>> סי היימן (כדאי שתעקבו) היא נערת הרוק הנצחית שלנו, אייקון תל אביבי-מוזיקלי כבר 40 שנים ברציפות, מימי הפינגווין העליזים, דרך אלבומה ה-11 ("ילדה ברזל") שיצא בשנה שעברה ועד פסטיבל המגבר הקרוב שבו תופיע יחד עם מני בגר (14.2, מרכז ענב).אתם יכולים ואף רוציםוצריכים להיות שם.

>> מקדונלד'ס נוסטלגי ומקדונלד'ס עם כפיל של דרייק // העיר של גיאגיא
>> פיצה סודית ומפעל תרבות עם קארמה מעולה // העיר של רובי קסוס
>> מקום מפגש מנחם וגן להיבלע בו עם ספר // העיר של נועה סוזנה מורג

1. אוגנדה/לדין

בר קטן להופעות גדולות מהחיים. משחר נעורי הרוק שלי אהבתי מקומות קטנים-צפופים שמה שעושה אותם זה לא הציוד או המפרט הטכני המטורף, אלא הוייב המחשמל שיכול לקרות רק שם. המקום הזה מדהים בעיניי. ראיתי שם הופעה בפעם הראשונה לפני כמה חודשים, כשלהקת פילגש, הלהקה של הבן הצעיר שלי יהלי היימן שוחט, עשו שם הופעה. מאז הספקתי לראות שם את ג'נגו המלך ואת להקת קורדרוי. מקום השראה.
סמטת הבד 5 תל אביב

2. פסנתרים

לפני שבוע יצאתי משיעור משחק בדרום תל אביב, היה גשם שוטף מטורף, הייתי בפסאג' ברחוב יצחק שדה 34 – ומולי ויטרינה עם פסנתרים כמו חנות ממתקים אוסטרית ישנה ומזמינה. נכנסתי פנימה רטובה ושאלתי את האיש המקסים שמנהל את החנות (ומבקש להישאר בעילום שם), אם אפשר רגע לתפוס מחסה מהגשם ולנגן קצת. התשובה הייתה מיד "כן". אני יודעת שמדובר בפסנתרים הכי מוצלחים בעולם, ובכל זאת לא נאמרה מילה על מה, מי, למה וכמה. פשוט שבי לנגן. התאהבתי קשות. אם פעם יהיה לי הרבה כסף אקנה לי שם פסנתר. בינתיים כבר הוזמנתי לנגן ולצלם שם קליפ, ככה באהבה, כי הסלוגן שלהם אומר הכל: "ככה פשוט לנגן". חנות קסומה של פסנתרים ואהבה.
יצחק שדה 34 תל אביב

3. מתחת לעץ נאות אפקה

בשנים קודמות הייתי מגיעה לבן יהודה, אל הסניף הראשון. עכשיו פתחו גם אצלנו בשכונה שקרובה אלי להדר יוסף. מי צריך יותר מעץ מדהים מעליו, קפה מטורף, סנדוויצ'ים קטנים יפים שבאים לי בול טוב אחרי הספורט בפארק ליד. והרוח הטובה שמעליך, ישיבה נוחה, תנורי חימום, אפשר להביא את הכלב שלך אם בא לך ואיכשהו הכל שם מסתדר תמיד לטובה.
נתן אלתרמן 13 תל אביב (נאות אפקה)

4. פולי

בר מוזיקלי. הבר השכונתי שלי, היכן שלא אגור בתל אביב, תמיד יהיה השכונה שלי בלב. בר של 14 שנה, מהוותיקים בעיר ששרדו בכבוד ובצניעות עם אופי משלהם ונשארו נאמנים למקור. ממוקם בלב רוטשילד, מנוהל על ידי די.ג'יי ארנון יואב האהוב כל כך, שמשלב בו ברמן מדהים – יובי, המתופף של הארנבות של קספר 14 שנה רצוף. בר שמחבר בין תכנים של תרבות עירונית אורבנית לרגש, נותן במה לתקליטנים בתחילת דרכם, הרצאות ומפגשים במרחק נגיעה מהלב עם אומנים. בימי שלישי במת ג'אם ליוצרים ויוצרות צעירים משלנו שרוצים להשמיע קולם ומביאים את הקהל שלהם לשמוע אותם. יש גם האפי האוור מהמשתלמים בעיר. מקום שתמיד אחרי הופעה שלי אני באה אליו להזכיר לעצמי מה אני הכי צריכה – בר שהוא בית.
רוטשילד 60 תל אביב

