בספטמבר 2017 נדרסה אישה פולניה מבוגרת שרכבה על אופניים כחולים צמוד לגדר מחנה ההשמדה טרבלינקה, על ידי אוטובוס תלמידים של המסע לפולין. בו הייתי אני. אני זוכרת שממש ראיתי אותה מהחלון של האוטובוס, רוכבת לה על אופניים כחולים עם סלסה מקדימה, ובתוך הסלסלה פרחים או מצרכים מהסופר (יש סופר ליד טרבלינקה?), עד ששמענו בום. אחר כך חילקו אותנו בזריזות בין האוטובוסים האחרים להמשך היום, וכבר בבוקר שלאחר מכן הגיע אוטובוס חדש עם נהג פולני חדש וביי ביי לאוטובוס הישן, לנהג הפולני הישן, לאישה המבוגרת ולאופניים הכחולים.

המסע המשיך כרגיל, רק שבתוך ההליכות במיידנק, באושוויץ ובבתי הקברות, חשבתי על האישה הזו. היה לי מוזר שלא אומרים לנו מה עלה בגורלה. גם כשביקשנו מהמורים לספר לנו, וביקשנו, וביקשנו, לא קיבלנו תשובה. בטיסה חזור, כשהצלחנו כבר להתיש את אחת המורות, היא הסכימה לספר לנו מהו סוף הסיפור של אותה אישה. אבל היא לא אמרה אף מילה, היא סיפרה רק במיצמוץ. אותו מיצמוץ הוא הפאנץ׳ שהגיע בסוף כל פעם שסיפרתי את הסיפור הזה לאורך השנים. אישה נדרסה, חייה נגמרו, ובסוף – מיצמוץ.

אני לא יודעת מה עמד מאחורי המיצמוץ הזה. בתחושה הראשונית היה לי ברור שהוא מסמל משהו אסור. אולי היה למורים אסור לספר לנו מה קרה לפולנייה. אולי מתוך דאגה לרגשות שלנו? בני נוער עם מארג נפשי עדין מסוגלים אולי לספוג סיפורי זוועה ומראות קשים במשך שבוע, אבל להעמיס על זה טראומה נוספת זה כבר חסר אחריות. אולי. אולי אותו מיצמוץ מתקשר לסגירה המהירה של האירוע ולחזרה המיידית לתכנון המקורי. אולי לא רצו להפריע לנו בלהבין את הטראומה שבעקבותיה הוקמה המדינה, במיוחד כשבעוד שנה נהיה חלק מהכוח שמגן עליה. אולי. ואולי אותה מורה פשוט לא ידעה איך לספר. אולי היא יודעת לתווך מוות רק בקנה מידה של מיליונים, אבל כשהוא ברמת הבודד, האישי, שקורה מול העיניים, זה כבר סיפור אחר.

אבל דווקא באותו הרגע, המוח הטינאייג׳רי שלי לא התעכב על הספקולציות, אלא על איזושהי הבנה תמימה וראשונית. ההבנה שאני לא שולטת על מה שאני יודעת, ומה שאני לא. ההבנה שהחוויות שלי, הזיכרונות שלי, העמדות שלי, האמונות על פיהן אני חיה, נבנים על סמך מידע חלקי. מידע מישהו אחר מחליט אם אני אהיה חשופה אליו או לא, ואם זה לא הוא אז זה מישהו מעליו, או אחד שמעליו, או ההוא שמעליו, שמכתיב למערכות שלמות מה מספרים ומה לא מספרים. מה מפרסמים ומה גונזים, מה מעבדים ומה מדחיקים. והוא גם יודע למה.

חשבתי על האוזניות שמחלקים לתלמידים במסע לפולין. שזה מצחיק איך אתה בעצם נמצא באיזושהי חוויית סאונד וקריינות, במקום במציאות עצמה. ברור שזה איזשהו פתרון פרקטי כדי שתלמידים יוכלו לשמוע את המדריך בין שאר הקבוצות, אבל הטקסטים נשמעים כל כך אחרת כשהם קרובים לאוזן, מהדהדים בתוך המוח. ואין לך מושג מה שומעות הקבוצות האחרות. מה שומעת הקבוצה של התלמידים הפולנים, נגיד. ואם האוטובוס שלהם היה דורס אישה ישראלית למוות, להם היו מספרים?

