מאז שנגמרה המלחמה וכמעט כל החטופים הושבו הביתה (לא שוכחות את רן גויאלי), יש תחושה באוויר שאמור להיות טוב יותר, קל יותר, נעים יותר. אבל בעצם עדיין יש חור בלב ותחושה ששק כבד תלוי על הגב, ולא ברור איך ומתי נצליח להניח אותו בצד, לרוקן ממנו חלק מהמשקל.

הסיבה היא שבמשך שנתיים של מלחמה הייתה מטרה אחת לנגד עיניינו, המטרה החשובה מכל: הצלת חיים.היינו בטוחים שכשנגיע ליעד הזה, כל השאר יהיה פינאטס, יהיה בר טיפול, יהיה לו את הזמן שלו. ואז החיים פה, כרגיל, מכים בנו בחוזקה. ומתברר שאותה ממשלה שדואגת למלך ולא לממלכה, שהעם הוא לא הראשון על סדר היום שלה, שהפקירה לפני המלחמה ובמהלכה – הממשלה הזאת עדיין כאן, וחופש הפעולה שלה גדול אפילו יותר מתמיד.

ואז מחלחל הייאוש, הייאוש הגדול, שהלך והתפתח ודגר בליבנו ובגופנו מיום הקמת ממשלת החורבן, עד השבעה באוקטובר ובשנתיים האחרונות. הייאוש שלא נצליח לתקן, שלא יכול להיות כאן טוב יותר, שהמדינה הלכה רחוק מדי, שאנחנו מעט אנשים, שהדמוגרפיה, שהפילוג, שהקיצוניים שולטים בשיח, שהכל יקר מדי, שצריך לעסוק בלסגור את החודש, שאין עתיד כאן. כל הקולות האלה מציפים אותנו, ויש מי שעוזר, מטפח, מעצים אותם.

אבל האמת היא שבשלוש שנים של ממשלת פושעים, הצלחנו, העם, לעצור את רוב החוקי ההפיכה המשטרית שניסו להעביר כאן. הצלחנו לצאת בהמונים לרחובות להשמיע את הקול הדמוקרטי-ליברלי שלא מוכן לוותר על מדינת ישראל. הצלחנו להתמיד במאבק אזרחי נחוש שלא נראה כמותו לאורך ההיסטוריה של העת האחרונה. הצלחנו להביא להשבת החטופים (אם נשיא ארה״ב אומר את זה, מי את שלא תאמיני?).

חשוב מכך: הצלחנו לשים במרכז השיח הציבורי נושאים שאף אחד מאיתנו (האנשים הפשוטים) מעולם לא חשב שידע לדבר, להסביר, לנהל עליהם דיון מושכל. הצלחנו לבנות מחנה שיש לו קווים ערכיים משותפים, שלא מפחד לדבר על שיוויון, סולידריות וכן, גם על שלום. הצלחנו להקים ארגוני חברה אזרחית שהיו נחוצים כל כך כשהממשלה פשטה את הרגל ברגע שהכי היה צריך אותה, ולעזור, להיות, לעשות אחת למען השני ואחד למען השנייה.

הצלחנו להיות עם שמתחיל ללכת.
אנחנו בחזית הוורודה מאמינות שקהילה היא כוח, היא המנוע לשינוי, היא הדרך שלנו להצליח להמשיך במאבק נחוש כל כך הרבה זמן, היא הדרך שלנו לעבור אירועים טראומטיים כמו השבעה באוקטובר ולהמשיך לפעול. אנחנו מאמינות שידע זה כוח, שאם נשתמש בו נכון נוכל לשנות דעות, לשנות את השיח הציבורי ולעצב את פניה של מדינת ישראל.

בואו לשפוך איתנו אור על נושאים בוערים ביום יום שלנו, נושאים שיכתיבו (בין עוד כמה) את מערכת הבחירות הבאה שהכי חשוב שנהיה מוכנות אליה.ביום רביעי הקרוב (24.12, 19:30, מיינדספייס תל אביב) נתכנס לערב שכולו אור:נשפוך אור על כלכלה וחברה עם עו"ד לינור דויטש, מייסדת שו רביתפה ומנכ״לית לובי 99, נשפוך אור על הקול הערבי בבחירות עם ינאל ג׳בארין, מנהל המחלקה הציבורית ביוזמות אברהם, ונשפוך אור על מאבק ותקווה, איתנו, החזית הוורודה. כל הערב יהיה מלא בוורוד, אור, שתייה כיפית ונשנושים, ומה שכולנו צריכות עכשיו: המון המון תקווה.
>> החזית הוורודה: שופכות אור, רביעי 24.12 19:30, מיינדספייס, אחד העם 54 תל אביב.פרטים וכרטיסים כאן

• טור דעה
• שבעה באוקטובר
• מחדל נתניהו
• החזית הוורודה

בעוד כשבועיים שנת 2025 תגיע לסיומה, והיא תיחשב כנראה לאחת השנים המבלבלות ביותר בימי חיינו. אם 2023 נצבעה עמוק בצבעי הטראומה של ה-7.10, ו-2024 היתה שנת מלחמה, 2025 היא שנה אמביוולנטית; מצד אחד, היא הייתה השנה שבה נכנסנו למלחמה גדולה מול איראן והמשכנו להפקיר את החטופים כמעט לכל אורכה, ומצד שני זו הייתה גם השנה שבה הוחזרו החטופים (תודה טראמפ) והמלחמה פחות או יותר הסתיימה. מה גובר על מה? המשדרים החגיגיים עם החזרת החטופים היו רגעי שיא טלוויזיוניים, אבל האמת היא שמבחינת הטלוויזיה בישראל ובעיקר במשדרי האקטואליה האינסופיים, זו הייתה שנה איומה ומלאה בעיקר ברגעי שפל בלתי נתפסים. רגעים שגרמו לך להסתכל על המסך, לצבוט את עצמך, לרסן את הבחילה ולתהות: מה לעזאזל ראינו?

