Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
האיש שיצר את וולטר וייט מכה על חטא: "תכתבו יותר גוד גאיז"
אמאל'ה, אבאל'ה. וולטר וייט ב"שובר שורות". צילום מסך
"וולטר וייט הוא אחד מהרעים הכי גדולים בהיסטוריה. אבל הייתי מעדיף שיחגגו אותי על יצירת מישהו יותר מעורר השראה": יוצר הסדרות וינס גיליגאן קיבל פרס מפעל חיים מאיגוד התסריטאים האמריקאי, וניצל את הזדמנות לעשות חשבון נפש נדיר על תרומתו המפוקפקת בהפיכת פושעים לגיבורים
מזג האוויר התרבותי הפרוע של התקופה הופך את הוליווד לאזור נפיץ. עזבו רגע את השריפות שהזכירו למפורסמים שהם אנושיים – ניצחונו השני של טראמפ נתן לכל הליברלים בהוליווד סטירה מצלצלת לפנים, ורק עכשיו הם מתחילים להבין את גודל הכאפה. אמש (מוצ"ש) קיבלנו דוגמא ראשונה ליוצר טלוויזיוני שאשכרה מביט על מעשיו, ומחליט לשנות את דרכו. או לכל הפחות, לספק נאום חוצב לבבות שקורא להוליווד לשנות כיוון למקום טוב יותר.
האירוע התרחשבטקס פרסי גילדת הכותבים של אמריקה– טקס פרסים פחות יוקרתי ברמת כוכבים, ויותר יוקרתי עבור האנשים שכותבים עבורם את הסדרות הסרטים שהופכים אותם לכוכבים. וינס גיליגאן, האדם שיצר את "שובר שורות", עמד לקבל את פרס לורל לכתיבה יוצאת דופן לטלוויזיה (המקבילה של גילדת הכותבים לפרס מפעל חיים). עוד לפני שעלה על הבמה, ורגע לפני ששחקנית ריי סיהורן גמרה עליו הלל, הקומיקאי ומנחה הטקס ג'ואל קים בוסטר הציג אותו כך: "הוא האיש ששינה את האופן שבו אנחנו רואים דמויות בטלוויזיה. וינס שאלה 'מה אם הגיבורים שלנו היו בעצם אנשים פגומים ומושחתים מוסרית?'", ואז השלים את הפאנץ' בסרקזם: "ולזה לא היו שום השלכות שליליות בחיי הציבור האמריקאים בכלל".
גיליגאן עצמו צחק בבדיחה הזו, אבל הוא גם הבין את המשמעויות של מעשיו, כפי שניתן לראות מנאום קבלת הפרס שלו. "מן הסתם, אני פה בזכות 'שובר שורות' ווולטר וייט", התחיל את החלק הפוליטי בנאום. "אני גאה בדמות הזו, וגאה בתוכנית הזו. וולטר וייט הוא אחד מהרעים הכי גדולים בהיסטוריה. אבל אם אהיה ישר, אני חושב שהייתי מעדיף שיחגגו אותי על יצירת מישהו קצת יותר מעורר השראה. ב-2025 הגיע הזמן לומר את זה בקול, כי אנחנו חיים בעידן בו הרעים, הרעים מהחיים האמיתיים, משתוללים. רעים שקובעים לעצמם את הכללים, רעים שלא משנה מה הם יגידו לכם, בעצם דואגים רק לעצמם".
"על מי אני מדבר?", הכריז בשאלה רטורית, ומיד ענה "טוב, זו הוליווד, אז תנחשו", כשהוא כמובן מרמז לטראמפ, אבל גם משאיר מסר מאחד מעורפל בכך שכולם מסכימים שיש יותר מדי רעים, ושהוא לא יודע איך אפשר לשנות את זה, אבל שזה כנראה "נוגע איכשהו בלטפס החוצה מביצת השופכין של המדיה החברתית, ולהקשיב אחד לשני. אבל אני לא יודע איך לגרום לזה לקרות, אז אדבוק במה שאני יודע – ככותב, שמדבר לחדר מלא בכותבים, יש לי הצעה. זה בהחלט לא יתקן הכל, אבל זה התחלה. אני אומר – תכתבו יותר גוד גאי'ז".