בהצגה שיצרתי, הקהל מוזמן להרכיב אוזניות ולחוות את המסע לפולין דרך עיניה של מורה צעירה, שיוצאת למסע התמודדות מול המערכת, בניסיון לא להיות ״מורה״, אלא להיות ״בן אדם״. התפיסה הצינית וההומוריסטית שלה מקבלת טוויסט כאשר היא נסחפת לתוך מערבולת של הסתרות, הדחקות וטראומות שצפות ומציפות אותה, עד הסוף הבלתי נמנע – והספויילר בכותרת.
״המורה או: איך פיטרו אותי ממשרד החינוך?", תיאטרון תמונע, שונצינו 8 ת"א, 26-26.2, 9-10.3.לפרטים נוספים וכרטיסים

• יוצרים כותבים
• המסע לפולין
• תיאטרון
• שואה
• טור אישי

פסטיבל קולנוע דרום הבינלאומי ה-24, מיסודו של בית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללה האקדמית ספיר, נפתח אתמול (6.11) בהקרנה של "אתי". ששת פרקי הסדרה האירופאית של חגי לוי הוקרנו ברצף, עם הפסקה קצרה באמצע. ב-14.11 "אתי" תצא לסדרת הקרנות גם בקולנוע לב, שחלקן ילוו במפגשים עם היוצר. צפיתי בה בבית, עם ההפרעות הרגילות, ועל בסיס החוויה שלי אני ממליצה לכם לראותה בקולנוע, כי מדובר ביצירה מופתית. "אתי" כתובה, מבוימת ומשוחקת להפליא, ומתבוננת עמוק אל תוך הנפש האנושית.

>> כבו את האורות: 22 הסרטים הכי מומלצים בנטפליקס
>> על הקיפאון: איך לא התפתחה בישראל תעשיית אימה משגשגת?

הסדרה מבוססת על היומנים שכתבה אתי הילסום בין 1941 ו-1943, השנה שבה סיימה את חייה באושוויץ, בטרם הגיעה לגיל 30. הם התפרסמו לראשונה בהולנד ב-1981, ויצאו לאור בעברית ב-1985 תחת השם "חיים כרותים". לוי (יוצר "בטיפול") החל לעבוד על עיבוד היומנים לסרט לפני כעשר שנים, ובתחילת השבוע פרסם שני פוסטים בנושא. אני לא נוהגת לצטט בביקורות את דבריהם של במאים על יצירתם, אבל הפעם אחרוג מדרכי משום שהם קולעים למחשבותי:

"הכתבים של אתי הילסום הפכו בשנתיים האחרונות במיוחד למקור נחמה והשראה להרבה אנשים, שגילו את האפשרות שהיא מציעה למציאת משמעות בתוך הזוועה, לסולידריות עמוקה בתוך הציניות, ולאפשרות להתאבל ולהתקומם בלי שנאה. עוטף עזה, אם כן, נראה היה כמו המקום הנכון ביותר בשבילה, ואני אסיר תודה לאנשים היפים והטובים ממכללת ספיר שנתנו לה את ההזדמנות הזו", כתב לוי.

כשקראתי בחומרי הרקע שסיפורה של אתי הועבר מימי הכיבוש הנאצי בהולנד להווה, זה נראה לי מוזר. אבל תוך זמן קצר מתחילת הצפייה זאת התבררה כהברקה של ממש. בעולם שמתואר בסדרה אין לפטופים וטלפונים ניידים, כלומר מדובר בסוג של הווה – נצחי אך לא עכשווי. וזה נראה טבעי לגמרי שקצינים נאצים מסתובבים ברחובות אמסטרדם, ושעל דלתות החנויות נתלות עוד ועוד מודעות שאין כניסה ליהודים. התחושה שהכל יכול לחזור מעולם לא היתה כה מוחשית, והטפטוף ההדרגתי של אימי השלטון הנאצי לתוך המודעות של האזרחים אפקטיבי במיוחד כשהוא מוצג בפנינו כאילו הוא מתרחש עכשיו, כשהעתיד אינו ידוע, לכאורה.

גם סרט האנימציה "איפה אנה פרנק?" של ארי פולמן מ-2021 בחן את סיפורה של כותבת יומן טראגית בהקשר של אמסטרדם בהווה. לא כל המבקרים בחו"ל אהבו את המסר שנראה לחלקם מטיפני. הפעם יהיה יותר קשה להתווכח עם התמונה שלוי מאייר, שהיא בה בעת בדיונית וכה אמיתית. והיא מלפפת את הצופים בעוצמה שקטה.

