אנחנו אוהבים לראות את השחקנים שלנו מפתחים קריירות מצליחות בחו"ל כי זה אומר שגם לנו יש סיכוי (חחחח), וגם כי זה מוכיח שלא הכל גרוע כאן (נו), ובעיקר כי לרובם באמת מגיעה ההצלחה הבינלאומית הזאת (זה כן). ומעטים הם הישראלים בהוליווד שההצלחה שלהם מגיעה להם כמו שהיא מגיעה לשירה האס, מהאדירות שבשחקניות שצמחו כאן.

>> הרגת: האפוס המופתי של קוונטין טרנטינו מצדיק כל דקה על המסך
>> "אנקת גבהים": אין בעולם דבר פחות סקסי ממונטאז' של סצנות סקס

אחרי ההצלחה הסוחפת של "המורדת" בנטפליקס, התפקיד הראשי המוערך ב"הגופה" של נטפליקס וכמובן ההופעה ב"קפטן אמריקה" של שמארוול (זה יותר או פחות מהאול-סטאר של דני אבדיה?), מבשר אמש אתר התעשייה ההוליוודית "וראייטי" על הדבר הגדול הבא של האס: תפקיד ראשי באפוס השואה "ניצחון הרוח", שמעורר הרבה עניין בעיר הסרטים בגלל זהות המפיק שלו, דיוויד קפלן, החתום בין היתר על "הברוטאליסט" ועל "ג'וזפין", שזכה בשני פרסים בפסטיבל סאנדנס ומתמודד בימים אלה בפסטיבל ברלין.

האס, שפרצה לתודעה ההוליוודית עם ההצלחה הנטפליקסית המפתיעה של "שטיסל", תגלם אישה שעוזבת את בעלה באמסטרדם של 1937 כדי להתחיל חיים חדשים עם בתה בברלין, ומתחילה זוגיות חדשה עם רב מקומי שמנסה לסייע לכמה שיותר יהודים לעזוב את גרמניה. "יש כאן סיפור על איש טוב שמנסה לעזור לאנשים לצאת מברלין, וכל הפוקוס שלו על זה ופחות על להציל את עצמו ואת המשפחה החדשה שלו", אמר קפלן ל"וראייטי". "הסיפור מתחיל כדרמה רומנטית על מישהי שמנסה למצוא את האושר ואת החיים שהיא רוצה, גם אם זה נראה לא רציונלי".

הסרט נושא במתכוון, כמובן, את שמו של סרט התעמולה המפורסם של הבמאית הנאצית לני ריפנשטאהל, במהלך ריקליימינג קלאסי. את התסריט כתב גבריאל נוסבאום שגם מביים ויפיק יחד עם זוגתו, השחקנית-בימאית אליזבת' ווד. הסרט צולם כולו במדינת ניו יורק, שם הצליחה ההפקה לאתר לוקיישנים שבהם אפשר היה ליצור חדש את אמסטרדם, ברלין, ליסבון ואוקלהומה סיטי. הצילומים כבר הסתיימו והסרט נמצא בשלב הפוסט-פרודקשן, אך טרם נקבע לו מועד יציאה. יאללה שירה.

• המסך
• שירה האס
• ישראלים בחו"ל
• שואה

שמונים שנה עברו מאז הסתיימה מלחמת העולם השנייה, אבל השואה עדיין איתנו. חיה, נושמת, נמצאת בהווייה המרכזית שלנו.ובאופן מוזר ותמוה, באגף הסדרות של הטלוויזיה בישראל, השואה כמעט ולא קיימת. מתוך זכר השואה נוצרו יצירות דוקומנטריות נהדרות, סרטים גדולים וגם אלבום מופת – "אפר ואבק", של יהודה פוליקר ויעקב גלעד –אבל דווקא בטלוויזיה, המראה היומיומית של תת-המודע הקולקטיבי כביכול, היא מאוזכרת באופן נדיר ביותר.

