אין כמו לשבת על החול ולהסתכל על הים. זה הכי מנקה ראש שיש, והכלבים שם מתוקים ומנערים עליכם את המים, כמנהג הכלבים.

3. המכולת הודית בתחנה המרכזית

חזרתי מהודו עם מזוודה 30 קילו של תבלינים ומוצרים להכין בבית, אבל כשהגעתי למכולת התברר שיש הכול שם – מהל ירוק ופיקלס, ועד קמח לדוסה. הריח אותנטי והמחירים ממש סבירים, וליד יש ירקן עם בננות פלנטיין. מסביב לתחנה המרכזית, זה טיול בעולם.
לוינסקי 108

4. כיכר החטופים

לא מקום שהייתי קורא לו האהוב עלי, שהלוואי ויעלם וישאר סתם רחבת המוזיאון – אבל זה מקום להתייחד, ולהרגיש את הכאב. לראות את המייצגים ולהזדהות.
שדרות שאול המלך 27

5. חומוס ההגנה

זו אולי לא החומוסיה הכי אינית, כי בכל זאת אנחנו לא בפלורנטין, אבל באזור התקוה יש את תל אביב של פעם. אנשים שאיך שאתה יושב, מיד מתחילה שיחה – מהחמוצים שההוא עושה בבית, לחייל שזה עתה עבר באזור, ומה לא. וגם הפלאפל טעים שגעון, ויש רפיל.
יגאל אלון 2

מקום לא אהוב בעיר

בתור רוכב על וספה, הצרו את הכבישים בגלל שבילי האופניים – שזה דבר מבורך, אבל רוחב הכביש הפך להיות אוטובוס על המילימטר, ככה שאנחנו הדו גלגל המוטורי נאלצים לעמוד בפקק בתוך אגזוזים. אני גם לא נגד תחב״צ בשבת, זה חשוב, אבל למה לא אוטובסים חשמליים? למה את הגרוטאות פולטות העשן והמרעישות? למה להרוס ת'שקט?

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הכל חוזר הופעה בלבונטין 7.להקה צעירה שמנגנת פאנק פופ בעברית. כיף לראות צעירים רוקדים פוגו ושאולי עדיין יש דיסטורשן בעיר.

איזו יצירה (סרט, סדרה, ספר, שיר) נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"אלה תולדות" של אלזה מורנטה.הפחד מהרע, הפשיזם מחלחל אלינו, וברגע הכל יכול להשתנות, והחושך והרוע יכולים לשלוט. בכוחנו לעצור את זה.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני חושב שיש מקום לתרום גם לא לעמותה או מוסד – תגיעו להופעות, לאו דווקא הגדולות. יש להקות ויוצרים צעירים, וגם מבוגרים, יש המון דברים טובים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
הבחור שמדי ערב מוציא ארגז של לחמים ממאפיה שסגרה ת׳יום, ובמקום לזרוק הוא מחלק בשדרות בן ציון למי שרוצה.

מה יהיה?
מה יהיה… אנחנו, למרות השסע העמוק וחילוקי הדעות, עדיין מצליחים להתאחד כשצריך. נקווה להתאחד גם כשטוב, ולא רק כשקשה ועצוב. יש לנו את הכוחות, צריך לאסוף אותם. ויש עניין שיתהפך הכל לטובה.

• העיר שלי
• ג'וני שועלי
• מוזיקאים
• רוקנ'רול

לכל אחד יש את השיר שאיתו הכיר את להקת Guns and Roses. במקרה שלי, זה היה Paradise City. ברגע שראיתי את קליפ ההופעה בשחור לבן ידעתי שאני רוצה להיות שם, לצעוק את מילות השיר, להצטופף עם קהל שקופץ מצד לצד ומשתגע מכל צווחה של הסולן אקסל רוז. אבל השיר הזה יצא לפני 35 שנים, והלהקה כבר עברה את ימי הסקס סמים ורוקנרול שלה.

ברוב הופעות הרוק, מי שיככב במופע כזה הוא הסולן, אך במקרה של גאנז אנד רוזס, מי שהופך את ההופעה לבלתי נשכחת הם דווקא שאר חברי הלהקה: הבסיסט דאף מקאגן, המתופף פרנק פרר, הקלידן דיזי ריד, הגיטריסט ריצ'רד פורטוס וכמובן – גיבור הגיטרה סלאש. לראות את כל חברי הלהקה על במה אחת זה דבר מרגש עבור מעריצים רבים, גם אם ראינו את זה בעבר (ושוב, תודה ללייב ניישן שדואגים לנו), וזה תמיד מרגש, גם בגילם המופלג. אקסל רוז בן 61, סלאש בן 57, השניים הזדקנו קצת מאז הצילומים של Paradise City, והחוויה קצת השתנתה, לטובה ולרעה.

כשהסתכלתי במהלך ההופעה מסביב שמתי לב לשני דברים: הראשון הוא הגיל של הקהל. רוב רובו היה מורכב מאנשים מבוגרים יחסית, כאלה שעקבו אחרי הלהקה עוד משנות השמונים, והאנרגיות היתה בהתאם. לא היו מעגלי פוגו מטורפים, אלא יותר משפחות והורים שבאו עם הילדים שלהם, זוגות שבאו ביחד לערב רומנטי, ושום שריד לחוויית ההופעה המטורפת שמכרו לי דרך קליפ לפני שנים. הדבר השני ששמתי לב אליו הוא שהיו אנשים רבים שלא הכירו את כל המילים לכל השירים.