5. שכונת הדר יוסף/ פארק קהילת לודג'/ קפה ריסו

אני תושבת שכונת הדר יוסף מזה עשור עברתי לפה עם מות אבי נחצ'ה ואחרי גירושים. מצאתי פה בית אמיתי. בחצר הקודמת שלי היו מופעים אינסוף בקורונה, ובשכונה הזו כתבתי כבר שני תקליטים חדשים. בחודשים האחרונים עברתי לגור במקום שהכי מזכיר לי את המילה חלום: רחוב ללא שם הממוקם בתוך פארק גינת קהילת לודג'. לאורך השדרה מדרכה ארוכה, בתים בתים קטנים ומתוקים ישנים ומרגשים, כאשר שער ביתי הכחול נפתח מולי פארק משגע, מטופח, מלא ציפורים. כלבים – גם שלגיה, הכלבה שלי שאימצתי ביניהם – מתרוצצים מאושרים. גינות כושר, גינות כלבים ובית הקפה האיטלקי של אמיר, "ריסו", טובל בירק, ממוקם בקצה העליון שלו צמוד למרכז המסחרי. זה אולי המקום היחיד בתל אביב שאני מכירה שהילדים מטפסים על העצים וההורים שלהם שותים קפה ואוכלים בנחת מהתפריט המהמם של "ריסו". מקום בתל אביב הרועשת שהצלילים היחידים ששומעים בו זה צחוק ילדים, ציפורים, וטוב חחח עכשיו גם צלילים של שירים יוצאים מהבית שלי . שכונה מטורפת. הבית שלי בעולם.
>> ריסו, הדר יוסף 14 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

בין כיכר רבין לאיכילוב,שדרות דוד המלך, רחוב ותיק, רחב מאוד, ציר תנועה מרכזי. יש המון באמפרים לא מסומנים, מעברי חציה דהויים שאינם נראים ומהווים סכנה ואי נוחות עצומה להולכים ולנוסעים, בעיקר בשעות הערב, מה שמיצר קפיצות אינסופיות לא צפויות על באמפרים שאינם נראים לחלוטין – גם מסוכן וממש לא נעים. הגיעה העת לתקן ולרענן קצת צבע. לא דרמה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הסרט הישראלי "תמונות יפואיות". אסתי זקהיים הענקית, אורי גבריאל האדיר ושלל שחקנים מטורפים שמספרים ב-5 תמונות תל אביביות-יפואיות את הסיפור של תל אביב-יפו. הוא יצא ב-2025, הלכתי 3 פעמים בימים שבהם לא הצלחתי לצחוק. בסרט הזה צחקתי בקול .

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"אם אי פעם אמות" – שירה של סמ"ר עדי ברוך זכרה לברכה. באוקטובר 23', עם פרוץ המלחמה, הציפו את הרשתות מילים לשיר שכתבה חיילת אישה צעירה מדהימה ופורצת דרך, סמ"ר עדי ברוך ז"ל, שנרצחה מפצמ"ר בעיר שדרות ביומה הראשון למילואים והיא עדיין לא בת 20. המילים צעקו אלי מתוך הרשתות, הלחנתי והבאתי את השיר לג'נגו עמיר רוסיאנו שהפיק וניגן איתי. השיר הפך לצוואה של אישה צעירה שהעזה להביט למוות בעינים הרבה לפני המלחמה והשאירה במחשב האישי שלה את הטקטס המצמרר.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מאמאטכ"ל.קהילה שבה חברות נשים אשר מכירות את המורכבויות שאת חווה ומדברות את הקשיים והעוצמות שאת חווה, קהילה שמגבשת תחתיה נשים, שכנות שלך, שלא הכרת עד כה. את מוזמנת להצטרף לקהילת הנשים הקרובה למקום מגוריך. קהילה שתספק מענה של ערבות הדדית, תמיכה, פנאי ורווחה לשותפות בה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
האיש עם הדגל שעמד ליד הפסנתר של אלון אוהל במשך שנתיים תמימות –שמעון אדרי. שמעון מאשדוד, אך תל אביב והכיכר הפכו להיות ביתו השני ובעיניי מגיע לו כבוד ואהבה עצומים. בזמן המלחמה התנדבתי בכיכר החטופים שנתיים, במכירות וניהול דוכן סיכות החופש, ביחד עם אנשים שהפכו למשפחה עבורי. במשך שנתיים רצופות עד כמעט עכשיו, שבוע אחר שבוע הגעתי לשם. ליד הפסנתר של אלון אוהל, שבת אחר שבת, עמד שמעון, איש יקר מבוגר ומדהים, עמד דום עם דגל ישראל ענקי מונף בגאווה בידו. שמעון הוא הבחירה שלי. לאחרונה נסע עם הדגל לסגירת מעגל ופגש את אלון.