בתחילת הסדרה השלטון הנאצי נמצא ברקע של הסיפור, ומתבטא בעיקר בפיטוריו של מרצה אהוב. אתי (השחקנית האוסטרית יוליה וינדישבאוור) היא סטודנטית מוכשרת ונבונה אך אבודה. היא שאפה לכתוב את הרומן הגדול של המאה, אבל היא לא מצליחה להשלים שום דבר. והיא עוד מתפקדת יחסית לאחיה, פסנתרן מחונן שבורח מהמוסד בו אושפז משום שהטיפולים בשוקים חשמליים שודדים ממנו את המוזיקה. השניים מדברים ביניהם על הגנים הבעייתיים שהם נושאים – גם אמם (יבגניה דודינה) דיכאונית, ורק הפיכתה לאם מנעה ממנה להתאבד.

אתי פונה לטיפול אצל הפסיכו-כירולוג יוליוס שפייר (סבסטיאן קוך מ"חיים של אחרים" ו"הומלנד") שלמד אצל קרל יונג, ובין השניים מתפתחת מערכת יחסים מורכבת, שבזמנים אחרים היתה נבחנת באור שונה. במפגשים הראשונים ביניהם הוא השולט, והיא נאבקת בו – פיזית ונפשית – אך בהדרגה מאזן הכוחות משתנה, גם משום ששפייר הוא פליט יהודי מגרמניה, בעוד אתי היא אזרחית הולנדית. דווקא כשהסכנה לחיי היהודים הופכת למוחשית וברורה, אתי השברירית מוצאת בתוכה כוחות אדירים ועושה בחירות מוסריות יוצאות דופן.

זאת דרמה קאמרית, אינטימית וחכמה, מנוקדת בדיאלוגים ארוכים ועתירי אבחנה שבהם אתי מאתגרת את מבקשי טובתה. יש רק מעט סצנות המוניות, שבהן נראה על המסך "הגורל המשותף" של היהודים שמעסיק את מחשבותיה של אתי, והן מבוימות לעילא. דימויים מטאפוריים בודדים שנשתלו ביד אמן מעשירים את הרובד התודעתי למול המציאות שהולכת וסוגרת על הגיבורים. וינדישבאוור נפלאה ביותר בתפקיד הצעירה המעורערת וחסרת הכיוון, שמוצאת איזון נפשי ומשמעות לחייה בבחירה ללכת אל מותה בעיניים פקוחות. לוי מגדיר את "אתי" כסרט שמחולק לחלקים, וככזה הוא אחד מסרטי השואה הטובים ביותר שראיתי.

4.5 כוכבים
Etty בימוי: חגי לוי. עם יוליה וינדישבאוור, סבסטיאן קוך, יבגניה דודינה. הולנד/גרמניה 2025, 327 דק'
>> פסטיבל קולנוע דרום, 6-13.11.פרטים וכרטיסים באתר הפסטיבל

• ביקורת סרטים
• חגי לוי
• שואה
• קולנוע

שמונים שנה עברו מאז הסתיימה מלחמת העולם השנייה, אבל השואה עדיין איתנו. חיה, נושמת, נמצאת בהווייה המרכזית שלנו.ובאופן מוזר ותמוה, באגף הסדרות של הטלוויזיה בישראל, השואה כמעט ולא קיימת. מתוך זכר השואה נוצרו יצירות דוקומנטריות נהדרות, סרטים גדולים וגם אלבום מופת – "אפר ואבק", של יהודה פוליקר ויעקב גלעד –אבל דווקא בטלוויזיה, המראה היומיומית של תת-המודע הקולקטיבי כביכול, היא מאוזכרת באופן נדיר ביותר.

>> דברים שרואים משם: כדי לראות סדרות על השואה צריך להגיע לחו"ל

אולי אלה הדורות שהתחלפו – הדור שהקים את המדינה ואת הטלוויזיה העדיף לשכוח ולבנות ישראליות חדשה ומנצחת; הדור שבא בעקבותיו העדיף את החיים היפים, האפוסים הגדולים ולוחמינו יפי הבלורית, ומבחינת הדור הנוכחי של היוצרים זאת היסטוריה שהעיסוק בה שייך לדורות הקודמים.אספנו כמה רגעים בולטים ונדירים שבהם הטלוויזיה שלנו בכל זאת נזכרה באירוע המעצב של ההווייה היהודית. לא נשכח, ברור.