"במשך עשורים עשינו את הנבלים יותר מדי סקסיים", ממשיך גיליגאן. "אני באמת חושב כך. כשאנחנו יוצרים דמויות כל כך בלתי ניתנות להכחשה כמו מייקל קורליאונה או חניבעל לקטר או דארת' ויידר או טוני סופרנו, הצופים בכל מקום מסביב לעולם שמים לב. הם אומרים 'בן אדם, החבר'ה האלו באד-אסס. אני רוצה להיות כזה קול'. כשזה קורה, רעים פיקטיביים מפסיקים להיות סיפורי האזהרה שהם נוצרו להיות. אלוהים יעזור לנו, הם הפכו למשהו לשאוף אליו. אז אולי מה שהעולם צריך כרגע זה קצת דמויות טובות ומיושנות שנותנים יותר ממה שהם לוקחים. שחושבים שאדיבות, סובלנות והקרבה זה לא רק לטמבלים".
גיליגאן המשיך להציג דוגמא לגיבורים טובים, כאשר ציין את לוחמי האש שכיבו את השריפות בדרום קליפורניה. "זה לא היה נחמד לשמוע על גיבורים אמיתיים לשם שינוי?" שאל, וסיים עם דרבון לכותבים בחדר לכתוב קצת יותר דמויות טובות לב, למרות ש"הרעים הם כיף, וקל יותר לכתוב אותם טוב", ואז מזכיר את דמותו של ג'ורג' ביילי (ג'ימי סטיוארט ב"אלו חיים נפלאים") ואנדי טיילור (מהמופע של אנדי גריפית) כדוגמאות טובות. "אני חושב שדמויות כאלו עשו את הארץ שלנו טיפ טיפה יותר טובה מאשר תקופות קשוחות אחרות בהיסטוריה. אם הייתי יוצר אותן, הייתי גאה".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
מה קורה כש"מג'יק מייק" פוגשת את "שובר שורות"? הסדרה הזאת
"ברוכים הבאים לצ'יפנדיילס"
סיפור עלייתו ונפילתו (האמיתיים לגמרי) של מייסד להקת החשפנים צ'יפנדיילס עשוי מכל החומרים המופרעים של דרמת פשע מצוינת. התוצאה אמנם הרבה פחות מקצועית ממה שהיא הייתה יכולה להיות, אבל הסיפור עצמו מספיק מעניין בשביל להצדיק צפייה
חוץ מלהיות השמות של שני סנאים בסרט מצויר של דיסני, צ'יפנדיילס זה גם הרכב החשפנים הכי מוכר בעולם. בדרך כלל, הגזרה הגברית בתחום החשפנות נדחקה הצידה כשלרוב הם הופיעו בתור אתנחתא קומית כשיש מסיבת רווקות על המסך – לא משהו שמצדיק סיפור בפני עצמו. כך זה היה לפחות עד "מג'יק מייק" של סטיבן סודרברג ששם את החשפנים במרכז הבמה. "מג'יק מייק" הייתה דרמה קומית (שבהמשך זכתה לעוד שני המשכים – השלישי יוצא למסכים ממש בקרוב) המבוסס על חיי הטרום-תהילה של צ'אנינג טייטום. במקרה של הסדרה החדשה "ברוכים הבאים לצ'יפנדיילס" הבמאי רוברט סיגל (שכתב את "המתאבק" של דארן ארונופסקי, את "המייסד" וגם את "פאם וטומי") לוקח סיפור אמיתי, אבל קצת יותר אפל. למעשה, הוא מוציא אותנו למסע מזעזע על פני כמה עשורים.
הסדרה עוקבת אחרי סומן בנרג'י (קומייל ננג'יאני), המייסד של מועדון צ'יפנדיילס האגדי בלוס אנג'לס, ולמרות שמדובר בסופו של דבר בסדרת פשע אמיתי, המבוססת על אירועים שקרו באמת, אי אפשר להתעלם מסדרת פשע אחרת, בידיונית לגמרי – "שובר שורות". כמו שוולטר ווייט עובר מהלך בו מלהיות מורה לכימיה ליצרן הסמים המבוקש ביותר בארה"ב, כך גם בנרג'י עובר מלהיות מתדלק למייסד רודף כוח של מועדון חשפנות.הוא שונא תחרות, אוהב כוח, מפורסמים ויש מעט מאוד אנשים שהוא באמת אוהב.