מה יהיה?
"גרפיטי תל אביב 89 הקירות שלך כל כך שותקים"
"שום פחד לא יעמוד מול הסבלנות וביום בהיר אפשר לראות מתל אביב את ביירות"
"קרני שמש אפורה מעירות אותי תל אביב מזכירה לי את ניו יורק"
בימים האלו אני חוגגת 40 שנות רוקנרול. מאז דרכה רגלי על האסבסט של מועדוני תל אביב, הפינגווין, קולנוע דן, ליקוויד, רוקסן ועוד – תל אביב העיר שלי מהווה עבורי השראה בלתי נדלית ובלתי נפסקת. היא תמיד תהיה העיר שבזכותה צמחתי והפכתי להיות נערת הרוק הנצחית. עיר שממשיכה להשפיע עלי תמיד ולהיות השראה עבורי. עכשיו זמן קצת סדוק אני חושבת… סוג של תחושה שהעיר מנסה להתנער מחדש אחרי המלחמה הארוכה הזו שעוד לא ממש נגמרה גיליתי שעל אף האורבניות המתחדשת, אני חשה שוב בית, שוב אנשים שהם משפחה, שכונה שהיא אהבה. ב-14.2 אפקוד את מרכז עינב האהוב ואשיר שם עם מני בגר בפסטיבל המגבר. תבואו. הכי מרגש להופיע בשבילי זה בתל אביב.

• העיר שלי
• רוק ישראלי
• אינדי ישראלי
• הדר יוסף
• אוגנדה
• פולי
• פסנתר
• שדרות דוד המלך

ישנו צליל מסוים, תדר של דיסטורשן מנוכר אך מלא דם, ששייך רק לתל אביב של סוף שנות השמונים. זהו צליל של עיר שמנסה להמציא את עצמה מחדש כסוג של מרכז אירופאי אפל בתוך לבנט מהביל ומחניק. בלילה שבין החמישה לשישה בספטמבר 1991, במועדון הלוגוס במדרחוב נחלת בנימין, הצליל הזה נדם. יוסי בן 32 בלבד, סיים לנגן, הניח את הגיטרה וירד מהבמה. רגע לאחר מכן, במרווח הצר שבין שיא היצירה לדעיכת האדרנלין – מצא את מותו. 35 שנים לאחר מכן, בהרבה מובנים מותו הוא מסמן הנקודה הארכימדית שבה המודרניזם הישראלי פגש את קצו. ובאופן אירוני, הרגע בו ישראל המדינה הקטנה והנחשלת תרבותית, הקדימה את שאר העולם.
>>שאפו: כל מה שאנחנו יודעים על הכוכב הגדול של "הלוטוס הלבן 4"

המיתולוגיה של הרוק העולמי מקדשת את התאבדותו של קורט קוביין ב-1994 כירייה שחיסלה את האותנטיות. חוקרי תרבות כמו מארק פישר תיארו את קוביין כמי שנמחץ תחת המבוי הסתום של הריאליזם הקפיטליסטי, המציאות שבה אפילו המרד הכי פראי הופך למותג מדף. קוביין מת כי הוא לא יכול היה לשאת את הפיכת הייאוש שלו למוצר; זו הייתה התנגשות בין הרצון לבין המנגנון התעשייתי. אבל אלפנט, בתל אביב של 1991, ייצג סיפור אחר, טרגי לא פחות אך שונה במהותו; הוא נמנע מבחירה מודעת במוות; שריר הלב שלו פשוט הגיע למיצוי היכולת הפיזית תחת המתח הגבוה של היצירה. הוא היה המרטיר האחרון של עידן שבו הדיסטורשן היה מעבר לסטייל, זה היה צורך קיומי.

בעוד שקוביין התנגש במערכת השוק, אלפנט התנגש במגבלות החומר. במונחים של הפילוסוף פרדריק ג'יימסון, הוא היה (בדומה לקוביין) הסובייקט המודרניסטי האחרון – אמן שפעל מתוך עומק רגשי טוטאלי במציאות שעדיין האמינה בכוחה של האמנות לחלץ אמת מהכאוס. הגיטרה שלו ב-"סדר יום" או העיבודים הכירורגיים שלו ל-"פליטים" של אהוד בנאי תפקדו כניתוח לב פתוח בלב החברה הישראלית. המודרניזם של אלפנט התבטא בסירוב לקישוטים המוזיקליים שאפיינו את שנות השמונים; הוא העדיף סאונד יבש, חד וחשוף על פני הריברב (ההדהוד) והסינתיסייזרים המתקתקים של התקופה. כמעט כל סולו גיטרה שלו נשען על עקרון הצמצום ההכרחי, שבו כל תו משרת את המבנה ואת הצעקה ללא שמץ של בזבוז. גם הדיסטורשן אצלו הפך לחומר בנייה גולמי – כלי שנועד לחשוף את המתח והאלימות שבטקסט. הטוטאליות הזו היא שהכריעה את הכף בסופו של דבר.