יש אמנים שהקהל מכיר את כל השירים שלו בעל פה, שלא משנה מה הם ישירו, הקהל ישיר איתם. בהופעה של גאנז אנשים ידעו רק את השירים לקלאסיקות המוכרות – Paradise City, Sweet Child of mine, Welcome To The Jungle, Live and Let Die, Knocking on Heavens Door, Civil War ובניגוד מוחלט למזג האוויר הנוכחי או התאריך, November Rain. רוב השירים האלו הגיעו בשלב מאד מאוחר בהופעה, וזה הגיוני. אם הלהקה הייתה מופיעה רק עם הקלאסיקות היא לא הייתה יכולה להחזיק שלוש שעות הופעה – זמן מרשים, על אחת כמה וכמה בגילם – אבל במקום חלוקה שווה של שירים מוכרים לאורך ההופעה, קיבלנו אותם רק בסופה.

ההופעה נפתחה עם It's So Easy, שיר עם אנרגיות מקפיצות שמאפשר לאקסל רוז להתחיל בטונים נמוכים יותר, אבל ניכר שהוא כבר מתקשה להגיע לגבהים שאליהם הגיע בעבר. את המאבק בקול שלו הוא מתחיל מעט מאוחר יותר, ב-Welcome To The Jungle, שם הוא מצד אחד עשה את כל מה שצריך כדי לתת ביצוע הגון, ומצד שני ממש מנסה לשיר כמו שהוא היה שר בעבר. זה היה השיר המוכר הראשון בהופעה, והוא אכן היה ביצוע מצוין שהפך את סלאש למרכז ההופעה. כל חברי הלהקה הם לא השחיפים שהיו בעבר, אלא אנשים מבוגרים – אך כאלה שמצליחים לנגן בכישרון רב. כשהם ניגנו את השיר הזה, היה אפשר לשכוח בקלות מהגיל, כי האנרגיות שלהם חזרו עם האנרגיות של הקהל, כשראו על מסכי הענק של פארק הירקון את האצבעות של סלאש זזות ללא הפסקה על הגיטרה.

ובנתיים המאבק של אקסל רוז נמשך. שיאו היה כאשר ביצע את Estranged, והקול שלו נשבר לגמרי. אי היה אפשר להבין מילה שיצאה לרוז מהפה, לא רק כי הוא איבד את כל הדיקציה שלו בשיר הזה, אלא בעיקר כי הוא מסרב להכיר בעובדה שהוא הזדקן. רוז הוא פיטר פן שכלוא בגוף של אדם בן שישים. הוא מפצה על כך בהמון תנועה וריצות על הבמה, כולל הופעה מרגשת על הקלידים עם השיר November Rain, אבל Estranged היה ביצוע שאני מעדיף לשכוח, בעיקר כי אם לא היו לו את חברי הלהקה שיפצו על זה עם הכישרון האדיר שלהם, זה היה די עצוב. לראות אדם מבוגר שמסרב להכיר בשינויים שגופו כופה עליו זה מראה לא קל לצפייה שעורר בי אי נוחות, ואיכשהו למרות הכל ולמרות הקול, ההופעה הזאת הייתה מדהימה וניצלה בזכות השירים המוכרים, ובזכות סלאש. רק בשבילו היה שווה ללכת.

הלהיטים הגדולים, כאמור, הגיעו בשלב מאד מאוחר של ההופעה. היה צפוי שיסגרו את ההופעה עם Paradise City, אבל מאז Welcome To The Jungle שהגיע יחסית מוקדם, לא היו שירים מזוהים מדי, והיה אפשר להרגיש את הרעב של הקהל לשירים שאפשר לשיר. כשזה הגיע, זה הגיע בגדול. אקסל רוז הציג את כל היכולות שלו כפרפורמר על הבמה, עם אנרגיות מטורפות, ולמרות שמצד אחד זה היה קצת עצוב לראות את תסמונת פיטר פן בפעולה, הוא רץ לאורך כל הבמה הלוך ושוב, רקד עם המיקרופון ברקע ונתן לעצמו פשוט להתפרק על הבמה, במובן הטוב ביותר של המילה.

כל מי שאוהב הארד רוק, או בכלל מעריך מוזיקה טובה, צריך לראות פעם אחת בחייו את הביצועים לשירים Sweet Child of Mine ו-Paradise City. אקסל רוז אולי פישל בכמה שירים במהלך ההופעה, אך את הלהיטים הוא הצליח להחזיק, וזה היה שווה את ההמתנה, והיה שווה את המאבק. לראות גיטריסט כמו סלאש מתפעל את הגיטרה שלו במיומנות מטורפת, מחליף בין גיטרות כאילו הן היו קלפים של פוקימון, ופשוט נהנה מלתת שואו, זאת חוויה שאני לא אשכח לעוד הרבה זמן.

ההופעה הזאת לא הייתה מושלמת. אקסל רוז איבד את הקול הצעיר והגבוה שהיה לו, וכעת צריך לחפש את הקול שלו כאדם מבוגר. למזלו הוא לא לבד בסיפור הזה. סלאש באמת היה מרכז ההופעה – בין אם בזכות הנוכחות והיכולות הפרפורמטיביות שלו (שכוללות אפקטים מטורפים שהוא עושה עם המיקרופון בזמן שהוא מנגן), ובין אם בזכות הכישרון הענק שלו. מזל שהשניים הצליחו למצוא את עמק השווה לאחר סכסוך ארוך וקשה. אנחנו אולי מרוויחים מזה, אבל מי שבאמת היה צריך את זה הוא אקסל.

• ❤ תרבות
• ביקורות מוזיקה
• הופעה
• גאנז אנד רוזס
• רוקנ'רול
• זקנים