רק קומאיל ננג'יאני בתפקיד הראשי (בתור גרסה קצת יותר חטובה מגרסת המציאות של בנרג'י) היה יכול לקבל טקסט קצת יותר מושקע יותר משל השאר. זה לא שאין לו רגעים חזקים, יש, והם גם מגוונים מבחינה רגשית – לפעמים הוא זועם וצועק, לפעמים הוא שמח ורך ולפעמים הוא פשוט מבין שאין לו ברירה אלא לשתוק בחוסר נחת ולתכנן נקמה, אך לצד זה יש רגעים שבהם הוא פשוט אומר את הסאבטקסט. במה שאמור להיות שיחת פרגון אחרי הופעה מוצלחת, בנרג'י נכנס לחדר הלבשה מלא חשפנים ואומר להם בשמחה: "הורדתם את הבגדים והנשים אהבו את זה!". זה מרגיש כמו אילתור ששרד עריכה ולא בקטע טוב. על לוח השנה של צ'יפנדיילס הוא אומר לזוגתו איירין (אנלי אשפורד) "נשים אוהבות לדעת מה התאריך והן אוהבות גברים ערומים!". כן, אלו שורות אמיתיות. כשהסדרה כתובה קצת יותר טוב, אפשר לראות לפעמים הברקות של ממש בבימוי ובמשחק, רגעים בהם ננג'יאני מראה את האנושיות שלו דווקא חוסר היכולת של הדמות שלו להודות שהיא טועה או להתנצל. אבל בשאר הזמן אומרים דברים כמו "נשים אוהבות גברים ערומים!".
הדמויות המשניות מצליחות לרוב להציל את ננג'יאני – במיוחד האנטגוניסט של בנרג'י, ניק דה נויה (מוריי בארטלט הנפלא – מנהל המלון מהעונה הראשונה של "הלוטוס הלבן")., שהיא דמות נהדרת לאנטגוניסט. ניק דה נויה הוא כוריאוגרף שצריך עבודה יציבה אבל גם חופש אמנותי מוחלט ושליטה על התכנים. קשה לו לעבוד מול בנרג'י, שרק רוצה שליטה בתכנים, אבל מוכן לשלם. הוא יהיר אבל הוא גם מביא תוצאות והוא מצליח בכל מה שבנרג'י נכשל בו: הוא מביא סלבס למועדון שלו, הוא מופיע בטלוויזיה והוא אפילו לוקח קרדיט על צ'יפנדיילס. בארטלט מושלם בתפקיד, וממש כמו מה שהדמות שלו עושה לבנרג'י – הוא גונב את ההצנגה לננג'יאני.
"ברוכים הבאים לצ'יפנדיילס" היא סדרה לא רעה שמספרת סיפור מעניין מאוד. רק חבל שהיחס שלה לאלמנטים הטלוויזיוניים (תסריט, צילום, עריכה, בימוי) הוא קצת תכליתי וטכני. טאץ' אישי ברור יותר של כל המעורבים בדבר היה יכול לעזור לסדרה הזאת להשתחרר ממחוזות ה"בסדר" בהם היא יושבת ולהגיע אל ה"מצוין". אבל העיקר שנשים יודעות מה התאריך, אה?
"ברוכים הבאים לצ'יפנדיילס", עכשיו בהולו/דיסני+
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
"סמוך על סול" הסתיימה עם האמת, כל האמת, ושום דבר מלבד האמת
היה שווה לסמוך? "סמוך על סול". צילום: מתוך פוסטר העונה הרביעית, AMC
אחרי 13 שנים עם סול גודמן ושש עונות של יצירת אמנות טלוויזיונית, "סמוך על סול" הסתיימה אמש (15.8) עם פרק אחרון שהצליח לעמוד בכל הציפיות ולספק פרידה מושלמת מאחת הדמויות הכי מרתקות על המסך בעזרת שאלה קלישאתית אחת – אם היתה לכם מכונת זמן, לאן הייתם נוסעים?
אזהרה: הביקורת כוללת ספוילרים משמעותיים לפרק הסיום של "סמוך על סול", אז ממש כדאי לצפות בו לפני שקוראים אלא אם לא אכפת לכם ואז מי אנחנו שנשפוט?
"אין בושה ללכת אחורה ולשנות את המסלול שלך", צ'ארלס מק'גיל לג'ימי
לפני הפרק הראשון של "סמוך על סול", היו בקרב חובבי "שובר שורות" לא מעט שאלות, ובעיקרן – למה? למה לקחת את סול גודמן ולתת דווקא לו ספין אוף? מה הערך בלקחת דמות משנה חביבה, הפוגה קומית לכל היותר, ולבנות עליה המשך לסדרה שבסך הכל, לגמרי השאירה טעם נהדר בסיום? למה לפתוח את הכל מחדש? עכשיו, שש עונות אחרי ועם סיומה של "סול", יש לנו תשובה חד משמעית. כי הוא זה שיכל לעשות את מה שוולט מעולם לא הצליח. כי סול גודמן, כה יעזור לי השם, יכול להתחרט.