מתוך המכניקה הזו אני רוצה להציע את המושג שיהלום בצורה הכי מכובדת את יצירותיו של אלפנט – ברוטליזם צלילי. באדריכלות, הברוטליזם הוא סגנון המקדש את הבטון החשוף (Béton brut), את הגולמיות ואת המבנה הפונקציונלי. אדריכל ברוטליסטי חושף את חומרי הגלם ואת היסודות של הבניין כחלק מהאסתטיקה שלו, מתוך אמונה שהאמת של המבנה נמצאת בשלד, ולא בחיפוי. אלפנט יישם את אותה תפיסה בדיוק במוזיקה. הסאונד שלו תפקד כבטון חשוף; הוא היה כבד, מאסיבי וחשף את הדרמה הפנימית של השיר ללא פילטרים.

הברוטליזם הצלילי הזה ניכר בכל בחירה אמנותית שלו. קחו למשל את הפקת "שינויים בהרגלי הצריחה" של החברים של נטאשה – אלפנט בנה מבני סאונד מונומנטליים שהעניקו למלנכוליה של ארקדי דוכין ומיכה שטרית משקל פיזי ממש. היצירות הללו נותרות חופשיות מכל שחיקה, שכן הן נשענות על יסודות גולמיים שאינם דוהים או מתבלים עם השנים. מדובר בסאונד הניצב מעבר להקשר התקופתי שלו, יציב ובלתי חדיר לשיני הזמן.

השיא בעיניי של אותה אדריכלות מוזיקלית התגבש בשיר "באים אותך לקחת (סוסים)". אחד מהשירים הישראלים הכי יפים שנכתבו פה. המכניקה של אלפנט הפכה לכרוניקה של התפרקות. הקצב הנוקשה והחזרתי, יחד עם הגיטרות הכבדות והטון הכמעט דיווחי, הפכו את השיר למדריך הפעלה לחורבן עצמי. אלפנט תיאר כשל טכני במערכת שפעלה במתח גבוה מדי. המילים "והבדידות, כן, אומרת שוב שהנה הם באים אותך לקחת" נשמעו כדוח מהנדס על מנוע שהגיע לקצה גבול היכולת שלו. ה"סוסים" שבסוגריים מייצגים את האנרגיה הזו, כוח סוס פראי שדוחף את האמן אל מחוץ לעולם.

השיר הזה סיכם את כל התחנות שעבר: מהחיספוס הראשוני של להקה רטורית וסאבוויי, דרך הגלות הניו-יורקית בחדר 101 שבה זיקק את הניכור, ועד לעבודה אינטנסיבית עם אמנים שעיצבו את המוזיקה הישראלית. הוא השתתף בעיבודים המוזיקליים לאופרת הרוק "מאמי" ושימש יועץ אמנותי באלבום הבכורה של ורד קלפטר. הפרויקט האחרון שלו, להקת האחים המכוערים, סגר את המעגל היצירתי הזה. בכל אחד מהפרויקטים הללו, אז אלפנט בנה עבור האמנים שלו בית מוזיקלי חשוף יסודות. הוא לימד דור שלם שדיסטורשן הוא צורה של יושר, ושאדריכלות צלילית טובה באמת מסתדרת ללא חיפויים חיצוניים אם השלד שלה חזק מספיק.

שלושים וחמש שנים חלפו מאז הלילה בלוגוס, והתובנה נותרת חדה כתמיד: יוסי אלפנט נותר בתודעה כיוצר שהשלים את מלאכת הבנייה שלו, והשאיר לנו את המפתחות. הוא היה הסובייקט המודרניסטי המקומי האחרון שהאמין בטוטאליות של האמנות כעניין של חיים ומוות. הוא סיים לנגן, הניח את הגיטרה וירד מהבמה כמי שסיים לשרטט את ה-DNA של הסאונד המקומי. היום, כשאנחנו מאזינים להד שנשאר מאחוריו, אנחנו מבינים שהסוסים אמנם הגיעו, אבל הם לא הצליחו לרמוס את המבנה שהוא הקים. אנחנו עדיין גרים בתוך הסאונד של אלפנט, מתפעלים מהבטון החשוף. ומחפשים בתוכו את הדיוק שבלב – לב שהיה גדול מדי עבור העולם הזה.