>> המהפכה בוטלה: דירוג הסרטים הכי טובים של 2025 בסטרימינג
>> זה לא היה פרק מוצלח של "ארץ נהדרת". ואז הגיע מערכון הסיום

10.רון חולדאי מתבונן בטילים נופלים // 14.6.2025

מלחמת איראן-ישראל הקצרה (הידועה גם כ"מבצע עם כלביא") הייתה חתיכת אירוע טראומטי. 11 ימים שבהם התנדנדנו, בקושי עצמנו עין, התחפרנו במקלטים והתפללנו שטיל לא ייקח אותנו. בתוך כל אלה, כיאה למלחמות ישראליות, הגיעו גם כמה רגעים מרהיבים שהרימו את המוראל. פעם היינו מקבלים את הסאטירה מיוצרי "זהו זה" או "ארץ נהדרת", אבל הפעם קיבלנו אותה מראש עיריית תל אביב-יפו רון חולדאי, שתועד – בניגוד מוחלט להוראות פיקוד העורף – כשהוא משקיף על הטילים הבליסטיים שנופלים על עירו מגג המלון הכי יוקרתי בעיר. רגע של טראומה מזוקקת, שהתערבב עם ישראליות כל כך שכונתית, ועם כזה צפצוף בוהק על תקנות ועל הוראות, ועם רפרנס כה מושלם ל"מועדון קרב" – שהוא כנראה הרגע המושלם (והמחריד) לסמל את השנה המחרידה הזו. היו גרועים ממנו.

9. עדן גולן והפרסומת לפוקס // 7.4.2025

חשוב להבהיר מראש: זה לא ראנט נגד גולן עצמה, שהיא זמרת ופרפורמרית נהדרת שריגשה את כולנו באירוויזיון. זה כן ראנט נגד מי שהרים את הקמפיין הזה – זה שבו גולן, עטויית טי שירט לבן שרה את "גיבורי על" של התקווה 6, בקמפיין מיליטריסטי-פאשיסטי שנועד לרגש אותנו סביב זוועות המלחמה.ואכן, היו כאן גיבורי על והיו כאן אנשים שהקריבו את עצמם בצורה מדהימה – אבל לא בטוח שבפרסומות אנחנו רוצים לחוות את החוויה הקולקטיבית הטראומטית הזאת. בטח לא כשמתחת לרצון "לאחד את עם ישראל" מסתתרת הכוונה הפשוטה, העירומה והצינית, למכור עוד חולצות זולות.

8. ה-AI בטקס המשואות // 30.4.2025

טקס הדלקת המשואות של שנתה ה-77 של מדינת ישראל היה סמלי במיוחד, בעיקר לאור העובדה שהוא לא באמת התקיים; הטקס שקיבלנו בטלוויזיה היה צילום של חזרה גנרלית למופע הקרינג' המופרע של מירי רכב, בגלל מזג האוויר הקיצוני שהתחולל בירושלים באותו יום והוביל לביטול הטקס עצמו. סמלי עוד יותר היה "רגע השיא" של הטקס, מה שאמור היה להיות הקליימקס של הקליימקס, הקרם דה לה קרם: מופע AI של ארבעה זמרים מתים (עפרה חזה, ג'ו עמר, עוזי חיטמן ושושנה דמארי ז"ל) ששרו את "לחיי העם הזה".

מאיפה להתחיל? מהעובדה שנתקעתם בלי אמן גדול חי שהסכים לשיר, אז הבאתם אמנים מתים? מהנקרופיליה וההעלאה באוב של אמנים שלא יכלו לתת את הסכמתם? מעיניו החלולות של "עוזי חיטמן" שיצרתם בפרומפט ועדיין רודפות אותנו בסיוטים? המבחר גדול וקשה להחליט. מה שבטוח הוא שזה היה רגע מביש ועלוב המעיד בעיקר על האנשים שעמדו מאחוריו, ובראשם שרת הטקסים רגב, שהרסו גם את המוסד הישראלי האחרון שאפשר היה להתאחד סביבו.

7. אלמוג בוקר והסלולרי // 13.10.2025

ה-13 באוקטובר ייזכר לעד כיום שבו מדינת ישראל, סוף סוף, ידעה מאורע משמח אמיתי. חזרתם של 20 החטופים החיים היתה אירוע שאפשר להתמסר אליו, להתרגש איתו, בלי שום רגשות אשם. לצד הרגש הטהור הזה היו שם גם כמה פאשלות אדירות שמקורן באובדן מוחלט של סטנדרטים עיתונאיים, כולל הרגע המאוד מביך הזה של אלמוג בוקר. בשיאה של האופוריה שלף בוקר את הסלולר שלו והציג למצלמות תמונה ראשונה של החטוף איתן מור ששב לחיק משפחתו. ברשתות מיד עלו על מה שבוקר ועורכיו החמיצו: זו הייתה תמונה של יאיר הורן ששוחרר 300 ימים קודם, מה שגרם לבוקר להתנצל (וטוב שכך), אבל גם הראה כמה התקשורת שאמורה להיות אחראית ולבדוק את המידע שלה, מעדיפה להיסחף עם הזרם ועם הסטנדרטים של ערוצי הטלגרם.

6. המונולוג של רום ברסלבסקי // 6.11.2025

אחד המוטיבים הקשים של השנה האחרונה היה העדויות – הרגעים שבהם החטופים ששבו הביתה התייצבו מול מצלמות הטלוויזיה וסיפרו מה עבר עליהם שם. כאן התקשורת דווקא עשתה בדרך כלל את עבודתה על הצד המקצועי, ברגישות גבוהה (בעיקר ב"עובדה", אבל לא רק), וסיפקה לנו רגעים קשים מנשוא מול המסך. רגע חזק במיוחד כזה נרשם כשרום ברסלבסקי התראיין ל"צינור" של גיא לרר, וסיפר על ההתעללות המינית הקשה שעבר בשבי חמאס. זה היה מחריד לא רק בגלל תוכן העדות עצמה, אלא גם כי היא העדות הזאת הזכירה לנו, בכל שנייה שבה ברסלבסקי שחזר בבעתה את מה שעבר עליו, מי היה מוכן להשאיר אותו בשבי ולתת לזה להמשיך בשם "ניצחון מוחלט" שלא יגיע לעולם. חרפה שלא תעזוב את מתנגדי ומטרפדי העסקאות, לא בעולם הזה והלוואי שגם לא בעולם הבא.