מהרגע הראשון של הסדרה המאבק המרכזי של ג'ימי מק'גיל היה הזהות שלו. האם הוא יהיה עם או נגד החוק? ג'ימי המחליק או ג'יימס העורך דין? התשובה, שכבר ידענו מראש, היא שהוא עתיד להפוך לסול גודמן, העו"ד/פושע, זה שיושב על מאזני הצדק, רגל פה רגל שם. אבל לא ידענו מה יהיה גורלו פוסט ימי סול גודמן. אחרי שקיבלנו הבזקים קטנים של ג'ין, מנהל סניף סינבון בקניון בנברסקה, בראשית כל עונה – ארבעת פרקי הסיום של הסדרה היו קרב עיקש בין כל הדמויות שג'ימי לבש לאורך השנים, ולמרות שהקרב הזה בין חדרי מעצר, כותלי בית המשפט ותאי כלא – זה היה אחד מהקרבות המרשימים, גם אם מאופקים, שנראו על מסך הטלוויזיה.
https://www.youtube.com/watch?v=JMoRqqZCS5Q
הפרק עצמו לא מבזבז זמן, ואחרי פלאשבק קצר עם מייק במדבר (שעוד נדבר עליו בהמשך), ג'ין נתפס תוך פחות מעשר דקות לתוך הפרק, אוסף יהלומים מתחתית פח האשפה בו התחבא. "אמרו לי שמצאו אותך בפח אשפה. זה הגיוני", אומרת לו מאוחר יותר מארי שריידר, אלמנתו של האנק, שחוזרת להופעת אורח קצרה ומהותית בפרק. אחרי אין סוף ספקולציות, זה גורלו של סול גודמן, להיות מובל באזיקים לתא המעצר. אם זה סגור, השאלה היחידה שנותרה לשארית הפרק היא איך ג'ימי יסיים את המעצר הזה, וזה – כמו תמיד – תלוי רק בו.
"את והוא קורבנות. אבל גם אני", סול גודמן למארי שריידר
בתא המעצר, נעול בין ארבע קירות, בג'ימי שוב מתעורר אינסטינקט ההישרדות שלו. אחרי שכבר שמענו אותו מוותר (ומודיע לעובדי סינבון שהם צריכים לחפש מנהל חדש), פתאום הוא נזכר מי הוא היה. ומרגע שסול גודמן מתעורר, התכנית נכנסת לפעולה. הוא משתמש בלשון הקסומה שלו כדי לשכנע את בוב או'קלי – העו"ד שתמיד קינא בסול עד ששנא אותו – ללוות אותו בתרגיל משפטי אחד אחרון, זה שאמור להציל את ג'ימי. הוא מגלח את שפם הג'ין, וסומך על סול.
עד היום, לראות את סול גודמן בשיאו היתה חוויה כמעט מענגת. הזחיחות החיננית, חדות הלשון, מהירות החשיבה על הרגליים והפתלתלות הקסומה שתמיד מוציאה אותו, כדבריו, "למעלה". זה היה הפאן האולטימטיבי. בפרק הסיום לעומת זאת, כשנדלק לו הסול המחזה הוא בעיקר עצוב. התרגילים אותם תרגילים, החלקלקות חלקה כתמיד, אבל הקונטקסט שונה.
https://www.youtube.com/watch?v=6VdLv_JBQzM
לראות אותו בוחר לשחק את הקורבן, מעקם את האמת לצרכיו האנוכיים, נראה אכזרי במיוחד אחרי שראינו במו עיננו את הריקבון המוסרי שדרכו היה צריך ג'ימי לעבור כדי להגיע עד הלום. ועכשיו הנבל הזה משקר לאלמנה שהוא היה הקורבן. היא לא קונה את זה, משרד התובע לא קונה את זה, אבל זה לא משנה. כי סול גודמן צריך רק מושבע אחד שישתכנע. ואנחנו יודעים שהוא יכול להיות מאוד משכנע.