>> דברים שרואים משם: כדי לראות סדרות על השואה צריך להגיע לחו"ל

אולי אלה הדורות שהתחלפו – הדור שהקים את המדינה ואת הטלוויזיה העדיף לשכוח ולבנות ישראליות חדשה ומנצחת; הדור שבא בעקבותיו העדיף את החיים היפים, האפוסים הגדולים ולוחמינו יפי הבלורית, ומבחינת הדור הנוכחי של היוצרים זאת היסטוריה שהעיסוק בה שייך לדורות הקודמים.אספנו כמה רגעים בולטים ונדירים שבהם הטלוויזיה שלנו בכל זאת נזכרה באירוע המעצב של ההווייה היהודית. לא נשכח, ברור.

"כל עוד בלבב" // המסע לפולין

אפשר אולי להבין למה התייחסויות ישירות לשואה כבר כמעט ואין, אבל גם סדרות שמתייחסות לנושא באופן עקיף נדירות בהחלט. למשל, המסע לפולין, חוויה מעצבת עבור דור שלם של צעירים ישראלים. "כל עוד בלבב", סדרה בת ארבעה פרקים של כאן חינוכית ששודרה סביב יום השואה לפני שלוש שנים, עושה בדיוק את זה ומספרת את סיפורה של כיתה בתיכון שיוצאת למסע השנתי בפולין וחווה תהליכים חברתיים – וגם רומן בין אחד הבנים לבין נערה אוקראינית, על כל המשמעויות של זה. ממחישה היטב את היחס לשואה של הדור הצעיר, כמו גם את הנוכחות שלה בחייו.

"זגורי אימפריה" // לא עומד בצפירה

כנראה הקטע הזכור ביותר בתולדות הסדרה של מאור זגורי, וגם כזה שחולל סערה גדולה. במרכז הקטע, אלברט (משה איבגי), אבי המשפחה, מסרב לעמוד בצפירת יום הזיכרון – על רקע היחס אליו ואל משפחתו. זה היה קטע מאוד לא פשוט (לדעתי האישית גם לא נכון), אבל הוא כן הבהיר את היחס הממסדי שהיה לשואה לאורך השנים. מה שאי אפשר היה לשדר בטלוויזיה בשנות השבעים והשישים, שודר ב"זגורי אימפריה" וניפץ טאבו שלא בטוח שחובה הייתה לנפץ. זה לא הפריע לסדרה להיות להיט עצום. אולי להפך.

"מדרסה" // הגרמנים באים

הדרמה הקומית היהודית-ערבית המעולה לנוער של כאן חינוכית ומכאן, בבימויו של גורי אלפי, היא עוד אחת מהסדרות שהצליחו – דווקא באיזורי הילדים והנוער – להתייחס לנושא השואה באופן עמוק ובוגר. בפרק "הגרמנים באים", משלחת של תלמידים גרמנים מגיעה לבית הספר הדו לשוני שעומד במרכז הסדרה. הסמטוכה הישראלית מוגשת במיטבה בסצנה שבה אחת הבנות מגרמניה מתנצלת על השואה בפני המשפחה שמארחת אותה, שמסתירה את העובדה שהיא בכלל משפחה ערבית כדי לא לאכזב את האורחת. מצחיק, עצוב ואומר כל מיני דברים על הזמן הזה.

"ארץ נהדרת" // מיסטר ריאליטי

לאורך שנותיה הצליחה "ארץ נהדרת" לגעת בשואה ובהדים שלה במספר הזדמנויות, בדרך כלל בסאטירה חריפה ומעוררות סערה, כדי להגיד משהו עמוק יותר על החברה הישראלית. השנה היתה 2011, ריאליטי היה הדבר החם ביותר בארץ ובעולם, ורבים רצו להיות מתמודדים ב"אח הגדול". אז הגיעה הדמות שגילם יובל סמו – מלהק ריאליטי חלקלק שמציע למועמדים (אנשים שבאמת חשבו שהם מגיעים לאודישן ריאליטי) פורמט חדש: יהודים גרים בהאנגרים, גרמנים במלון בוטיק, בשטח סגור שמעוצב כמחנה ריכוז – ואיפה אתם רוצים לחיות? כמיטב המסורת הסשה-ברון-כהנית, המועמדים לא ממש נבהלו מהמטאפורה הפסיכית שהוצבה בפניהם. חלקם אפילו קפצו על ההזדמנות להיות גרמנים. מערכון חזק שהיה ביטוי הולם של רוח התקופה.אין אותו ביוטיוב אבל אפשר לצפות בו כאן.