5.שרון גל מראיין את נתניהו // 15.8.2025

בנימין נתניהו, כידוע, לא מת על עיתונאים ישראלים שאינם סרים למרותו. איכשהו לאיש החזק בעולם, זה שנלחם בכל התבל ורודף אחרי כל אויב, יש קושי ברור עם נודניקים שמתעקשים לשאול אותו שאלות קשות, ואולי הקושי הוא עם התשובות. אבל לכל כלל יש יוצאים מן הכלל, ובאוגוסט 2025 הסכים נתניהו לערוך סבב של ראיונות עם עיתונאים מהמחנה הביביסטי, ובראשם איילה חסון ושרון גל. האחרון ראיין את נתניהו ל-I24News, וכמחווה של נאמנות למנהיג העניק לו ולאשתו את שרשרת "ירושלם", דבר עיתונאי להפליא לעשות כמובן. זה היה מחריד לא רק בגלל החנופה הזולה והדוחה, אלא גם בגלל מה שגילינו אחר כך: השרשרת הזאת מיוצרת על ידי חברה שגל הפך לפרזנטור שלה. שילוב מצמרר בין לקקנות לשלטון וקידום מכירות עצמי שהבהיר שגם לבור הזה אין תחתית.

4. אייל ברקוביץ' מראיין שורדת זנות // 19.5.2025

השנים חולפות, הערוצים משתנים ורק דבר אחד נשאר נטוע בקרקע: רגעים שבהם אייל ברקוביץ' פותח את הפה ויוצא מתוכו משהו דוחה, בהמי וחסר טעם. הפעם זה היה הראיון המאוד מביך שלו עם שורדת הזנות קטי גבעוני שבו הסביר, בהיתממות מדהימה, דווקא למי שיצאה מהעולם הזה וסבלה בו לא מעט, שאין שום דבר רע בזנות ושהבחורות הולכות לזה מרצונן החופשי. אין פה טענה אמיתית לברקוביץ', שכבר השמיע טענות דומות בעבר, אלא בעיקר לעורכי התוכנית שלו ושל מוריה אסרף שראו אייטם על זנות וחשבו שזה ייגמר בשלום (או גרוע מכך, ידעו שזה ידליק את המגיש שלהם).

3.מדינת ישראל מענגת את טראמפ // 13.10.2025

כמה שעות אחרי שכולנו נגענו בשמיים, כנראה שכוח המשיכה של המציאות הישראלית היה חייב להחזיר אותנו לקרקע בחבטה אדירה, אל הרגע הגרוטסקי, המגוחך והמחריד שבו כנסת ישראל הופקעה לטובת נשיא ארצות הברית וסיבוב הניצחון שלו. הנאום הארוך והמתרפס של יו"ר הכנסת אוחנה, נתניהו שכבר קשר כתרי ניצחון (היום הוא אולי היה חושב על זה פעמיים), וגם טראמפ עצמו שפשוט דפק מופע סטנדאפ אחד ענק ומביש – כולל הרגע שבו ניסה לסדר חנינה לחבר שלו, כאילו אין סדרי שלטון או מנהל תקין בישראל (ואולי כבר אין). חזרת החטופים היה צעד ענק לישראל האמיתית, אבל האירוע בכנסת הרגיש כמו הנגטיב של זה, הרגע שבו יכולנו לראות מול העיניים את ישראל כמו שנתניהו וחבריו רוצים שתהיה: רפובליקת בננות עלובה, מדינת חסות שטראמפ תפס אותה בפוסי.

2. האולפנים חוגגים חיסול שלא היה // 9.9.2025

עבר מספיק זמן אז אולי קצת שכחנו את היום העלוב הזה, עוד ציון דרך עגום בפשיטת הרגל העיתונאית של ערוצי המיינסטרים. זה היה היום שבו מהדורות החדשות צעקו "יש" לפני שהכדור בכלל נכנס לרחבת ה-16. כל התקשורת עצרה את נשימתם (ואת השידורים) כדי לדווח על מה שהייתה אמורה להיות תמונת הניצחון המושלמת: חיסול כל בכירי חמאס בדוחא בירת קטאר. מי שהגדילה לעשות היתה תוכניתם המחפירה של מוריה אסרף ואייל ברקוביץ' ברשת 13, שם נפתחו בקבוקי שמפניה ואף נערך בזריזות קליפ מהודר של המחוסלים לצלילי ה"כל כלב ביג'י יומו" של נס וסטילה.

מי פה מחוסל. ברק רביד סקפטי מול החגיגות של עמית סגל ויונית לוי (צילום מסך: קשת 12)

זה היה מחריד פעמיים – פעם אחת,כי זה פשוט לא היה נכון(ויומיים אחר כך הבנו שלא חיסול ולא נעליים – הדבר היחיד שחוסל היתה התקשורת הדיפלומטית עם קטאר), וכמעט כל העיתונאים על המסך בגדו בשליחותם ולא המתינו לווידוא המידע; אבל יותר לעומק – כי הסיפור הזה המחיש כמה העיקרון הישן שהאמנו בו, זה שלפיו "בנפול אויבך אל תשמח", מת כמו כל עיקרון אחר. החמאסניקים היו ונשארו מנוולים ובני מוות – אבל גדלנו במדינה שבה הם היוא אלה שחילקו בקלוואות כשרצחו אנשים, ואנחנו היינו אלה שהקפידו לא לאבד צלם אנוש ולצהול. רגע מביש שהעיד לא רק על חוסר אחריות עיתונאי, אלא גם על משהו יותר עמוק שנסדק בישראליות.