"ארצות הברית נגד… הנאשם ביקש להשתמש בשם סול גודמן, אז זה ארצות הברית נגד סול גודמן", השופטת סמנת'ה סמול
7.5 שנים בכלא נוח לעשירים (היי, אם זה מספיק טוב לברני מיידוף זה מספיק טוב בשבילו) במקום מאסר עולם ו-190 שנים נוספות. אפשר לומר שהעסקת הטיעון שהוא השיג היא אחת המרשימות בקריירה שלו. הוא היה כל כך בשוונג, עד שמתוך הגאווה (ולא בפעם הראשונה) הוא נהיה חמדן, והתחיל להשתעשע עם הרעיון של להחליף מידע על מותו של האוורד תמורת גלידת מנטה-שוקולד. רק שאז הוא מגלה שקים התודתה על חלקה במוות של האוורד, והכל משתנה. אחרי פלאשבוק נוסף, הפעם עם וולטר ווייט (ועוד נדבר על זה, כמובטח), סול משנה כיוון על המטוס. הוא משקר לבוב או'קלי, שוב, שיש לו מידע נוסף על הרצח של האוורד, וכן. זה מערב את קים.
קיווינו לראות מפגש נוסף בין ג'ימי לקים, במיוחד אחרי שהמפגש האחרון במשרדו של סול היה בעל טעם כל כך מר. וכיאה לסדרה שעם כל הכבוד לקרטל, התאהבנו בה בבתי המשפט עם ג'ימי וקים – רגע השיא מתרחש כשקים מביטה בשברון לב מהצד על ג'ימי מק'גיל צועד בחליפת סול גודמן נוצצת לתוך המשפט שלו, איך לא, בהילוך איטי לצלילי שיר גוספל שאומר "כל הדברים אפשריים, אם רק היית אני". העניין הוא שאנחנו לא יודעים עם איזה אני הגיע האדם שעומד עכשיו מול השופטת.
"It’s Show Time", הוא מסנן לעצמו רגע לפני, וכהרגלו השואו תמיד בזמן. ואנחנו מקבלים סול גודמן קלאסי, מדקלם את הנאום עליו התאמן, מאשים את כולם, ובעיקר את וולטר ווייט, חוץ מאת עצמו. ואז מגיע הטוויסט האחרון. זה לא עוד תכסיס של סול גודמן, אלא האמת. כל האמת, ושום דבר מלבד האמת. וידוי מלא, לקיחת אחריות, הודאה באשמה. כל מה שתרצו. הוא אפילו הרחיק לכת, וסוף סוף הודה באחריות שלו על מות אחיו צ'אק ("זה אפילו לא היה פשע", לוחש לו בוב. "זה היה", עונה ג'ימי). המצלמה מתמקדת בשלט היציאה, בדיוק כמו שעשתה כשג'ימי ריסק את הקריירה של אחיו. אז השלט סימן את סיומו העצוב של צ'אק. כאן, בעוד ג'ימי מתוודא על חטאיו, הוא מסמל את המותו של סול גודמן, והסיכוי של ג'ימי לצאת לגאולה, גם אם זה אומר לשרת את מלוא עונשו.
"השם הוא מקגיל. אני ג'יימס מק'גיל", ג'יימס מק'גיל, ולא סול גודמן, לשופטת
הפלאשבק האחרון מחזיר, לראשונה מזה שלוש עונות, את צ'אק, אחיו הגדול של ג'ימי והאדם המשפיע ביותר בחייו, לפני שהכיר את קים. במהלך שני הפלאשבקים הראשונים – עם מייק (שמציג רגע שלא נראה מפרק המסע במדבר) ועם וולטר (שמציג רגע שלא נראה במרתף בו המתינו לאיסוף והחלפת זהות מאיש שואבי האבק, ואת וולטר בשיא נבזיותו) – סול מוטרד בשאלה די קלישאתית: אם היתה לך מכונת זמן, לאן היית חוזר. שני הנשאלים מבינים את כוונתו האמתית – הוא בעצם שואל אותם על איזה רגע הם מתחרטים, מה היו משנים במסלול שבו צעדו.
https://www.youtube.com/watch?v=0g3UASzTjhs
מייק היה מוותר על השוחד הראשון שלקח, ובכך נמנע מעולם הפשע. וולטר היה נשאר בחברה שעזב, והופך לאדם עשיר. סול, כשנשאל, מתחמק מלענות תשובה כנה. אחרי כל מה שקרה, הוא מתחרט על הפעם שהוא החליק ודפק את הברכיים? נו באמת. רק בפלאשבק עם צ'אק זה הופך לברור. הוא מתחמק כי אחיו תמיד התחמק. כי בצ'אק לא היתה חרטה. "אם אתה לא אוהב לאן שאתה מתקדם, אין בושה לחזור אחורה ולשנות את המסלול שלך", אומר לו צ'אק. "מתי אתה אי פעם שינית מסלול?", עונה לו ג'ימי, ובכך מעיד על מה שם אותו במסלול לעבר המקום אליו הגיע – הכלא. בלי חרטות.