הגעגוע ליוסי אלפנט נובע מהרהור פילוסופי על מקומו בתרבות. מעניין לדמיין את אלפנט פועל בתוך גל הרוק הישראלי של אמצע שנות התשעים. בין האנרכיה של זקני צפת למלנכוליה של איפה הילד, נוכחותו הייתה עשויה להעניק לאנרגיה הפרועה של התקופה עוגן של חומרה מודרניסטית. בזמן שהדור הבא נטה לעיתים לחיקוי הסאונד של סיאטל (או למחוות אירוניות), אני משער שאלפנט היה דורש מהם את האמת שבחומר. הוא היה מזקק את הדיסטורשן לכדי מבנים אדריכליים יציבים, והופך את הצעקה של שנות התשעים לדיון על אתיקה ועל עומק. ללא האדריכל המרכזי שלו, הרוק של אותה תקופה דהר לעיתים על פני השטח, בזמן שהיסודות שאלפנט הניח נותרו כעדות למה שהיה יכול להיות – סצנה שבה כל לבנה מונחת בדיוק כירורגי.
אלפרד כהן הוא משורר, שדרן ועורך ברדיו הקצה.
ביום שלישי, ה-10.2, יערך במרכז ענב לתרבות המופע הפותח שלפסטיבל "המגבר"(10-14.2), שיהיה אירוע לציון 35 שנים למותו של יוסי אלפנט. הכרטיסים אליו כבר אזלו, אבלנשארו עוד כרטיסיםלהרבה מופעים אחרים בפסטיבל

• ❤ תרבות
• טור אישי
• מוזיקה
• רוק ישראלי

הניינטיז. הניינטיז. הניינטיז. הם התנפלו על הקהל מהצליל הראשון. אמרתי "צליל"? התכוונתי מטח של בס מכיוון ערן צור, הלמות התוף של אורי בלק, הגיטרה המטונפת של אורי פרוסט והקלידים המטפטפים של אבשלום כספי. זה סאונד. זה הניינטיז. זה כרמלה גרוס ואגנר והם על הבמה של הבארבי החדש בנמל יפו וכולם מתרגשים. כבר ראינו את רוב הרכבי הניינטיז הישראלים מתאחדים. זה משהו אחר. זה דבר דחוס מתוק.

>> וואו בנאדם: ראינו את ג'ימבו ג'יי מעיף את הבארבי

30 ומשהו שנים חלפו מאז "פרח שחור", אלבום הבכורה של הלהקה והשיר הפותח שלו – "כרמלה גרוס ואגנר" – פותח באופן טבעי את מופע האיחוד המוקדש לאלבום. זה בעצם שיר שצריך לפתוח כל הופעה, כולל הופעות שאינן של כרמלה גרוס ואגנר כלל, זה צריך להיות שיר הפתיחה של החיים במאה ה-20, שיר הפתיחה של החיים שלי. כשחזרתי הביתה בדקתי: הביצוע הזה היה טוב מהמקור. זה היה נכון לגבי חלק לא קטן מהשירים בערב.

הם כמובן מוזיקאים יותר טובים ממה שהיו לפני שלושה עשורים, בעיקר אורי פרוסט שהפך לגיטריסט עם עוצמות שיש למעטים, וערן צור הוא כמובן פרפורמר כריזמטי בהרבה ומשמעותית פחות מנייריסט מכפי שהיה בימי האלבום העליזים, כך שבאופן נדיר למדי ההשוואה מרגישה לא הוגנת. אבל זה גם קצת כאילו משהו בחלק מהשירים הבשיל – "עלבון", "פרפרי תעתוע", "נשים כותבות שירה" בביצוע נהדר עם אלונה דניאל – והזמן טען אותם במשמעויות, בגוונים חדשים של רגש ובאיזו חדות חדשה ובוגרת, מעבר לזעם והכאב וחיבוטי הלב של העשור המיתולוגי ההוא.

הדבר המיוחד שקרה בהופעה הזאת ביום רביעי בערב, וממה שאני מבין זה נכון גם להופעות שהתרחשו מאז, הוא שכרמלה גרוס ואגנר ניצחה את הנוסטלגיה. זאת לא הייתה המתיקות המאפיינת את איחודי הלהקות של העשור ההוא שמחזירה אהבות ישנות וזורקת אותך עשורים אחורה בזמן. כי בזמן אמת, 1991, כרמלה הייתה להקה אפלה, קשוחה, מתריסה, עמומה מינית, בעלת נטיות אמנותית לא קונבנציונליות, דוקרנית. הווייב הזה לא הזדקן כלל לאורך שעה וחצי.

דווקא השירים שנשארו אז מחוץ לאלבום (ויצאו עכשיו בגרסת הדה-לוקס-רימאסטרד הכפולה), נתנו להופעה את הקונטקסט המוזיקלי התקופתי המדויק שלה והזכירו מי הייתה אז כרמלה. שירים כמו "החפץ" ו"המכסה הירוק", ניו ווייב פאנקיסטי של מועדון הליקוויד, תחושת סכנה בכל שורה. הקאבר מלא הזעם והכאב של "אלינור", הדיסטורשנים הפופיים של "חונק אותי" בהובלתו הווקאלית של כספי, ג'יזס איזו התפרצות יצירתית נועזת ובוחנת גבולות זאת הייתה אז. הניינטיז. הניינטיז. אבל עכשיו בעצם יותר.