1. הפטריוטים חוגגים ביום הזיכרון הלאומי // 7.10.2025

ברוכים הבאים למייקל ג'ורדן של הקטגוריה, הקרל לואיס של הקרינג', היוסיין בולט של המבוכה, הלוקה דונצ'יץ' של הבחילה הבלתי ניתן לעצירה. בואו וחיזרו איתנו ליום השנה השני לאסון הכי גדול שקרה לעם ישראל, ולמה שהיה לתכנית "הפטריוטים" בערוץ 14 לשדר באותו יום: חגיגה! ראש בראש עם טקס הזיכרון הלאומי המפעים ששודר ב"ערוצי התבהלה", ישבו הפאנליסטים של הפטריוטים ורקדו לצליליו של אורגניסט ששר בלחן חסידי "ושמחת בחגך והיית אך שמח".

חג שמח, יהודים! כי זה לא שבאותו יום, בתאריך הלועזי שלפיו כולנו חיים, נכנסנו לדיכאון כשזכרנו את מתינו מהיום הכי קשה שהיה כאן. לא, זהו בכלל יום חג – יום שמחה והילולה, שבו ציינו את חג הסוכות המשמח. שום מחשבה על כך שיש מיליונים במדינה שלא יכולים לראות ביום הזה יום חג – למרות התאריך העברי – לא עברה להם בראש. שום מחשבה על כך שבדיוק בשעה שהם רוקדים באולפן, ישראלים אחרים (כולל חובשי כיפות) בכו מרה על הטרגדיה הכי נוראית שקרתה להם. פשוט לא הזיז להם.

כי יש עיקרון אחד שחשוב יותר מהכל – לא המדינה, לא העם, לא זיכרון המתים, אלא ההתרסה. האצבע בעין. אחר כך הם עוד גלגלו עיניים לשמיים וניסו להסביר ש"עין במר בוכה ולב שמח"' uשזה ממש הגיוני לפתוח אורגן על הביט כשחצי מדינת ישראל בוכה. יכול להיות שיש לזה פרשנות דתית מקלה, אבל נדמה לי שכולנו קראנו איפשהו שדרך ארץ קדמה לתורה. להיות בן אדם – למשל, סתם רעיון, לא לחגוג ביום אבל לאומי – זה קצת יותר חשוב מאשר לקיים עוד מצווה דתית ריקה מתוכן. הרגע המחריד מכולם, בטח כשהוא מגיע מאנשים שקוראים לעצמם "פטריוטים". ככה זה כש"אוהבים את ישראל" אבל מקדמים שנאה והסתה נגד יותר ממחצית יושביה.

• המסך
• טלוויזיה ישראלית
• סיכום שנה
• מלחמת שבעה באוקטובר
• שבעה באוקטובר

אחרי שנתיים של לחימה פעילה, על כל המשמעויות הנפשיות והפיזיות שלה, החברה הישראלית עברה למוד של פוסט-מלחמה. אמנם כוחות עדיין נמצאים בעזה (לכו תדעו מתי זה באמת ייגמר) ועדיין נשארו חטופים בשבי האויב (שניים במספר, נכון לכתיבת שורות אלה), אבל בגדול האירוע די מאחורינו. עכשיו זה הרגע שבו מגיעה העת להבין מה לעזאזל קרה כאן, איך ממשיכים הלאה – ובעיקר, מי יכתוב את הנראטיב על האסון הכי גדול בתולדות ישראל.

>> קרקס הגזלייטינג של קשת 12: האם אתם בעד חנינה או בעד חנינה?
>> הדממה של חדשות 12 בעקבות הטנטרום של עמית סגל אומרת הכל

לא סתם שאלת ועדת החקירה הממלכתית מעסיקה כל כך אותנו. באופן שקשה היה להאמין שיקרה בימים שאחרי שבעה באוקטובר, מתנהל כאן קרב אמיתי – בין צד אחד, הממשלה ותומכיה, שמנסה לטשטש עקבות ולהתחמק מאחריות לאסון שנגרם בגללו, לבין הצד השני, שנלחם על מנת שהאמת תצא לאור. בלי הסחות דעת, בלי אויבים פנימיים מדומיינים, פשוט לבדוק באמת איך כשלנו בצורה כל כך עמוקה.בהינתן שוועדת החקירה הממלכתית לא תוקם בקרוב, מי שתפסו פיקוד על בירור האמת הן תכניות התחקירים.

זו שעה לא פשוטה לתחום החדשות והאקטואליה במדינת ישראל, כשפעמים רבות מערכות החדשות עסוקות הרבה יותר בניסיון למשוך קהל למסך, ופחות בלהגיד את האמת בצורה ברורה. אבל זו לא כל התמונה: בתוך כך, תכניות התחקירים בישראל הפכו למעוז של הניסיון לברר ולהיכנס לקרביים של אירועי שבעה באוקטובר.בין אם זו העבודה הנהדרת של כתב חדשות 12, עמרי מניב, בשורה של תחקירים על הנעשה בתוך הצבא; עמרי אסנהיים והדוקו שלו "מה קרה לצה"ל"; וגם התכניות הבכירות, כמו "עובדה" ו"המקור" עם סיפורים כמו "תיק אוקטובר" או הפרק שבו נחשף המו"מ לעסקאות החטופים; שלא לדבר על הראיונות המדהימים עם החטופים עצמם, בלי שהרגשנו, לא מעט מסקנות כבר הוגשו על ידי תחקירים טלוויזיוניים טובים שהצליחו לברור את האמת בתוך ים הספינים והבולשיט.

"זמן אמת" היא עוד תכנית שעושה את העבודה הזו. תוכנית התחקירים של כאן 11, שמשודרת מימיו הראשונים של התאגיד, עברה מטמורפוזה כשאת אסף ליברמן החליפו בר שם-אור והכתב המדיני סולימן מסוודה. גם הם הצליחו להביא לא מעט סיפורים חשובים בשנתיים האחרונות – מהקלטות המיגונית, התחקיר על חיל האוויר והתפקוד שלו, יומני אוקטובר, ניסיונות ההשתלטות של נתניהו על מטה החטופים, וגם הראיון של שם-אור עם החטוף שחזר, בר קופרשטיין. עכשיו היא עוברת לניפוץ מיתוס לא קטן סביב שבעה באוקטובר – תפקוד המשטרה.