"עם התנהגות טובה? מי יודע", ג'ימי לקים
אבל לג'ימי יש חרטות. למעשה, בניגוד לוולטר ווייט שהודה שהוא "עשה את זה בשבילי", רגע ההודעה של ג'ימי שהוא "ראה הזדמנות" באותו הלילה בו נחטף על ידי וולטר, היה רגע של חרטה. וולטר לא הביט אחורה וחשב מה יכל לעשות שונה, אבל ג'ימי כן. נאום בית המשפט שלו, והחלפת המבטים מלאת המשמעות עם קים, היא רגע הניקוי של הנפש המלוכלכת. של הפח בו נתפס לבסוף. בפעם הראשונה ג'ימי המחליק לא ברח מאחריות, לא שיקר, לא התחמק בעזרת לשונו. הוא עמד, התוודה, התחרט, ועכשיו ישא בתוצאות.
כך מגיע ג'ימי לחליפה האחרונה שלו, חליפת בית הכלא. נראה שזה לא כזה נורא דווקא. האסירים האחרים עושים לו כבוד גדול בתור העו"ד העבריין שתמיד עזר לכל הנוכלים באלבקרקי להתחמק מעונש. הוא מצא עבודה במאפיית הכלא (העבודה בסינבון בסוף השתלמה) והוא כבר לא לבדו, כפי שאמר שוב ושוב בכנות שוברת לב בימיו כג'ין. לא רק האסירים איתו, אלא גם האדם האחרון שעדיין אוהב אותו, קים ווקסלר, שמצליחה לרמות את דרכה ולשקר שהיא עורכת הדין שלו, וכך להיפגש איתו בבית הכלא. כנראה שהיא עדיין זוכרת דבר או שניים שלמדה מג'ימי.
https://www.youtube.com/watch?v=K80Eq5rJjYY
המפגש האחרון של ג'ים וקים היה פשוט יפהפה, ויזואלית ותמטית. עומדים בבית הכלא וחולקים סיגריה, בדיוק כמו בפעם הראשונה בחניון משרדי HHM. בין משחקי אור וצל נהדרים, העולם האפור פוסט סול מואר בפעם האחרונה בעזרת להבת המצית שבין קים לג'ימי. טאצ' קטן וסמלי, אבל משמעותי מאוד. האש עדיין בוערת בינהם. מופרדים מבעד לסורגים, השניים נפרדים, לא לפני שג'ימי מסמן לה פעם נוספת את אותה יריית-יד אהובה.
הקשת הסיפורית של סול נסגרה מאחורי הסורגים, 13 שנים אחרי שהדמות נולדה. אמנם גורל אכזר, ומוצדק, אבל גם להבה קטנה של אופטימיות. כך הפכה ההפוגה הקומית של "שובר שורות" לאחת הדמויות המרתקות, המורכבות, המבריקות והטראגיות של המת'אוורס (כן, זה שילוב בין מת' למטאוורס. תתמודדו). הסוף של "סמוך על סול" מעט יותר מורכב ואמביוולנטי מזה של "שובר שורות" – בדיוק כמו השוני בין הסדרות – ומשלים באופן המספק ביותר את אחת מהיצירות הגדולות אי פעם. באמת שלא יכלנו לבקש יותר. טוב שסמכנו על סול.
הפרק האחרון של "סמוך על סול" ישודר ביום רביעי (17.8) בהוט, יס וסלקום TV, ויעלה למחרת גם בנטפליקס
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
מה רואים הלילה: החלק האחרון סופי בהחלט של סדרת המופת הזו
צלצל פעם אחת אם אתה רוצה שמח. "סמוך על סול". צילום מסך/ AMC
ועכשיו עם הקובץ: סמוך על סול חוזרת לסיים את הסיפור עם החלק השני של העונה האחרונה, ואנחנו לא יכולים להיות יותר במתח. מי ימות? מי ישרוד? מי יעשה טעות כל כך חמורה עד שגורלו ישתנה? אלוהים אדירים נו כבר מתיייי הפרק? אה כן - הלילה
שבע שנים, חמש עונות, 57 פרקים ואינספור גופות, אנחנו סוף סוף מגיעים לישורת האחרונה. הסדרה שהוכיחה שפריקוול יכול להיות רעיון נפלא (ואף להתעלות על המקור) חוזרת לששת הפרקים האחרונים בהחלט ביותר סטופ נגענו באדום. זה קצת אכזרי לעצור שבע פרקים מפתיחת העונה השישית להפסקה של שבע שבועות, אבל גם אנחנו חייבים להודות שאחרי ההלם של הפרק השביעי – מבלי לספיילר – היינו צריכים את המנוחה הזו.