"פרח שחור" היה אלבום פורץ דרך שזיקק ל-40 דקות את הצד היותר קומוניקטיבי של הכרמלות דאז. ערן צור הסביר בהופעה שהסלקציה התבצעה כי יותר מ-40 דקות מוזיקה על תקליט ויניל מצריכות התפשרות על איכות הסאונד, אבל בדיעבד היה קל לשמוע שברי סחרוף וקורין אלאל – המפיקים המוזיקליים של האלבום – לגמרי ידעו מה הם עושים. הלהיטים העיפו את הקהל בבארבי כמובן, גברים ונשים שהיו בני עשרה או עשרים פלוס כשהאלבום ראה אור רקדו כאילו זאת 1989, אבל זאת לא הייתה הופעה של מחרוזת גרייטסט היטס באוקטן גבוה, יותר כמו שחזור וירטואוזי של מהות הלהקה בעת ההיא. כלומר, עכשיו.

זה מופע איחוד שלא בהכרח בא לעשות לצופים שלו נעים. הוא בא לשאול אותם כמה זמן עבר מאז הניינטיז. כמה הלכנו קדימה. כמה הלכנו אחורה. לא רבים הלכו מאז בדרך שכרמלה גרוס ואגנר פרצה. ושיר כמו "רטוב וחם", שנפסל אז לשידור ברדיו, היה מחולל אולי סערה גדולה אפילו יותר בישראל האולטרה-שמרנית של ימינו. להקת רוק עכשווית עם שפיצים כאלה לא הייתה עוברת ועדת פלייליסט ברדיו של 2024. זאת לא נוסטלגיה שהמופע הזה מעורר, כמו שזה להיזכר פתאום בבהלה בפעם האחרונה שהתקדמת, ומה לעזאזל עשית מאז.

• ביקורת הופעה
• רוק ישראלי
• ניינטיז
• ערן צור
• בארבי

העיר תל אביב נוסדה בשנת 1909. מאז ומעולם היא הייתה עיר חילונית, מופקרת, שיכורה ומסוממת שניזונה מחילול שבת, זימה ונאפופים. שלושים ותשע שנים אחר כך נולדה לתל אביב אחות שומרת מסורת עם הפרעות אכילה בשם מדינת ישראל. תל אביב עצמה גדלה ככה שהכל ברור והכל מסודר יפה במקום: אשכנזים בצפון. בדרום עדות המזרח. באמצע תימנים. כדי לתפור סופית את הקומבינה הזו העיר חולקה לשניים: אדום = הפועל = דרום העיר. צהוב = מכבי = צפון העיר. עד ימינו אנו, בבסיס כל מפגש של שני תל אביבים שנולדו כאן, הכל מתחיל באדום או צהוב.

זיו רובינשטיין גדל דרומה ממני וכמובן שהוא אוהד הפועל בנשמתו. אבל כבר הרבה זמן שהוא גם מרכיב משמעותי בסצינת הרוק המקומית, שבעברו שיתופי פעולה עם ארקדי דוכין, דפנה ארמוני, דוד ד'אור, שלומי שבת, דני ליטני, עידן יניב ועוד. הוא מפיק. הוא כותב. אבל לפני הכל הוא רוקיסט בכל רמ"ח אבריו. כזה עם ג'ינס קרוע ושיער ארוך.

"נולדתי באבן גבירול, ליד כתר המזרח", הוא מספר. "כל יום אחרי בית ספר, הייתי מתקרב בחיל ורעדה כדי לראות את שלום חנוך ואת אריק ואת קלפטר ואת כל האלילים שלי, פשוט יושבים ומנגבים חומוס. אני זוכר אפילו את המרצדס הלבנה שהייתה אז לשלום. אלו היו ימים מכוננים כי אתה בא הביתה כילד וכל מה שאתה רוצה זה להתחיל לכתוב שירים. אז כתבתי. כתבתי המון. ביליתי המון במרחב שבין שתי חנויות שהיו כל עולמי, 'פאז' ו'בית התקליט', חנויות התקליטים המיתולוגיות של תל אביב.

"אם נוסיף לזה את העובדה שאמי הייתה פסנתרנית ואבי אספן תקליטים, לא הייתה לי ממש ברירה אלא לעלות על המסלול הנפלא הזה. העניין הוא שמאוד אהבתי לנגן פסנתר, אך לאנשים שבפוסטרים שבחדר שלי היו תלויות על הצוואר גיטרות. וכך הגעתי לגיטרה. מהר מאוד הגאונות שבמוזיקה הקלאסית נדחקה הצידה לטובת התשוקה שברוק. עם זאת, בסופו של דבר, היצירה שלי היא תוצר של שניהם. שום דבר בעולם לא ינצח שתי גיטרות, בס ותופים. בשלב מסוים הבנתי שלמוזיקה יש ערך תרפי עבורי. אגרסיות הנעורים הצטמצמו לכדי אקורדים, משברי גיל ההתבגרות הפכו לשירים.