רוני זינגר, מעיתונאיות התחקיר הטובות בארץ, הלכה לברר את האמת מאחורי האמירה שהפכה כמעט לקונצנזוס: "המשטרה הצילה את המדינה". בתחקיר היא גילתה את הפער שראינו שוב ושוב לאורך המלחמה – בין הגבורה המדהימה של הלוחמים, לבין חדלות האישים המטורפת ברמות הגבוהות, שהתקשתה לתכלל את האירוע וגרמה, בסופו של דבר, לקטסטרופה הגדולה בתולדותינו.

"התחקיר שלא היה" הוא שעה של טלוויזיה שוברת לב. כל חזרה לשבת ההיא טראומטית בדרכה שלה, אבל שני דברים קופצים לעין כמעט מיידית – הכאוס בדקות הכי גורליות בדרגים הגבוהים, ובעיקר הדרך שבה מפכ"ל המשטרה דאז, קובי שבתאי והשר איתמר בן גביר ניסו (ובמידה רבה הצליחו) להשתיק את כל מי ששאל שאלות. בן גביר ושבתאי יחד קבעו את הנראטיב נלפיו המשטרה פעלה מצוין ואין מה לחקור, וכך בעצם הכשילו את מי שמנסה – עד היום – להביא לתחקיר משמעותי על מה שלא עבד.

זה אולי חפרני וזה כבר נחשף בעבר, אבל אי אפשר להתעלם מהחטא הקדמון, והחטא הוא הצבתו של איש כל כך מפוקפק, חסר אחריות וחסר יכולות, בראש הביטחון הלאומי שלנו. המינוי של איתמר בן גביר לאחראי על משטרת ישראל הוא, בסופו של דבר, לב העניין: מי שמינה את בן גביר וניהל את המדינה, גם בשבעה באוקטובר אבל בעיקר אחריו, הוא אדם שמתעניין הרבה יותר בהצהרות פומפוזיות, בלייקים ברשתות החברתיות ובפופוליזם טהור, מאשר בענייניות ובעבודה השקטה שנדרשת מנבחר ציבור בשעה כל כך קשה. וכשמערכות מתפוררות פוגשות פופוליסטים בעמדות כוח – מה שמתקבל זה אסון קולוסאלי.

בזעיר אנפין, התחקיר של זינגר הראה את התמונה הגדולה: למרות השנתיים שעברו, למרות הפצע המדמם הזה בלב של כולנו, למרות הטראומה שלעולם לא תימחק – עדיין יש מי שנלחמים באמת. עדיין יש את מי שמנסים לגרום לנו לחשוב שכל האירוע שחווינו היה בכלל הצלחה מסחררת – שזו "מלחמת התקומה", שאנחנו ב"תקופה של נס", שכל אויבינו ניגפו בפני נתניהו וממשלתו, שבכלל השגנו ניצחון מוחלט. ואם זה המצב, אז בשביל מה לחקור כל כך הרבה? ההיסטוריה נכתבת הרי על ידי המנצחים והמנצחים החליטו שלא יהיה דיון.

ואולי זאת אחת הסיבות שלממשלה כל כך חשוב להילחם בתקשורת החופשית. כי התקשורת, שיש בה חלקים שטחיים ומרגיזים ומגזלטים, גם מכילה בתוכה שורה של עיתונאים מעולים שעדיין מתעקשים לעשות את העבודה שלהם. שמסתכלים ימינה ושמאלה, רואים את היעדר הרצון לתחקיר – ועשו את העבודה הזו בעצמם, כמו שרוני זינגר עשתה בתחקיר הזה, שהוא כתב אישום מהדהד נגד צמרת המשטרה והמשרד לביטחון לאומי.

כיהאמת היא שרק כשנדע באמת מה היה, נוכל לדעת איך לצאת מזה הלאה. הדרך היחידה לפתור בעיה היא להכיר בכך שיש לך אחת, ומדינת ישראל של דצמבר 2025 קרועה בין בין צד אחד שמתעקש שאין כזו וחוגג את המלחמה בתור רגע של גאולה, לבין הצד השני – המשפחות השכולות, ומשפחות החטופים וגם התקשורת שמנסה לשאת את דגל חקירת הכשלים. כדי שנוכל באמת להבריא ולבנות מחדש את האומה שנשברה לפני קצת יותר משנתיים, ברור איזה צד חייב לנצח. זה זמן אמת.
>> "זמן אמת: התחקיר שלא היה", שני 21:30, כאן 11

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן 11
• שבעה באוקטובר
• מלחמת שבעה באוקטובר
• זמן אמת
• משטרת ישראל

למרות שאצלנו היא נתפסת כתכונה שלילית, לא תמיד כזה רע להיות ציני. יש לפעמים משהו בהרגשה האדישה הזאת ששומר עליך, מסמן לך מה בחיים באמת צריך לעצבן אותך ועל מה עדיף לא לבזבז אנרגיות. אבל גם בתוך החיים הציניים שלנו יש פה ושם אירועים שמסוגלים להוציא ממך את הרגש הישן שנקרא "כעס". פעם זה משחק כדורגל, פעם זו החוויה המענגת הקרויה נסיעה בכביש ופעם זו חוויית הצפייה במהדורות החדשות.

>> החדשות הטובות: צה"ל שוב סקסי. החדשות הרעות: זה לא מספיק
>> הדממה של חדשות 12 בעקבות הטנטרום של עמית סגל אומרת הכל

אתמול, הזדמן לנו יום כזה – עוד יום שבו המהדורות אמנם לא שירתו את תפקידן הציבורי, אבל כן שירתו תפקיד נפשי בדרך לתעל החוצה את הכעסים והמתחים. היה מרתיח מאוד לראות את המהדורות של שלושת ערוצי הטלוויזיה הלגיטימיים (11, 12 ו-13) סביב המכתב ששלח ראש הממשלה בנימין נתניהו לנשיא המדינה יצחק הרצוג, ובו ביקש ממנו לבטל את משפטו במופע מרהיב של גזלייטינג, שקרים והיתממות.בואו נגיד שאם גזלייטינג היה ספורט אולימפי, נתניהו היה משהו בין קרל לואיס לנדיה קומנצ'י. אם שקרים היו מוזיקה, הוא היה שילוב של בילי ג'ואל ושלום חנוך. אמן. אחד שעושה את הדברים ברמה אחרת לגמרי מכל יתר בני התמותה. ולפחות את היכולת להצטיין כל כך בלחרטט לנו את הצורה אפשר להעריך. בקטגוריה הזו נתניהו באמת נמצא בליגה אחרת.