כשסמוך על סול הושקה, לא מעט אנשים הרימו גבה על עצם קיומה – חלק טענו שהיא רק תהרוס את הרקורד של "שובר שורות", חלק אמרו שהבחירה בסול (דמות קומית במובהק) היא טעות ודרשו פריקוול של ג'סי פינקמן וחלק פשוט לא אהבו את הקצב האפילו-יותר-איטי-מהמקור שלה, אבל עם רגע לפני סיומה, היא רק מוכיחה למה עד כמה מגיעה לה המקום הראשון ברשימת הסדרות הכי טובות עכשיושלנו.
ולמרות שאנחנו לא כל כך אוהבים את הטריק החדש הזה של לקטוע עונה באמצע לצורך הפסקה מאולצת, הסבלנות שהורגלנו לה מאת סול בהחלט משתלמת. הפרק החדש, השמיני בעונה, שודר ביום שני האחרון בארה"ב ויעלה לשידור מתורגם בישראל הערב (ולנטפליקס מחר) וזכה לביקורות מצוינות, כמו גם לדירוג גולשים של 9.9(!) באתר IMDB – דירוג דומה לזה של הפרק האחרון לפני ההפסקה, שמי שראה אותו יודע שמציק את המספר. 10 זה לאלוהים, 9.9 זה לוינס גיליגאן. במילים אחרות, אנחנו כבר לא יכולים לחכות. הספירה האחרונה לאחור כבר החלה, ובעוד חודש וכלום, סוף סוף נקבל את הסיום הנכסף, למרות שתכלס – מי בכלל רוצה שזה יגמר?
הפרק השמיני של "סמוך על סול" זמין ב-VOD של yes, סלקום TV ו-HOT, וישודר בערוץ HOT HBO ב-21:15. החל ממחר זמין גם בנטפליקס
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
האם יוצרי "סמוך על סול" עשו ספוילר לעונה החדשה? ברור שלא
"אני לא יכול להגיד את השם שלך, זה ספוילר". בראיין קרינסטון כוולטר ווייט ובוב אודנקרק כסול גודמן ב-"שובר שורות". צילום מסך
צמד יוצרי הסדרה גילו לנו עוד לפני תחילת העונה שוולטר וג'סי הולכים להופיע באחד מפרקי העונה, והנה היום הוא מגיע - הפרק ה-11, שאפילו יקרא "ברייקינג באד". האם הגילוי הזה באמת הולך להרוס לכם? תתבגרו. אתם יודעים בדיוק מה שהם רוצים שתדעו
אחרי חמש עונות של תהיות וניחושים, בסוף השבוע האחרון יוצרי "סמוך על סול" אישרו את השמועה שהסתובבה באוויר הרבה זמן – בריאן קראנסטון ואהרון פול ישובו לגלם את וולטר וייט וג'סי פינקמן במהלך העונה הקרובה של הספינאוף המצליח. ואם אתם כועסים שפרט המידע הזה מופיע ממש כאן בשורה הראשונה, אז א. אתם נכנסתם לכתבה מבחירתכם החופשית. ב. די כבר, זה לא ספוילר. לא כל דבר הוא פאקינג ספוילר.
הידיעה המרעישה על שובם של קראנסטון ופול נחשפה במהלך כנס PaleyFest LA שהתקיים בשבוע האחרון באולם דולבי בהוליווד. שם, בעיצומו של פאנל שאלות עם היוצרים והשחקנים של "סמוך על סול", אחד מצמד היוצרים, פיטר גולד, ענה לשאלה על השתתפותם האפשרית בעונה האחרון של הסדרה. "אני לא רוצה להרוס דברים בשביל הקהל", הוא אמר, "אבל כן אגיד שהשאלה הראשונה שהיתה לנו כשהתחלנו את התכנית הייתה 'האם נראה את וולט וג'סי בסדרה?'. במקום להתחמק (מהשאלה), פשוט אגיד שכן. איך ובאיזה נסיבות או כל דבר אחר, את זה תצטרכו לגלות בעצמכם". מוקדם יותר בסופ"ש וינס גיליגאן, היוצר המוכר יותר, אמר למגזין Variety ש"זה יהיה חתיכת בושה אם התכנית תסתיים מבלי שהם (קראנסטון ופול) יופיעו, לא?".