"בבגרותי כשהחלטתי ללמוד ולהתעמק בפסיכואנליזה, החלה מתגבשת בי פרקטיקה שמקשרת בין הפסיכואנליזה למוזיקה. ככל שנקפו השנים היא הפכה להיות עבודה קלינית של ממש. בשנות התשעים המוקדמות, כשראובן חיון ואני הקמנו את להקת 'התינוקות', הדברים התחילו לרוץ. הקלטנו מבוקר עד ערב והוזמנו לכל במה. מהפתיח של סדרת המופת 'מעורב ירושלמי' ועד שיר האליפות של הפועל תל אביב. היינו בכל מקום. בשלב מסוים ראובן פרש והמשכתי לבד תחת שמי עם אותו ההרכב. למעשה, הבסיסט אלדד סומנר והמתופף ניר סגל השלימו אותי למשולש של רוקנ'רול ובעיקר חברות אמיצה שמשתרעת עד לימים אלו ממש".

באופן אישי אני לא מצליח להבין אנשים שב-2022 אוהבים רוק. שניל יאנג הוא ההשראה שלהם. אנשים שמוצאים נחמה בקול של בוב דילן. אנשים שחושבים שביטלס זה מגניב. אני מבין שהמוזיקה הזו עמוסה ברגש ופורטת לאנשים על הנימים הכי אינטימיים ונוסטלגים, ואת הצורך של האנשים להיאסף ביחד ולזוז כששומעים את הצלילים ואת הקצב הזה. אבל– טכנו. יוצא שבנוסף על היותו אדום בנשמה, רובינשטיין הוא גם בדיוק אחד מאלה. אבל לא רק.

רובינשטיין הוא איש אשכולות של ממש, שבעברו שלל מעללים שלא זה המקום לפרטם. הוא כתב והפיק שירים למיטב האמנים. הוא חתום על ספר שירה שני הנקרא "שירה אהובתי" (לראשון קראו "פה-אתיקה"). הוא הספיק להיות מפיק בחדשות של ערוץ 10 ז"ל. בנוסף לכל זה הבנאדם למד פסיכואנאליזה ובימים אלו רוב זמנו מוקדש לעבודה עם אוכלוסייה אוטיסטית. אם אני מבין נכון את החיים האלה, האיש הזה עומד ומופיע רק בשביל השלווה הנפשית. לא כי הוא צריך, אלא כי הוא באמת ובתמים אוהב רוקנ'רול.

"אלדד הבסיסט וניר המתופף הם הבק אפ שלי כבר מעל ל-25 שנה", הוא אומר. "ההופעה החדשה שלנו משלבת חומר מכל ארבעת אלבומיי ולראשונה אבצע גם חומרים חדשים מהאלבום הבא, שהוקלט בתקופת הקורונה. בשלב מסוים צירפנו את יובל ליבליך, אולי הגיטריסט הכי מוערך בסצינת הרוק כבר שנים ארוכות. ואת ניב חובב שמוכר יותר כקלידן של שליחי הבלוז ב-20 השנים האחרונות. זו הייתה אהבה ממבט ראשון ואת התוצאות אפשר יהיה לשמוע על הבמה. בזכותם הכל נצבע בדיסטורשנים ובהמונדים, בדיוק כמו שהשירים שלי אוהבים.

"בסופו של דבר, הרוקנ'רול הוא לא ריצת ספרינט עם קו סיום. מדובר במרתון וכל העניין הוא להמשיך לרוץ. יש תחנות מופלאות בדרך, אבל קלישאתי ככל שזה יישמע, הדרך בחרה בך ולא אתה בה. ההופעה הזו בתל אביב היא ראשונה מתוך סיבוב חורף, שיעבור בין ערים, קיבוצים ולמעשה כל מקום שבו יש אנשים שאוהבים דיסטורשנים. אני לא יכול שלא לבצע להיטים שכתבתי לאחרים, אבל גם הם יקבלו אינטרפטציות מחודשות. לקראת אפריל נחזור להופעה מסכמת בתמונע".

>> בין ההופעות הבאות של זיו רובינשטיין ולהקתו:19.1, 21:00, טרמינל 4 ת"א; באבי בר, 10.2 21:00 הוד השרון; 9.4, 21:00, תמונע ת"א

• ❤ תרבות
• מוזיקה
• רוקנ'רול
• רוק ישראלי

לב פגיוןהוא האלבום החדש והכפול של להקתיאור כשדיםוהחמישי במניין אלבומי הלהקה. יחד עם אלבומי הסולו שלי הוא השמיני שאני מוציא בעברית. אני מרגיש, בגאווה צנועה, שהאלבום הזה על 18 שיריו הוא פסגת יצירתי.