בעיה האמיתית עם המהדורות היא שהן שיתפו פעולה עם המופע ההזוי הזה, אפילו ברמת בחירת המילים. כל המהדורות בחרו באותה מילה כדי לתאר את המכתב שהגיש נתניהו: "חנינה". יש כמה בעיות עם המילה הזאת: אחת היא שהמילה "חנינה" בכלל לא מופיעה במכתב של נתניהו. השנייה – חנינה מעניקים לעבריינים מורשעים (ונתניהו הרי טוען שאינו עבריין). והשלישית והזועקת לשמיים – כל חנינה בדרך כלל מחייבת איזושהי נטילת אחריות. הכרה והודאה בכך שפשעת, בתמורה לכך שהעונש שלך יופחת. כל זה לא מופיע במילה במכתב ששיגר נתניהו.

כלומר, המכתב הוא מכתב חד צדדי לנשיא הרצוג שקורא לו לבטל את המשפט. סה טו. לא יותר ולא פחות. אתה תשחרר אותי מבית המשפט ואני אתן לך כלום בפיתה. לא מתחרט, לא מכה על חטא, בטח לא לוקח אחריות ושנייה אחרי המכתב הוא גם מבהיר (דרך כל הכתבים המדיניים שבמהדורות) שהוא אפילו לא חושב לעשות את הצעד המינימלי המתבקש ולפרוש מהחיים הפוליטיים. נתניהו פשוט מבקש למחוק את האמת – מה שהוא פעם עוד טרח להכחיש והיום הוא כבר מודה בזה בריש גלי: להשתמש בכוח הפוליטי שלו כדי לעצור משפט פלילי ולהחריב סופית את מה שנשאר מסדרי השלטון בישראל.

אז איך התייחסו לאירוע החמור הזה? אפשר כמעט תמיד לראות את ההבדלי בין הערוצים: נתחיל עם חדשות 12 שכהרגלם, כשלוחה של קשת המיינסטרימית והמבדרת, התעסקה פחות באמת כהווייתה ויותר במה שקשת אלופה בו: שואו. מירוץ סוסים מרהיב בין ימין ושמאל, בין קואליציה ואופוזיציה, בין האמת והשקר שיושבים משני צידיו של הפאנל. גיא פלג עשה, כהרגלו, עבודה טובה ואמר את האמת הפשוטה – מי שאחראי לכך שמשפט נתניהו מעיב על חיינו כבר שמונה שנים הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא ולא אחר.

זו גם התשובה לגלגול העיניים המתחסד והמיתמם של פרשננו לענייני גזלייט, עמית סגל, שבכה מרורים על "המחיר הכבד" שמדינת ישראל שילמה בגלל משפט נתניהו. הוא מזכיר את חמש מערכות הבחירות ואת הקרע בעם, ואת המלחמה שבאה כתוצאה מזה. אבל שוב, כמו תמיד, מתהפכים להם הסיבה והמסובב: הסיבה היחידה שבגללה ישראל תקועה במשפט נתניהו היא שראש הממשלה בחר – בהחלטה מודעת – להפוך את המשפט לקרקס פוליטי. הוא זה שבחר לא לעשות את הדבר המתבקש, לא לקחת אחריות עוד בהגשת כתב האישום, ולא ללכת להגן על שמו הטוב כאזרח חופשי.

מי שגרר אותנו למסלול הייסורים והמחדלים של השנים הארורות האחרונות, היה מי שבחר להתבצר בלשכת ראש הממשלה כמגן אנושי מגזר הדין. מי שהסביר לנו, בזחיחות אופיינית, שהוא בכלל סופרמן בן ג'ור אל ומסוגל גם לנהל את המדינה הכי מסובכת בעולם וגם להיות נאשם פלילי. זאת האמת הבסיסית והיסודית של האירוע שבו אנחנו חיים – אבל לא אצל עמית סגל, שמבחינתו היחידים שאשמים הם גלי בהרב-מיארה ואביחי מנדלבליט. אלה שברוב חוצפתם העזו להגיש כתב אישום נגד ירום הודו, נתניהו. בושה.

כאמור, במהדורה הקפידו לא לקחת צד. אחרי שטענות שני הצדדים נשמעו, הגיע שלב הריאליטי והנדסת התודעה שבו "הציבור מכריע": הסקרים, שאמינותם כידוע מוטלת בספק רב, ובהם נשאל הציבור מה דעתו. ביטול משפט פלילי – בעד ונגד. 20% רוצים ו-30% לא רוצים. ומה שהכי גרוטסקי בסיפור – היא שלנשאלים הוצגה האפשרות של "חנינה תמורת פרישה", אפשרות שנתניהו – כזכור – דוחה בקול גדול. אז על מה כל הרעש בעצם? אולי רק כדי לייצר רעש, שזה מה שהמהדורה אוהבת לעשות.

במהדורות האחרות, צריך לציין, המצב היה יותר טוב : בחדשות 13 לדוגמא, ידעו עם כל הכבוד לאיזון הקדוש להסביר כמה דפוקה הסיטואציה. גם הכתבת הפוליטית ליאור קינן וגם הפרשן המשפטי ברוך קרא (ה-MVP של הבליל הזה אתמול פשוט שמו את האמת הברורה על השולחן בלי פוזיציות: לא יכולה להיות חנינה בשום פנים ואופן, כל עוד האיש שמבקש חנינה בכלל כופר בכך שהוא אשם. הוא הרי צדיק, "לא היה כלום כי אין כלום", והעבריינים הם בכלל מי שמעזים לחקור או לשפוט אותו. ואם כך, אין עסקה בלי שנתניהו ייתן משהו בתמורה. ואם צד אחד מוותר על הכל והצד השני לוקח הכל, זו לא חנינה אלא כניעה מסוכנת על הגב של כולנו.