החדשות, באופן טבעי, התפרשו במהרה ברחבי המדיה, אתרים רבים מיהרו לשלוף מהארכיון עיבודי תמונה שמציגים את וולטר בסוף דרכו לצד ג'ימי בתקופת הג'ין שלו, ואפילו עמוד הפייסבוק הרשמי של הסדרה מיהר לפרסם תמונה של שני כוכבי "שובר שורות" עם הלוגו של "סמוך על סול", והכיתוב "הם חוזרים". והמעריצים, ובכן… התפצלו. חלק שמחו על הקמיו הצפוי, חלק צפו את הקמיו המשמח וחלק פשוט התעצבנו על הספוילר. כן, שמעתם נכון, חלק מהמעריצים התעצבנו על הספוילר שיוצרי הסדרה עשו להם על הסדרה שהם יצרו ומחליטים מה הוא ספוילר ומה הוא לא.
https://www.youtube.com/watch?v=_JsUguVZ4lc
הרי ברור שגולד וגיליאן לא פלטו את פרט המידע הזה במקרה. לא בכדי זה הסופ"ש הראשון ששניהם עונים על השאלה הזו, שנשאלה בערך מהיום הראשון שהוכרז על הספינאוף ל-"שובר שורות". הם החליטו לענות על השאלה הזו גם כדי שתפסיקו לשאול, וגם כי בשלב הזה, כפי שאפשר להסיק, אין שום ערך בלשמור את זה בסוד. הרי מדובר באנשים שהצליחו בעבר לשמור סודות משמעותיים, לבנות מתח מוצדק לסדרה וגם לייצר את אחד הסיומות הכי מספקות לסדרה. למה מישהו יכול לחשוב שהם יהרסו את הבנייה הנוכחית שלהם לסיום עונה בעבור שאלה של איזה מעריץ אחד בפאנל? תסמכו עליהם קצת.
תגובת הנגד המוזרה הזו היא ללא צל של ספק חלק מתרבות הספוילרים המופרעת שהתפתחה בשנים האחרונות בקרב צופי טלוויזיה וקולנוע. החרדה מספוילר כבר כל כך נפוצה עד שצריך למצוא לזה שם קליט, כמו פומו אבל על הפחד לשמוע ספוילרים. סומו. טוב בעצם אולי עדיף שם יותר טוב. כך או כך, תרבות הספוילרים לא הולכת להיעלם בתקופה הקרובה. אם כבר, בהתחשב בתרגילי חנופה למעריצים סטייל "ספיידרמן" האחרון, הפחד מספוילרים רק יטופח, ינוהל ויירתם לטובת רווחים לאולפנים הגדולים והגופי השידור הקטנים. אבל אתם תמשיכו לפחד, ותרוצו למסך כמה שיותר מהר כדי שחס וחלילה אף אחד לא יגלה לכם כמה בצקי נראה טובי מגווייר לפני שתגלו בעצמכם.
מתח וציפייה לקראת יצירה זה דבר חיובי, ואפילו בעל ערך. יוצרים מתוחכמים ידעו איך לשחק ולנהל את המתח והציפיות של הצופים באופן החכם ביותר. אלו שנתקעים יותר מדי על הבלי-ספוילרים, גם מצד הקהל וגם מצד היוצרים (אני מסתכל עליך, מ. נייט שאמלאן), שוכחים שיצירה היא לא רק הסיפור, האורחים או ההפתעות. יצירה טלוויזיונית וקולנועית היא ערוב רב של פרטים ותמונות וצלילים ודמויות והופעות אורח ושורות דיאלוג ורעיונות ועוד אינספור חלקים קטנים שאף אחד מהם לבדו לא אמור להרוס את חוויית הצפיה. כי אם הסדרה שאתם צופים בה נהרסה בגלל ספוילר, היא כנראה לא אופיינה במספיק דברים מעניינים אחרים. ואנחנו יודעים שאפשר לסמוך על "סמוך על סול" שיש שם הרבה מעבר להופעת אורח, מרגשת ככל שתהיה.
סמוך על סול משודרת בימי שני ברשת AMC. הפרקים עולים לנטפליקס בימי רביעי וברביעי-חמישי ל-HOT, יס וסלקום TV
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