"כל עוד בלבב" // המסע לפולין

אפשר אולי להבין למה התייחסויות ישירות לשואה כבר כמעט ואין, אבל גם סדרות שמתייחסות לנושא באופן עקיף נדירות בהחלט. למשל, המסע לפולין, חוויה מעצבת עבור דור שלם של צעירים ישראלים. "כל עוד בלבב", סדרה בת ארבעה פרקים של כאן חינוכית ששודרה סביב יום השואה לפני שלוש שנים, עושה בדיוק את זה ומספרת את סיפורה של כיתה בתיכון שיוצאת למסע השנתי בפולין וחווה תהליכים חברתיים – וגם רומן בין אחד הבנים לבין נערה אוקראינית, על כל המשמעויות של זה. ממחישה היטב את היחס לשואה של הדור הצעיר, כמו גם את הנוכחות שלה בחייו.

"זגורי אימפריה" // לא עומד בצפירה

כנראה הקטע הזכור ביותר בתולדות הסדרה של מאור זגורי, וגם כזה שחולל סערה גדולה. במרכז הקטע, אלברט (משה איבגי), אבי המשפחה, מסרב לעמוד בצפירת יום הזיכרון – על רקע היחס אליו ואל משפחתו. זה היה קטע מאוד לא פשוט (לדעתי האישית גם לא נכון), אבל הוא כן הבהיר את היחס הממסדי שהיה לשואה לאורך השנים. מה שאי אפשר היה לשדר בטלוויזיה בשנות השבעים והשישים, שודר ב"זגורי אימפריה" וניפץ טאבו שלא בטוח שחובה הייתה לנפץ. זה לא הפריע לסדרה להיות להיט עצום. אולי להפך.

"מדרסה" // הגרמנים באים

הדרמה הקומית היהודית-ערבית המעולה לנוער של כאן חינוכית ומכאן, בבימויו של גורי אלפי, היא עוד אחת מהסדרות שהצליחו – דווקא באיזורי הילדים והנוער – להתייחס לנושא השואה באופן עמוק ובוגר. בפרק "הגרמנים באים", משלחת של תלמידים גרמנים מגיעה לבית הספר הדו לשוני שעומד במרכז הסדרה. הסמטוכה הישראלית מוגשת במיטבה בסצנה שבה אחת הבנות מגרמניה מתנצלת על השואה בפני המשפחה שמארחת אותה, שמסתירה את העובדה שהיא בכלל משפחה ערבית כדי לא לאכזב את האורחת. מצחיק, עצוב ואומר כל מיני דברים על הזמן הזה.

"ארץ נהדרת" // מיסטר ריאליטי

לאורך שנותיה הצליחה "ארץ נהדרת" לגעת בשואה ובהדים שלה במספר הזדמנויות, בדרך כלל בסאטירה חריפה ומעוררות סערה, כדי להגיד משהו עמוק יותר על החברה הישראלית. השנה היתה 2011, ריאליטי היה הדבר החם ביותר בארץ ובעולם, ורבים רצו להיות מתמודדים ב"אח הגדול". אז הגיעה הדמות שגילם יובל סמו – מלהק ריאליטי חלקלק שמציע למועמדים (אנשים שבאמת חשבו שהם מגיעים לאודישן ריאליטי) פורמט חדש: יהודים גרים בהאנגרים, גרמנים במלון בוטיק, בשטח סגור שמעוצב כמחנה ריכוז – ואיפה אתם רוצים לחיות? כמיטב המסורת הסשה-ברון-כהנית, המועמדים לא ממש נבהלו מהמטאפורה הפסיכית שהוצבה בפניהם. חלקם אפילו קפצו על ההזדמנות להיות גרמנים. מערכון חזק שהיה ביטוי הולם של רוח התקופה.אין אותו ביוטיוב אבל אפשר לצפות בו כאן.

"החמישיה הקאמרית" // פלדרמאוס

גם כאן, השואה אמנם לא נוכחת באופן ישיר (והיו ל"חמישיה" התייחסויות ישירות יותר), אבל היא כל כך מרחפת ברקע שכמעט אפשר לשמוע את הצפירה. בלב המערכון הקלאסי, מופיעה האולימפיאדה בגרמניה, שם מתחרה הישראלי (דב נבון) קטן המידות, ומי שנחלץ לעזרתו הוא העסקן פלדרמאוס, שמעוניין לשפר את ההישגים של הישראלי דרך שימוש שיטתי בשואה כלפי המזניק הגרמני – כולל משפט המחץ "האבנט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אינף?!". אתגר קרת באחד המערכונים הגדולים שלו, שעירב ספורט, רגשות אשם וטראומה לאומית.