מי שעוד ראויה להערכה בנושא הזה היתה המגישה דוריה למפל (מישהי שאינה חשודה בפוזיציה כלשהי, לפי דעותיה האישיות), אבל פשוט עשתה את העבודה שלה כמראיינת מול השר מיקי זוהר. היי, זוכרים שלא מזמן הוא עוד ניסה למכור לנו את עצמו כמבוגר אחראי וממלכתי? אח, ימים יפים. כי בינתיים, זוהר חזר לסורו הישן, דקלם את הססמאות ההזויות של מכונת הרעל נגד מערכת המשפט והמשיך לשרת את אדונו הפוליטי בלי שום חיבור לאמת או להיגיון הבריא. למפל שאלה אותו שאלות נכונות, ומה שיפה באמת הוא שאתה יודע היטב שמול בנאדם בצד השני היא היתה נשכנית באותה המידה. וזה מה שקצת חסר בשנים האחרונות.

בכאן 11, לעומת זאת, שוב הוכיחו שאפור זו לא מילה גסה. שחדשות צריכות לפעמים להיות אפורות (למרות האולפן החדש והמגניב שהם השיקו). במוקד עמדה טלי מורנו, המגישה, שבפשטות סיפרה את הסיפור כולו: את הדרך שבה נתניהו עבר מההכחשה הגורפת והזחוחה לבין המכתב הזה, שמעל הכל משדר פאניקה. וברגע אחד נוסף של מורנו היא אולי גם גילתה את האמת מאחורי הקרקס שהחל אתמול בשעות הצהריים המוקדמות: שכל הסערה המגוחכת, על חנינה שלא תקרה, רק נועדה לחגוג על הקשב שלנו, כדי שלא נחשוב על האייטם הבא ברשימה: חוק ההשתמטות.

וזה מה שאולי הכי מרגיז בכל הסיפור הזה: שנתניהו שלח את המכתב הזה בדיוק בגלל התגובה הזאת. הוא יודע שהוא כנראה לא יקבל חנינה, ושגם אם הרצוג ייכנע ויתקפל (הפתעה מרעישה) כנראה שזה לא יעבור את היועמ"שית ואת בג"ץ. בינתיים, עד שהתהליך הזה יסתיים (וזה הולך לקחת חודשים), כולנו נתעסק שוב בנושא שנתניהו יציב על סדר היום, ספין ריק מתוכן שנועד להדליק עוד אש, לזרוע עוד פילוג ולמנוע מאיתנו להתעסק בדברים שאשכרה פוגעים בנו – ריסוק התקשורת החופשית, פירוק מערכות המדינה ומתן הפטור ההמוני לחרדים שיושבים בקואליציה.

כי בסוף, למרות שמקפידים לשכנע אותנו שהכל עניין של פוזיציה, יש אמת ויש בולשיט. והחדשות, שלכאורה אמורות להיות בצד של האמת, פעמים רבות בוחרות בבולשיט. לא כי הן בהכרח בעדו (יש כאלה שכן) אבל בהחלט כי הוא משרת את המטרה שלהן – שנצפה כדי להמשיך לצפות.אם יש משהו שלמדנו מהשנים האחרונות, זה שאמת לא ממש מושכת צופים. היא מכוערת, היא מעצבנת, היא קשה לעיכול ולהסבר, קשה לעטוף אותה בתוך גרפיקה מהודרת או מוזיקה מרגשת. אז מגישים לכם את הבולשיט ואת האמת גם יחד, בלי לספר לכם מי הוא מי. אתם תחליטו במה להאמין. אולי בסוף גם נפרסם את התוצאות של הסקר. עוד דקה נשוב. נשבעים.

• ביקורת טלוויזיה
• בנימין נתניהו
• מחדל נתניהו
• שבעה באוקטובר
• קשת
• רשת 13
• כאן 11

זאת תהיה כנראה הפעם האחרונה שאכתוב ביקורת טלוויזיה על עמית סגל. פשוט אי אפשר להתייחס יותר בכלים מקצועיים של ביקורת תקשורת למה שהאיש הזה עושה על המסך. בשבוע האחרון הוא חצה סופית את הקווים מתחום המדיה אל תחום הפתולוגיה והוא משלים בימים אלה את תהליך הפיכתו מפרשן הזוי לאדם בזוי, מעורר בחילה פיזית ממש.

אפשר להתווכח על עמדות פוליטיות עד חורמה, אפשר להתדיין בחריפות על ההבדל בין עיתונות טובה ובין שפרור נלהב של כל מסר הבוקע מלשכת ראש הממשלה, אבל הבסיס לכל ויכוח תרבותי הוא כמה מוסכמות יסוד שמקובלות על בני תרבות. עמית סגל כבר לא שם. כבר לא איתנו. הוא עכשיו אדם מסוכן שמתחזה לעיתונאי, אפילו לא תועמלן טוב במיוחד, פשוט סוכן כאוס שמנרמל אלימות של אזרחים נגד אזרחים ונותן לה לגיטימציה פעמיים בשבוע אחד, במופע מחליא של ווטאבאוטיזם שקרי וציני.

>> סוף החדשות: אבי ניר ואבי וייס, מה אתם חושבים שאתם עושים (2020)
>> ביי ביי עמית סגל: לך לפוליטיקה, בעיתונות אין לך מקום (2021)
>> או נתניהו או חדשות 12: כיצד התמכר עמית סגל לסקרים? (2022)
>> תיראו מופתעים: ערוצי המיינסטרים שותפים להפיכה המשטרית (2023)
>> המספרים ברורים: עמית סגל הוא מפעל עסקי להנדסת תודעה (2024)

אם פעם טענו גם מבקריו שסגל הוא עיתונאי טוב שמכר את נשמתו בעבור חופן שקלים, בא השרשור המונומנטלי של און עזריאל בטוויטר/X והציג בשבועות האחרונים אישוש מכריע לדברים שכבר כתבתי כאן בעבר: במבחן התוצאה מדובר בפרשן שהוא בדיחה. בעולם עיתונאי מקצועי, כמות השקרים, הטעויות, התחזיות המופרכות וניסיונות הנדסת התודעה השקופים שהוא מנפק על בסיס קבוע, היו אמורות לכל הפחות לצמצם דרמטית את נוכחותו היהירה ויודעת-הכל על המסך, אם לא לשלוח אותו לקורס הסבה מקצועית מזורז.