"החמישיה הקאמרית" // פלדרמאוס

גם כאן, השואה אמנם לא נוכחת באופן ישיר (והיו ל"חמישיה" התייחסויות ישירות יותר), אבל היא כל כך מרחפת ברקע שכמעט אפשר לשמוע את הצפירה. בלב המערכון הקלאסי, מופיעה האולימפיאדה בגרמניה, שם מתחרה הישראלי (דב נבון) קטן המידות, ומי שנחלץ לעזרתו הוא העסקן פלדרמאוס, שמעוניין לשפר את ההישגים של הישראלי דרך שימוש שיטתי בשואה כלפי המזניק הגרמני – כולל משפט המחץ "האבנט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אינף?!". אתגר קרת באחד המערכונים הגדולים שלו, שעירב ספורט, רגשות אשם וטראומה לאומית.

"לא לפני הילדים" // יהודית

כנראה בדיחת השואה המוצלחת ביותר שנעשתה אי פעם, בוודאי בטלוויזיה הישראלית. תכנית המערכונים קצרת הימים ששודרה בערוץ 10 לא הולידה הרבה קלאסיקות – אך זו שלפניכם היא פנינה קומית בכיכובו של מאסטר ושמו עידן אלתרמן, שהצליח לקחת את הרגישויות היהודיות – ולעשות מהן קומדיה משובחת. לא נעשה ספוילרים אם לא ראיתם את המערכון (בהזדמנות זו, נקווה שהאינטרנט שלכם יחזור לכשירות אחרי שלא הצלחתם להתחבר בעשור האחרון), אבל זו היתה בלדה למוס שוקולד, לרוברט רדפורד וגם להוא שאין לומר את שמו, אתם יודעים.

"היהודים באים" // אייכמן והתליינים

לסדרה הסאטירית המבריקה של כאן 11 יש סדרה שלמה של מערכוני שואה, שמהווה ביחד את העיסוק הטלוויזיוני הרציני והמקיף ביותר בשואה בעשור האחרון לפחות. ומה שטוב בקומדיית שואה היא הדרך שבה היא מצליחה לקחת את הנושא הכי כבד – ולשחרר אותו. זה מה שעשה המערכון הנהדר הזה, שלקח את ההוצאה להורג של אדולף אייכמן (הפעם בגילומו המבריק של מוני מושונוב) – והוציא ממנה קומדיה וסיבה לחייך, כולל קצת הומור על החפיפניקיות הישראלית, ששרדה את השנים ונמשכת עד היום הזה. וסרמן, הדלת.

"מקום לדאגה" // ביטול השואה

כנראה שהסיבה מספר אחת לכך שבטלוויזיה הישראלית נמנעים מהעיסוק בשואה, היא שטלוויזיית מיינסטרים רק רוצה לעשות גוד-טיים ומתקשה להנגיש את החומרים הקשים שהעיסוק בנושא מביא איתו באופן שיהיה נוח לעיכול בין הפרסומות. לא מפתיע שאת העבודה הכי אמיצה וטובה עושים מחוץ למיינסטרים. למשל, "מקום לדאגה" – תכנית המערכונים הקצת נשכחת של ימי וייסלר, מעיין בלום, עודד סמו ורנן מוסינזון. במקרה שלפניכם מדובר במערכון יפהפה ואפילו מרגש, שעושה שימוש סאטירי עם הרבה נשמה בטרגדיה האיומה, בלי להוריד את העיניים מגודל האסון. דווקא מתוך היכולת לצחוק על זה, אתה יוצא מהמערכון מודע קצת יותר לעומק הפצע הענק שבלב.

• המסך
• יום השואה
• שואה
• היהודים באים
• ארץ נהדרת
• עידן אלתרמן
• כאן חינוכית