"לא לפני הילדים" // יהודית

כנראה בדיחת השואה המוצלחת ביותר שנעשתה אי פעם, בוודאי בטלוויזיה הישראלית. תכנית המערכונים קצרת הימים ששודרה בערוץ 10 לא הולידה הרבה קלאסיקות – אך זו שלפניכם היא פנינה קומית בכיכובו של מאסטר ושמו עידן אלתרמן, שהצליח לקחת את הרגישויות היהודיות – ולעשות מהן קומדיה משובחת. לא נעשה ספוילרים אם לא ראיתם את המערכון (בהזדמנות זו, נקווה שהאינטרנט שלכם יחזור לכשירות אחרי שלא הצלחתם להתחבר בעשור האחרון), אבל זו היתה בלדה למוס שוקולד, לרוברט רדפורד וגם להוא שאין לומר את שמו, אתם יודעים.

"היהודים באים" // אייכמן והתליינים

לסדרה הסאטירית המבריקה של כאן 11 יש סדרה שלמה של מערכוני שואה, שמהווה ביחד את העיסוק הטלוויזיוני הרציני והמקיף ביותר בשואה בעשור האחרון לפחות. ומה שטוב בקומדיית שואה היא הדרך שבה היא מצליחה לקחת את הנושא הכי כבד – ולשחרר אותו. זה מה שעשה המערכון הנהדר הזה, שלקח את ההוצאה להורג של אדולף אייכמן (הפעם בגילומו המבריק של מוני מושונוב) – והוציא ממנה קומדיה וסיבה לחייך, כולל קצת הומור על החפיפניקיות הישראלית, ששרדה את השנים ונמשכת עד היום הזה. וסרמן, הדלת.

"מקום לדאגה" // ביטול השואה

כנראה שהסיבה מספר אחת לכך שבטלוויזיה הישראלית נמנעים מהעיסוק בשואה, היא שטלוויזיית מיינסטרים רק רוצה לעשות גוד-טיים ומתקשה להנגיש את החומרים הקשים שהעיסוק בנושא מביא איתו באופן שיהיה נוח לעיכול בין הפרסומות. לא מפתיע שאת העבודה הכי אמיצה וטובה עושים מחוץ למיינסטרים. למשל, "מקום לדאגה" – תכנית המערכונים הקצת נשכחת של ימי וייסלר, מעיין בלום, עודד סמו ורנן מוסינזון. במקרה שלפניכם מדובר במערכון יפהפה ואפילו מרגש, שעושה שימוש סאטירי עם הרבה נשמה בטרגדיה האיומה, בלי להוריד את העיניים מגודל האסון. דווקא מתוך היכולת לצחוק על זה, אתה יוצא מהמערכון מודע קצת יותר לעומק הפצע הענק שבלב.

• המסך
• יום השואה
• שואה
• היהודים באים
• ארץ נהדרת
• עידן אלתרמן
• כאן חינוכית

התרבות הישראלית רוויה בזיכרון השואה ובהתמודדות עם הטראומה. איפה שלא תסתכלו – בספרות, באמנות, בתיאטרון ובמחול, בקולנוע ובדוקו, במרחב הציבורי ובאקטואליה הפוליטית – השואה וגלי ההדף שלה מזעזעים את הישראליות ונוכחים בה, והמטענים הרגישים שנלווים לעיסוק באפלה הזאת שמתוכה נולדה מדינת ישראל עשויים להתפרץ ולהתפוצץ בכל מקום ובכל רגע. גם 80 שנה אחרי הניצחון על הנאצים, יוצרים ישראלים מכל התחומים לא שוכחים ולא סולחים. חוץ מיוצרי טלוויזיה. אחרי יותר מרבע מאה של יצירה טלוויזיונית איכותית, אפשר כבר להביט לאחור ולומר במבוכה: אופס, שכחנו את השואה.