במהלך הכתיבה וההקלטות מצאתי את עצמי מהלך לאורכן ורוחבן של הסמטאות הסבוכות של חיי, פוגש לרגעים של טנגו מנחם או מסויט דמויות משמעותיות מהחיים והמתים, שיחסיי אתם הטביעו בי חותם מעצב ולעיתים מעציב.לב פגיוןהוא מסע פנימי ומפותל בחלל ובזמן המתחיל בין החושך לאור, בין הרעש לדממה:לפעמים הכל גן עדן לפעמים רק גיהינום, לפעמים הלב פתוח לרגעים פגיון…היום הוא לא היום שלך לא תחזור בשלום לבית, העכברים נוטשים את הספינה והילדה שלך כבר בציד, תשע נשמות בגוף אחד שומרות את הסוד בינתיים, תיקח נשימה תשכב במנוחה תתעורר עם חושך בעיניים.

בשירכמו זבוביםאנחנו על רכבת שטסה במהירות ונכנסת לתחנה האחרונה:מהלך בין הטיפות הן לא פוגעות בי לא חודרות, מרטיבות את האחרים והם נופלים כמו זבובים,עוד לא הגיע סוף הסיפור כן זאת בעצם רק ההתחלה, ההתחלה של סוף הסיפור…

רגע רגע,מה זה לויתן? מה זה החושך הזה?הקיקיון:כולם עכשיו רצים מהר להציל את הקיקיון, משל אמת בנביאי השקר כמשק תהליך השלום, כיונה גם רוב עם ישראל מכורים לרעל שבקיקיון, עמוק בבטן הלוויתן בדרך לכיליון.

הגענו לתל אביב, העיר שלי, כאן עברו עלי כל חיי. הנה הפינגווין, קולנוע דן, רוקסן…דאון טאון:כמה קפיצות בזמן כמה קפיצות ברוח, אין מצילים בסוכה רק דגל שחור וקרוע, יש עננים ובאופק רואים את הסופה מתקרבת, שמיים שחורים וברק בוהק העיר מאבדת את הדופק, דאונטאון סצנת קלאבים, דאונטאון שנות השמונים, דאונטאון אריתריאה דאונטאון שנות הפליטים, שטדאון סצנת קלאבים, דאונטאון שנות התשעים, שטדאון חופרים רכבת, דאונטאון שנות הביבים.

הסופה מעיפה אותנו למקסיקו סיטי:ראיתי את המוות במקסיקו סיטי, דוהר על אופנוע במקסיקו סיטי, לא מוריד את התיק במקסיקו סיטי, עד שהורידו אותו במקסיקו סיטי, תביט למוות בעיניים עם כל ירייה, עד שתראה בעיניים את המוות שלך, זה ממש לא אולי זה רק עניין של מתי ואיפה בדיוק זה יתפוס אותך.

שוב אנחנו עוצמים עיניים והן נפתחות בשירגוסטו לובי.שששנים עברו מאז מותם של אלי אברמוב ורונה ורד, 15 שנים מאז מותו של ז'אן ז'אק. יחד עם עובד אפרת, יבדל לחיים ארוכים היינו בלהקת גוסטו לובי:פעם היינו להקה הופענו פה ושם, בתל אביב בכל מיני מועדונים, האייטיז נצנצו חזק בפינגווין וקולנוע דן, אנחנו קצת פחות אולי נראינו לוזרים, כשיצאנו לדרך ביחד הינו חמישה, רק עובד ואני בינכם עומדים, השיר הזה יותר מכל הוא מצבה, ז'אן ז'אק אלי ורונה אתם שומעים?

מכאן….נפלנו לשאול, לסדום!חזרנו מסדום בלילה איום כל הדרך מבול על שמשת החלון, את ישנת כה חזק ואני בהיכון הכביש השחור כנחש עקלתון, התעוררתי פתאום בחלקיק השנייה כל ההגה חזק איבדתי שליטה, התגלגלנו לתהום בלילה בסדום כשהגשם ניתך רסיסי החלון, נלכדו בשערך נספגו בדמך כשירת מלאכים לעילוי נשמתך…

ועכשיו, כשמתקרבים לסוף, חייבים קצתאופטימיות:אופטימיות זהירה אופטימיות זעירה אופטימיות זהירה שלי, אני שומר כאן עליך תמיד שומר עליך ואת גם שומרת אותי.

מודה בכל ליבי לעובד אפרת, דודי לוי וניר מנצור על הנגינה הנפלאה. נחגוג את השקת האלבוםבבארבי, רביעי 29.12 בשעה 22:00, בהופעה נבצע את כל השירים המוכרים שלנו ונשלב כמה משירי האלבום החדש, "לב פגיון".

• ❤ תרבות
• מוזיקה
• רוק ישראלי
• מוזיקה אלטרנטיבית