מה שיפה בשרשור הטעויות הגדול של עמית סגל, מהלהיטים הגדולים בטוויטר-X של הרגע הזה, הוא שמדובר גם בהוכחה ניצחת לכך שאיש במערכת חדשות 12 אינו מציב קווים אדומים בפני סגל ואינו מחייב אותו לאמות מידה מקצועיות בסיסיות. עד לרגע כתיבת שורות אלה מכיל השרשור לא פחות מ-65 דוגמאות לכשלים מהותיים בעבודתו של סגל מהשנים האחרונות, חלקן טעויות שהיו מובילות בדרך כלל לפיטורים או השעיה, רובן מביכות ברמה שהייתה גורמת לכל עורך מתחיל לקרוא את הכתב/פרשן שלו לסדר ותחת אזהרה. לא בחדשות קוקה-קולה.

"ערוץ 13 ישב ובמשך חודשים ארוכים אנשיו והצמרת שלו נרמלה אלימות מופרעת כלפי הציבור הישראלי", שיקר סגל בפתח דבריו אתמול בתגובה לאיומים על חייהם של עיתונאי הערוץ המתחרה. כדוגמה לאותה "אלימות מופרעת נגד הציבור הישראלי" הוא העלה באוב את הסיפור על גרירת טנק מוזיאוני בידי קשישים ללא רשות, ואת זימונן לאולפן של פעילות מחאה שמפגינות נגד נבחרי ציבור. גם האיומים על גיא פלג, הקולגה שלו מחדשות 12, לא גרמו לו להזדעזע. למעשה, היה לו חשוב מאוד להדגיש שאינו מזדעזע.

במוב קלאסי של גזלייטינג מניפולטיבי, סגל עסוק בשבוע האחרון בהאשמת הקורבן וביצירת סימטריה כוזבת, תוך כדי שהוא מתבכיין שגם נגדו מופעלת אלימות – מפגינים חסמו את מכוניתו פעם אחת וגרפיטי "עמית המסית" הופיע מול ביתו, בטח לא קל להיות הוא – אבל בשורה התחתונה הוא פשוט מצדיק את האיומים שסופגים עיתונאים מנאמני השלטון, ואם מישהו מהם ייפגע חלילה יש לו כבר מחסנית שלמה של ווטאבאוט-ים בשלוף.

גיא פלג האשים את סגל בחוסר קולגיאליות, אבל צריך לומר ביושר שזו האשמת שווא. סגל הוכיח השבוע, ולא בפעם הראשונה, שהוא אינו קולגה של אף עיתונאי. הוא במקצוע אחר לגמרי. ונוכחותו הדומיננטית באולפני קשת 12 – על תקן הקומפרסור המטרטר תמיד של דיקטטורת נתניהו שבדרך – היא אחד הסממנים המובהקים לריקבון המקצועי, המצחין משחיתות פוליטית, שפשה במערכת חברת החדשות של הערוץ.

החרפה הזאת היא ב-100 אחוז על ראשם של אבי ניר, אבי וייס וגיא סודרי, שבדברי הימים יזכרו כמי שמילאו תפקיד מפתח בפירוקה של מדינת ישראל. בשבועות הבאים הם יתבכיינו על חוק התקשורת של קרעי, שמסכן את רווחי בעלי המניות של קשת, ויטענו שהוא מהווה פגיעה אנושה בדמוקרטיה. אבל הפגיעה האנושה בדמוקרטיה מתרחשת על המסך שלהם כבר שנים ארוכות כמעט מדי ערב, בנרמול של ראש ממשלה עם כתבי אישום שהוביל לממשלה עבריינית מנורמלת שמבצעת פשעים מנורמלים נגד המדינה והאנושות, וכל מחדליה מנורמלים על בסיס יומי. תרומתם לעלייתן של מוטאציות כמו קרעי הייתה מכרעת.

להפתעתם, של אנשי חדשות 12, מפלגת הנמרים אוכלי הפרצופים באה לאכול להם את הפרצוף ולא יעזור שום עמית סגל ושום ביביסט-תורן בכל אולפן. כשזה יקרה, סגל עצמו יהיה הראשון לא להזדעזע. בכל זאת, גם שם נשמעה ביקורת חריפה נגד השלטון מדי פעם (או כמו שסגל קורא לזה, "אלימות מופרעת נגד הציבור הישראלי"), וגם שם לא היו צריכים להתלבש באופן פתייני כזה, ובכלל ב-1992 לא אמרתם כלום כשניסו לסגור את ערוץ 7 הפיראטי, רואים לכם.

כמו שאי אפשר להתייחס יותר אל עמית סגל בפרמטרים כלשהם של עיתונות מקצועית, כך גם סיקור חדשות 12 צריך לעבור ממדור ביקורת הטלוויזיה אל מדורי התחקירים והפלילים. מי שמאפשרים לפרשן הבכיר שלהם לנרמל כך אלימות של אזרחים נגד אזרחים עוד יתעוררו בוקר אחד עם דם על הידיים, ומכיוון שהם לא גינו את הטנטרום של סגל בשום צורה, יש להניח שהם גם לוקחים את זה בחשבון ושבמשוואה הכללית זה מחיר שהם מוכנים לשלם. היו כמה צדיקים אמיצים בסדום הטלוויזיונית הזאת שמיהרו לעמוד לצד אנשי חדשות 13, ובראשם ברק רביד ואילן לוקאץ', אבל שתיקתם של מרבית עיתונאי הערוץ ובעיקר מנהליו אומרת עליהם הכל. גם על מי שאחרי כל זה ממשיכים לצפות בשיט שואו הזה, אגב.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• קשת
• מחדל נתניהו
• שבעה באוקטובר