>> דברים שרואים משם: כדי לראות סדרות על השואה צריך להגיע לחו"ל

עלייתה של "הגרמני" ב-yes השבוע, מותחן ריגול בינלאומי שמתרחש בקיבוץ בשנות ה-70 אך השואה והמלחמה ההיא הן שחקן מרכזי בו, רק מדגישה את האנומליה: היצירה הטלוויזיונית בישראל הצליחה כמעט ולא לגעת בנושא במשך עשורים. הרגע ההיסטורי המחריד הזה, שעדיין מהדהד בעוצמה בכל רחבי העולם ומספק השראה לאינספור סדרות וסרטים במדינות רבות, נשאר מחוץ לתחום המשגשג של יצירה טלוויזיונית מתוסרטת בעברית, בטח לא כפיצ'ר מרכזי בעלילה. זה חריג, זה מוזר, ויש לכך הסברים מתפתלים לא מעטים.

השורה התחתונה היא שמקבלי ההחלטות בגופי השידור השונים בישראל פשוט אינם נותנים אור ירוק לשום דבר שמתקרב לאזורים האלה. הצעות לסדרות שמתרחשות על רקע השואה וזכרה הגיעו בוודאות אל המשרדים הנכונים בגופי השידור, אבל לנצח יוחלט שזה כבד מדי, מדכא מדי, יקר מדי ובעיקר נפיץ ומסוכן מדי בעיתוי הנוכחי (שזה תמיד). בשני הערוצים המסחריים די ברור מדוע איש לא ישבץ דרמה שואתית בפריים טיים, אי אפשר למכור ככה קוקה קולה, אבל מה התירוץ של yes, HOT וכאן 11 שאינם תלויים ברייטינג, בפרסומות או בצפייה משפחתית?

גורמים בתעשייה הסבירו לי השבוע שזה בכלל עניין תקציבי: דרמות תקופתיות הן עניין יקר להפקה, כל התלבושות והתפאורה והאפקטים המיוחדים פשוט גדולים על התעשייה המקומית, ושחזור היסטורי של אירופה בימי מלחמת העולם השנייה פשוט גדול עלינו בכמה מספרים. זה נשמע סביר, אבל כבר ראינו כאן גם דרמות תקופתיות מושקעות להפליא ("הצבי") ודרמות שמצולמות באירופה ("טהרן", "ברלין בלוז" ועוד), כך שזה עדיין רק תירוץ טוב. זה גם לא מסביר מדוע אין סדרות שמתרחשות בארץ על רקע השואה, או עוסקות בניצולי שואה, או מתמודדות עם האפקט של השואה על הישראליות, או אפילו מפנטזות על נקמה טרנטינו סטייל בגדולי צוררינו.

מה שמותר בסאטירה אסור בדרמה. "היהודים באים" (צילום באדיבות כאן 11)

וזה גםלא שהטלוויזיה שלנו לא נוגעת בשואה בכלל: בתחום הדוקו נוצרו וממשיכים להיווצר לא מעט תכנים מהז'אנר, הסאטירה הטלוויזיונית מגיעה אליו כשהיא רוצה לזעזע באמת (מ"החמישיה הקאמרית", דרך "ארץ נהדרת", "מקום לדאגה" ו"לא לפני הילדים" ועד למערכוני השואה המושלמים של "היהודים באים"), וגם בסדרות ילדים ונוער איכותיות מצליחים לטפל בנושא בתבונה (ע"ע פרק יום השואה ב"שקשוקה" הנהדרת של כאן חינוכית). בדוקו, בסאטירה ובתוכניות הילדים עוסקים בה או מרפררים אליה כי היא שם, חלק אינטגרלי לא רק מההיסטוריה שלנו אלא מהחיים עצמם בארץ הזאת. זאת הוכחה די פשוטה לכך שאם רוצים – אפשר. אבל לא רוצים.

השואה היא טריטוריה שיוצרי טלוויזיה – ובעיקר מנהלי התוכניות שמאשרים את היצירות להפקה – מעדיפים בפירוש לא להיכנס אליה אם לא חייבים. והרי לא חייבים. זאת בסך הכל השואה, זה היה מזמן, מה קשור עכשיו נאצים וגזענות ורצח עם ושנאה לחיים היפים שלנו כאן. בכל הקשור לסדרות דרמה מתוסרטות, היהלום שבכתר הטלוויזיוני, צריך לחפור עמוק בזיכרון כדי לאתר נקודות מגע בין הקטסטרופה הגדולה בתולדות האנושות והעם היהודי ובין מה שמתחולל על המסך. היו לנו קצת נאצים בפנטזיה ההיסטורית של רשף לוי, "קרתגו", הייתה לנו את רבקה מיכאלי כניצולת שואה ב"בנות הזהב" של אריק שגב, אולי עוד כמה הבלחות פה ושם. כי מה לנו ולזה.

ניצולי שואה בטלוויזיה? זה אפשרי. "בנות הזהב" (צילום באדיבות ערוץ 1)

הטלוויזיה, יותר מכל מדיום אחר, מנסה לשדר לנו עסקים כרגיל. ההצלחה שלה תלויה בעסקים כרגיל. הקיום שלה תלוי בעסקים כרגיל. הדחקה ומחיקה של טראומות ופוסט-טראומות לאומיות זה מה שעושים שם על המסך מדי ערב, התעלמות מהפצעים הדלקתיים שאינם מגלידים בנפשה של האומה היא משימת העל של הטלוויזיה המסחרית. המטרה היא בפירוש לשכוח את השואה בכל ערב מחדש, כמו שאנחנו שוכחים את הכיבוש בכל מהדורת חדשות, כמו ששכחנו למה התכנסנו כאן מכל קצוות תבל. נזכור? בשביל זה יש את יום השואה.

• המסך
• ביקורת טלוויזיה
• שואה
• יום השואה
• טור דעה

אנחנו מבינים, באמת. זה מורכב לשבת ביום השואה מול הטלוויזיה ולהרגיש כאילו מנסים לדחוף לכם עצם לגרון, רק להפעיל את בלוטות העצב. במדינה מוכת פוסט-טראמוה כמו שלנו, כל יום זיכרון מכל סוג מרגיש כמו הצפה רגשית אחת גדולה. אבל בין כל הטקסים שינסו לגרום לכם לבכות, או מופעי "זיכרון בסלון" שמשלבים בין עדויות של ניצולי שואה לשירים של זמרים מקומיים (כפי שישודרו בערוצי 12 ו-13), אנחנו מעדיפים למצוא את הזיכרון שלנו ביצירות דוקומנטריות, שלרוב מציגות זווית מעניינת, מחדשת ואפקטיבית לזיכרון השואה. לא בכי מאולץ, אלא משהו ללמוד, ולהפנים.

>>זוכרים דרך הקולנוע: 12 סרטי השואה האיכותיים ביותר

כך, למשל, בכאן 11 תוכלו לשקוע לתוך הסרט "ג'אדו – שואה במדבר" (21:30), שמבוסס על יומן סודי יוסף דעדוש, ניצול ממחנה הריכוז ג'אדו, שהיה ממוקם בלב המדבר הלובי. את היומן שמר דעדוש במשך 70 שנה, והסרט מביא את הדברים הכתובים בו בעזרת מודל ייחודי שנבנה עבור הסרט, וצולם במצלמה זעירה – במטרה לתת גם היאחזות ויזואלית בסיפורי זוועות שואת לוב, שלא פעם נעלמת בין כל סיפורי הזוועות האחרים.

צופי yes יוכלו לצפות בסרט הישראלי המסקרן "פרנצ'ישקה" (ב-yes דוקו ב-21:00, או ב-VOD), שמנסה לפתור את תעלומתה של בלרינה מפורסמת מוורשה, שעם כניסת הנאצים לפולין ניסתה להימלט, אך הגיעה לאושוויץ. לפי הסיפור שהתגלגל לאורך השנים, כשקצין SS הורה לה להתפשט, היא חטפה את אקדחו וירתה בו למוות, אבל גרסאות נוספות צצות לסיפור ומעלות שאלות על מה היא באמת היתה.

ב-8HOT ישדרו בבכורה סרט מסקרן במיוחד בשם "ההחלפה", שמתמקד בסיפור מטורף – בדצמבר 1941 נערכה החלפה: אזרחי פלשתינה/א"י שנשבו באירופה על ידי הנאצים הוחזרו, בתמורה לשבויים גרמניים שהוחזקו בארץ. בין אותם אזרחים טרום ישראלים היתה אמורה להיות מרים פינגרהוט, אבל כשבעלה מאיר ראה את האישה שנחתה, הוא צעק "זאת לא אשתי!", והבריטים עצרו אותה בחשד שהיא מרגלת. וזה הוא רק תחילת הסיפור הפתלתל, ועוד דרך לתפוס זווית חדשה על האתוס המזוויע שעלינו גדלנו, ואולי לנסות להבין מזה משהו חדש.

• מה רואים הלילה
• המסך
• יום השואה
• שואה